ארכיון תגיות: מודן

לחוץ חתונה – עומר ברק

היה לי שבוע די קשה. לא "מהגיהנום", כמו שרציתי תחילה לכתוב, משום שבעזה יש עכשיו אנשים בלי חשמל, ונשים נרצחות כאן מסביב כמו זבובים, וזה באמת גיהנום… אבל שבוע עמוס וקשה ומתיש. כי גם כשעושים מה שהכי אוהבים אפשר להתעייף. והייתי צריכה בדיוק את הספר הזה, במשך השבוע, אבל קראתי ספר אחר, זה שכאן לפניו – "פרנקנשטיין בבגדאד".

היה לי אירוע בעבודה שהייתי שותפה להפקתו, והלחץ בארגון, יחד עם התקפי החרדה הקלים (שהכל יגיע בזמן, שהאוכל יהיה טעים, שיהיה מספיק לכולם, שיגיעו מספיק מוזמנים), גבו את שלהם משלוות הנפש. (האירוע, אגב, היה מוצלח. תודה ששאלתם).

והיתה גם העבודה שבכל יום.

היו החזרות לקראת הקונצרטים הקרובים.

והיה שבוע הספר, שבכל ערב פנוי התייצבתי אליו, לשוטט בין הדוכנים, להמליץ על ספרים, לשמוע המלצות, לחזור עם שקיות עמוסות ספרים וגב דואב.

ואגב שבוע הספר – באחד הימים פגשתי את רוני שאני מאד אוהבת, אותה ואת כתיבתה. והיא הציגה בפני את עומר ברק, ואמרה שהוא הגבר שהכי מבין, לדעתה, איך נשים מרגישות.

כן, הספר ברשותי, הודיתי, אך טרם הגעתי אליו, אם כי עמיתה לעבודה קראה ונהנתה.

אז החלטתי שבאמת הגיע הזמן. אולי זה סוג של צ'יק-ליט, אבל גבר כתב אותו, ואם גבר מצליח לכתוב צ'יק ליט, כדאי לקרוא.

להמשיך לקרוא

Share

בתולת הים – קמילה לקברג

השבוע שעבר היה שבוע פורה במיוחד; ארבעה ספרים חדשים הגיעו אלי, ומשום שהייתי זקוקה למנוחה בחרתי בזה שנראה הכי מבטיח: ספר מתח, שוודי, שכתבה קמילה לקברג. השם הזה צלצל מוכר, ומיד זכרתי שקראתי פעם את סתת האבן שכתבה. לא כל כך זכרתי מה היה בו, בספר ההוא, כי כך טבעם של "ספרי המנוחה" שלי, שאני קוראת ומיד שוכחת את רוב העניינים שהיו בהם, אבל זכרתי שמאד נהניתי לקראו, ושהיו בו כל התבלינים הנכונים של ספר מתח.

ומה עושה ספר מתח לספר מתח טוב? קודם כל היפוך הדפים: כזה שהחיים עצמם מאד מפריעים לו, וכל מה שאת רוצה הוא להגיע הביתה, ולהתכרבל לך על הספה שבסלון עם הספר. כזה שאתה קורא במטה עד שנעצמות עיניך, ועוד קצת, עוד קצת, כי אי אפשר לעצור כך באמצע המשפט.

ומה עוד? שלא יהיה מובן מאליו, שלא יהיה ברור מי הרוצח/ת מן הרגע הראשון, או השני. שהעלילה תהיה מציאותית, שהגיבורים והגיבורות לא יהיו גיבורי על (כי אז זה ספר פנטזיה), וכל השאר בונוסים.

שלא נדע מי הרוצח ברגע הראשון או השני? ובכן, אני ידעתי מי הרוצח/ת בעמוד 293, רק כדי להבין שלא ייתכן שזה/זו הרוצח/ת בעמוד 356, והאמת מתחילה להתבהר רק בעמוד 399. ספר מתח טוב, ללא ספק.

