ארכיון תגיות: כנרת זמורה ביתן

פרנקנשטיין בבגדאד – אחמד סעדאווי

מה אנחנו באמת יודעות על עיראק? על בגדאד? חלקנו זוכרים את הטילים שנשלחו אלינו בתקופת מלחמת עיראק הראשונה, ומי שזוכרת קצת יותר, זוכרת את פלישת הכוחות העיראקים לכווית, פלישה שהיוותה את עילת המלחמה ההיא.

וחלקנו זוכרות את מלחמת עיראק השניה עת בוש הבן החליט לסיים את שהחל בוש האב, ופעל להדחת שליט עיראק, סדאם חוסיין ובניו המנוולים. כולנו זוכרות את דמותו של סדאם חוסיין כאשר נתפס, והוא נראה כפושע נמלט, וכל שמץ נהנתנות נעלם ממנו כליל. ואנו זוכרות גם את פסלי השליט המופלים בערים.

אבל מה אנחנו באמת יודעות על עיראק?

מה אנחנו יודעות (ויודעים) על מאבקי הכוחות בין בעלי האמונות השונות? על חיי היום יום, אחרי שנכנסו האמריקאים כדי "לעשות סדר" ולהביא את הדמוקרטיה?

לא הרבה, למען האמת, אלא אם כן אנחנו חוקרים בתחום, או עוסקים בו בתחום עיסוקינו, משום שהעיתונות במקומותינו, או מה שנשאר ממנה, לא ממש טורחת לספק לנו קצת מידע, ומשום שאנחנו לא באמת מתעניינות, אם להודות על האמת.

ומה נשאר לנו? ספרים. הספרים יכולים לפתוח לנו צוהר לעולם שאין לנו באמת נגיעה אליו, ולספר לנו מה קורה שם, מעבר למסך חוסר הידיעה.

להמשיך לקרוא

Share

סקרלט – מאריסה מאייר

פטנט חביב מצאה לה מאריסה מאייר: אגדות הילדים ששמענו פעם בלבוש היי-טקי מד"בי, תוך ערבוב כמה אגדות לתוך פנטזיה אחת, עם סיפור מסגרת מעל. מבולבלים? לא תהיו אחרי שתתמכרו לסדרה הזו – תולדות הלבנה.

את "סינדר", הלא היא סינדרלה, פגשנו בספר הראשון. נערה מאומצת על ידי אם חורגת ושתי אחיות, האב מת זה מכבר, האם החורגת והאחות האחת שונאות אותה משום שגופה הינו גוף אנושי שתוּקן, אחרי פגיעה אנושה, באיברים ביוניים, ועל-כן היא "קיבורגית", שאין לה זכויות אזרח, והיא רכושה של המשפחה. מצד שני, בהיותה אנושית במהותה, הרי שיש לה רגשות וכאבים.

סינדר, כמו סינדרלה פוגשת בנסיך בנשף, הוא מתאהב בה, היא בורחת ובמנוסתה מותירה אחריה את כף רגלה הביונית. רק אז מתברר לו כי אינה אנושית לגמרי.

סקרלט גיבורת הספר השני בסדרה, היא נערה יתומה מאם ואביה לא ממש מתפקד, גדלה בבית סבתה. הספר נפתח בהעלמה של הסבתא, והמשטרה המשוכנעת שהסבתא נעלמה מרצונה.

מכאן ייפתח מסע לחיפושה של הסבתא, כשבסביבה רוחשים אנשים שהם סוג מסוים של אנשי זאב המחפשים את סינדר הנעלמת, על פי הוראת מלכת הלבנה.

