ארכיון תגיות: כתר

החולשה של ויקטוריה ברגמן – חלק 1 – ילדה עורב – אריק אקסל סונד

ילדה_עורב"סטוקהולם בוגדנית כמו פרוצה. מאז המאה השלוש-עשרה היא רובצת לה במימיה, ספק מלוחים, ספק מתוקים, מפתה אותך באיים גדולים וקטנים ובחזותה התמימה. היא יפה בה במידה שאינה נאמנה, ותולדותיה רצופות מרחצאות דמים, שרֵפות ונידויים.

וחלומות שבורים." (עמ' 79)

שוב מותחן שבדי, שוב רב מכר (בצדק), והפעם – ראשון בין שלושה (הפך לטרנד – הטרילוגיות הללו), שוב אשה, בעצם – נשים גבורות הספר. אולי בצדק. אולי בשבדיה (ואולי בסקנדינביה בכלל) גילו את הפערים ואי-השוויון המובְנים כל כך בחברה המערבית, ואולי בוחרים הסופרים (והסופרות) להפנות זרקור אל עוולות חברתיות (שונות) דרך סיפורים. סיפורי מתח שקשה להניח מן היד, שדרך העלילה המתפתחת יכירו הקוראים והקוראות ויזדעקו כנגד אותן עוולות.

ואולי אפשר יהיה לשנות משהו בעולם שמסביב, כי גם אם אצלנו זה לא בדיוק ככה, ויש נסיבות וכו', אפשר בכל זאת לזהות מגמות ולנסות לשנות. אולי.

ושלא יעלה על דעתו של מישהו או מישהי שיש איזו דידקטיות בספר הזה; כלל לא. ממש כמו בטרילוגיה של סטיג לרסון – הנערה עם קעקוע הדרקון, והמשכיו, כך גם כאן – הסיפור עומד בפני עצמו. הרקע, לעומת זאת, מטריד, אפל, עצוב, גורם לקורא/ת לרצות לזעוק שהגיע זמן לשנות סדרי עולם.

להמשיך לקרוא

Share

אור בין האוקיינוסים – מ.ל. סטדמן

אור_בין_האוקיינוסים_מחודש(1)לכאורה ספר ממדף רבי-המכר-עלילה-סוחטת-דמעות. אבל רק לכאורה. אמנם הוא רב מכר, או כך צוין על גב הכריכה, אמנם יש בו עלילה סוחטת דמעות (או לפחות מעלה, לעתים, דוק של לחלוחית בעיניים), אלא שהספר מצליח לדלג מעל הבנאליות, ולספר סיפור שהוא מעבר למה שנראה במבט ראשון.

האמת ניתנת להאמר שעד בערך מחצית הספר שקלתי לנטוש, כי למרות היותו "הופך דפים", למרות המעטפת (שעוד מעט ארחיב מעט עליה), למרות שצפיתי את הסוף (בערך, כמובן, והתבדיתי לחלוטין; וטוב שכך), החלטתי להמשיך עוד קצת, ולהציץ אצל מבקרים אחרים, אולי אחד או אחת מהם כבר קראו וכתבו עליו (תודה לעלית קרפ ב"הארץ"; שוכנעתי).

דומה שכל אחד מגיבורי וגיבורות הסיפור הזה יכולים היו להופיע בטרגדיות יווניות, ויש אף אזכור לדמטר ופרספונה, לקראת סופו של הספר. החל בתמונת הפתיחה, המציגה בתמצית את מהות הספר, אשה הקוברת את עוברה, השלישי, שומעת בכי תינוק. אמיתי. חי. כמו מן השמים שלחו לה, לאם שאינה יכולה להיות, כדי שתוכל להיות לאם.

Demeter_mourning_Persephone_1906

דמטר אבלה על פרסופונה

להמשיך לקרוא

Share

האדֶס – קָנדיס פוקס

האדסמנהג שכזה יש לי שאחרי ספר מעורר מחשבה / מצוין / חודר חדרי לב ובטן (אפשר גם וגם וגם) וכו', אני נוטלת לי ספר, בדרך כלל ספר מתח, כזה שאמור לגרום לי להפוך דפים עוד ועוד, לקרוא בלילה עד שנעצמות עיני מעייפות, ובסופו לשכוח כמעט לגמרי מגיבוריו הבלתי אפשריים, ועלילותיו שחלקן לעתים כה מופרכות (ולעתים לא, ובכל זאת) עד שאינן מתקבלות על הדעת וההגיון. ספר שיאפשר לספר הקודם, המצוין וכו', לחדור לד.נ.א. הפרטי ולהפוך לחלק מן הזכרון המיידי של ספרים-טובים-ביותר-שתמיד-כדאי-לחזור-אליהם.