להמשיך לקרוא

Share

שלגייה חייבת למות – נלה נויהאוז

שטוח, רדוד, דמויות ללא עומק, פנטסטי, עוצר נשימה, מהפך דפים. בדיוק כמו שספר מתח טוב צריך להיות. כזה שיעביר את הזמן, כזה שלא ישאיר משקעים או סימנים או זכרונות, אבל יהיה תענוג צרוף בזמן הקריאה. ספר שדוחה עוד ועוד את כיבוי האורות לפני השינה. כזה שלפעמים צריך כהפוגה מן הספרים ה"רציניים" והעמוקים (ולעתים ה"חופרים").

טוביאס סרטוריוס השתחרר מן הכלא בו ישב עשר שנים על רצח שתי נערות בכפר שלו, אטנהיים. גופות הנערות מעולם לא נמצאו, וההרשעה היתה על סמך ראיות נסיבתיות בלבד. טוביאס אינו זוכר כלל מה קרה באותו ערב. אביו איבד את המסעדה ממנה התפרנסה המשפחה, אמו נפרדה מאביו ועברה לגור במקום אחר. רק שני אנשים מן העבר מנסים לעזור לו: גביר העיירה – קלאוס טרלינגן, האיש העשיר, המחזיק מפעלים ומציע לו מקום עבודה "עד שיסתדר", מי שעזר במימון עורכי הדין היקרים, וחברתו מילדות, נטלי שעכשיו היא כוכבת קולנוע ידועה בשם נדיה פון ברדוב.

שובו של רוצח מורשע אל הקהילה הקטנה, למרות ששילם את חובו לחברה, אינו מתקבל בסבר פנים יפות. אין מניחים לו לנפשו. אין רוצים למכור לאביו מצרכים בחנות המקומית, כתובות נאצה מרוססות על קיר הבית, חוליית בריונים רעולי פנים מתארגנת להזהיר אותו כדי שיעזוב את המקום, יש גם מי שמתנכל לאמו ומפיל אותה מגשר על מכונית נוסעת.

להמשיך לקרוא

Share

אִי זוּגִי – רעות אקשטיין-בלום

saizugiלא מעט אני תוהה, ככה ביני לביני, מה גורם להוצאה לאור "להסתכן" בהוצאת ספר ביכורים של כותב או כותבת שאינם ידועים כלל לקהל הרחב. והרי מצב שוק הספרים ידוע, והיכולת להגיע לתודעת הקהל מצומצמת, שלא לדבר על קהל קוראי הספרים, ההולך ופוחת עם השנים.

והלא אני עצמי, שיש לי קצב קריאה מניח את הדעת, ואני יכולה להרשות לעצמי, מדי פעם, לקחת לידי ספר שאין לי מושג מה יש בו (הכריכה האחורית לא באמת מספרת מה יש, או, במקרה של "הספריה החדשה", מספרת הרבה יותר מדי, כך שאני נמנעת מלקרוא), ובכל זאת, ספרי ביכורים נזקקים אצלי, בדרך כלל להמלצה נוספת. שלא לדבר על כך שבמקרה הזה לא מדובר על רומן אחד, אלא על שתי נובלות שנתקבצו להן לספר אחד.

הכל היה נגדו, ואין לי מושג למה לקחתי אותו לידי, בהתחשב בכל כך הרבה ספרים אחרים הממתינים להיקרא. אבל לקחתי. וטוב מאד עשיתי. ממש טוב.

הספר הזה ראוי להלל ולשבח עד מאד, ואל לו להיבלע בין עשרות הספרים היוצאים לאור מדי שבוע, או חודש.

מקסים, גיבור הנובלה הראשונה – "בא לבד" אכן בא לבד. על-פי שמו ניתן לזהות כי הגיע מאחת ממדינות ברית המועצות לשעבר, הגיע לארץ במסגרת נעל"ה, שירת בצבא כחייל בודד, ועכשיו, בזמן הסיפור, הוא עובד בעבודה מועדפת, בתחנת דלק, עבודה שבתום התקופה יזכה למענק מיוחד הניתן לחיילים משוחררים העובדים בעבודות מועדפות.

