ארכיון תגיות: כתר

ג'ון טרבולטה ואני (קרבת דם) – מתן חרמוני

"באותן שנים בבאר שבע, ילד היה צריך לדעת שלושה דברים: לשחק כדורגל, לעשן סיגריות ולגנוב. זה לא אומר שכל הילדים גנבו או עישנו או שיחקו כדורגל. אבל היה צריך לדעת איך לעשות כל אחד מהדברים האלה. איתן ארדיטי, למשל, לא שיחק כדורגל כמעט בכלל. אבל הוא עישן די הרבה, וקצת גנב. ואת מה שגנב, מכר." (עמ' 7)

כך זה נפתח.

סיפורה של חבורת ילדים, בנים יש לציין, על סף הבגרות, בעיר אחת די נידחת, אם כי באזור שלה היתה עיר מחוז ואף כונתה "בירת הנגב", אבל היתה מרוחקת מן המרכז במהות אף יותר מן המרחק הפיזי.

חבורת כמעט נערים, כאלה שאפשר למצוא בכל מיני ספרים ואצל כל מיני סופרים, וייחודה של כל חבורה הוא בדרך כלל הדרך בה מסופר סיפורם. גם כאן. הסיפור מתייחד מכל מיני סיפורים אחרים על חבורות אחרות, בשפתו המיוחדת של חרמוני, ובדרך תיאוריו, זרם התודעה הלוקח את הקורא/ת בין שנים בעבר, לזמן הווה, לעבר קרוב, ושוב לעבר הרחוק, ולמרות ה"קפיצות" הללו, קדימה ואחורה, אין הקורא/ת מאבד/ת לרגע את חוט הסיפור, ואין כלל צורך להתאמץ בעניין הזה, של לזכור איפה בדיוק הייתי כשעזבתי את הספר לרגע (או ללילה).

התקופה – ראשית שנות השבעים, רגע אחרי מלחמת יום הכיפורים שהפכה על פניה את האופוריה של אחרי מלחמת ששת הימים, עת קרסה הקונספציה שישראל בלתי מנוצחת (למרות שהנצחון במלחמה הזו – יום הכיפורים – היה נצחון גדול על פי כל קנה מידה).

להמשיך לקרוא

Share

אח שלי איוב – שמי זרחין

"לאחר שנעלם הדפים הפצירו, ביקשו שייכתב עליהם. הרי דפי נייר ידועים בחיבתם לסיפורים עזי רושם, כמו היו ילד הנכסף לדבר מתיקה ולא יניח לשולי שמלת אמו עד אשר תתרצה ותשלוף ארנקה. וכך עלו הדברים על דף, סיפור ללא סוף, משל ללא נמשל. סיפור יתמות ותמימות, תוׁם ומוׁת." (עמ' 423)

קודם כל, בגלל השפה. שפה ארכאית, כמעט נשכחת, שיש לה ניגון כמעט דתי, אבל לא רק. שפה שמכריחה להתרכז לא רק בתוכן, אלא גם בקנקן, במלים הנושאות את הסיפור. להתאמץ, לעתים, להבין משמעותה של מלה, ואולי אין לה משמעות? אולי היא פרי דמיונו של הכותב.

כי מה פשר, למשל: "רגע הרוף…"? (עמ' 237)

הפכתי והפכתי במילוני (המקוונים, כמובן) ולא מצאתי.

אז צריך להבין מתוך ההקשר. אבל צריך לחשוב.

ואחר כך הסיפור. ואצל זרחין, כמו אצל זרחין, יש איזה דוק של פנטזיה מעל ומסביב; סיפור שיכול להיות לגמרי, עם איזה טוויסט קטן, של "לא יכול להיות".

וסיפור, כמובן, שהוא הנדבך השלישי, או הראשון, או השני (ומה זה חשוב בעצם?) ההופך את המלים ומשמעותן לשלם הגדול מסך חלקיו.

