ארכיון תגיות: כנרת זמורה ביתן

גאולה – יוּסי אדלר אולסן

%d7%92%d7%90%d7%95%d7%9c%d7%94-%d7%99%d7%95%d7%a1%d7%99-%d7%90%d7%93%d7%9c%d7%a8-%d7%90%d7%95%d7%9c%d7%a1%d7%95%d7%9fספר ש"עושה את העבודה". מהפך דפים, מדיר שינה מהעיניים (עד שהן מסרבות להמשיך אפילו עוד רגע אחד), מרתק עד סופו. והסוף, כנהוג בספרי מתח מן הסוג הזה, מוכרח להיות טוב; גם אם טוב מריר מעט.

בפרולוג לספר שני אחים צעירים כלואים בבקתה, וקר להם. קר מאד. שניהם כבולים, פיותיהם חסומים, ואין להם סיכוי. כלל. שניהם נושאי תפילה שקטה לאלוהיהם, שמים בו מבטחם, אבל יודעים שזה לא בהכרח יעזור. ואז מגיע האיש.

ובקפיצה להווה. קארל מרק, בלש המשטרה העומד בראש מדור Q, המדור למקרים אבודים. תיקי חקירה שלא נסגרו בעבר, אלא הונחו בצד, עד שיגיע איזה מידע ש"יעיר" אותם, זה המוכר לקוראי וקוראות "אישה בכלוב", ו"הציידים", יחד עם עוזרו הסורי הגולה – אסד, והעוזרת המוזרה ביותר שהוקצתה לו – רוז, מתבקשים לחקור איזה מכתב בבקבוק שנח על אדן החלון של איזה חוקר סקוטי, במשך כמה שנים, ולבסוף נשלח אליהם, משום שנדמה שהשפה היא דנית.

אלא שהמכתב, פתק, בעצם, עבר גלגולים רבים, נחשף לשמש, והנייר מתפורר, וקשה לפענח מה בדיוק כתוב שם. אבל ברור שמה שנכתב נכתב בדם. ממש בדם.

להמשיך לקרוא

Share

החיים חלקֵי 7 – הולי גולדברג סלואן

hachaim_helkey_sheva_front2"אם הבנתי משהו בחודשים האחרונים, זה שאפשר למצוא תוויות כדי לקטלג דברים חיים, אבל אי אפשר לארגן אנשים בקבוצות או לפי סדר מסוים.

זה פשוט לא עובד ככה." (עמ' 296)

וילו צ'אנס היא ילדה חריגה במידת מה, שונה. אם מנסים לרדת לפרטי פרטים, הרי שמצד אחד יש בה שונוּת מן הצד של אינטרקציות חברתיות, היא מרוחקת מעט, לא מתחברת לגמרי לילדות אחרות בגילה, גיל שתים עשרה. מעניינים אותה עניינים שונים בהרבה מאלה המעניינים את רוב הילדות בגילה.

אם עוסקים בהגדרות, ניתן אולי להגדיר אותה של "כאחת הנמצאת על הרצף", "תסמונת אספרגר בתפקוד גבוה", "גאונה בתחומים מסויימים", "מתפקדת, אבל.." ועוד ועוד הגדרות, אבל, כפי שכבר נאמר לעיל – אי אפשר לארגן אנשים בקבוצות.

ובכן – וילו צ'אנס היא ילדה כבת שתים עשרה, מאומצת. הוריה ניסו להרות מספר פעמים ואחרי מספר הפלות טבעיות הוחלט על אימוץ.

"..ההגדרה הרפואית של אי-פריון היא שנים-עשר חודשים של מפגשים פיזיים מתוזמנים-היטב ללא תוצאות. " (עמ' 14)

להמשיך לקרוא

Share

הנערה הכי בת-מזל בעולם – ג'סיקה נול

%d7%94%d7%a0%d7%a2%d7%a8%d7%94-%d7%94%d7%9b%d7%99-%d7%91%d7%aa-%d7%9e%d7%96%d7%9c-%d7%91%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9dבתחילה קראתי את הכתבה / ראיון שפורסם ב"הארץ" עם ג'סיקה נול, הסופרת, וכבר ידעתי שארצה, מתישהו לקרוא את הספר הזה.

