ארכיון תגיות: כתר

העורכת – יעל שחם

פעם, לפני כך וכך שנים נהגתי להסתופף בחברת עיתונאים ועיתונאיות בעיר הגדולה, לשמוע סיפורים של "מאחורי הקלעים", כאלה שאי אפשר לפרסם למרות ש"כולם יודעים", יחסי כוחות, אהבה/שנאה/תחרות בין בעלי תפקידים וכמובן עיתונאים, מעמדם האגדי של חלק מן העורכים, ופחות של אחרים. העיתונות הכתובה היתה אז אוּרים ותוּמים, והקרבה למוקדי הכח  העניקה לעיתונאים מעט מן ההילה שבכח עצמו.

אחר כך חל פיחות מה במעמדה של העיתונות הכתובה. עיתונים החלו להסגר בזה אחר זה, את מקומם של העורכים-המורמים-מעם ושל המו"לים האגדיים החלו להחליף בעלי-הון-מקרוב-באו; תחילה כדי "להציל" את העיתון העומד על כרעי תרנגולת מבחינה כלכלית, ואחר-כך החליף ההון את העיתונות, והעיתונות הפכה בחלקה לשופר-מטעם.

"יחד עם מותו של המו"ל מת משהו בעיתון. מתו הערכים הישנים. מת האתוס העיתונאי. נקבר המו"ל של פעם. זה קרה בעיתונות כולה ולא ביום אחד. קשה לשים את האצבע על הנקודה שבה החל תהליך ההתפוררות, ומתי הוא נגמר, כמו שקשה לשים את האצבע על היום שבו החלה התפוררות הגבר של פעם. .." (עמ' 160)

בשלב הזה כבר הייתי קצת יותר רחוקה מאותם עיתונאים ואותן עיתונאיות, הקפה בבית סוקולוב התרוקן כמעט מיושביו וגם "הספריה" כבר נסגרה, שלא לדבר על "זיגל" המיתולוגי; אולי לכן שבה ועלתה בי התהיה, במהלך הקריאה, מיהם האנשים האלה, ששחם מדברת עליהם ונותנת בהם סימנים: "העורך החדש", "המו"ל", "נעליים לבנות", "האמזונה", "העורך החדש-חדש" ועוד, וייחלתי לכך שבסוף הספר היה מונח לו מפתח דמויות, שאדע לפענח מי הוא מי.

להמשיך לקרוא

Share

יום א' של המתים – אנדריאס פור

לפעמים אני בוחרת "לנוח" מעט מספרים "רציניים" יותר או פחות, ובוחרת לי אחד מספרי המתח המונחים על המדפים. לרוב איני יודעת דבר על הסופר או הספר, ובוחרת בעיקר על פי הכריכה האחורית. בדרך כלל הספרים הללו מדירים שינה מעיני, שכן קשה לי להניחם מן היד עד תוּמם.

כך עשיתי גם הפעם עם "יום א' של המתים", אלא שלא ממש היתה לי בעיה לעזבו, ולשוב אליו, עד שאכן ממש תם. ולא שלא עברו בי הרהורי עבירה, להניח אותו באמצע, או בשני שליש או אפילו בשלושה רבעים, אלא שבכל זאת, ביקשתי לדעת איך יוצא הסופר מתוך התסבוכת שרקם לעצמו.

גופה מתגלה מתחת לכנסיה נטושה באחת החוות הנטושות בכפר אחד בגרמניה. חקירת המשטרה מעלה כי הגופה שייכת לאשה שמתה בשלהי מלחמת העולם השניה, שנת 1945.

הקורא/ת היודע/ת כל (כי הסופר פותח בכך את הספר) יכול/ה כבר לדעת כי המדובר באשה אחת מתוך קבוצה של נשים שצעדו באחד ממצעדי המוות והגיעו לפאתי הכפר, שם פגשו בקצין אס אס, שככל הנראה הכיר אותה.