".. בראשית תהיה המילה, ולאחריה עוד מילים רבות." (עמ' 12)

להמשיך לקרוא

Share

והכלה סגרה את הדלת – רונית מטלון

"הכלה הצעירה, שהסתגרה בשתיקה מוחלטת בחדר השינה בבית הוריה במשך יותר מחמש שעות, הודיעה לבסוף מה שהודיעה וחזרה שלוש פעמים על הצהרתה המדהימה מבעד לדלת המוגפת, שארבעה זוגות אוזנייםה יו כרויים אליה בחרדה ובמסירות אין קץ. 'לא מתחתנת, לא מתחתנת, לא מתחתנת,' שבה וקראה הכלה בקול שטוח, כמעט משועמם, שבקע מבבעד לדלת רחוק ונמוג כל כך, כמו אדי ריח אחרונים של תרסיס ניקוי." (עמ' 7)

ככה, בלי הסברים. סגרה את הדלת והדבר היחיד שאמרה, וחזרה ואמרה, כמו לחש השבעה או לחש קסמים "לא מתחתנת". ועכשיו מה?

כולם בשלבים שונים של הכנות לקראת החתונה שאמורה להערך הערב, עוד מעט צריך לצאת לצילומים, באתר שהכלה בחרה, בגינת לוינסקי, כשהפליטים אמורים לשמש לה תפאורה. אמה כבר לבושה באופן חלקי, וגם החתן המיועד כבר מתכונן, ותיכף יגיעו הוריו. ומאין נפלה עליו פתאום ההודעה הזו?

והרי היא זו שרצתה כבר להתחתן.

להמשיך לקרוא

Share

הבחורה על הרכבת – פולה הוקינס

%d7%94%d7%91%d7%97%d7%95%d7%a8%d7%94_%d7%a2%d7%9c_%d7%94%d7%a8%d7%9b%d7%91%d7%aa1יש משהו מעט בעייתי בקריאת ספר מתח, אחרי שכבר ראית את הסרט; את כבר יודעת מי הרוצח, מה מניעיו, כבר אי אפשר להטעות אותך בחשודים עיקריים או מיידיים. גם ההיפך הוא הנכון: לראות סרט מתח אחרי שקראת את הספר עליו הוא מבוסס, כשאת כבר יודעת מה עומד לקרות, נוטל לא מעט מן ההנאה הנלווית לתעלומות אלה או אחרות.

ובכל זאת, בחרתי לקרוא את הספר. הגעתי אליו בדרכים עקלקלות מעט, בין השאר משום שעל כריכת ספר אחר שאהבתי מאד – "הנערה הכי בת מזל בעולם" – הופיע המשפט: "אהבתם את הבחורה על הרכבת? צפוי לכם מפגש עם גיבורה בלתי נשכחת". ובכן – לידיעת אנשי ההוצאה: "הנערה הכי בת מזל בעולם" לא זקוקה ל"בחורה על הרכבת"; היא הרבה יותר ממנה. היא בלתי נשכחת באמת. לאחר זמן יימוגו רייצ'ל ואנה ומייגן וטום וסקוט בערפילי השכחה; הם לא באמת חשובים. ג'סיקה נול תשאר לתמיד (או לפחות להרבה זמן).

רייצ'ל היא הבחורה על הרכבת; בכל יום היא נוסעת ללונדון בבוקר וחוזרת בערב, ובדרך היא צופה בבתים שבוויטני, הבתים הקרובים למסילה, מקום שם מאיטה הרכבת (ענייני תחזוקה), ובעיקר בשני בתים. האחד בו מתגורר זוג שנראים לה מאד מאוהבים, והיא מדמיינת את שמותיהם וסיפור חייהם, ואת השיחות שהם ודאי מנהלים ביניהם. חיים ממש כמו שהיו יכולים להיות לה. רק כמה בתים בהמשך הרחוב.