להמשיך לקרוא

Share

סוּפה של אליס – גלית דהן קרליבך

"נולדתי בהצטיינות. 'אפגר עשר. הציון הגבוה ביותר,' הדגישה אליס. אני התינוקת היחידה שקיבלה אי-פעם ציון כזה גבוה. אצלה – גם אם הם ורודים, גם אם אוחזים מיד בפטמה, גם אם הם מביעים עניין ונושמים כהלכה – רוב התינוקות מקבלים 'נכשל'. אפילו הם מתנאים בפניה בפעלולים מתוקים, אליס לא נכנעת. בטופס היא כותבת את הציון 9 בידיים רועדות (כי עשר זה אלוהים), ואלי, מאחורי גבה של היולדת, היא מעגלת אצבעות לאות אפס עגול ומאופס. .." (עמ' 33)

סוּפה היא המספרת. בתה של אליס. אם חד-הורית. אין אבא בתמונה. אין אחים. משק אוטרקי של נשים בלבד. כזה שכבר פגשנו פעם אצל דהן קרליבך ב- "אחותי כלה והגן נעול". הן בנות המשפחה היחידות. אין סבא וסבתא. לא ידוע מי האב. הורי האם טבעו בטטואן. אחותה מתה מצריכת סמים. נותרו רק האם והבת. והאם עוטפת, ככל יכולתה, את בתה בצמר גפן. מרחיקה אותה מכל צרות ופגעים ואסונות, אמיתיים או מדומים. חיה במושב קטן ומבודד, לא רחוק מקיבוץ אחד שאליס גרה בו פעם, ועכשיו כבר לא, ולבה מלא על הקיבוצים והקיבוצניקים (על אדמות המריבה בין המושבים לקיבוצים, על ההרחקה, על החינוך; דהן קרליבך לא תחסוך מן הקורא/ת את דעתה בנדון, ואת הצד שהיא לוקחת).

מרחיקה אותה מכל מה שיכול לאיים. מכל מה שיכול להפריד ביניהן. מצאה תירוצים לצבא, כדי שלא תגויס, מנעה ממנה ללכת לאוניברסיטה, למרות מלגה שקבלה. סדרה לה עבודה בבית. ממש בבית – סוכנות הדואר המקומית. זו הפוגשת את הדואר-נע (באוטו האדום) ומקבלת מכתבים ומוסרת מכתבים.

מרחיקה אותה ממחזרים, כי גברים זה מסוכן, הם יכולים לגרום לכל מיני צרות ומכאובים. וצריך להזהר.

להמשיך לקרוא

Share

כשתגיע אלַי – רבקה סְטֶד

מירנדה היא ילדה ניו יורקית רגילה, בת לאם יחידנית, לומדת בבית הספר, וחוזרת כל יום עם סאל, שכן ובן לאם יחידנית אחרת. שתי האמהות חברות, שני הילדים חברים. טוב, בערך, לא לגמרי. סאל מתרחק קצת בזמן האחרון.

יום אחד כשמירנדה חזרה מבית הספר, מצאה את הבית פתוח. דבר לא נגנב אבל בזמן שאמה התרוצצה לבדוק שאכן לא נגנב דבר, ולהחליף מנעול, היא מוצאת פתק מוזר, ראשון בסדרת הפתקים המוזרים עוד יותר, שיגיעו בהמשך.

 

 

 

מ,

זה קשה. יותר קשה ממה שציפיתי, אפילו עם העזרה שלך. אבל התאמנתי וההכנות שלי מתקדמות יפה. אני מגיע להציל את החיים של החבר שלך אות החיים שלי.

אני מבקש שתי טובות:

הראשונה, את חייבת לכתוב לי מכתב.

השנייה, תזכרי בבקשה לציין את המקום של מפתח הבית שלך.

המסע קשה. אני לא אהיה עצמי כשאגיע אלייך.

(עמ' 67 – 68)

 

להמשיך לקרוא

Share

מועדון הקריאה של ג'יין אוסטן – קארן ג'וי פאולר

%d7%9e%d7%95%d7%a2%d7%93%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%a7%d7%a8%d7%99%d7%90%d7%94כל מי שאי פעם הי(ת)ה חבר/ה במועדון קריאה מכיר/ה את הרוטינה: קובעים מה יהיה הספר הבא, רוכשים אותו, אם צריך, וקוראים. אחד או אחת המשתתפות מכין/ה הצגה ראשונית של הספר, ואחר כך דנים בו. כך הייתי חברה גאה במועדון הקריאה בקיבוץ, בימי נעורי, בת הנעורים היחידה בין אנשים מבוגרים, וכך הכרתי את "ענוג הוא הלילה" ו"מסע הנדידה אל הצפון" ואפילו "המוקיון", שנדדו אתי מדירה לדירה, מבית לבית, מן הקבוץ אל העיר, אל הכפר וחזרה. אף פעם לא חזרתי שוב למועדוני קריאה מן הסוג הזה. עד שחשבתי שנשכחו, או שהוירטואליה החליפה אותם.