כזהו האדֶס; ספר מתח כמו שספר מתח צריך להיות: מעביר זמן, מהפך דפים, מותח, מרתק.. ועוד מעט אשכח אותו לגמרי, אבל להעברת הזמן הריהו משובח למדי.

פרנק בנט הוא בלש משטרה אוסטרלי המובא למלא מקומו של שוטר אחר שנהרג, ומצטרף כשותף לעדן, שוטרת קשוחה, יפה ומרוחקת. גם אחיה של עדן, אריק, משרת באותו מקום, אותה יחידה, ובלא מעט פעמים יצאו יחד לחקירות.

נרקומן שניצל איכשהו מטביעה מצביע על מקום כלשהו, לא רחוק מן החוף, בתוך המים, ובו ארונות מתכת. בארונות מתגלות גוויות של אנשים ונשים שנחשבו נעדרים, או שלא היה מי שידווח עליהם, כולם אחרי איזשהו ניתוח, כולם חסרי איבר פנימי זה או אחר.

להמשיך לקרוא

Share

ימינו הספורים האינסופיים – קלֵייר פוּלֶר

ימינו_הספורים_האינסופייםפגי הילקוט נעלמה מביתה בשנת 1976; פגי הילקוט נמצאה וחזרה לביתה בשנת 1985. בת שמונה נעלמה. יחד עם אביה. בת שבע עשרה חזרה. בלעדיו.

פגי היתה ילדה לונדונית רגילה לגמרי. טוב, כמעט רגילה, לא לכל הילדים יש אמא שהיא סולנית פסנתר ונמצאת במשך שבועות בסיבובי קונצרטים. אבל, בכל זאת, היתה לה ילדות רגילה, עם חברה-הכי-טובה ובית ספר ללכת אליו, וגינה בחצר הבית.

לאבא של פגי היו חברים "ממקלטים", כאלה המכינים את ביתם לסוף העולם, או לפצצה הגרעינית (מה שיבוא קודם), מבטנים את מרתף הבית, מכינים מלאי חירום, מבצעים תרגולות פינוי מהיר. מתכוננים.

פעם נסעה אמה של פגי לסיבוב קונצרטים, שנמשך מספר שבועות. אחרי שבועיים לקחת אבא של פגי את פגי, עם תרמילים וצידה לשעת חירום, עם דרכונים וכרטיסי רכבת, עם מפה, כלי עבודה בסיסיים, אוהל, בגדים.

ושניהם נעלמו.

אחרי תשע שנים היא חזרה. בלעדיו.

להמשיך לקרוא

Share

כוכבי הכלב – פיטר הלר

כוכבי הכלב"ולזמן מה כשאני טס, כשאני רואה הכול מנקודת המבט של נץ, אני עצמי משתחרר איכשהו מהפרטים הלא נעימים: אני לא מוכה צער, המפרקים שלי אינם נוקשים ואני לא בודד, אני גם לא אדם שחי בתחושת בחילה של מי שהרג וייגזר עליו כנראה להרוג שוב. אני האיש שטס מעל הכול ומסתכל למטה. שום דבר לא נוגע לי." (עמ' 49)

לא יודעת למה חיכיתי כל כך הרבה זמן; הספר אצלי כבר שנתיים בערך, וכבר היו עליו המלצות מצויינות בפורום ספרים של YNET (שהן בעצם הסיבה שבכלל שמרתי את הספר לקריאה ולא העברתי הלאה). תמיד היה ספר דחוף יותר, חדש יותר, מצב רוח שלא פנוי לספר מן הסוג הזה, או סתם בלי סיבה מיוחדת.

טעות. הספר הזה בהחלט ראוי היה להיות מקודם ברשימת הספרים הממתינים על מדף הספרים הממתינים להיקרא. וטוב שהגעתי אליו. וטוב שקראתי אותו. ותודה לכל הממליצים.

העולם שאחרי העולם שאנחנו מכירים. רוב האנשים מתו מאיזו מחלת דם ארורה. בתי החולים התמלאו ואחר כך התרוקנו. אנשים סבלו. סבלו מאד. ומתו. אלה שנשארו בחיים נשארו לבדם, או התקבצו בחבורות של שורדים. אפשר לשרוד. צריך למצוא מזון, לדעת לגדל אותו לבד, לשמר בקר וצאן אם אפשר. למצוא בית לגור בו. יש הרבה בתים נטושים. שכונות שלמות. למצוא מקומות שיש בהם חשמל, בדרך כלל ייצור סולארי. למצוא דלק. למצוא מאגרי מזון.