להמשיך לקרוא

Share

האורחים – אופיר טוּשֶה גַפלָה

%d7%94%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%97%d7%99%d7%9dאיפה הייתם בארבעה בנובמבר, 1995? אתם ודאי זוכרים כל רגע מאותו ערב, השעות והדקות שקדמו להודעה הדרמטית, ואיך נצמדתם למסכי הטלוויזיה, וקמתם למחרת בתקווה שלא קרה דבר, וידעתם שקרה, והלכתם ברחובות, והרחובות היו שקטים, שקט אחר, שקט של פוסט טראומה, ונצמדתם עוד חודשים ארוכים לדיווחים החדשותיים של מה ואיך…

ואיפה הייתם באחד עשר בספטמבר 2001? אני הייתי בעבודה, ואיזשהו מבזק באחד מערוצי החדשות האינטרנטיים המקומיים "הקפיץ" אותי לאתר של CNN, ובו דווח הלא יאמן. ואחר כך קרסה הרשת וכולנו נצמדנו לערוצי החדשות ברדיו ובטלוויזיה, ודוּוחנו, כמו שאר העולם, על ההתנגשות השניה במגדל השני, ועל ההתנגשות בפנטגון, ושוב הפכו הרחובות לשקטים יותר, כמו בפוסט טראומה.

ואיפה הייתם באחד עשר בינואר בשעה ארבע ועשרים לפנות בוקר?

".. אף אחד לא ראה כלום. אני לא מדבר רק על אנשים, אלא כל כל מצלמות המעקב.. באף אחת מהן לא נצפו הידיים המסתוריות שהניחו את הקופסאות בפתחי הבתים או על מפתני הדירות בבניינים. ארבע ועשירם לפנות בוקר, על פי שעון ישראל. … כעבור שעה, לפי שעון לונדון. כעבור שבע שעות, לפני שעון ניו יורק. …ארבע ו- 19 דקות לפנות בוקר. כמה פעמים שמענו את השאלה הטרחנית, ' זוכר איפה היית ב- 11 בינואר בשעה 4:19 לפנות בוקר?' " (עמ' 35)

(לא מצוינת שנה, אבל ברור שזה מתישהו בעשור האחרון, כי אובמה הוא הנשיא וביבי ראש הממשלה..)

להמשיך לקרוא

Share

החולשה של ויקטוריה ברגמן – חלק 3 – ההוראות – אֶריק אָקסל סוּנד

ההוראות_ויקטוריה_3(2)והנה הגענו לסוף. והסוף, אפעס, גדוש ארועים ופרטים, וסיפורים חדשים, עניינים שלא היו קודם, ועניינים שכן היו קודם, ובמקום כתב אישום כנגד החברה שמאפשרת, בהעלמת עין, ובהסתמכות על תרבות הפטריארכיה, אונס וחוסר אמון בנאנסות ובקרבנות בכלל, חברה שבה לילדים אין מעמד, ואין יכולת להגן על עצמם מפני טורפים מבית ומחוץ; במקום כל אלה מתקבל סיפור כמעט בלתי יאמן, ובו הכל מכל בכל כל: פדופילים וכתות, פסיכופתים, פיצול אישיות, הטלת מומים, קרבות לחיים ולמוות בין בני אדם, פסיכופתים (כבר אמרתי), טרנסווסטיסטים, ואפילו עד באבי יאר הגענו.

כי כן, לפעמים ישנה בעיה בסיומי סיפורים וספרים; בן מנדלסון, גיבורו של "עולם הסוף" ספרו הנפלא של אופיר טושה גפלה, מסייע לסופרים המתקשים בכתיבת סופים לספריהם.

כותבי "החולשה של ויקטוריה ברגמן" יכולים היו בהחלט להעזר בשרותיו של בן מנדלסון שכזה.

המתח נשאר, והספר מהפך דפים במהירות, אלא שחסר בו משהו. משהו לא ברור. לא ברור מדוע חולק הספר לשלושה חלקים, לא ברור מדוע התפזרו המחברים על פני נושאים רבים כל כך.

