ארכיון תגיות: כתר

האורחים – אופיר טוּשֶה גַפלָה

%d7%94%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%97%d7%99%d7%9dאיפה הייתם בארבעה בנובמבר, 1995? אתם ודאי זוכרים כל רגע מאותו ערב, השעות והדקות שקדמו להודעה הדרמטית, ואיך נצמדתם למסכי הטלוויזיה, וקמתם למחרת בתקווה שלא קרה דבר, וידעתם שקרה, והלכתם ברחובות, והרחובות היו שקטים, שקט אחר, שקט של פוסט טראומה, ונצמדתם עוד חודשים ארוכים לדיווחים החדשותיים של מה ואיך…

ואיפה הייתם באחד עשר בספטמבר 2001? אני הייתי בעבודה, ואיזשהו מבזק באחד מערוצי החדשות האינטרנטיים המקומיים "הקפיץ" אותי לאתר של CNN, ובו דווח הלא יאמן. ואחר כך קרסה הרשת וכולנו נצמדנו לערוצי החדשות ברדיו ובטלוויזיה, ודוּוחנו, כמו שאר העולם, על ההתנגשות השניה במגדל השני, ועל ההתנגשות בפנטגון, ושוב הפכו הרחובות לשקטים יותר, כמו בפוסט טראומה.

ואיפה הייתם באחד עשר בינואר בשעה ארבע ועשרים לפנות בוקר?

".. אף אחד לא ראה כלום. אני לא מדבר רק על אנשים, אלא כל כל מצלמות המעקב.. באף אחת מהן לא נצפו הידיים המסתוריות שהניחו את הקופסאות בפתחי הבתים או על מפתני הדירות בבניינים. ארבע ועשירם לפנות בוקר, על פי שעון ישראל. … כעבור שעה, לפי שעון לונדון. כעבור שבע שעות, לפני שעון ניו יורק. …ארבע ו- 19 דקות לפנות בוקר. כמה פעמים שמענו את השאלה הטרחנית, ' זוכר איפה היית ב- 11 בינואר בשעה 4:19 לפנות בוקר?' " (עמ' 35)

(לא מצוינת שנה, אבל ברור שזה מתישהו בעשור האחרון, כי אובמה הוא הנשיא וביבי ראש הממשלה..)

להמשיך לקרוא

Share

החולשה של ויקטוריה ברגמן – חלק 3 – ההוראות – אֶריק אָקסל סוּנד

ההוראות_ויקטוריה_3(2)והנה הגענו לסוף. והסוף, אפעס, גדוש ארועים ופרטים, וסיפורים חדשים, עניינים שלא היו קודם, ועניינים שכן היו קודם, ובמקום כתב אישום כנגד החברה שמאפשרת, בהעלמת עין, ובהסתמכות על תרבות הפטריארכיה, אונס וחוסר אמון בנאנסות ובקרבנות בכלל, חברה שבה לילדים אין מעמד, ואין יכולת להגן על עצמם מפני טורפים מבית ומחוץ; במקום כל אלה מתקבל סיפור כמעט בלתי יאמן, ובו הכל מכל בכל כל: פדופילים וכתות, פסיכופתים, פיצול אישיות, הטלת מומים, קרבות לחיים ולמוות בין בני אדם, פסיכופתים (כבר אמרתי), טרנסווסטיסטים, ואפילו עד באבי יאר הגענו.

כי כן, לפעמים ישנה בעיה בסיומי סיפורים וספרים; בן מנדלסון, גיבורו של "עולם הסוף" ספרו הנפלא של אופיר טושה גפלה, מסייע לסופרים המתקשים בכתיבת סופים לספריהם.

כותבי "החולשה של ויקטוריה ברגמן" יכולים היו בהחלט להעזר בשרותיו של בן מנדלסון שכזה.

המתח נשאר, והספר מהפך דפים במהירות, אלא שחסר בו משהו. משהו לא ברור. לא ברור מדוע חולק הספר לשלושה חלקים, לא ברור מדוע התפזרו המחברים על פני נושאים רבים כל כך.

להמשיך לקרוא

Share

החולשה של ויקטוריה ברגמן – חלק 2 – אש הרעב – אֶריק אָקסל סוּנד

"אש הרעבהאֵימה מגיעה לסטוקהולם לבושה במעיל כחול קוֹבּלט, כהה במעט משמי הערב. היא בהירת שיער וכחולת עיניים, ועל כתפה תיק קטן. נעליה הקטנות מדי אדומות ומשפשפות את קרסוליה, אבל היא רגילה, והפציעות בעור כבר נעשו לחלק מאישיותה. הכאב מחזיק אותה ערה.

