ארכיון תגיות: כנרת זמורה ביתן

ואם היו אומרים לךְ – גלית דיסטל אטבריאן

ואם היו אומרים לך"..'אם היו אומרים לך שתהיי יפה כמו ברוק שילדס אבל כשתגדלי יצא לך ילד מפגר.. אם היו אומרים לך בית עם קומות וחדר משלך אבל כשתגדלי יהיה לך ילד אוטיסט..'" (עמ' 371)

שרק יהיו בריאים ושלמים, הייתי מאחלת ומיחלת לעצמי, הרבה לפני שנולדו ילדי; שרק יהיה בריא ושלם, ושיהיה בן-אדם, יותר מזה אני לא צריכה ולא רוצה, כך הייתי מבקשת בשקט, בִּפְנִים, בכל פעם שנשאתי ברחמי אחד או אחת מילדי. לא צריכה מהנדס או רופאה, לא צריכה מוזיקאית מצטיינת או רקדן מהולל, לא מצפה מהם שיגשימו את החלומות שחלמתי ולא הגשמתי.. רק שיהיו בריאים.

סבתא הדסה (לא סבתא שלי באמת, רק אשה צדיקה שהיתה אוספת ילדים עזובים שננטשו על ידי הוריהם בבתי החולים, ומגדלת אותם בבית תינוקות ובבית ילדים שהקימה פעם ברמת גן, וידעה לאבחן מן העריסה מיהו ילד "רגיל" ומי לא), כשעוד היתה שכנה שלי, סימנה לי "וי" על שתי בנותי כשהגעתי איתן, לאחר הלידה, הביתה, וכשנולד בני, וכבר לא היינו שכנות, בקשתי שתגיע לבית החולים, והיא הגיעה, עם עין אחת חבושה לאחר ניתוח, כדי לומר לי ולאשר שהילד בריא והכל בסדר. וכמה חשובים היו דבריה, בכל הפעמים, להרגיע דאגות מכרסמות בלב, במהלך שנות חייהם הראשונות.

אבל מה זה אומר לגדל ילד שהוא לא בדיוק "רגיל"? מה זה אומר ללדת ילד שנראה כמו כולם, אבל הוא קצת יותר שקט, או שיש לו איזה מבט שלא ברור לךְ  מהו, או שהוא באמת נראה רגיל?
ומה קורה אחרי שמגלים? וכמה זמן לוקח לגלות? כמה זמן מותר להתאבל על הילד שאף פעם לא יהיה לך? כמה זמן אפשר להתכנס בתוך עצמך?

להמשיך לקרוא

Share

בריכה כמעט אולימפית – רוני ברודצקי

בריכה כמעט אולימפיתבעיר אחת, צפונית מכאן, ובמונחים מקומיים – צפונית מאד, חיים כל מיני אנשים, שרובם מכירים את רובם, הילדים לומדים באותו בית ספר, מתבגרים יחד, המבוגרים נפגשים, מתחתנים זה עם זו, מתגרשים, יש בה מרכז מסחרי חדש, ומרכז מסחרי ישן, יש בה עשירים יותר ועשירים פחות, ומי שמוגדרים כ"הכי עשירים"; אחד כי יש לו מפעל לנקניקים ואחד כי יש לו מפעל לאסבסט.

ויש בסמוך עיר, או עיירה שתושביה ערבים, והם מהווים מקור לפחד וליחסי שכנות טובה גם יחד. פחד וחשדנות הדדיים, כמובן, כי הערבים מפחדים מן היהודים לא פחות משהיהודים מפחדים מהערבים, וכך יכול "הערבי" להוות התראה בא"ש לילה של הצופים, רק מעצם נוכחותו. לא ברור לאף אחד למה הוא מסוכן, או אם בכלל, אבל הוא ערבי, האחר.

וישנו הערבי שנרצח, ואף אחד לא יודע על ידי מי, ויש מרכז מסחרי על שמו – דקואר סנטר, שגם היהודים קונים שם כי כדאי.

ויש סרטן שמתפשט בכל מיני אנשים, שמקורו בחוף המורעל, כי העיר שוכנת לחוף הים, ואנשים אוהבים ללכת לים, ומי שיכול להרשות לעצמו מתגורר בסמוך לים, והסרטן הארור אינו מבדיל בין אלה לאלה, ואיפה שהוא יכול – הוא מתנחל.