מכאן ינוע הסיפור בין מאי 1945 לשנת 1992, ההווה של הסיפור, לחקירת המשטרה, תוך סיפורים נוספים מאז ומעכשיו עד הסוף הלא ממש צפוי (כי ככה זה ספר מתח, הרוצח תמיד יהיה זה שלא היה חשוד כלל).

להמשיך לקרוא

Share

רווקים ואלמנות – ירמי פינקוס

בעשור האחרון נאלצתי לעזוב פעמיים דירות שהתגוררתי בהן, ולעבור לדירות אחרות, משום שנמכרו, וקשה להשתחרר מהחוויה של חוסר הוודאות, בכל תקופת המכירה – מתי תימכר הדירה? למי? האם יניחו לי להישאר, או שאצטרך לחפש לי דירה אחרת? (הייתי צריכה, חיפשתי ואף מצאתי, כמובן.) שלא לדבר על המתווכים שהסתובבו בכל פעם, הביאו קונים פוטנציאליים מתעניינים, שהסתובבו בחדרים ופלשו לחיי, אורחים בלתי קרואים.

כזה הוא מלכי (שם משפחה), גיבור "מוכרים וקונים", הנובלה הראשונה בספר, רווק בראשית שנות השלושים לחייו, המתגורר בצפון הישן של תל אביב (האזור החביב עלי ביותר), אזור שיש בו בתים בני שלוש או ארבע קומות, בתים שבנייתם לא מן המשובחות, ורובם ככולם זקוקים לחיזוקים כאלה או אחרים. וברובם ככולם מתגוררים אנשים מזדקנים, חלקם בודדים, או רווקים ורווקות בדירות שכורות. ומי שיש לו "חוזה ישן" כמו למלכי, נהנה משכר דירה סביר (באופן יחסי) מול עליות המחירים הפרועות שמסביב.

יש לו חיים די נוחים למלכי, עד שנוחתת עליו הבשורה כי הדירה הועמדה למכירה. ובסיפור, כמו בחיים, מגיעה המתווכת, ואחר כך מתלווה לקונים פוטנציאליים, הפולשים לחייו, וכל הזמן הזה נותרת התקווה, שאולי, רק אולי לא יצליחו למכור, אולי תידחה המכירה עוד ועוד, ולא יצטרך לפנות את דירתו.

להמשיך לקרוא

Share

ג'ון טרבולטה ואני (קרבת דם) – מתן חרמוני

"באותן שנים בבאר שבע, ילד היה צריך לדעת שלושה דברים: לשחק כדורגל, לעשן סיגריות ולגנוב. זה לא אומר שכל הילדים גנבו או עישנו או שיחקו כדורגל. אבל היה צריך לדעת איך לעשות כל אחד מהדברים האלה. איתן ארדיטי, למשל, לא שיחק כדורגל כמעט בכלל. אבל הוא עישן די הרבה, וקצת גנב. ואת מה שגנב, מכר." (עמ' 7)

כך זה נפתח.

סיפורה של חבורת ילדים, בנים יש לציין, על סף הבגרות, בעיר אחת די נידחת, אם כי באזור שלה היתה עיר מחוז ואף כונתה "בירת הנגב", אבל היתה מרוחקת מן המרכז במהות אף יותר מן המרחק הפיזי.

חבורת כמעט נערים, כאלה שאפשר למצוא בכל מיני ספרים ואצל כל מיני סופרים, וייחודה של כל חבורה הוא בדרך כלל הדרך בה מסופר סיפורם. גם כאן. הסיפור מתייחד מכל מיני סיפורים אחרים על חבורות אחרות, בשפתו המיוחדת של חרמוני, ובדרך תיאוריו, זרם התודעה הלוקח את הקורא/ת בין שנים בעבר, לזמן הווה, לעבר קרוב, ושוב לעבר הרחוק, ולמרות ה"קפיצות" הללו, קדימה ואחורה, אין הקורא/ת מאבד/ת לרגע את חוט הסיפור, ואין כלל צורך להתאמץ בעניין הזה, של לזכור איפה בדיוק הייתי כשעזבתי את הספר לרגע (או ללילה).

