ארכיון תגיות: מודן

הבטחה שהופרה – לינווד ברקלי

רוזמרי גיינור נרצחה והתינוק שלה נמצא אצל מרלה פיקנס. מרלה פיקנס טוענת שמלאכית בלבן הביאה לה את התינוק, ושאין לה שום קשר לרצח של רוזמרי גיינור. מצד שני, מרלה פיקנס איבדה תינוקת בלידתה, רק לפני זמן קצר, וכבר נתפסה כשהיא מנסה לגנוב תינוק מן התינוקיה בבית החולים המקומי, שאמה מנהלת.

דייוויד הארווד, בן הדוד של מרלה פיקנס, עיתונאי מובטל שחזר לעיירת נעוריו עם בנו, לאחר שהתאלמן, מנסה לעזור לדודניתו לא משום שהוא מאמין לה, אלא משום שצריך לעזור לה.

בין לבין הוא צריך לסייע לבנו שמתקשה בבית הספר החדש, להיות כתף לאביו ואמו, בביתם הוא מתגורר "עד שיסתדר" ולדודתו ודודו, הוריה של מרלה, שבינם לבין עצמם לא כל כך מסתדרים.

ועוד דמויות – הגביר של העיירה, שפעם היה ראש העיר עד שהודח עקב עניינים פליליים, ועתה הוא מנסה לחזור לתפקידו, כשהוא נשען על הכסף הרב שיש לו (מי אמר טראמפ?), ובינתיים בוחש בכל מיני עניינים; בלש המשטרה שנקרא לחקור את מקרה הרצח, ונמצא, משום מה, תמיד צעד אחד אחרי דייוויד הארווד; רופאה של מרלה פיקנס, המועסק גם בבית החולים המקומי, המנוהל, כזכור, על ידי אמה של מרלה.

המטפלת של התינוק, שהיא ככל הנראה עובדת זרה בלתי חוקית.

אמו של אחד הילדים מבית הספר של בנו של דייוויד.

אלמן ואב שכול אחד, שמתנחם בכך שיומו הולך ומתקרב, ובינתיים מנסה לתמוך מעט במי שכמעט היה חתנו.

ויש גם סנאים מתים, 23 במספר, שנתלו על איזו גדר ביער, ותוקף המסתובב בקולג' המקומי; פארק שעשועים שנסגר, ופתאום מופעל בו הגלגל הענק באישון לילה, ועוד ועוד.

להמשיך לקרוא

Share

בני בולטימור – ז'ואל דיקר

"אם הספר הזה נפל לידיכם, אנא קראו אותו.

הייתי רוצה שמישהו יכיר את הסיפור של הגולדמנים מבולטימור" (עמ' 10)

אז נפל לידי, וקראתי, ומה אומר? שיכולתי למצוא לזמני שימוש טוב יותר מאשר לקרוא בספר הזה.

את ז'ואל דיקר הכרתי בספרו הראשון, הנפלא ביותר "האמת על פרשת הארי קברט". בספר ההוא מרקוס גולדמן, סופר מהולל של ספר ראשון "נתקע" במחסום הכתיבה של הספר השני ("מחלה" ידועה, ככל הנראה אצל סופרים של ספר ראשון מוצלח במיוחד), ולמרות חוזה להוצאת הספר השני שתיכף עומד לפוג תוקפו, עדיין לא כתב אף לא עמוד אחד. נראה כאילו אותו מחסום ניצב בפני דיקר, אלא שהוא, במקום לפנות לחיים עצמם, כפי שפעל מרקוס גולדמן בספרו הראשון, בחר להנפיק את הספר הזה, שהוא קל כנוצה, שטוח כשולחן, עלילותיו מופרכות ובלתי נתפסות לעתים, ובכל זאת, הוא ממלא חמש מאות עמודים (ואת כולם קראתי.)

