ארכיון תגיות: לאה איני

תשאלי – לאה איני

"טיבו של מקום קטן שהוא כתא מיקרוסקופי במעבדה. ועדיין, זעיר ככל שיהיה יתרחש בו עולם ומלואו." (עמ' 35)

"גרתי במקום הזה ועדותי אמת. המגיעים לשְאול, גם לפי הכופרים, נקראים חוטאים. חטאנו שלי ושל משפחתי היה שיצאנו שם מן השורות. שורות שאולי מלכתחילה לא היו מכניסות אותנו ביניהן, כל כמה שהכניסו, אילו נערכה לבאים ועדת קבלה. המיון, הסינון, הבידוד וההסתגרות מפני – היו נטועים עמוק בדי-אן-אי של תושביו עצמם." (עמ' 40)

נולדתי וגדלתי בקיבוץ. קהילה קטנה, שכולם מכירים את כולם ויש בה מעמדות (גם אם אף אחד לא מצהיר על עובדה זו בריש גלי), ויש לה ועדות קבלה; לא כל אחד יכול לבוא ולגור בקיבוץ, אפילו אם הוא קונה שם בית (היום, אחרי ההפרטות למיניהן, צריך גם לקנות את ביתך בקיבוץ, לא מספיק לעבור ועדות קבלה); הצורך להשתייך לקהילה מחייב ויתורים על חלקים ב"אני", באישיות, ברצונות הפרטיים, בצרכים האישיים השונים, ממש כמו שבני האדם שונים איש מרעהו ומרעותו.

אבל ככה זה בקהילה קטנה.

אחר כך בגרתי ונישאתי, והלכתי, שוב, לקהילה קטנה אחרת – ישוב קטן בשומרון שהייתי חברה בגרעין ההקמה שלו. גם לישוב הזה היתה ועדת קבלה, והיו בו אנשים מקורבים יותר ומקורבים פחות, וגם בקהילה הזו צריך היה לוותר על כל מיני מאפיינים אישיים כדי להשתייך.

כי ככה זה בקהילה קטנה.

להמשיך לקרוא

Share

בת המקום – לאה איני

בת המקום ".. לפני שיצאה, הביטה שנית בקברם המשותף של הרפאים הללו, שנאחזו בתכריכי הזיכרון כאילו כוסו באבק מזהב, ובושה בקנאתה. היא תידחק פעם לנשף השכחה העליון הזה? היא תוברג?" (עמ' 285)

התשובה היא "כן"; באופן חלקי כמובן. כי היא כבר נדחקה לנשף, אבל לא נשכחה. עדיין לא. כנראה שעוד להרבה הרבה זמן. עדיין כאן. וכותבת. נפלא היא כותבת. לפעמים זוהי שירה בפרוזה. שירה משום שהיא עשירה כל כך בדימויים, ושפתה בוראת מחדש את השפה של כולנו. כמו:

"..בחצר הבטון של התיכון, איפה שהקיץ וכל צבאו לא חסו אפילו על היום הראשון של הלימודים…" (עמ' 188)

או

".. בסוף היום היא נשארת שם קפואה, ונשארת עוד, ומשהה את העוד בתוספת של זהירות חרדה, ואז גוחנת החוצה, ומתמתחת איבר-איבר כמשחררת אותם מבית עבוט של כאבים." (עמ' 258)