הגר, לקוחה קבועה, אשה צעירה ויפה, מרוחקת, זוכה למבטי הערכה של כולם, ויום אחד מבקשת שיצטרף אליה למכונית. יש לה הצעה בשבילו.

להמשיך לקרוא

Share

זה שאוהבים – ג'ניפר ויינר

%d7%96%d7%94-%d7%a9%d7%90%d7%95%d7%94%d7%91%d7%99%d7%9dטוב, זה לא יהיה ממש ארוך, אפילו די קצר. מין ספר כזה שנקרא מהחל עד כלה במהירות ולא נודע כי בא אל קרבו, לא משאיר סימנים, בעוד שבוע או חודש בקושי אזכור שקראתי אותו (והרי לכן עוד סיבה לתחזק בלוג ובו סקירות, פשוט כדי לרענן את הזכרון), לא מגרד, לא כואב, לא יורד חדרי לב או בטן. אוורור קל המאפשר לספר שלפניו לשקוע על כל כובד משקלו, ולהותיר חותמו.

ולפעמים צריך גם ספרים שכאלה.

ספר הוא והיא, הצד שלו, הצד שלה, פרק שלה פרק שלו.

רייצ'ל – ג'אפ (ג'ואיש אמריקן פרינסס), נסיכה יהודיה אמריקנית, נולדה עם מום בלב. מום שחִייב אשפוזים חוזרים ונשנים, סטנטים, ניתוחים, המנעות ממאמץ, חיים על הקצה, במידה מסוימת. אבל יש לה הורים אמידים למדי, ורק אח אחד, כך שאפשר להפנות משאבים לטיפול ולדאגה.

ואפשר (וצריך) לדאוג.

אנדי – בן לאם יחידנית. אביו, ככל הידוע לו, התגייס לצבא ונהרג בגרמניה. אנדי הוא בן לאב שחור ולאם לבנה, שהוריה לא ממש מחבבים את הצירוף הזה, ועל כן יש ביניהם עימותים לא מעטים.

להמשיך לקרוא

Share

כלום לא נשכח – ונדי ווקר

%d7%9b%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%9c%d7%90-%d7%a0%d7%a9%d7%9b%d7%97עיירה אמריקאית או שמא עיר לא גדולה, כולם מכירים את כולם, פחות או יותר. מסיבת נעורים. בני ובנות נוער חוגגים בביתו של אחד מהם, שהוריו מחוץ לעיר. יש מוזיקה, יש אלכוהול, יש נערות שהתלבשו במיוחד, יש זוגות שהגיעו יחד, יש אהבות ראשונות באוויר.

יש נערה אחת שהתרחקה מעט, ונאנסה באכזריות, בחורשה, בחשכה.

אז למה לי כל הסיפור הזה?

".. בכולנו יש מין משיכה טבעית לזימה, לאלימות ולאימה. אנחנו מעמידים פנים שלא, אבל זה הטבע שלנו. כשאמבולנס עומד לצד הכביש, כל מכונית מאיטה עד כדי זחילה כדי לקבל הצצה בגוף פצוע או מרוטש. זה לא הופך אותנו לאנשים רעים." (עמ' 12)

בנסיון למנוע את הטראומה של אחרי, מחליטים ההורים, בעצת הרופאים, לטפל בנערה טיפול חדשני שישכיח ממנה את האונס, שיאפשר לה חיים בלי זכרון הטראומה.

להחלטה כזו יש גם מחיר; לא תהיינה עדויות, לא יהיו חשודים, ואם יימצא אי פעם חשוד, לא תהיה עדותה של הנערה קבילה, אם תהיה בכלל עדות כזאת.