ולכל איש ואשה, נער ונערה, כמו לכל אדם בכלל, יש סיפור. וצריך רק לדעת לספר.

להמשיך לקרוא

Share

צימר בגבעתיים – אשכול נבו

צימר בגבעתייםאת אשכול נבו הכרתי רק בספרו השני – ארבעה בתים וגעגוע– ומיד התאהבתי בכתיבתו. לתמיד. אחר כך הלכתי על-פי הסדר, משאלה אחת ימינה, נוילנד, המקווה האחרון בסיביר, שלוש קומות, ורק את זה, הראשון שפרסם – צימר בגבעתיים ארבעה בתים וגעגוע – לא קראתי.

עד עתה.

יש משהו משובב נפש ומרתק בקריאה ראשונה בספר שכותבו כבר מזמן המשיך הלאה, ולמרות שכתיבת כל ספר מלוּוה בסוג של כאב בטן ותהיות אם יצליח ואיך יתקבל אצל הקוראים, הרי שבספר הביכורים, יש איזו השתדלות נוספת ומיוחדת, איזו כתיבה מהודקת ומוקפדת במיוחד, וכשמגיעים אל הספר הראשון אחרי שכבר הכרתי ואהבתי את הכתיבה, יש בכך כמו שמיעת שיר שמעולם לא שמעתי, ובכל זאת אני מכירה את המנגינה, כי הדים שלה כבר התנגנו באזני פעמים לא מעט.

צימר בגבעתיים יש בו נובלה אחת וכמה סיפורים, והוא נפתח ב-סרטנים בעננים.

כולנו מכירים את הסיפורים על אלה שנסעו לטיול-של-אחרי-הצבא וניסו משהו שם, איזו פטריה או משהו אחר, וחזרו, חלקם הוחזרו, קצת אחרים משהיו. חלק חזרו אחרים לתמיד, חלקם "התגברו". יש בינינו כאלה שאפילו מכירים מישהו שחזר "אפוף", אבל רובנו מכירים אותם מרחוק. אף-פעם לא נכנסנו למה בדיוק עובר על הצדדים הנוגעים בדבר, ההורים, האחים, החברים, בני המשפחה הרחוקים יותר.

להמשיך לקרוא

Share

מ0פר אפ0 – אומברטו אקו

מספר אפסאומברטו אקו, שהלך לא מכבר לעולמו, הוא מן הסופרים שאשתדל מאד לקרוא כל ספר שכתבו; כך קראתי את "שם הורד" (שאף צפיתי בסרט, מספר פעמים), "האי של יום האתמול", "בית העלמין של פראג", כל אחד מהם מרתק בפני עצמו, מעניק לקורא/ת מבט הסטורי על תקופה ומוסיף לה ידע רב, ומעמיד בפניה אתגר לא קטן בקריאה עצמה.

כך גם הספר הזה.

כמו בספריו הקודמים "נובר" אקו בפרשיה הסטורית מסויימת ומוסיף לה נופך משלו, דמויות שהיו או לא היו בתקופה המדוברת, או כאלה הדנות בה בתקופה מאוחרת יותר. העניין הנדון כאן הוא מותו של מנהיג האומה האיטלקית – הדוצ'ה מוסוליני. מוות בהוצאה להורג.

ותיאורית הקונספירציה הצצה לה בספר הזה – לא מוסוליני הוצא להורג, אלא כפילו, ומוסוליני הוחבא / התחבא עד שיצטרכו לו המחביאים במסגרת איזה מאבק עולמי חשוב או מלחמה קרה או משהו שהמנהיגים והארגונים החשאיים בעולם עסוקים בהם כל הזמן, כי כך הם מנהלים את העולם. (ממש כשם שחלק ממדעני הטילים הגרמניים זכו בזהות חדשה ו"נקיה" בארצות הברית שלאחר מלחמת העולם השניה, משום שנזקקו לידע שלהם בתכנית החלל האמריקנית).