אלמלא חברתי ר', כנראה לא הייתי מגיעה לקרוא את הספר הזה, שאיכשהו חמק מרוב המבקרים, ובארץ עמוסת ספרים כמו שלנו (עם הספר, אחרי הכל) אם אין מביאים דבר קיומם של ספרים לידיעתן של קוראות, הסיכוי שאדע על קיומו של הספר הזה הולך וקטן ככל שמתרבים הספרים היוצאים לאור. מה גם שפורום הספרים שהיה פעם ב-YNET, נסגר וממליצי נפוצו לכל עבר (וזה הזמן לקרוא לכם ולכן להרבות המלצות וסקירות בפורום ספרים וספרות שבפייסבוק), כך שעלי להסתפק בהודעות יח"צ הנשלחות אלי תדיר, אלא אם כן מוסף הספרים של "הארץ" המליץ, או שאיזו חברה או איזה חבר אמרו שצריך. ר' אמרה שצריך והגדילה עשות ו"דחפה" לי את הספר ליד; שאקרא לכשיזדמן לי.

אבל, היי, ג'יין אוסטן היא מחביבותי, למרות שאת ספריה, אלה שקראתי, קראתי בתרגום מיוחד במינו, זה של אהרון אמיר (שזכה בקרב המתרגמים ששפתו תיקרא "אהרון אמירית") שהוא יפה ומיוחד, גם אם לא ממש מדויק.. וקארן ג'יי פאולר, שכה התאהבתי בה ב"כולנו יוצאים מגדרנו" המצוין. והרי שתי סיבות לזמן לי זמן לקרוא את הספר הזה, לפני עשרות הספרים האחרים המונחים על "מדף הספרים שליד המטה", הוא המדף בספריה המוקצה לכל הספרים שטרם קראתי. ועל הדרך הוספתי לי את כל כתבי אוסטן, שהורדתים מיד לקינדל, ולכשיזדמן, אקרא גם את אלה שכבר קראתי וגם את אלה שלא, והפעם בשפת המקור (מה גם שאמזון מאפשרים הורדת הספרים האלה לקינדל ללא תשלום).

להמשיך לקרוא

Share

גאולה – יוּסי אדלר אולסן

%d7%92%d7%90%d7%95%d7%9c%d7%94-%d7%99%d7%95%d7%a1%d7%99-%d7%90%d7%93%d7%9c%d7%a8-%d7%90%d7%95%d7%9c%d7%a1%d7%95%d7%9fספר ש"עושה את העבודה". מהפך דפים, מדיר שינה מהעיניים (עד שהן מסרבות להמשיך אפילו עוד רגע אחד), מרתק עד סופו. והסוף, כנהוג בספרי מתח מן הסוג הזה, מוכרח להיות טוב; גם אם טוב מריר מעט.

בפרולוג לספר שני אחים צעירים כלואים בבקתה, וקר להם. קר מאד. שניהם כבולים, פיותיהם חסומים, ואין להם סיכוי. כלל. שניהם נושאי תפילה שקטה לאלוהיהם, שמים בו מבטחם, אבל יודעים שזה לא בהכרח יעזור. ואז מגיע האיש.

ובקפיצה להווה. קארל מרק, בלש המשטרה העומד בראש מדור Q, המדור למקרים אבודים. תיקי חקירה שלא נסגרו בעבר, אלא הונחו בצד, עד שיגיע איזה מידע ש"יעיר" אותם, זה המוכר לקוראי וקוראות "אישה בכלוב", ו"הציידים", יחד עם עוזרו הסורי הגולה – אסד, והעוזרת המוזרה ביותר שהוקצתה לו – רוז, מתבקשים לחקור איזה מכתב בבקבוק שנח על אדן החלון של איזה חוקר סקוטי, במשך כמה שנים, ולבסוף נשלח אליהם, משום שנדמה שהשפה היא דנית.