להמשיך לקרוא

Share

החולשה של ויקטוריה ברגמן – חלק 2 – אש הרעב – אֶריק אָקסל סוּנד

"אש הרעבהאֵימה מגיעה לסטוקהולם לבושה במעיל כחול קוֹבּלט, כהה במעט משמי הערב. היא בהירת שיער וכחולת עיניים, ועל כתפה תיק קטן. נעליה הקטנות מדי אדומות ומשפשפות את קרסוליה, אבל היא רגילה, והפציעות בעור כבר נעשו לחלק מאישיותה. הכאב מחזיק אותה ערה.

היא יודעת שאם רק תצליח לסלוח – תיגאל, היא עצמה וגם הנסלחים. שנים רבות ניסתה לשכוח, אבל לא הצליחה. היא לא רואה את זה, אבל הנקמה שלה היא תגובת שרשרת." (עמ' 9)

קודם כל ולפני הכל: זהו ספר שני בסדרה, ומטבע הדברים עניינים שיופיעו בסקירה הזו יהיו ביניהם קלקלנים (ספוילרים, כך קבעה האקדמיה), ומי שרוצה להמשיך לקרוא סקירה זו עושה זאת על אחריותו/ה בלבד!

חקירת הילדים המתים נסגרה. במשטרה שתקציבה מוגבל (ככל משטרה בעולם) התקציב המיועד לחקירת מותם של ילדים-שאיש-אינו-חש-בחסרונם, גם אם מותם היה אלים וברוטאלי בצורה קיצונית, מצומצם ביותר, ויצאה הוראה מגבוה שלא לחקור יותר.

בן זוגה של ז'נט שילברג, בלשית המשטרה, עזב אותה לטובת האוצרת-הגלריסטית שמקדמת עתה את עבודותיו, והיא נותרה עם בנם המשותף, נער מתבגר (על כל המשברים הכרוכים בכך, ובנוסף לכך – סיפור הגירושין של הוריו רק מגביר עוד את מרד הנעורים שלו), ועם עבודתה התובענית, כרגיל. עבודה שבה אף פעם לא בטוח שתגיע לביתה בזמן, כדי לפגוש את בנה.

להמשיך לקרוא

Share

החולשה של ויקטוריה ברגמן – חלק 1 – ילדה עורב – אריק אקסל סונד

ילדה_עורב"סטוקהולם בוגדנית כמו פרוצה. מאז המאה השלוש-עשרה היא רובצת לה במימיה, ספק מלוחים, ספק מתוקים, מפתה אותך באיים גדולים וקטנים ובחזותה התמימה. היא יפה בה במידה שאינה נאמנה, ותולדותיה רצופות מרחצאות דמים, שרֵפות ונידויים.

וחלומות שבורים." (עמ' 79)

שוב מותחן שבדי, שוב רב מכר (בצדק), והפעם – ראשון בין שלושה (הפך לטרנד – הטרילוגיות הללו), שוב אשה, בעצם – נשים גבורות הספר. אולי בצדק. אולי בשבדיה (ואולי בסקנדינביה בכלל) גילו את הפערים ואי-השוויון המובְנים כל כך בחברה המערבית, ואולי בוחרים הסופרים (והסופרות) להפנות זרקור אל עוולות חברתיות (שונות) דרך סיפורים. סיפורי מתח שקשה להניח מן היד, שדרך העלילה המתפתחת יכירו הקוראים והקוראות ויזדעקו כנגד אותן עוולות.

ואולי אפשר יהיה לשנות משהו בעולם שמסביב, כי גם אם אצלנו זה לא בדיוק ככה, ויש נסיבות וכו', אפשר בכל זאת לזהות מגמות ולנסות לשנות. אולי.

ושלא יעלה על דעתו של מישהו או מישהי שיש איזו דידקטיות בספר הזה; כלל לא. ממש כמו בטרילוגיה של סטיג לרסון – הנערה עם קעקוע הדרקון, והמשכיו, כך גם כאן – הסיפור עומד בפני עצמו. הרקע, לעומת זאת, מטריד, אפל, עצוב, גורם לקורא/ת לרצות לזעוק שהגיע זמן לשנות סדרי עולם.