להמשיך לקרוא

Share

בלתי נראה – ג'יימס פטרסון ודיוויד אליס

בלתי נראהיש ימים כאלה, שאת מרגישה שממש אי אפשר לקרוא עכשיו ספר "רציני", שאי אפשר עכשיו להתעמק בטקסטים מורכבים, שאי אפשר, ממש אי אפשר לעקוב אחרי עלילה לא לינארית. בדיוק בשביל ימים כאלה הומצאה ספרות-המתח-הבלתי-מחייבת; ספרים שאפשר לקרוא ולשכוח מיד אחרי שקראת (האמת שהסקירה הזו תזכיר לי, גם אם אשכח, לפחות שקראתי, אם לא את העלילה). ספרים שמונעים שינה, למרות העפעפיים הצונחים, ספרים המהווים "ניקוי ראש" מוחלט, שאחריהם אפשר לחזור ולקרוא ספר (קצת או הרבה) יותר רציני.

כזה בדיוק הוא "בלתי נראה". ספר ש"נבלע" בתוך כמה שעות (למרות שהתכוונתי "למשוך" אותו כל השבת). שגרם לי לוותר על שנת הצהריים של יום ששי (שינה מקודשת לכל הדעות), שלא הניח לי להרדם, שלמרות שהיו לי חשדות לגבי החשוד העיקרי, הרי שהתבדיתי (וזה הרבה יותר כיף). בקיצור, כזה שכדאי (אבל כדאי גם שיהיה זמן לקרוא בו, אחרת כל היום תרצו לחזור אליו).

אֶמִי דוקרי היא סוכנת אף.בי.איי. בחופשה. חופשה משום שהיא מתעקשת כי הדליקה בה מתה אחותה התאומה לא היתה "סתם" תאונה, ויותר מכך – ששריפות נוספות, בהן נספו אנשים אחרים, אף הן אינן תאונות, אלא שיש מאחוריהן רוצח סדרתי מתוחכם, המצליח להסוות את מעשיו, כך שכל שריפה נראית כאילו היתה תאונה, נר שהושאר דולק ונפל, סיגריה אולי. שום סיבה לחקור, שום סיבה לבדוק מעבר לבדיקות שלא מצאו סימנים להצתה.

להמשיך לקרוא

Share

מסיבה לילדות טובות – שולה מודן

מסיבה לילדות טובות"… לא מלמדים אותנו מי אנחנו ומה אנחנו רוצים. מלמדים אותנו לכתוב, לקרוא, איך להתנהג, אבל אף מלה על רגשות. כשאנחנו מגיעים לרגשות, אנחנו אנאלפביתים, אין לנו מה לעשות עם הפחד שלנו, הכעס שלנו, הסקרנות שלנו, האכזבה שלנו. החלומות שלנו זורקים אותנו לעולם לא מוכר, לג'ונגל. אנחנו צריכים למלא את צו המשפחה שחקוק בנו מדורי דורות. להיות חופשי עם עצמי זה כמעט מעשה מגונה. להרגיש תשובה, תאווה, זה להסתכן בסקילה. לעוף זה להיהרג. איך אתה יודע להיות אתה, אם אינך יודע שום דבר על עצמך.." (עמ' 322)

את הספר הזה "גמעתי" בכמה ימים, תוך שאני נשבית אט-אט בקסמו, למרות שהיה קשה לקראו מיד אחרי ספר מופתי כמו "הדו"ח של ברודק", וקשה עוד יותר להסביר, אפילו לעצמי, מה היו אותם חבלי קסם שסובבוני וכפתוני, בעדינות, ומשכוני עוד ועוד.. עד שהגיע הסוף.

אז מה היה בו, בעצם, בספר הזה? מה היה בו שהפך את הקריאה מסתם "נחמדת" ו"נעימה" ל"מרתקת" ו"כובשת לב"? והרי אין כאן סיפורי עלילה ומתח, או גבורה, או תהפוכות גורל; אין כאן תאורים מקפיאי דם, אין כאן עלילות מהפכות קרביים. רק, או בעיקר, אווירה.