אחר-כך, גילית חומסקי פרסמה את המלצתה על הספר הזה, והבנתי שלא רק שאקרא את הספר הזה, אלא שאעשה זאת בהקדם האפשרי.

ובצדק גמור.

הספר הזה מוקדש "לכל הטיפאני פאנליות בעולם. אני יודעת." מין הקדשה סתומה מעט, שתתברר בהמשך, עם קריאת הספר.

טיפאני פאנלי, שעכשיו היא אן-תיכף-האריסון, היא הנערה הכי בת-מזל בעולם. מפרברי פילדלפיה, מאם שמתאמצת, כל הזמן מתאמצת, לעלות במדרג החברתי (עד כדי כך שהיא נוסעת בב-מ-וו בת שבע, מקרטעת, ובלבד שלא תשפיל עצמה לקנות הונדה חדשה), מתיכון שבו נחשבה לאחת מן הבלתי נחשבות / בלתי מקובלות משום מוצאה הלא-מספיק-עשיר, הגיעה למגורים בניו-יורק, אירוסין עם לוק האריסון (כסף, הרבה כסף,  ישן, בית בננטקט, אצולה), משרה נחשקת במגזין נחשק לנשים. סיפור הצלחה.

להמשיך לקרוא

Share

כתר הברזל – אהרון אפלפלד

keterk_habarzelלא קראתי את כל ספריו של אהרון אפלפלד, משום שהם רבים עד מאד. אם כי יש סיכוי שאגיע לעוד ועוד עם השנים. את ספרו הראשון "עשן" קראתי בנעורי (עובדה ששימחה אותו עד מאד, כאשר נפגשתי עמו לפני מספר שנים בשבוע הספר בככר העיר), ומאז קראתי לא מעט ספרים משלו, רבים מהם עסקו, או סבבו סביב, מלחמת העולם השניה, השואה, היהודים בשואה.

הספר הזה שונה מהם, והוא עוסק בתקופה מוקדמת יותר, אם כי עדיין ניתן "לשייך" את גיבוריו לתרבות ממנה הגיע אפלפלד- ביתו ומולדתו.

פטר שטיין, בן למשפחה יהודית באימפריה האוסטרו הונגרית. אביו בעל חנויות במרכזים שונים בעיר ובערים סמוכות, אמו מנהלת משק הבית, כיאה לנשים מן המעמד הבורגני הגבוה, ויש להם עובדי משק הבית מקרב הגויים. יהודים הם, אך רק במוצאם. יש להם מכרים וחברים שהמירו דתם כדי שיוכלו לעסוק במשרות שיהודים אינם מתקבלים אליהן. יהדותם מתבטאת בעיקר בלידה ומוות, שאז יש להקבר בבית הקברות של היהודים, על ידי החברה קדישא המקומית.

אחותו, אולה, הנפש הקרובה לו ביותר, חולה במחלת השחפת, ונוסעת תדיר לבתי הבראה בהרים בהם האוויר צח.

האנטישמיות, שהרי ביהודים מדובר, אינה גלויה, אך אי אפשר להתעלם מקיומה. ישנן, כאמור, משרות שיהודי אינו יכול להתקבל אליהן, ישנן מכסות להשכלה, אבל הכל מתורבת, כאילו.

להמשיך לקרוא

Share

ואם היו אומרים לךְ – גלית דיסטל אטבריאן

ואם היו אומרים לך"..'אם היו אומרים לך שתהיי יפה כמו ברוק שילדס אבל כשתגדלי יצא לך ילד מפגר.. אם היו אומרים לך בית עם קומות וחדר משלך אבל כשתגדלי יהיה לך ילד אוטיסט..'" (עמ' 371)

שרק יהיו בריאים ושלמים, הייתי מאחלת ומיחלת לעצמי, הרבה לפני שנולדו ילדי; שרק יהיה בריא ושלם, ושיהיה בן-אדם, יותר מזה אני לא צריכה ולא רוצה, כך הייתי מבקשת בשקט, בִּפְנִים, בכל פעם שנשאתי ברחמי אחד או אחת מילדי. לא צריכה מהנדס או רופאה, לא צריכה מוזיקאית מצטיינת או רקדן מהולל, לא מצפה מהם שיגשימו את החלומות שחלמתי ולא הגשמתי.. רק שיהיו בריאים.