היא יודעת שאם רק תצליח לסלוח – תיגאל, היא עצמה וגם הנסלחים. שנים רבות ניסתה לשכוח, אבל לא הצליחה. היא לא רואה את זה, אבל הנקמה שלה היא תגובת שרשרת." (עמ' 9)

קודם כל ולפני הכל: זהו ספר שני בסדרה, ומטבע הדברים עניינים שיופיעו בסקירה הזו יהיו ביניהם קלקלנים (ספוילרים, כך קבעה האקדמיה), ומי שרוצה להמשיך לקרוא סקירה זו עושה זאת על אחריותו/ה בלבד!

חקירת הילדים המתים נסגרה. במשטרה שתקציבה מוגבל (ככל משטרה בעולם) התקציב המיועד לחקירת מותם של ילדים-שאיש-אינו-חש-בחסרונם, גם אם מותם היה אלים וברוטאלי בצורה קיצונית, מצומצם ביותר, ויצאה הוראה מגבוה שלא לחקור יותר.

בן זוגה של ז'נט שילברג, בלשית המשטרה, עזב אותה לטובת האוצרת-הגלריסטית שמקדמת עתה את עבודותיו, והיא נותרה עם בנם המשותף, נער מתבגר (על כל המשברים הכרוכים בכך, ובנוסף לכך – סיפור הגירושין של הוריו רק מגביר עוד את מרד הנעורים שלו), ועם עבודתה התובענית, כרגיל. עבודה שבה אף פעם לא בטוח שתגיע לביתה בזמן, כדי לפגוש את בנה.

להמשיך לקרוא

Share

החולשה של ויקטוריה ברגמן – חלק 1 – ילדה עורב – אריק אקסל סונד

ילדה_עורב"סטוקהולם בוגדנית כמו פרוצה. מאז המאה השלוש-עשרה היא רובצת לה במימיה, ספק מלוחים, ספק מתוקים, מפתה אותך באיים גדולים וקטנים ובחזותה התמימה. היא יפה בה במידה שאינה נאמנה, ותולדותיה רצופות מרחצאות דמים, שרֵפות ונידויים.

וחלומות שבורים." (עמ' 79)

שוב מותחן שבדי, שוב רב מכר (בצדק), והפעם – ראשון בין שלושה (הפך לטרנד – הטרילוגיות הללו), שוב אשה, בעצם – נשים גבורות הספר. אולי בצדק. אולי בשבדיה (ואולי בסקנדינביה בכלל) גילו את הפערים ואי-השוויון המובְנים כל כך בחברה המערבית, ואולי בוחרים הסופרים (והסופרות) להפנות זרקור אל עוולות חברתיות (שונות) דרך סיפורים. סיפורי מתח שקשה להניח מן היד, שדרך העלילה המתפתחת יכירו הקוראים והקוראות ויזדעקו כנגד אותן עוולות.

ואולי אפשר יהיה לשנות משהו בעולם שמסביב, כי גם אם אצלנו זה לא בדיוק ככה, ויש נסיבות וכו', אפשר בכל זאת לזהות מגמות ולנסות לשנות. אולי.

ושלא יעלה על דעתו של מישהו או מישהי שיש איזו דידקטיות בספר הזה; כלל לא. ממש כמו בטרילוגיה של סטיג לרסון – הנערה עם קעקוע הדרקון, והמשכיו, כך גם כאן – הסיפור עומד בפני עצמו. הרקע, לעומת זאת, מטריד, אפל, עצוב, גורם לקורא/ת לרצות לזעוק שהגיע זמן לשנות סדרי עולם.

להמשיך לקרוא

Share

אור בין האוקיינוסים – מ.ל. סטדמן

אור_בין_האוקיינוסים_מחודש(1)לכאורה ספר ממדף רבי-המכר-עלילה-סוחטת-דמעות. אבל רק לכאורה. אמנם הוא רב מכר, או כך צוין על גב הכריכה, אמנם יש בו עלילה סוחטת דמעות (או לפחות מעלה, לעתים, דוק של לחלוחית בעיניים), אלא שהספר מצליח לדלג מעל הבנאליות, ולספר סיפור שהוא מעבר למה שנראה במבט ראשון.

האמת ניתנת להאמר שעד בערך מחצית הספר שקלתי לנטוש, כי למרות היותו "הופך דפים", למרות המעטפת (שעוד מעט ארחיב מעט עליה), למרות שצפיתי את הסוף (בערך, כמובן, והתבדיתי לחלוטין; וטוב שכך), החלטתי להמשיך עוד קצת, ולהציץ אצל מבקרים אחרים, אולי אחד או אחת מהם כבר קראו וכתבו עליו (תודה לעלית קרפ ב"הארץ"; שוכנעתי).