להמשיך לקרוא

Share

ההתערבות – אורנה לנדאו

haitarvut_frontהרי לכם ציטוט שהקדים כבר כמה וכמה סקירות שלי, ובכל פעם אני מוצאת אותו מתאים לעוד ספר שקראתי: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו.." (טולסטוי, אנה קארנינה)..

וגם כאן – משפחה מאושרת למדי, או כך נדמה, זוג שיש להם כל מה שהם צריכים, פחות או יותר, פרנסה טובה, עיסוקים שהם אוהבים, ובעיקר: האחד את השניה. הרבה שנים הם יחד, עשרים לערך. בנם כבר בגר ועזב את הבית, והם יחד. מכירים, אוהבים, חברים, רגילים זה לזו וזו לזה, אולי רגילים מדי.

אולי השגרה וה"רגילות" הזו, שבה הכל צפוי וכבר אין רשות בכלל ואין צורך בשום רשות, פתאום, משום מקום, משפט אידיוטי אחד (באמת אידיוטי) הופך את חייהם על פיהם.

יואב ומיה נשואים, כאמור, עשרים שנים, ויום אחד, ביום ההולדת ה- 45 של מיה, בארוחת ערב לא-יותר-מדי-רומנטית (קפה-קפה), כששניהם כבר היו שתויים מעט (כי גם בקפה קפה אפשר למצוא יין סביר), אמר לה יואב כי עכשיו כשהיא בת 45 הוא בטוח שהיא לא תעזוב אותו לעולם; אולי הטון שבו נאמרו הדברים, אולי השינויים האלה שעוברים על נשים (וגברים) וגם על מיה, בשנות הארבעים לחייהן, הגילוי המאוחר שהעור אינו מתוח וגמיש כמו פעם, הקילוגרמים הנוספים, גם אם הם מעטים, הקמטים או לפחות החריצים שאינם עוזבים; אולי ההרגשה שעוטפת לפעמים, בשעות מסוימות או בימים מסוימים, התהייה – מה, זהו? זה כל מה שיש לחיים להציע לי? ואיפה כל החלומות שהיו לי פעם?  ואולי כל אלה יחד חברו אצל מיה לתגובה המתריסה, הנעלבת "למה אתה כל כך בטוח?" (עמ' 8)

להמשיך לקרוא

Share

אדם זר – הרלן קובן

אדם זרסודות. לכל אדם יש כאלה. ישנם סודות שאנו מסתירים מפני עמיתים לעבודה, כדי שלא יוכלו להכנס עמוק מדי לחיינו האישיים, ישנם סודות שאנו מסתירים מפני אהובינו, שלא לפגוע בהם או שלא להיפגע, וישנם סודות עמוקים מני ים, שאנו משתדלים, ולא תמיד מצליחים, להסתיר מפני עצמנו, כי עצם המחשבה עליהם גורמת לנו אי-נוחות, או כאב, או עצב, או מבוכה גדולים ועמוקים.

"סודות.. הם כמו סרטן. סודות מפרישים מוגלה. סודות מעכלים את הקרביים ולא משאירים מאחור דבר זולת קליפה דקיקה. .." (עמ' 285)

אדם פרייס, עורך דין מצליח, נשוי באושר יחסי כבר לא מעט שנים לקורין, אב לשני בנים שהעניין העיקרי בחייהם הוא מקומם בנבחרת הלקרוס ותוצאות הליגה. ערב אחד, משמעותי מאד לבנים, מיונים לנבחרת הלקרוס, כאשר כל האבות נמצאים במגרש, ניגש אדם זר לאדם ולוחש לו כי לאשתו יש סוד אפל, בן שנתיים בערך, סוד שיכול להעיב על כל חייהם.

והחיים נכנסים לסחרור.

היידי דן, אשה לא צעירה במיוחד, שילדיה כבר בגרו, פגשה חברות, מין מפגש שבועי שכזה, עניין של נשים, כנראה, יושבות, צוחקות, דנות בעניינים אלה ואחרים, נטענות באיזו אנרגיה מיוחדת, וחוזרות לחייהן. בתום הפגישה ניגש אליה גבר זר ומספר לה כי לבתה, זו הנמצאת בקולג' בעיר אחרת, יש סוד. סוד נורא ואיום. אם לא תשלם סכום כסף מסוים, הסוד הזה יהפך לנחלת הכלל.