"לכתוב ספר זה כמו להקים מחנה קיץ לילדים. אל החיים שלך, המתנהלים על פי רוב בבדידות ובשלווה, מתפרצות פתאום שלל דמויות והופכות את חייך על פיהם בלי שום התרעה. הן מגיעות בוקר אחד באוטובוס גדול, שממנו הן יורדות בקולי קולות, אחוזות התרגשות מהתפקיד שקיבלו,. ולך לא נותר אלא להסתגל למצב החדש: עליך לטפל בהן, להאכיל אותן, להלין אותן. האחריות כולה מוטלת על כתפיך. כיוון שאתה, אתה הסופר." (עמ' 13)

להמשיך לקרוא

Share

עמוד האש – קן פולט

לימודי ההיסטוריה שלנו בבית הספר, היו מחולקים להיסטוריה יהודית ולהיסטוריה כללית, כאשר לזו האחרונה הוקדש פחות זמן, וגם מי שהיו לו מורים או מורות מעולים ביותר להיסטוריה, בסופו של יום, מי שלא המשיך/ה ללימודי היסטוריה באוניברסיטה, או לפחות עסק/ה בתחומים המשיקים ללימודי היסטוריה, כי אז נשאר איזשהו "בליל" של תאריכים וקצת שמות, קצת קרבות, וזהו בערך.

רומנים היסטוריים עושים "תיקון" ללימודי ההיסטוריה שלנו, בכך שהם מציגים לנו את חיי היומיום בתקופות מסויימות, ומאירים תקופות שונות וארועים שונים באור יקרות.

אני, למשל, חבה (כמעט) את כל הידע שלי על תקופת נפוליאון ל"דזירה" שכתבה אנמרי סלינקו. וכשלהקת אבבא שרו על "ווטרלו" מיד יכולתי למקם את השיר בהקשרו ההיסטורי.

"עמוד האש" של קן פולט הינו רומן היסטורי משובח העוסק בתקופת שלטונן של מרי הראשונה "העקובה מדם" ואליזבת הראשונה, שתיהן בנותיו של הנרי השמיני שמלכו אחריו.

להמשיך לקרוא

Share

למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית? – ג'נט וינטרסון

ג'נט וינטרסון נולדה לאשה צעירה, צעירה מאד, לא נשואה ככל הנראה, ונמסרה לאימוץ לזוג הורים פנטקוסטלים די אדוקים. כאלה שהאמונה הדתית שלהם מלאת איסורים, וחטאים, והכאה עליהם, ותפילות, טקסים, ובעיקר מחסור; מחסור הנובע מכל אותם איסורים. למשל, איסור על קריאה ב(הרבה מאד) ספרים מסויימים.

לימים הפכה לסופרת ופרסמה, בין השאר, ספר סמי-אוטוביוגרפי "תפוזים הם לא הפרי היחיד", שאף עוּבד לסדרת טלוויזיה, ולאחר מות אמה המאמצת פנתה לכתוב ספר אוטוביוגרפי (בחלקו; היא מדלגת על תקופה של כמה וכמה שנים), הנכתב כאשר אין היא יודעת כיצד יסתיים. (דהיינו, אין לה מיתווה ברור).

הסיפור – סיפורה של ילדה מאומצת, של כאב, של מחסור בסיסי במשהו שלא ברור מהו, של רצון תמידי ונואש באהבה:

".. ילדים מאומצים ממציאים את עצמם בלית ברירה; בראשית חיינו יש היעדר, לא כלום, סימן שאלה. חלק חיוני מהסיפור שלנו נמחק, ובאלימות, כמו פצצה ברחם." (עמ' 12)

אין זה סיפור מתקתק וורוד על משפחה מאמצת אוהבת המחבקת בחום, אולי אף מעבר לרגיל, כי צריך לפצות את הילדה על ה"חור" הזה שבתוכה. להיפך. משפחת וינטרסון היא משפחה קרה ומנוכרת. האם (שהסופרת מכנה אותה לכל אורכו של הספר – גברת וינטרסון) מתיחסת אל בתה כאל פרי חטא, כאל "טעות בעריסה", כזו שכמעט בטוח שתחטא מתישהו, שכל מחשבה שלה עלולה להפוך למחשבה הנושאת עמה חטא כזה או אחר, כזו שיש להענישה בכל מיני דרכים וצורות, כמו – נעילה מחוץ לבית ללילה שלם (בצפון אנגליה זה יכול להיות די קר, לישון על סף הבית, או במחסן הפחמים), לא לתת לה מפתח לבית, כדי שלא תעולל דברים איומים ונוראים אם תשהה לבד בבית (ואם חזרת מבית הספר, ואין אף אחד בבית, חכי. מתישהו מישהו יבוא להכניסך.)