ללמוד להרוג.

להמשיך לקרוא

Share

כשהכריש ישֵן – מילנה אגוס

כשהכריש ישןרוּת, הָאֹשֶׁר מַהוּ? צָרִיךְ הָיָה
לַדָּבָר עַל כָּךְ וְלֹא דִּבַּרְנוּ.
הַמְּאַמְּצִים שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים לְהַרְאוֹת מְאֻשָּׁרִים
גּוֹזְלִים אֶת כֹּחֵנוּ, כְּמוֹ מֵאֲדָמָה עֲיֵפָה.
(יהודה עמיחי, בתוך:  מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול)

"בבית שלנו כל אחד רודף אחרי משהו: אמא אחר היופי, אבא אחר דרום-אמריקה, אחִי אחר השלמות, ודודה אחרי חתן.

אני כותבת סיפורים, כי בשעה שהעולם שכאן לא מוצא חן בעיני, אני עוברת מקום לזה שלי וטוב לי מאד." (עמ' 9)

ושוב משפחה, קצת לא מתפקדת, קצת מפורקת, קצת מכל דבר, וכשמגרדים את השכבה העליונה נחשף הכאב. נחשף החיפוש אחרי משהו שהוא יותר. משהו שיאפשר לצאת מהמקום הזה. חיפוש אחר האושר, או משהו דומה לו.

האב – נעדר תמידית כמעט. כמו מסיונרים בשעתם, כך, חדור תחושת שליחות, הוא נוסע לסייע למסכנים שמעבר לים, ואין הוא רואה כמה אנשי ביתו זקוקים לו.

להמשיך לקרוא

Share

אני מסרב – פֶּר פֶּטֶרסון

אני מסרב"זה היה בחורף, שנת 1970, דצמבר, לשניהם מלאו שמונה עשרה… הביטלס התפרקו, הם לעולם לא יחזרו להיות מה שהיו. זאת היתה אשמת יוקו אונו, אבל מה זה משנה, לא היה עוד מה לומר, זה אפילו לא היה עצוב. בין כה וכה שנות השישים נגמרו. זה היה הסוף." (עמ' 122)

סיפור. מהחיים. בעצם, לא ממש סיפור, אלא מעין "אלה תולדות".. שכזה. היו, עברו, למדו, בגרו וכו'. אין ממש סיפור. ישנם החיים עצמם. החיים של טומי ושל יִים, שני חברים בעיירה נידחת מאד בנורבגיה. שניהם בנים למשפחות מפורקות במידה מסויימת:

".. לווילי היו שני הורים. כשהיו קטנים יותר חשבו יִים וטומי שזה די מקורי לגדול עם שני הורים, על כל פנים לאורך זמן, עד שהבינו שזה מה שיש למרבית הילדים, ובאופן קבוע." (עמ' 65)

יים הגיע לעיירה עם אמו, מעולם לא ידע מי אביו. טומי, הבן הבכור לאב, אם, ואח לסירי ולתאומות הצעירות. יום אחד האם נעלמה מחייהם. האב, האיש הכי חזק בעיירה, בחר להתנקם בילדיו. ולמרות שהיו לו ידיים חזקות עד מאד, פועל לפינוי האשפה, שיכול היה להרים בשתי ידיו מיכל מלא ולרוקנות למשאית, ולעתים אפילו לשאת שני מיכלי אשפה מלאים, למרות ידיו החזקות:

להמשיך לקרוא

Share

המעברים המאושרים – דוד טרבאי

המעברים_המאושריםיש משהו משעשע עד מוזר, אולי אפילו מפחיד (אם ממש רוצים) בהקשרים שהחיים עושים עם הספרים שאנחנו קוראים, בעיקר אם ההקשר מתעורר ממש בזמן הקריאה או בסמוך לה.

כך, עת קראתי את הספר הזה הוא עליך שודרה בטלוויזיה כתבת תחקיר של המקור על אורלי אינס וניצב אחר ניצב, ושאר אנשי משטרה בכירים, נקראים לחקירות שעניינן הטרדה מינית, תקיפה מינית ושאר אירועים שעניינם אלימות בעלת אופי מיני כלפי נשים.

ובמרחק של פחות משבועיים מקריאת הספר, אני עתידה הערב להאזין ל"טירתו של כחול הזקן", המשמש כעין מוטו לספר.

את הספר ההוא קראתי בעקבות המלצה ב"הארץ ספרים", כך אף לזה הנוכחי.

עם המעברים המאושרים נפגשתי לראשונה ב"הארץ ספרים" בהמלצה של חן שטרס ששכנעה אותי שבהחלט כדאי.