התקופה – ראשית שנות השבעים, רגע אחרי מלחמת יום הכיפורים שהפכה על פניה את האופוריה של אחרי מלחמת ששת הימים, עת קרסה הקונספציה שישראל בלתי מנוצחת (למרות שהנצחון במלחמה הזו – יום הכיפורים – היה נצחון גדול על פי כל קנה מידה).

להמשיך לקרוא

Share

אח שלי איוב – שמי זרחין

"לאחר שנעלם הדפים הפצירו, ביקשו שייכתב עליהם. הרי דפי נייר ידועים בחיבתם לסיפורים עזי רושם, כמו היו ילד הנכסף לדבר מתיקה ולא יניח לשולי שמלת אמו עד אשר תתרצה ותשלוף ארנקה. וכך עלו הדברים על דף, סיפור ללא סוף, משל ללא נמשל. סיפור יתמות ותמימות, תוׁם ומוׁת." (עמ' 423)

קודם כל, בגלל השפה. שפה ארכאית, כמעט נשכחת, שיש לה ניגון כמעט דתי, אבל לא רק. שפה שמכריחה להתרכז לא רק בתוכן, אלא גם בקנקן, במלים הנושאות את הסיפור. להתאמץ, לעתים, להבין משמעותה של מלה, ואולי אין לה משמעות? אולי היא פרי דמיונו של הכותב.

כי מה פשר, למשל: "רגע הרוף…"? (עמ' 237)

הפכתי והפכתי במילוני (המקוונים, כמובן) ולא מצאתי.

אז צריך להבין מתוך ההקשר. אבל צריך לחשוב.

ואחר כך הסיפור. ואצל זרחין, כמו אצל זרחין, יש איזה דוק של פנטזיה מעל ומסביב; סיפור שיכול להיות לגמרי, עם איזה טוויסט קטן, של "לא יכול להיות".

וסיפור, כמובן, שהוא הנדבך השלישי, או הראשון, או השני (ומה זה חשוב בעצם?) ההופך את המלים ומשמעותן לשלם הגדול מסך חלקיו.

".. בראשית תהיה המילה, ולאחריה עוד מילים רבות." (עמ' 12)

להמשיך לקרוא

Share

והכלה סגרה את הדלת – רונית מטלון

"הכלה הצעירה, שהסתגרה בשתיקה מוחלטת בחדר השינה בבית הוריה במשך יותר מחמש שעות, הודיעה לבסוף מה שהודיעה וחזרה שלוש פעמים על הצהרתה המדהימה מבעד לדלת המוגפת, שארבעה זוגות אוזנייםה יו כרויים אליה בחרדה ובמסירות אין קץ. 'לא מתחתנת, לא מתחתנת, לא מתחתנת,' שבה וקראה הכלה בקול שטוח, כמעט משועמם, שבקע מבבעד לדלת רחוק ונמוג כל כך, כמו אדי ריח אחרונים של תרסיס ניקוי." (עמ' 7)

ככה, בלי הסברים. סגרה את הדלת והדבר היחיד שאמרה, וחזרה ואמרה, כמו לחש השבעה או לחש קסמים "לא מתחתנת". ועכשיו מה?

כולם בשלבים שונים של הכנות לקראת החתונה שאמורה להערך הערב, עוד מעט צריך לצאת לצילומים, באתר שהכלה בחרה, בגינת לוינסקי, כשהפליטים אמורים לשמש לה תפאורה. אמה כבר לבושה באופן חלקי, וגם החתן המיועד כבר מתכונן, ותיכף יגיעו הוריו. ומאין נפלה עליו פתאום ההודעה הזו?

והרי היא זו שרצתה כבר להתחתן.

להמשיך לקרוא

Share

הבחורה על הרכבת – פולה הוקינס

%d7%94%d7%91%d7%97%d7%95%d7%a8%d7%94_%d7%a2%d7%9c_%d7%94%d7%a8%d7%9b%d7%91%d7%aa1יש משהו מעט בעייתי בקריאת ספר מתח, אחרי שכבר ראית את הסרט; את כבר יודעת מי הרוצח, מה מניעיו, כבר אי אפשר להטעות אותך בחשודים עיקריים או מיידיים. גם ההיפך הוא הנכון: לראות סרט מתח אחרי שקראת את הספר עליו הוא מבוסס, כשאת כבר יודעת מה עומד לקרות, נוטל לא מעט מן ההנאה הנלווית לתעלומות אלה או אחרות.