להמשיך לקרוא

Share

הפּלֶא של אנה – אֶמה דונהיוּ

הו, אתם הבאים ובעיקר אתן הבאות (כי, בינינו, את הספר הזה תקראנה הרבה יותר נשים מאשר יקראו אותו גברים, וההפסד כולו שלהם) בשערי הספר הזה, זנחו כל תקווה לספר מהיר וזורם ועוצר נשימה כמו "חדר", ספרה הקודם של אמה דונהיו שתורגם ונקרא ואף עובד לסרט (מוצלח למדי). הו לא. הספר הזה הוא איטי ואין בו מתח, אין הוא מהפך דפים במהירות. כמעט עד סופו. אבל אל תרפו, ואל תתיאשו. ואל תחשבו לרגע לעזוב, כי הספר איטי ואין בו מתח, ואין הוא מהפך דפים. כי התעלומה שבתוכו, ופתרונה, וכן סיומו של הספר (גם אם יש כאן איזו "קריצה" לקהל הקוראות והקוראים ורצון שלא להעציבם יותר מדי), הסיום הזה בהחלט מתגמל על הקריאה האיטית והמהורהרת משהו.

ואין פלא שהספר איטי במקצת; שהרי הוא מתרחש באמצע המאה ה- 19, באחד הכפרים הנידחים באירלתנד, רק כעשור לאחר שנות הרעב הגדול, עת תפוחי האדמה כמשו, ואירים רבים מצאו את מותם ברעב.

כן, רעב הוא הגיבור בספר הזה. הרעב שכופה על עצמה ילדה קטנה, רק בת אחת עשרה. אנה או'דונל שהחליטה לצום, מתוך אמונה שלמה שזה הדבר הנכון לעשות.

ליבּ (אליזבת) רייט, אחות אנגליה, מחניכותיה של פלורנס נייטינגייל, בוגרת מלחמת קרים, נקראת לכפר אירי קטן כדי להיות עדה וצופה ומדווחת האם אכן אנה או'דונל אינה אוכלת דבר, ומתקיימת אך ורק ממעט מים (ועל כן תהיה, מתישהו, ראויה לתואר קדושה, אם יתברר כך בכל הוועדות הבודקות מטעם הכנסייה).

להמשיך לקרוא

Share

לחוץ חתונה – עומר ברק

היה לי שבוע די קשה. לא "מהגיהנום", כמו שרציתי תחילה לכתוב, משום שבעזה יש עכשיו אנשים בלי חשמל, ונשים נרצחות כאן מסביב כמו זבובים, וזה באמת גיהנום… אבל שבוע עמוס וקשה ומתיש. כי גם כשעושים מה שהכי אוהבים אפשר להתעייף. והייתי צריכה בדיוק את הספר הזה, במשך השבוע, אבל קראתי ספר אחר, זה שכאן לפניו – "פרנקנשטיין בבגדאד".

היה לי אירוע בעבודה שהייתי שותפה להפקתו, והלחץ בארגון, יחד עם התקפי החרדה הקלים (שהכל יגיע בזמן, שהאוכל יהיה טעים, שיהיה מספיק לכולם, שיגיעו מספיק מוזמנים), גבו את שלהם משלוות הנפש. (האירוע, אגב, היה מוצלח. תודה ששאלתם).

והיתה גם העבודה שבכל יום.

היו החזרות לקראת הקונצרטים הקרובים.

והיה שבוע הספר, שבכל ערב פנוי התייצבתי אליו, לשוטט בין הדוכנים, להמליץ על ספרים, לשמוע המלצות, לחזור עם שקיות עמוסות ספרים וגב דואב.

ואגב שבוע הספר – באחד הימים פגשתי את רוני שאני מאד אוהבת, אותה ואת כתיבתה. והיא הציגה בפני את עומר ברק, ואמרה שהוא הגבר שהכי מבין, לדעתה, איך נשים מרגישות.