להמשיך לקרוא

Share

אור בין האוקיינוסים – מ.ל. סטדמן

אור_בין_האוקיינוסים_מחודש(1)לכאורה ספר ממדף רבי-המכר-עלילה-סוחטת-דמעות. אבל רק לכאורה. אמנם הוא רב מכר, או כך צוין על גב הכריכה, אמנם יש בו עלילה סוחטת דמעות (או לפחות מעלה, לעתים, דוק של לחלוחית בעיניים), אלא שהספר מצליח לדלג מעל הבנאליות, ולספר סיפור שהוא מעבר למה שנראה במבט ראשון.

האמת ניתנת להאמר שעד בערך מחצית הספר שקלתי לנטוש, כי למרות היותו "הופך דפים", למרות המעטפת (שעוד מעט ארחיב מעט עליה), למרות שצפיתי את הסוף (בערך, כמובן, והתבדיתי לחלוטין; וטוב שכך), החלטתי להמשיך עוד קצת, ולהציץ אצל מבקרים אחרים, אולי אחד או אחת מהם כבר קראו וכתבו עליו (תודה לעלית קרפ ב"הארץ"; שוכנעתי).

דומה שכל אחד מגיבורי וגיבורות הסיפור הזה יכולים היו להופיע בטרגדיות יווניות, ויש אף אזכור לדמטר ופרספונה, לקראת סופו של הספר. החל בתמונת הפתיחה, המציגה בתמצית את מהות הספר, אשה הקוברת את עוברה, השלישי, שומעת בכי תינוק. אמיתי. חי. כמו מן השמים שלחו לה, לאם שאינה יכולה להיות, כדי שתוכל להיות לאם.

Demeter_mourning_Persephone_1906

דמטר אבלה על פרסופונה

להמשיך לקרוא

Share

האדֶס – קָנדיס פוקס

האדסמנהג שכזה יש לי שאחרי ספר מעורר מחשבה / מצוין / חודר חדרי לב ובטן (אפשר גם וגם וגם) וכו', אני נוטלת לי ספר, בדרך כלל ספר מתח, כזה שאמור לגרום לי להפוך דפים עוד ועוד, לקרוא בלילה עד שנעצמות עיני מעייפות, ובסופו לשכוח כמעט לגמרי מגיבוריו הבלתי אפשריים, ועלילותיו שחלקן לעתים כה מופרכות (ולעתים לא, ובכל זאת) עד שאינן מתקבלות על הדעת וההגיון. ספר שיאפשר לספר הקודם, המצוין וכו', לחדור לד.נ.א. הפרטי ולהפוך לחלק מן הזכרון המיידי של ספרים-טובים-ביותר-שתמיד-כדאי-לחזור-אליהם.

כזהו האדֶס; ספר מתח כמו שספר מתח צריך להיות: מעביר זמן, מהפך דפים, מותח, מרתק.. ועוד מעט אשכח אותו לגמרי, אבל להעברת הזמן הריהו משובח למדי.

פרנק בנט הוא בלש משטרה אוסטרלי המובא למלא מקומו של שוטר אחר שנהרג, ומצטרף כשותף לעדן, שוטרת קשוחה, יפה ומרוחקת. גם אחיה של עדן, אריק, משרת באותו מקום, אותה יחידה, ובלא מעט פעמים יצאו יחד לחקירות.

נרקומן שניצל איכשהו מטביעה מצביע על מקום כלשהו, לא רחוק מן החוף, בתוך המים, ובו ארונות מתכת. בארונות מתגלות גוויות של אנשים ונשים שנחשבו נעדרים, או שלא היה מי שידווח עליהם, כולם אחרי איזשהו ניתוח, כולם חסרי איבר פנימי זה או אחר.

להמשיך לקרוא

Share