אלא שהמכתב, פתק, בעצם, עבר גלגולים רבים, נחשף לשמש, והנייר מתפורר, וקשה לפענח מה בדיוק כתוב שם. אבל ברור שמה שנכתב נכתב בדם. ממש בדם.

להמשיך לקרוא

Share

החיים חלקֵי 7 – הולי גולדברג סלואן

hachaim_helkey_sheva_front2"אם הבנתי משהו בחודשים האחרונים, זה שאפשר למצוא תוויות כדי לקטלג דברים חיים, אבל אי אפשר לארגן אנשים בקבוצות או לפי סדר מסוים.

זה פשוט לא עובד ככה." (עמ' 296)

וילו צ'אנס היא ילדה חריגה במידת מה, שונה. אם מנסים לרדת לפרטי פרטים, הרי שמצד אחד יש בה שונוּת מן הצד של אינטרקציות חברתיות, היא מרוחקת מעט, לא מתחברת לגמרי לילדות אחרות בגילה, גיל שתים עשרה. מעניינים אותה עניינים שונים בהרבה מאלה המעניינים את רוב הילדות בגילה.

אם עוסקים בהגדרות, ניתן אולי להגדיר אותה של "כאחת הנמצאת על הרצף", "תסמונת אספרגר בתפקוד גבוה", "גאונה בתחומים מסויימים", "מתפקדת, אבל.." ועוד ועוד הגדרות, אבל, כפי שכבר נאמר לעיל – אי אפשר לארגן אנשים בקבוצות.

ובכן – וילו צ'אנס היא ילדה כבת שתים עשרה, מאומצת. הוריה ניסו להרות מספר פעמים ואחרי מספר הפלות טבעיות הוחלט על אימוץ.

"..ההגדרה הרפואית של אי-פריון היא שנים-עשר חודשים של מפגשים פיזיים מתוזמנים-היטב ללא תוצאות. " (עמ' 14)

להמשיך לקרוא

Share

הנערה הכי בת-מזל בעולם – ג'סיקה נול

%d7%94%d7%a0%d7%a2%d7%a8%d7%94-%d7%94%d7%9b%d7%99-%d7%91%d7%aa-%d7%9e%d7%96%d7%9c-%d7%91%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9dבתחילה קראתי את הכתבה / ראיון שפורסם ב"הארץ" עם ג'סיקה נול, הסופרת, וכבר ידעתי שארצה, מתישהו לקרוא את הספר הזה.

אחר-כך, גילית חומסקי פרסמה את המלצתה על הספר הזה, והבנתי שלא רק שאקרא את הספר הזה, אלא שאעשה זאת בהקדם האפשרי.

ובצדק גמור.

הספר הזה מוקדש "לכל הטיפאני פאנליות בעולם. אני יודעת." מין הקדשה סתומה מעט, שתתברר בהמשך, עם קריאת הספר.

טיפאני פאנלי, שעכשיו היא אן-תיכף-האריסון, היא הנערה הכי בת-מזל בעולם. מפרברי פילדלפיה, מאם שמתאמצת, כל הזמן מתאמצת, לעלות במדרג החברתי (עד כדי כך שהיא נוסעת בב-מ-וו בת שבע, מקרטעת, ובלבד שלא תשפיל עצמה לקנות הונדה חדשה), מתיכון שבו נחשבה לאחת מן הבלתי נחשבות / בלתי מקובלות משום מוצאה הלא-מספיק-עשיר, הגיעה למגורים בניו-יורק, אירוסין עם לוק האריסון (כסף, הרבה כסף,  ישן, בית בננטקט, אצולה), משרה נחשקת במגזין נחשק לנשים. סיפור הצלחה.

להמשיך לקרוא

Share

כתר הברזל – אהרון אפלפלד

keterk_habarzelלא קראתי את כל ספריו של אהרון אפלפלד, משום שהם רבים עד מאד. אם כי יש סיכוי שאגיע לעוד ועוד עם השנים. את ספרו הראשון "עשן" קראתי בנעורי (עובדה ששימחה אותו עד מאד, כאשר נפגשתי עמו לפני מספר שנים בשבוע הספר בככר העיר), ומאז קראתי לא מעט ספרים משלו, רבים מהם עסקו, או סבבו סביב, מלחמת העולם השניה, השואה, היהודים בשואה.