סבתא הדסה (לא סבתא שלי באמת, רק אשה צדיקה שהיתה אוספת ילדים עזובים שננטשו על ידי הוריהם בבתי החולים, ומגדלת אותם בבית תינוקות ובבית ילדים שהקימה פעם ברמת גן, וידעה לאבחן מן העריסה מיהו ילד "רגיל" ומי לא), כשעוד היתה שכנה שלי, סימנה לי "וי" על שתי בנותי כשהגעתי איתן, לאחר הלידה, הביתה, וכשנולד בני, וכבר לא היינו שכנות, בקשתי שתגיע לבית החולים, והיא הגיעה, עם עין אחת חבושה לאחר ניתוח, כדי לומר לי ולאשר שהילד בריא והכל בסדר. וכמה חשובים היו דבריה, בכל הפעמים, להרגיע דאגות מכרסמות בלב, במהלך שנות חייהם הראשונות.

אבל מה זה אומר לגדל ילד שהוא לא בדיוק "רגיל"? מה זה אומר ללדת ילד שנראה כמו כולם, אבל הוא קצת יותר שקט, או שיש לו איזה מבט שלא ברור לךְ  מהו, או שהוא באמת נראה רגיל?
ומה קורה אחרי שמגלים? וכמה זמן לוקח לגלות? כמה זמן מותר להתאבל על הילד שאף פעם לא יהיה לך? כמה זמן אפשר להתכנס בתוך עצמך?

להמשיך לקרוא

Share

בריכה כמעט אולימפית – רוני ברודצקי

בריכה כמעט אולימפיתבעיר אחת, צפונית מכאן, ובמונחים מקומיים – צפונית מאד, חיים כל מיני אנשים, שרובם מכירים את רובם, הילדים לומדים באותו בית ספר, מתבגרים יחד, המבוגרים נפגשים, מתחתנים זה עם זו, מתגרשים, יש בה מרכז מסחרי חדש, ומרכז מסחרי ישן, יש בה עשירים יותר ועשירים פחות, ומי שמוגדרים כ"הכי עשירים"; אחד כי יש לו מפעל לנקניקים ואחד כי יש לו מפעל לאסבסט.

ויש בסמוך עיר, או עיירה שתושביה ערבים, והם מהווים מקור לפחד וליחסי שכנות טובה גם יחד. פחד וחשדנות הדדיים, כמובן, כי הערבים מפחדים מן היהודים לא פחות משהיהודים מפחדים מהערבים, וכך יכול "הערבי" להוות התראה בא"ש לילה של הצופים, רק מעצם נוכחותו. לא ברור לאף אחד למה הוא מסוכן, או אם בכלל, אבל הוא ערבי, האחר.

וישנו הערבי שנרצח, ואף אחד לא יודע על ידי מי, ויש מרכז מסחרי על שמו – דקואר סנטר, שגם היהודים קונים שם כי כדאי.

ויש סרטן שמתפשט בכל מיני אנשים, שמקורו בחוף המורעל, כי העיר שוכנת לחוף הים, ואנשים אוהבים ללכת לים, ומי שיכול להרשות לעצמו מתגורר בסמוך לים, והסרטן הארור אינו מבדיל בין אלה לאלה, ואיפה שהוא יכול – הוא מתנחל.

ולכל איש ואשה, נער ונערה, כמו לכל אדם בכלל, יש סיפור. וצריך רק לדעת לספר.