ובהחלט כדאי.

 

להמשיך לקרוא

Share

הספר הזה הוא עליךָ – קלייר קנדל

הספר_הזה_הוא_עליךלא יכול להיות! לא יכול להיות שאשה צעירה תתעורר בבוקר לצידו של גבר, תזכור איכשהו שבלילה הקודם שתתה לכבוד צאת ספרו, ואחר כך הרגישה לא טוב, ולא כל כך זכרה מה היה, רק שליווה אותה לביתה, ועלה, והפשיט אותה.. ואחרי זה היא לא זוכרת, עד הבוקר כשהתעוררה, לצידו, וגררה עצמה לאמבטיה והקיאה, והיא מאשימה את עצמה שהיתה עמו בלילה..

לא יכול להיות שבעקבות הלילה הזה, כשהוא מתחיל לעקוב אחריה לכל מקום ולשלוח לה מתנות לא מוזמנות, ולהופיע בפניה, למרות שהיא מבקשת ממנו להניח לה.. לא יכול להיות שהיא עדיין מאשימה את עצמה..

לא יכול להיות שאשה צעירה, מאוימת על ידי גבר העוקב אחריה לכל מקום, בנימוס וכאילו שלא יראו, והיא מתקשרת למשטרה, רק כדי לשמוע שאין הם יכולים לעשות דבר, כי בעצם לא בוצע פשע.

לא יכול להיות?

להמשיך לקרוא

Share

סיפורי חייו של מר פִיקְרִי – גבּריאל זֶווין

סיפורי חייו של מר פיקרי"אנחנו קוראים כדי לדעת שאנחנו לא לבד. אנחנו קוראים כי אנחנו לבד. אנחנו קוראים, ואז אנחנו לא לבד. אנחנו לא לבד." (עמ' 241)

בידוע הוא שספרים שעיסוקם ספרים, או אוהבי ספר, או משהו כזה, חביבים עלי ביותר; ספריו של ג'ספר פורד, למשל – פרשת ג'יין אייר  או לשקוע בספר טוב, הסיפור השלושה עשר, צילה של הרוח, הקוראת המלכותית, הם רק חלק מן הספרים שכה אהבתי, ולו רק משום שעסקו בספרים (אבל בהחלט לא "רק""). והנה מגיע מר פיקרי (בפא רפויה) שיש לו חנות ספרים, עצמאית!, באי אליס, והוא יודע ספר ואוהב ספר, ויש לו טעם לגמרי מובחן בספרים, כזה שאי אפשר לטעות בו כלל, ויש לו דעה נחרצת על ספרים וספרות בכלל.

"'אוהב,' הוא חוזר על המילה בסלידה. 'אולי אני אספר לך מה אני לא אוהב? אני לא אוהב פוסט-מודרניזם, זירות התרחשות פוסט-אפוקליפטיות, מסַפְּרים פוסט-מורטם, או ריאליזם מאגי. לעתים נדירות אני מתרשם מכל מיני אמצעים ספרותיים צורניים, מתוחכמים לכאורה, מספרים שמודפסים בגופנים מרובים, מתמונות שנמצאות במקומות לא נחוצים – בקיצור, מגימיקים מכל הסוגים. אני סולד מסיפורת על השואה או על כל טרגדיה עולמית אחרת – ספרי עיון בלבד, בבקשה. אני לא אוהב שעטנז ז'אנרים אל-לה רומן הבלשים הספרותי או פנטזיה ספרותית. ספרות צריכה להיות ספרות, וז'אנר צריך להיות ז'אנר, וההכלאות ביניהם לא מולידות בדרך כלל שום דבר משביע רצון. אני לא אוהב ספרים על ילדים, בעיקר לא על יתומים, ואני מעדיף לא להעמיס על המדפים שלי ספרות לנוער. אני לא אוהב שום ספר שיש בו יותר מארבע מאות עמודים או פחות ממאה וחמישים עמודים. אני נגעל מרומנים שחיברו סופרי צללים למען כוכבי תוכניות ריאליטי, מספרי ילדים של ידוענים, מִמֶמוּארים של ספורטאים, ממהדורות לרגל יציאת הסרט-המבוסס-על, מהצעצועים שנלווים אליהן וגם – ואני מתאר לעצמי שמותר לציין – מערפדים. אני ממעט להחזיק ספרי ביכורים, ספרות נשים קלילה, שירה או תרגומים משפות זרות. הייתי מעדיף לא להחזיק סדרות אבל פנקס החשבונות מחייב אותי. .." (עמ' 20 – 21)

להמשיך לקרוא

Share