ארכיון תגיות: כתר – הסדרה הקטנה

כיכרות לחם של מכשפות – או. הנרי

לקרוא ספר של או. הנרי, פירושו לשבת ב"חדר" (כך קראו אז לבית ההורים בקיבוץ), על הכורסה או הספה, מול הפיירסייד הבוער, לכרסם טוסט, עם כוס תה מהבילה ליד. קולות הגשם והרוח מבחוץ, ולהנשא למחוזות רחוקים. "אמריקה" היה המחוז הרחוק הזה, מקום שצריך דמיון מפותח מאד כדי להבין איך היא נראית, ומריחה, ונשמעת.

או. הנרי לקח אותי לשם, לאמריקה, האמיתית או המדומיינת, זו של העיר ושל הספר האמיתי, ניו יורק על עליות הגג הטחובות שבה, ערי הספר הנידחות, והאנשים, כן האנשים שלכל אחד מהם סיפור מסוים, ומספר מבריק המצליח, בכמה מלים ומשפטים, להביא את סיפורם.

היכולת המופלאה הזו, להביא בתמצית, מבלי לגרוע במאום משלמות הסיפור, את סיפורם ותולדות חייהם של גיבוריו, שאינם גנרלים או נשיאים או מנהיגים, אלא, ברובם, אנשים "רגילים" לעתים מכובדים, לרוב משולי החברה, פושעים קטנים, בעלי עסקים קטנים, בעלות בית מוצלחות יותר או פחות; היכולת הזו מייחדת את סיפוריו של או. הנרי, והופכת אותם לבני בלי גיל.

עובדה – גם מקץ (למעלה מ)ארבעים שנה, כשהגיע אלי קובץ הסיפורים הזה, ששתי אליו ואצתי לקרוא בו, וכאילו לא עברו אותן (למעלה מ)ארבעים שנה, הסיפורים הללו "שאבו" אותי אליהם אחד אחד. ואף כי זכרתי חלק מן הסיפורים, ואף כי הכרתי את ה"טוויסט" שבסופם, הקסם שבהם לא פג.

להמשיך לקרוא

Share

שְׂרוֹכִים– דומֶניקו סְטַרנונֶה

"'אם שכחת, אדוני הנכבד, תרשה לי להזכיר לך: אני עדיין אשתך. אני יודעת שהעובדה הזאת נעמה לך בעבר ועכשיו, פתאום, היא מעיקה עליך. אני יודעת שאתה מעמיד פנים שאיני קיימת ושמעולם לא הייתי קיימת, כדי לא להביך את עצמך בפני חוג החברים המשכילים שלך. אני יודעת גם שחייםמסודרים שמצריכים ממך להגיע הביתה בזמן לארוחת הערב ולשכב לישון איתי ולא עם מי שבא לך, גורמים לך להרגיש כמו אידיוט. אני יודעת שאתה מתבייש להגיד בקול: "תראו כולם, התחתנתי ב- 11 באוקטובר 1962, ביל עשרים ושתיים, אמרתי כן בפני הכומר, בכנסיה של שכונת סְטֶלָה, ועשיתי את זה רק למען האהבה, מבלי להסתיר דבר.."'" (עמ' 7)

כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה, לא יכולתי שלא להזכר בספר הראשון שקראתי של אלנה פרנטהימי הנטישה; כאילו הפרידות האלה, החיתוך החד הזה של הנישואין, ההודעה של הבעל (תמיד של הבעל) שהוא עוזב, או פשוט עזיבתו, מותירה את אשתו המומה וכואבת, כאילו כל אלה אופייניים רק לאיטלקים, ועוד יותר – לנאפוליטנים שבהם. אבל איכשהו ניגון השפה (אפילו דרך תרגום) הזכיר לי את הספר ההוא.

והכאב, הכאב המצמית הזה, שאוחז בה, באשה הנטושה, המופתעת. כל כך דומים.

להמשיך לקרוא

Share