הספר הזה שונה מהם, והוא עוסק בתקופה מוקדמת יותר, אם כי עדיין ניתן "לשייך" את גיבוריו לתרבות ממנה הגיע אפלפלד- ביתו ומולדתו.

פטר שטיין, בן למשפחה יהודית באימפריה האוסטרו הונגרית. אביו בעל חנויות במרכזים שונים בעיר ובערים סמוכות, אמו מנהלת משק הבית, כיאה לנשים מן המעמד הבורגני הגבוה, ויש להם עובדי משק הבית מקרב הגויים. יהודים הם, אך רק במוצאם. יש להם מכרים וחברים שהמירו דתם כדי שיוכלו לעסוק במשרות שיהודים אינם מתקבלים אליהן. יהדותם מתבטאת בעיקר בלידה ומוות, שאז יש להקבר בבית הקברות של היהודים, על ידי החברה קדישא המקומית.

אחותו, אולה, הנפש הקרובה לו ביותר, חולה במחלת השחפת, ונוסעת תדיר לבתי הבראה בהרים בהם האוויר צח.

האנטישמיות, שהרי ביהודים מדובר, אינה גלויה, אך אי אפשר להתעלם מקיומה. ישנן, כאמור, משרות שיהודי אינו יכול להתקבל אליהן, ישנן מכסות להשכלה, אבל הכל מתורבת, כאילו.

להמשיך לקרוא

Share

ואם היו אומרים לךְ – גלית דיסטל אטבריאן

ואם היו אומרים לך"..'אם היו אומרים לך שתהיי יפה כמו ברוק שילדס אבל כשתגדלי יצא לך ילד מפגר.. אם היו אומרים לך בית עם קומות וחדר משלך אבל כשתגדלי יהיה לך ילד אוטיסט..'" (עמ' 371)

שרק יהיו בריאים ושלמים, הייתי מאחלת ומיחלת לעצמי, הרבה לפני שנולדו ילדי; שרק יהיה בריא ושלם, ושיהיה בן-אדם, יותר מזה אני לא צריכה ולא רוצה, כך הייתי מבקשת בשקט, בִּפְנִים, בכל פעם שנשאתי ברחמי אחד או אחת מילדי. לא צריכה מהנדס או רופאה, לא צריכה מוזיקאית מצטיינת או רקדן מהולל, לא מצפה מהם שיגשימו את החלומות שחלמתי ולא הגשמתי.. רק שיהיו בריאים.

סבתא הדסה (לא סבתא שלי באמת, רק אשה צדיקה שהיתה אוספת ילדים עזובים שננטשו על ידי הוריהם בבתי החולים, ומגדלת אותם בבית תינוקות ובבית ילדים שהקימה פעם ברמת גן, וידעה לאבחן מן העריסה מיהו ילד "רגיל" ומי לא), כשעוד היתה שכנה שלי, סימנה לי "וי" על שתי בנותי כשהגעתי איתן, לאחר הלידה, הביתה, וכשנולד בני, וכבר לא היינו שכנות, בקשתי שתגיע לבית החולים, והיא הגיעה, עם עין אחת חבושה לאחר ניתוח, כדי לומר לי ולאשר שהילד בריא והכל בסדר. וכמה חשובים היו דבריה, בכל הפעמים, להרגיע דאגות מכרסמות בלב, במהלך שנות חייהם הראשונות.

אבל מה זה אומר לגדל ילד שהוא לא בדיוק "רגיל"? מה זה אומר ללדת ילד שנראה כמו כולם, אבל הוא קצת יותר שקט, או שיש לו איזה מבט שלא ברור לךְ  מהו, או שהוא באמת נראה רגיל?
ומה קורה אחרי שמגלים? וכמה זמן לוקח לגלות? כמה זמן מותר להתאבל על הילד שאף פעם לא יהיה לך? כמה זמן אפשר להתכנס בתוך עצמך?

להמשיך לקרוא

Share