להמשיך לקרוא

Share

צימר בגבעתיים – אשכול נבו

צימר בגבעתייםאת אשכול נבו הכרתי רק בספרו השני – ארבעה בתים וגעגוע– ומיד התאהבתי בכתיבתו. לתמיד. אחר כך הלכתי על-פי הסדר, משאלה אחת ימינה, נוילנד, המקווה האחרון בסיביר, שלוש קומות, ורק את זה, הראשון שפרסם – צימר בגבעתיים ארבעה בתים וגעגוע – לא קראתי.

עד עתה.

יש משהו משובב נפש ומרתק בקריאה ראשונה בספר שכותבו כבר מזמן המשיך הלאה, ולמרות שכתיבת כל ספר מלוּוה בסוג של כאב בטן ותהיות אם יצליח ואיך יתקבל אצל הקוראים, הרי שבספר הביכורים, יש איזו השתדלות נוספת ומיוחדת, איזו כתיבה מהודקת ומוקפדת במיוחד, וכשמגיעים אל הספר הראשון אחרי שכבר הכרתי ואהבתי את הכתיבה, יש בכך כמו שמיעת שיר שמעולם לא שמעתי, ובכל זאת אני מכירה את המנגינה, כי הדים שלה כבר התנגנו באזני פעמים לא מעט.

צימר בגבעתיים יש בו נובלה אחת וכמה סיפורים, והוא נפתח ב-סרטנים בעננים.

כולנו מכירים את הסיפורים על אלה שנסעו לטיול-של-אחרי-הצבא וניסו משהו שם, איזו פטריה או משהו אחר, וחזרו, חלקם הוחזרו, קצת אחרים משהיו. חלק חזרו אחרים לתמיד, חלקם "התגברו". יש בינינו כאלה שאפילו מכירים מישהו שחזר "אפוף", אבל רובנו מכירים אותם מרחוק. אף-פעם לא נכנסנו למה בדיוק עובר על הצדדים הנוגעים בדבר, ההורים, האחים, החברים, בני המשפחה הרחוקים יותר.

להמשיך לקרוא

Share

מ0פר אפ0 – אומברטו אקו

מספר אפסאומברטו אקו, שהלך לא מכבר לעולמו, הוא מן הסופרים שאשתדל מאד לקרוא כל ספר שכתבו; כך קראתי את "שם הורד" (שאף צפיתי בסרט, מספר פעמים), "האי של יום האתמול", "בית העלמין של פראג", כל אחד מהם מרתק בפני עצמו, מעניק לקורא/ת מבט הסטורי על תקופה ומוסיף לה ידע רב, ומעמיד בפניה אתגר לא קטן בקריאה עצמה.

כך גם הספר הזה.

כמו בספריו הקודמים "נובר" אקו בפרשיה הסטורית מסויימת ומוסיף לה נופך משלו, דמויות שהיו או לא היו בתקופה המדוברת, או כאלה הדנות בה בתקופה מאוחרת יותר. העניין הנדון כאן הוא מותו של מנהיג האומה האיטלקית – הדוצ'ה מוסוליני. מוות בהוצאה להורג.

ותיאורית הקונספירציה הצצה לה בספר הזה – לא מוסוליני הוצא להורג, אלא כפילו, ומוסוליני הוחבא / התחבא עד שיצטרכו לו המחביאים במסגרת איזה מאבק עולמי חשוב או מלחמה קרה או משהו שהמנהיגים והארגונים החשאיים בעולם עסוקים בהם כל הזמן, כי כך הם מנהלים את העולם. (ממש כשם שחלק ממדעני הטילים הגרמניים זכו בזהות חדשה ו"נקיה" בארצות הברית שלאחר מלחמת העולם השניה, משום שנזקקו לידע שלהם בתכנית החלל האמריקנית).

להמשיך לקרוא

Share

ההתערבות – אורנה לנדאו

haitarvut_frontהרי לכם ציטוט שהקדים כבר כמה וכמה סקירות שלי, ובכל פעם אני מוצאת אותו מתאים לעוד ספר שקראתי: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו.." (טולסטוי, אנה קארנינה)..