להמשיך לקרוא

Share

סוסית – לאה איני

סוסית

ח רָאִיתִי הַלַּיְלָה, וְהִנֵּה-אִישׁ רֹכֵב עַל-סוּס אָדֹם, וְהוּא עֹמֵד, בֵּין הַהֲדַסִּים אֲשֶׁר בַּמְּצֻלָה; וְאַחֲרָיו סוּסִים אֲדֻמִּים, שְׂרֻקִּים וּלְבָנִים.  ט וָאֹמַר, מָה-אֵלֶּה אֲדֹנִי; וַיֹּאמֶר אֵלַי, הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, אֲנִי אַרְאֶךָּ, מָה-הֵמָּה אֵלֶּה.  י וַיַּעַן, הָאִישׁ הָעֹמֵד בֵּין-הַהֲדַסִּים–וַיֹּאמַר:  אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׁלַח יְהוָה, לְהִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ.  יא וַיַּעֲנוּ אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה, הָעֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים, וַיֹּאמְרוּ, הִתְהַלַּכְנוּ בָאָרֶץ; וְהִנֵּה כָל-הָאָרֶץ, יֹשֶׁבֶת וְשֹׁקָטֶת. (זכריה  – פרק א')

 "בעולמנו יש הכל, צריך רק… להאמין" (עמ' 231)

 כן, ככה זה – אחרי ספרה האוטוביוגרפי "ורד הלבנון", שהשאיר חותמו בנשמתי, ציפיתי לעוד משהו כזה, כבד כזה, נוגע בנימי הנפש כזה.. ובמקומו מצאתי סיפור קל משהו, אגדה משהו, שלא יכול או כן יכול להיות, אם רק נאמין…

 סאשה, נערה לא כל כך צעירה, אשה בעצם, בחרה להרחיק עד אל-פאסו ולעסוק בנגרות, ובלבד שלא תשאר כאן, בקרב משפחתה המוזרה – אמה החתולית משהו, האצילית, ואביה הסוסי משהו, המחובר לקרקע, הארצי… להתרחק למקום שבו כל האיבות המשפחתיות, כל הזכרונות הלא ממש שמחים, נהיים פשוט רחוקים.

  להמשיך לקרוא

Share

ורד הלבנון – לאה איני

ורד הלבנוןקצת אחרי תחילתה של מלחמה לבנון הראשונה, עוד בימים שנקראה מבצע של"ג, יורה יונתן מרום כדור בראשו, ערב עלייתו ללבנון. יונתן, בנם של איש חינוך ורופאה מרחביה, ילד "שמנת" שאיש אינו יודע על מה ולמה בחר לסיים את חייו (היה איזה ויכוח מטופש בינו לבין חייל אחר, אבל כל העדים, החיילים האחרים – נאמנים לקשר השתיקה – אינם מספרים דבר).

 יונתן מאושפז בבית החולים, ולאה, חיילת המתנדבת לבקר אותו מדי שבוע, מספרת לו את סיפור חייה, והופכת אותו, ואותנו, לעדים לסיפור המופלא, הכואב, החודר כליות ולב הזה.

 לאה, בת לאב יווני, ניצול שואה, הממלא את ימיה ולילותיה בסיפורים על מה שהיה "שם", וסיפוריו הופכים לסיוטיה, המוקף בחברים מ"שם", איש-איש וסיפורו וכאבו; אב הרומז ומנסה ודוחף והודף לכיוונה, פעם אחר פעם, גורם למבוכה ולפחד.. ולאם, בת העדה הנשדידנית,  המתנכרת ומרחיקה, שכמעט לעולם אינה מלטפת, או מחבקת.. אם שאינה באה לבקרה בעת אשפוזה בבית החולים, ימים על ימים, כמו נשכחת מלב.

"המשפחות המדומות חיות בשלום ובשמחה, המשפחות האמיתיות מתחזות סתם." (עמ' 112)

 ובתוך העזובה הזו הרגשית, וגם התרבותית (בבית יש שני ספרים בלבד, אחד מהם – הגדה של פסח) גדלה לאה, שיודעת שהיא רוצה לכתוב.

ולפני כן היא רוצה לקרוא.

הצורך הזה – הרעב הזה לספרים, לניירות לכתוב עליהם, הופכים מוחשיים יותר ויותר:

"אחרי שאני לומדת לקרוא מתרחש הנס הראשון. הקריאה מולידה ספרים, הספרים חלומות. אולי עוד מעט יימצא לי מוצא?" (עמ' 250 – 251)

  להמשיך לקרוא

Share