להמשיך לקרוא

Share

רעידת האדמה של הוגו – איתמר לוי

rediat_hadama_front(2)אפשרות אחת – הוגו, ספק קלושר, כזה הנראה כחסר בית, אוסף גרוטאות אבל לא מפחי אשפה, רק מה שמונח על ידם, או משווקי פשפשים, מדירות שבעליהן מתו, או חיים אך אין להם מושג מהו ערכם של החפצים שבביתם, או בחנותם, אוסף ומוכר לבעלי אוספים שונים ומשונים. יש מי שאוספים ספרים, יש מי שאוספים מזכרות צבאיות, ישנם כל מיני אספנים. הוגו מאתר ומוצא פריטים לאספנים. מראהו כשל חסר בית. גם ריחו, כנראה.

הוגו מגיע לביתה גברת טַחַן, שכנתו, שעה שזו נמצאת במקלחת. ספק מוזמן, ספק הזמין את עצמו. בשיטוטיו בדירה עד שתצא מן המקלחת, פותח וסוגר דלתות של ארונות ומוצא לפתע מין מכשיר שאין הוא מכיר, מכשיר המדמה רעידת אדמה. הוגו, בסקרנותו מפעיל את המכשיר, מסובב כפתור זה או אחר, ואז מתרחשת רעידת האדמה.

הוגו מוצא עצמו בין ההריסות, כשלצידו רק יד המבצבצת מביניהן.

 

אפשרות אחרת – איתמר לוי, זה המאתר ספרים שאנשים אחרים מחפשים ולא מוצאים, זה שיודע לפי תאור העטיפה ושם הגיבור, או פרט כלשהו בעלילה, לזהות איזהו הספר המבוקש, הזכור באופן קלוש ביותר למבקש/ת (רק הטעם, או הריח, או תחושת החמימות הנלווים למחשבה על הספר העלום, אלה דווקא זכורים הרבה יותר), איתמר לוי דנן כותב מחזה – רעידת האדמה של הוגו. הוגו, ספק קלושר, כזה הנראה כחסר בית, המגיע ערב אחד לביתה של שכנתו, מוזמן או מוזמן מטעם עצמו, בעת שהיא מתקלחת, ומפעיל איזה מכשיר מוזר המדמה רעידת אדמה, גורם לרעידת אדמה, ומוצא עצמו בין ההריסות, כשלצידו רק יד המבצבצת מביניהן.

להמשיך לקרוא

Share

למראית עין – ליעד שהם

lemareit_ain_cover(2)בתיה גור היתה, דומתני, הראשונה שהפכה את סיפורי ה"בלשים"  הישראלים, אלה שאינם גיבורים מסוקסים, אלא אנשים בשר ודם. אצלה היה זה מיכאל אוחיון, בלש משטרה שבא ממה שנקרא אז "ישראל השניה", שנתקל במעשי רצח, בדרך כלל בתחומי "ישראל הראשונה" הלבנה והשבעה – רצח בקהילה הפסיכואנליטית, רצח בחוג לספרות באוניברסיטה, בקיבוץ, בין מוזיקאים, ועוד.

והיתה שולמית לפיד, שהבלשית שלה היתה בעצם עיתונאית – ליזי בדיחי – שמעולם לא התבגרה, ופענחה מעשי רצח בבאר שבע והסביבה.

אלה היו פורצות הדרך.

ספרו של ליעד שהם, למראית עין, הוא חלק מאותה מסורת (משובחת, יש לומר), של ספרות בלשית שלא מתהדרת בגיבורי על ובצירופי מקרים בלתי אפשריים, אלא יש בה אנשים שאפשר לפגוש ברחוב ממול, או אפילו בבניין המגורים.

רצח בהתנחלות.

מורה אחד, באחת ההתנחלויות המבודדות, נרצח בלכתו לטבול במעין הסמוך לישוב. למרות שהחשד המיידי הוא כי תושבי אחד הכפרים הסמוכים ביצעו את הרצח, הרי ששיטת הרצח הלא אופיינית למה שמוגדר "מעשי טרור" והעובדה שאף ארגון לא לקח אחריות על הרצח, גורמים למשטרה לחשוד שהרצח בוצע על ידי אחד או יותר מתושבי הישוב היהודים.