וגם כאן – משפחה מאושרת למדי, או כך נדמה, זוג שיש להם כל מה שהם צריכים, פחות או יותר, פרנסה טובה, עיסוקים שהם אוהבים, ובעיקר: האחד את השניה. הרבה שנים הם יחד, עשרים לערך. בנם כבר בגר ועזב את הבית, והם יחד. מכירים, אוהבים, חברים, רגילים זה לזו וזו לזה, אולי רגילים מדי.

אולי השגרה וה"רגילות" הזו, שבה הכל צפוי וכבר אין רשות בכלל ואין צורך בשום רשות, פתאום, משום מקום, משפט אידיוטי אחד (באמת אידיוטי) הופך את חייהם על פיהם.

יואב ומיה נשואים, כאמור, עשרים שנים, ויום אחד, ביום ההולדת ה- 45 של מיה, בארוחת ערב לא-יותר-מדי-רומנטית (קפה-קפה), כששניהם כבר היו שתויים מעט (כי גם בקפה קפה אפשר למצוא יין סביר), אמר לה יואב כי עכשיו כשהיא בת 45 הוא בטוח שהיא לא תעזוב אותו לעולם; אולי הטון שבו נאמרו הדברים, אולי השינויים האלה שעוברים על נשים (וגברים) וגם על מיה, בשנות הארבעים לחייהן, הגילוי המאוחר שהעור אינו מתוח וגמיש כמו פעם, הקילוגרמים הנוספים, גם אם הם מעטים, הקמטים או לפחות החריצים שאינם עוזבים; אולי ההרגשה שעוטפת לפעמים, בשעות מסוימות או בימים מסוימים, התהייה – מה, זהו? זה כל מה שיש לחיים להציע לי? ואיפה כל החלומות שהיו לי פעם?  ואולי כל אלה יחד חברו אצל מיה לתגובה המתריסה, הנעלבת "למה אתה כל כך בטוח?" (עמ' 8)

להמשיך לקרוא

Share

אדם זר – הרלן קובן

אדם זרסודות. לכל אדם יש כאלה. ישנם סודות שאנו מסתירים מפני עמיתים לעבודה, כדי שלא יוכלו להכנס עמוק מדי לחיינו האישיים, ישנם סודות שאנו מסתירים מפני אהובינו, שלא לפגוע בהם או שלא להיפגע, וישנם סודות עמוקים מני ים, שאנו משתדלים, ולא תמיד מצליחים, להסתיר מפני עצמנו, כי עצם המחשבה עליהם גורמת לנו אי-נוחות, או כאב, או עצב, או מבוכה גדולים ועמוקים.

"סודות.. הם כמו סרטן. סודות מפרישים מוגלה. סודות מעכלים את הקרביים ולא משאירים מאחור דבר זולת קליפה דקיקה. .." (עמ' 285)

אדם פרייס, עורך דין מצליח, נשוי באושר יחסי כבר לא מעט שנים לקורין, אב לשני בנים שהעניין העיקרי בחייהם הוא מקומם בנבחרת הלקרוס ותוצאות הליגה. ערב אחד, משמעותי מאד לבנים, מיונים לנבחרת הלקרוס, כאשר כל האבות נמצאים במגרש, ניגש אדם זר לאדם ולוחש לו כי לאשתו יש סוד אפל, בן שנתיים בערך, סוד שיכול להעיב על כל חייהם.

והחיים נכנסים לסחרור.

היידי דן, אשה לא צעירה במיוחד, שילדיה כבר בגרו, פגשה חברות, מין מפגש שבועי שכזה, עניין של נשים, כנראה, יושבות, צוחקות, דנות בעניינים אלה ואחרים, נטענות באיזו אנרגיה מיוחדת, וחוזרות לחייהן. בתום הפגישה ניגש אליה גבר זר ומספר לה כי לבתה, זו הנמצאת בקולג' בעיר אחרת, יש סוד. סוד נורא ואיום. אם לא תשלם סכום כסף מסוים, הסוד הזה יהפך לנחלת הכלל.

להמשיך לקרוא

Share