כן, הספר ברשותי, הודיתי, אך טרם הגעתי אליו, אם כי עמיתה לעבודה קראה ונהנתה.

אז החלטתי שבאמת הגיע הזמן. אולי זה סוג של צ'יק-ליט, אבל גבר כתב אותו, ואם גבר מצליח לכתוב צ'יק ליט, כדאי לקרוא.

להמשיך לקרוא

Share

בתולת הים – קמילה לקברג

השבוע שעבר היה שבוע פורה במיוחד; ארבעה ספרים חדשים הגיעו אלי, ומשום שהייתי זקוקה למנוחה בחרתי בזה שנראה הכי מבטיח: ספר מתח, שוודי, שכתבה קמילה לקברג. השם הזה צלצל מוכר, ומיד זכרתי שקראתי פעם את סתת האבן שכתבה. לא כל כך זכרתי מה היה בו, בספר ההוא, כי כך טבעם של "ספרי המנוחה" שלי, שאני קוראת ומיד שוכחת את רוב העניינים שהיו בהם, אבל זכרתי שמאד נהניתי לקראו, ושהיו בו כל התבלינים הנכונים של ספר מתח.

ומה עושה ספר מתח לספר מתח טוב? קודם כל היפוך הדפים: כזה שהחיים עצמם מאד מפריעים לו, וכל מה שאת רוצה הוא להגיע הביתה, ולהתכרבל לך על הספה שבסלון עם הספר. כזה שאתה קורא במטה עד שנעצמות עיניך, ועוד קצת, עוד קצת, כי אי אפשר לעצור כך באמצע המשפט.

ומה עוד? שלא יהיה מובן מאליו, שלא יהיה ברור מי הרוצח/ת מן הרגע הראשון, או השני. שהעלילה תהיה מציאותית, שהגיבורים והגיבורות לא יהיו גיבורי על (כי אז זה ספר פנטזיה), וכל השאר בונוסים.

שלא נדע מי הרוצח ברגע הראשון או השני? ובכן, אני ידעתי מי הרוצח/ת בעמוד 293, רק כדי להבין שלא ייתכן שזה/זו הרוצח/ת בעמוד 356, והאמת מתחילה להתבהר רק בעמוד 399. ספר מתח טוב, ללא ספק.

להמשיך לקרוא

Share

שלגייה חייבת למות – נלה נויהאוז

שטוח, רדוד, דמויות ללא עומק, פנטסטי, עוצר נשימה, מהפך דפים. בדיוק כמו שספר מתח טוב צריך להיות. כזה שיעביר את הזמן, כזה שלא ישאיר משקעים או סימנים או זכרונות, אבל יהיה תענוג צרוף בזמן הקריאה. ספר שדוחה עוד ועוד את כיבוי האורות לפני השינה. כזה שלפעמים צריך כהפוגה מן הספרים ה"רציניים" והעמוקים (ולעתים ה"חופרים").

טוביאס סרטוריוס השתחרר מן הכלא בו ישב עשר שנים על רצח שתי נערות בכפר שלו, אטנהיים. גופות הנערות מעולם לא נמצאו, וההרשעה היתה על סמך ראיות נסיבתיות בלבד. טוביאס אינו זוכר כלל מה קרה באותו ערב. אביו איבד את המסעדה ממנה התפרנסה המשפחה, אמו נפרדה מאביו ועברה לגור במקום אחר. רק שני אנשים מן העבר מנסים לעזור לו: גביר העיירה – קלאוס טרלינגן, האיש העשיר, המחזיק מפעלים ומציע לו מקום עבודה "עד שיסתדר", מי שעזר במימון עורכי הדין היקרים, וחברתו מילדות, נטלי שעכשיו היא כוכבת קולנוע ידועה בשם נדיה פון ברדוב.

שובו של רוצח מורשע אל הקהילה הקטנה, למרות ששילם את חובו לחברה, אינו מתקבל בסבר פנים יפות. אין מניחים לו לנפשו. אין רוצים למכור לאביו מצרכים בחנות המקומית, כתובות נאצה מרוססות על קיר הבית, חוליית בריונים רעולי פנים מתארגנת להזהיר אותו כדי שיעזוב את המקום, יש גם מי שמתנכל לאמו ומפיל אותה מגשר על מכונית נוסעת.