להמשיך לקרוא

Share

הר האושר – אמיר גוטפרוינד

har_haosher_cover_copy(2)הר האושר – כנסיה השוכנת בראש הר נחום, ושמה בא לה מן הדרשה על ההר, אשר נשא ישו:

"ויהי כראותו את-המון העם ויעל ההרה וישב שם ויגשו אליו תלמידיו: 2 ויפתח את-פיו ויורם ויאמר: 3 אשרי עניי הרוח כי להם מלכות השמים: 4 אשרי האבלים כי-הם ינחמו: 5 אשרי הענוים כי-המה יירשו ארץ: 6 אשרי הרעבים והצמאים לצדקה כי-הם ישבעו: 7 אשרי הרחמנים כי-הם ירחמו: 8 אשרי ברי לבב כי-הם יחזו את-האלהים: 9 אשרי רדפי שלום כי-בני אלהים יקרא להם: 10 אשרי הנרדפים בגלל הצדקה כי להם מלכות השמים" (הבשורה על פי מתי, פרק ה')

בהר האושר מצא סמואל ניטֶר,את התשובה שביקש לעצמו.

סמואל ניטר, פרופ' סמואל ניטר, דובר עשר שפות או יותר, מנתח מבנים לשוניים ותחביריים ומוצא משמעויות בתוצאות ניתוחיו, מפרסם מחקרים ומוזמן להרצות בכנסים אקדמיים בכל העולם.

גם באוניברסיטת חיפה.

הוא לא כל כך רצה להגיע לשם, לאוניברסיטת חיפה, אבל לא ממש היתה לו ברירה.

להמשיך לקרוא

Share

ערפילאה – שובו של פי עשר – גלית דהן קרליבך

שובו של פי עשרספר שני בסדרת ערפילאה אף הוא לבני הנעורים חובבי העולם שקצת מעבר, וכמובן חובבי האות הכתובה.

לפני מספר חודשים שוחחתי בענייני ספרים וספרות עם שני תלמידי בכתה ד', שניהם קראו את כל סדרת הארי פוטר, את כל סדרת נרניה, את אגם הצללים, את ערפילאה, כמובן (שניהם שמחו לשמוע שההמשך בדרך) ועוד ועוד. ושמחתי שיש ילדים שעוד קוראים ספרים, ואפילו עבי כרס, ואפילו כאלה שלא קראתי (כל ספריו של ריק ריירדן, למשל), ועוד יותר שמחתי שיכולנו לדון בספרים שקראו ויכולתי לשמוע תובנות מנקודת מבט צעירה קצת יותר.

ובהחלט שמחתי אף אני כי יצא ספר שהוא המשך לערפילאה, ובו שוב הילד שאול שאמו קצת מכשפה, ועל כן הוא חצי מכשף בעצמו ושוב נעלמת אמו, וכמוה נעלמים, בחצות הלילה של לילות ירח מלא, אנשים רבים, בעיקר במדינתנו הקטנה, ושוב המכשפה הטובה עננה, השולטת בערפילאה, וממלכת רעים חדשה – כפילוניה.

"כפילוניה שכנה תחת האדמה, בקו שבין המַגמה ללבה. ריח ביצים רקובות תמידי עמד באוויר בגלל מעיינות הגופרית שנבעו בה. מכיוון שארץ ללא תושבים איננה ארץ, גם כפילוניה זכתה בתושבים, יצורים שנראו כמו אנשים רגילים: היו להם עיניים, רגליים, שיניים, ואפילו אף במרכז הפרצוף, ממש כמו שנהוג. אבל היצורים הללו לא היו בני אדם, אלא כפילים של כל בני האדם שעל בני האדמה. …

כשבכדור הארץ נולד תינוק, חלק הלידות בכפילוניה זעה במהירות ושחררה ביצה חומה ובוצית. לכפיל שבקע לא היו אבא ואמא וגם לא אחים, והוא גידל את עצמו: אכל אדמה ושתה ממי הביצה הסמוכה." (עמ' 98 – 99) להמשיך לקרוא

Share