החיים בתל אביב של שנות השלושים של המאה הקודמת. והרי היו לנו ספרים המתארים הווי החיים בשנות השלושים, אלא שבדרך כלל היו אלה תאורי החיים בפריפריה, במושבים ובקיבוצים, בספַר. חייהם הקשים (בדרך כלל) של החלוצים, או השומרים,  עובדי האדמה. וכאן – סתם חיים זעיר בורגניים, של מהגרים ממקומות שונים, בדרך כלל אבל לא רק ממזרח אירופה. אנשים שמסיבות אלה או אחרות בחרו להגר ולבנות את ביתם כאן.

ונותרו זרים לתמיד.

להמשיך לקרוא

Share

מצחיקונת – ניק הורנבי

מצחיקונת"היא מעולם לא בכתה בבגד ים עד אז, לפחות לא כאשה בוגרת. בגדי ים לא נועדו שיבכו בהם, עם כל השמש והחול והצווחות והבנים עם העיניים שיוצאות מהחורים." (עמ' 14)

ברברה פארקר נבחרה למיס בלקפול. בתוך קהל הנופשים ותושבי העיר, בבגד ים זעיר למדי (זעיר ככל שניתן בשנות הששים באנגליה). ברברה פארקר בכתה. והיא בדרך כלל לא בכתה כלל. היא קיוותה שהזכיה והתואר יהיו קרש קפיצה למה שאהבה לעשות באמת. להצחיק. המודל שלה היתה לוסיל בול, קומיקאית אמריקאית עם תוכנית קומית משלה.

באנגליה לא היו תכניות קומיות לנשים. עניין של "לא יעלה על הדעת".

התברר לברברה שאם תשאר מיס בלקפול, תאלץ לשהות שנה באזור, ללוות פתיחות וארועים, ושאר עניינים הקשורים ב"שנת המלכות", ומאחר שנחושה היתה לנסוע ללונדון כדי לפצוח בקריירה של קומיקאית, ויתרה על התואר.

ונסעה ללונדון.

להמשיך לקרוא

Share

איש הזיכרון – דיוויד באלדאצ'י

איש הזיכרוןאשה אחת שהיתה לי מורת דרך כברת דרך מסוימת בחיי, ושאני פוגשת אותה מדי פעם, ואנחנו משוחחות על כל מיני דברים, גם על ספרים, סיפרה לי כי לאיש שאיתה יש אהבה גדולה לספריו של דיוויד באלדאצ'י, ואין ספר שלו שהוא מחמיץ. ומשום שאני מעריכה מאד את שניהם ואת דעותיהם, קראתי פעם ספר של באלדאצ'י – "שבריר שניה" – והאמת היא שמאד מאד התאכזבתי. הספר, ככל שזכרוני אינו מטעה אותי, היה משעמם למדי, לא כמו שספר מתח צריך להיות. אולי משום כך לא חזרתי לבאלדאצ'י במשך שנים על שנים. הנחתי כי שני האנשים היקרים הללו פשוט יש להם טעם לא משובח, ככל שזה נוגע לספרי מתח, או ש"נפלתי" על ספר גרוע במיוחד.

האמת היא שמעולם לא חלקתי את ביקורתי זו עם שני האנשים הללו, וכבר לא אעשה זאת, משום שהאיש הלך לעולמו לא מכבר, ואיכשהו לספר לה שלא אהבתי, פעם, ספר מתוך סדרת ספרים שהוא אהב, נראה לי קצת חסר טעם.

וחשבתי שלעולם לא אקרא עוד ספרים של דיוויד באלדאצ'י.

עד ימים אלה.

אלא שקראתי כמה ספרים מצוינים בתקופה האחרונה, ורציתי לנוח קצת. לקרוא איזה ספר מתח טוב, כזה שאי אפשר להניח מהיד (ואי אפשר, לגמרי!) ובסופו, או כמה ימים אחר כך, לא יישאר כל סימן וזכר כמעט. וזה הספר שבדיוק היה זמין, שרק לא מזמן הגיע.

אז קראתי.

ואני חוזרת בי מכל מה שחשבתי על באלדאצ'י. הוא סופר מצוין. לסוגתו.

להמשיך לקרוא

Share