דומה שכל אחד מגיבורי וגיבורות הסיפור הזה יכולים היו להופיע בטרגדיות יווניות, ויש אף אזכור לדמטר ופרספונה, לקראת סופו של הספר. החל בתמונת הפתיחה, המציגה בתמצית את מהות הספר, אשה הקוברת את עוברה, השלישי, שומעת בכי תינוק. אמיתי. חי. כמו מן השמים שלחו לה, לאם שאינה יכולה להיות, כדי שתוכל להיות לאם.

Demeter_mourning_Persephone_1906

דמטר אבלה על פרסופונה

להמשיך לקרוא

Share

האדֶס – קָנדיס פוקס

האדסמנהג שכזה יש לי שאחרי ספר מעורר מחשבה / מצוין / חודר חדרי לב ובטן (אפשר גם וגם וגם) וכו', אני נוטלת לי ספר, בדרך כלל ספר מתח, כזה שאמור לגרום לי להפוך דפים עוד ועוד, לקרוא בלילה עד שנעצמות עיני מעייפות, ובסופו לשכוח כמעט לגמרי מגיבוריו הבלתי אפשריים, ועלילותיו שחלקן לעתים כה מופרכות (ולעתים לא, ובכל זאת) עד שאינן מתקבלות על הדעת וההגיון. ספר שיאפשר לספר הקודם, המצוין וכו', לחדור לד.נ.א. הפרטי ולהפוך לחלק מן הזכרון המיידי של ספרים-טובים-ביותר-שתמיד-כדאי-לחזור-אליהם.

כזהו האדֶס; ספר מתח כמו שספר מתח צריך להיות: מעביר זמן, מהפך דפים, מותח, מרתק.. ועוד מעט אשכח אותו לגמרי, אבל להעברת הזמן הריהו משובח למדי.

פרנק בנט הוא בלש משטרה אוסטרלי המובא למלא מקומו של שוטר אחר שנהרג, ומצטרף כשותף לעדן, שוטרת קשוחה, יפה ומרוחקת. גם אחיה של עדן, אריק, משרת באותו מקום, אותה יחידה, ובלא מעט פעמים יצאו יחד לחקירות.

נרקומן שניצל איכשהו מטביעה מצביע על מקום כלשהו, לא רחוק מן החוף, בתוך המים, ובו ארונות מתכת. בארונות מתגלות גוויות של אנשים ונשים שנחשבו נעדרים, או שלא היה מי שידווח עליהם, כולם אחרי איזשהו ניתוח, כולם חסרי איבר פנימי זה או אחר.

להמשיך לקרוא

Share

ימינו הספורים האינסופיים – קלֵייר פוּלֶר

ימינו_הספורים_האינסופייםפגי הילקוט נעלמה מביתה בשנת 1976; פגי הילקוט נמצאה וחזרה לביתה בשנת 1985. בת שמונה נעלמה. יחד עם אביה. בת שבע עשרה חזרה. בלעדיו.

פגי היתה ילדה לונדונית רגילה לגמרי. טוב, כמעט רגילה, לא לכל הילדים יש אמא שהיא סולנית פסנתר ונמצאת במשך שבועות בסיבובי קונצרטים. אבל, בכל זאת, היתה לה ילדות רגילה, עם חברה-הכי-טובה ובית ספר ללכת אליו, וגינה בחצר הבית.

לאבא של פגי היו חברים "ממקלטים", כאלה המכינים את ביתם לסוף העולם, או לפצצה הגרעינית (מה שיבוא קודם), מבטנים את מרתף הבית, מכינים מלאי חירום, מבצעים תרגולות פינוי מהיר. מתכוננים.

פעם נסעה אמה של פגי לסיבוב קונצרטים, שנמשך מספר שבועות. אחרי שבועיים לקחת אבא של פגי את פגי, עם תרמילים וצידה לשעת חירום, עם דרכונים וכרטיסי רכבת, עם מפה, כלי עבודה בסיסיים, אוהל, בגדים.

ושניהם נעלמו.

אחרי תשע שנים היא חזרה. בלעדיו.

להמשיך לקרוא

Share

כוכבי הכלב – פיטר הלר

כוכבי הכלב"ולזמן מה כשאני טס, כשאני רואה הכול מנקודת המבט של נץ, אני עצמי משתחרר איכשהו מהפרטים הלא נעימים: אני לא מוכה צער, המפרקים שלי אינם נוקשים ואני לא בודד, אני גם לא אדם שחי בתחושת בחילה של מי שהרג וייגזר עליו כנראה להרוג שוב. אני האיש שטס מעל הכול ומסתכל למטה. שום דבר לא נוגע לי." (עמ' 49)

לא יודעת למה חיכיתי כל כך הרבה זמן; הספר אצלי כבר שנתיים בערך, וכבר היו עליו המלצות מצויינות בפורום ספרים של YNET (שהן בעצם הסיבה שבכלל שמרתי את הספר לקריאה ולא העברתי הלאה). תמיד היה ספר דחוף יותר, חדש יותר, מצב רוח שלא פנוי לספר מן הסוג הזה, או סתם בלי סיבה מיוחדת.