להמשיך לקרוא

Share

אִי זוּגִי – רעות אקשטיין-בלום

saizugiלא מעט אני תוהה, ככה ביני לביני, מה גורם להוצאה לאור "להסתכן" בהוצאת ספר ביכורים של כותב או כותבת שאינם ידועים כלל לקהל הרחב. והרי מצב שוק הספרים ידוע, והיכולת להגיע לתודעת הקהל מצומצמת, שלא לדבר על קהל קוראי הספרים, ההולך ופוחת עם השנים.

והלא אני עצמי, שיש לי קצב קריאה מניח את הדעת, ואני יכולה להרשות לעצמי, מדי פעם, לקחת לידי ספר שאין לי מושג מה יש בו (הכריכה האחורית לא באמת מספרת מה יש, או, במקרה של "הספריה החדשה", מספרת הרבה יותר מדי, כך שאני נמנעת מלקרוא), ובכל זאת, ספרי ביכורים נזקקים אצלי, בדרך כלל להמלצה נוספת. שלא לדבר על כך שבמקרה הזה לא מדובר על רומן אחד, אלא על שתי נובלות שנתקבצו להן לספר אחד.

הכל היה נגדו, ואין לי מושג למה לקחתי אותו לידי, בהתחשב בכל כך הרבה ספרים אחרים הממתינים להיקרא. אבל לקחתי. וטוב מאד עשיתי. ממש טוב.

הספר הזה ראוי להלל ולשבח עד מאד, ואל לו להיבלע בין עשרות הספרים היוצאים לאור מדי שבוע, או חודש.

מקסים, גיבור הנובלה הראשונה – "בא לבד" אכן בא לבד. על-פי שמו ניתן לזהות כי הגיע מאחת ממדינות ברית המועצות לשעבר, הגיע לארץ במסגרת נעל"ה, שירת בצבא כחייל בודד, ועכשיו, בזמן הסיפור, הוא עובד בעבודה מועדפת, בתחנת דלק, עבודה שבתום התקופה יזכה למענק מיוחד הניתן לחיילים משוחררים העובדים בעבודות מועדפות.

הגר, לקוחה קבועה, אשה צעירה ויפה, מרוחקת, זוכה למבטי הערכה של כולם, ויום אחד מבקשת שיצטרף אליה למכונית. יש לה הצעה בשבילו.

להמשיך לקרוא

Share

זה שאוהבים – ג'ניפר ויינר

%d7%96%d7%94-%d7%a9%d7%90%d7%95%d7%94%d7%91%d7%99%d7%9dטוב, זה לא יהיה ממש ארוך, אפילו די קצר. מין ספר כזה שנקרא מהחל עד כלה במהירות ולא נודע כי בא אל קרבו, לא משאיר סימנים, בעוד שבוע או חודש בקושי אזכור שקראתי אותו (והרי לכן עוד סיבה לתחזק בלוג ובו סקירות, פשוט כדי לרענן את הזכרון), לא מגרד, לא כואב, לא יורד חדרי לב או בטן. אוורור קל המאפשר לספר שלפניו לשקוע על כל כובד משקלו, ולהותיר חותמו.

ולפעמים צריך גם ספרים שכאלה.

ספר הוא והיא, הצד שלו, הצד שלה, פרק שלה פרק שלו.

רייצ'ל – ג'אפ (ג'ואיש אמריקן פרינסס), נסיכה יהודיה אמריקנית, נולדה עם מום בלב. מום שחִייב אשפוזים חוזרים ונשנים, סטנטים, ניתוחים, המנעות ממאמץ, חיים על הקצה, במידה מסוימת. אבל יש לה הורים אמידים למדי, ורק אח אחד, כך שאפשר להפנות משאבים לטיפול ולדאגה.

ואפשר (וצריך) לדאוג.

אנדי – בן לאם יחידנית. אביו, ככל הידוע לו, התגייס לצבא ונהרג בגרמניה. אנדי הוא בן לאב שחור ולאם לבנה, שהוריה לא ממש מחבבים את הצירוף הזה, ועל כן יש ביניהם עימותים לא מעטים.

להמשיך לקרוא

Share