ובכל זאת, בחרתי לקרוא את הספר. הגעתי אליו בדרכים עקלקלות מעט, בין השאר משום שעל כריכת ספר אחר שאהבתי מאד – "הנערה הכי בת מזל בעולם" – הופיע המשפט: "אהבתם את הבחורה על הרכבת? צפוי לכם מפגש עם גיבורה בלתי נשכחת". ובכן – לידיעת אנשי ההוצאה: "הנערה הכי בת מזל בעולם" לא זקוקה ל"בחורה על הרכבת"; היא הרבה יותר ממנה. היא בלתי נשכחת באמת. לאחר זמן יימוגו רייצ'ל ואנה ומייגן וטום וסקוט בערפילי השכחה; הם לא באמת חשובים. ג'סיקה נול תשאר לתמיד (או לפחות להרבה זמן).

רייצ'ל היא הבחורה על הרכבת; בכל יום היא נוסעת ללונדון בבוקר וחוזרת בערב, ובדרך היא צופה בבתים שבוויטני, הבתים הקרובים למסילה, מקום שם מאיטה הרכבת (ענייני תחזוקה), ובעיקר בשני בתים. האחד בו מתגורר זוג שנראים לה מאד מאוהבים, והיא מדמיינת את שמותיהם וסיפור חייהם, ואת השיחות שהם ודאי מנהלים ביניהם. חיים ממש כמו שהיו יכולים להיות לה. רק כמה בתים בהמשך הרחוב.

להמשיך לקרוא

Share

האורחים – אופיר טוּשֶה גַפלָה

%d7%94%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%97%d7%99%d7%9dאיפה הייתם בארבעה בנובמבר, 1995? אתם ודאי זוכרים כל רגע מאותו ערב, השעות והדקות שקדמו להודעה הדרמטית, ואיך נצמדתם למסכי הטלוויזיה, וקמתם למחרת בתקווה שלא קרה דבר, וידעתם שקרה, והלכתם ברחובות, והרחובות היו שקטים, שקט אחר, שקט של פוסט טראומה, ונצמדתם עוד חודשים ארוכים לדיווחים החדשותיים של מה ואיך…

ואיפה הייתם באחד עשר בספטמבר 2001? אני הייתי בעבודה, ואיזשהו מבזק באחד מערוצי החדשות האינטרנטיים המקומיים "הקפיץ" אותי לאתר של CNN, ובו דווח הלא יאמן. ואחר כך קרסה הרשת וכולנו נצמדנו לערוצי החדשות ברדיו ובטלוויזיה, ודוּוחנו, כמו שאר העולם, על ההתנגשות השניה במגדל השני, ועל ההתנגשות בפנטגון, ושוב הפכו הרחובות לשקטים יותר, כמו בפוסט טראומה.

ואיפה הייתם באחד עשר בינואר בשעה ארבע ועשרים לפנות בוקר?

".. אף אחד לא ראה כלום. אני לא מדבר רק על אנשים, אלא כל כל מצלמות המעקב.. באף אחת מהן לא נצפו הידיים המסתוריות שהניחו את הקופסאות בפתחי הבתים או על מפתני הדירות בבניינים. ארבע ועשירם לפנות בוקר, על פי שעון ישראל. … כעבור שעה, לפי שעון לונדון. כעבור שבע שעות, לפני שעון ניו יורק. …ארבע ו- 19 דקות לפנות בוקר. כמה פעמים שמענו את השאלה הטרחנית, ' זוכר איפה היית ב- 11 בינואר בשעה 4:19 לפנות בוקר?' " (עמ' 35)

(לא מצוינת שנה, אבל ברור שזה מתישהו בעשור האחרון, כי אובמה הוא הנשיא וביבי ראש הממשלה..)