טעות. הספר הזה בהחלט ראוי היה להיות מקודם ברשימת הספרים הממתינים על מדף הספרים הממתינים להיקרא. וטוב שהגעתי אליו. וטוב שקראתי אותו. ותודה לכל הממליצים.

העולם שאחרי העולם שאנחנו מכירים. רוב האנשים מתו מאיזו מחלת דם ארורה. בתי החולים התמלאו ואחר כך התרוקנו. אנשים סבלו. סבלו מאד. ומתו. אלה שנשארו בחיים נשארו לבדם, או התקבצו בחבורות של שורדים. אפשר לשרוד. צריך למצוא מזון, לדעת לגדל אותו לבד, לשמר בקר וצאן אם אפשר. למצוא בית לגור בו. יש הרבה בתים נטושים. שכונות שלמות. למצוא מקומות שיש בהם חשמל, בדרך כלל ייצור סולארי. למצוא דלק. למצוא מאגרי מזון.

ללמוד להרוג.

להמשיך לקרוא

Share

כשהכריש ישֵן – מילנה אגוס

כשהכריש ישןרוּת, הָאֹשֶׁר מַהוּ? צָרִיךְ הָיָה
לַדָּבָר עַל כָּךְ וְלֹא דִּבַּרְנוּ.
הַמְּאַמְּצִים שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים לְהַרְאוֹת מְאֻשָּׁרִים
גּוֹזְלִים אֶת כֹּחֵנוּ, כְּמוֹ מֵאֲדָמָה עֲיֵפָה.
(יהודה עמיחי, בתוך:  מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול)

"בבית שלנו כל אחד רודף אחרי משהו: אמא אחר היופי, אבא אחר דרום-אמריקה, אחִי אחר השלמות, ודודה אחרי חתן.

אני כותבת סיפורים, כי בשעה שהעולם שכאן לא מוצא חן בעיני, אני עוברת מקום לזה שלי וטוב לי מאד." (עמ' 9)

ושוב משפחה, קצת לא מתפקדת, קצת מפורקת, קצת מכל דבר, וכשמגרדים את השכבה העליונה נחשף הכאב. נחשף החיפוש אחרי משהו שהוא יותר. משהו שיאפשר לצאת מהמקום הזה. חיפוש אחר האושר, או משהו דומה לו.

האב – נעדר תמידית כמעט. כמו מסיונרים בשעתם, כך, חדור תחושת שליחות, הוא נוסע לסייע למסכנים שמעבר לים, ואין הוא רואה כמה אנשי ביתו זקוקים לו.

להמשיך לקרוא

Share

אני מסרב – פֶּר פֶּטֶרסון

אני מסרב"זה היה בחורף, שנת 1970, דצמבר, לשניהם מלאו שמונה עשרה… הביטלס התפרקו, הם לעולם לא יחזרו להיות מה שהיו. זאת היתה אשמת יוקו אונו, אבל מה זה משנה, לא היה עוד מה לומר, זה אפילו לא היה עצוב. בין כה וכה שנות השישים נגמרו. זה היה הסוף." (עמ' 122)

סיפור. מהחיים. בעצם, לא ממש סיפור, אלא מעין "אלה תולדות".. שכזה. היו, עברו, למדו, בגרו וכו'. אין ממש סיפור. ישנם החיים עצמם. החיים של טומי ושל יִים, שני חברים בעיירה נידחת מאד בנורבגיה. שניהם בנים למשפחות מפורקות במידה מסויימת:

".. לווילי היו שני הורים. כשהיו קטנים יותר חשבו יִים וטומי שזה די מקורי לגדול עם שני הורים, על כל פנים לאורך זמן, עד שהבינו שזה מה שיש למרבית הילדים, ובאופן קבוע." (עמ' 65)

יים הגיע לעיירה עם אמו, מעולם לא ידע מי אביו. טומי, הבן הבכור לאב, אם, ואח לסירי ולתאומות הצעירות. יום אחד האם נעלמה מחייהם. האב, האיש הכי חזק בעיירה, בחר להתנקם בילדיו. ולמרות שהיו לו ידיים חזקות עד מאד, פועל לפינוי האשפה, שיכול היה להרים בשתי ידיו מיכל מלא ולרוקנות למשאית, ולעתים אפילו לשאת שני מיכלי אשפה מלאים, למרות ידיו החזקות:

להמשיך לקרוא

Share