להמשיך לקרוא

Share

החולשה של ויקטוריה ברגמן – חלק 3 – ההוראות – אֶריק אָקסל סוּנד

ההוראות_ויקטוריה_3(2)והנה הגענו לסוף. והסוף, אפעס, גדוש ארועים ופרטים, וסיפורים חדשים, עניינים שלא היו קודם, ועניינים שכן היו קודם, ובמקום כתב אישום כנגד החברה שמאפשרת, בהעלמת עין, ובהסתמכות על תרבות הפטריארכיה, אונס וחוסר אמון בנאנסות ובקרבנות בכלל, חברה שבה לילדים אין מעמד, ואין יכולת להגן על עצמם מפני טורפים מבית ומחוץ; במקום כל אלה מתקבל סיפור כמעט בלתי יאמן, ובו הכל מכל בכל כל: פדופילים וכתות, פסיכופתים, פיצול אישיות, הטלת מומים, קרבות לחיים ולמוות בין בני אדם, פסיכופתים (כבר אמרתי), טרנסווסטיסטים, ואפילו עד באבי יאר הגענו.

כי כן, לפעמים ישנה בעיה בסיומי סיפורים וספרים; בן מנדלסון, גיבורו של "עולם הסוף" ספרו הנפלא של אופיר טושה גפלה, מסייע לסופרים המתקשים בכתיבת סופים לספריהם.

כותבי "החולשה של ויקטוריה ברגמן" יכולים היו בהחלט להעזר בשרותיו של בן מנדלסון שכזה.

המתח נשאר, והספר מהפך דפים במהירות, אלא שחסר בו משהו. משהו לא ברור. לא ברור מדוע חולק הספר לשלושה חלקים, לא ברור מדוע התפזרו המחברים על פני נושאים רבים כל כך.

להמשיך לקרוא

Share

החולשה של ויקטוריה ברגמן – חלק 2 – אש הרעב – אֶריק אָקסל סוּנד

"אש הרעבהאֵימה מגיעה לסטוקהולם לבושה במעיל כחול קוֹבּלט, כהה במעט משמי הערב. היא בהירת שיער וכחולת עיניים, ועל כתפה תיק קטן. נעליה הקטנות מדי אדומות ומשפשפות את קרסוליה, אבל היא רגילה, והפציעות בעור כבר נעשו לחלק מאישיותה. הכאב מחזיק אותה ערה.

היא יודעת שאם רק תצליח לסלוח – תיגאל, היא עצמה וגם הנסלחים. שנים רבות ניסתה לשכוח, אבל לא הצליחה. היא לא רואה את זה, אבל הנקמה שלה היא תגובת שרשרת." (עמ' 9)

קודם כל ולפני הכל: זהו ספר שני בסדרה, ומטבע הדברים עניינים שיופיעו בסקירה הזו יהיו ביניהם קלקלנים (ספוילרים, כך קבעה האקדמיה), ומי שרוצה להמשיך לקרוא סקירה זו עושה זאת על אחריותו/ה בלבד!

חקירת הילדים המתים נסגרה. במשטרה שתקציבה מוגבל (ככל משטרה בעולם) התקציב המיועד לחקירת מותם של ילדים-שאיש-אינו-חש-בחסרונם, גם אם מותם היה אלים וברוטאלי בצורה קיצונית, מצומצם ביותר, ויצאה הוראה מגבוה שלא לחקור יותר.

בן זוגה של ז'נט שילברג, בלשית המשטרה, עזב אותה לטובת האוצרת-הגלריסטית שמקדמת עתה את עבודותיו, והיא נותרה עם בנם המשותף, נער מתבגר (על כל המשברים הכרוכים בכך, ובנוסף לכך – סיפור הגירושין של הוריו רק מגביר עוד את מרד הנעורים שלו), ועם עבודתה התובענית, כרגיל. עבודה שבה אף פעם לא בטוח שתגיע לביתה בזמן, כדי לפגוש את בנה.

להמשיך לקרוא

Share