ארכיון תגיות: מודן

כלום לא נשכח – ונדי ווקר

%d7%9b%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%9c%d7%90-%d7%a0%d7%a9%d7%9b%d7%97עיירה אמריקאית או שמא עיר לא גדולה, כולם מכירים את כולם, פחות או יותר. מסיבת נעורים. בני ובנות נוער חוגגים בביתו של אחד מהם, שהוריו מחוץ לעיר. יש מוזיקה, יש אלכוהול, יש נערות שהתלבשו במיוחד, יש זוגות שהגיעו יחד, יש אהבות ראשונות באוויר.

יש נערה אחת שהתרחקה מעט, ונאנסה באכזריות, בחורשה, בחשכה.

אז למה לי כל הסיפור הזה?

".. בכולנו יש מין משיכה טבעית לזימה, לאלימות ולאימה. אנחנו מעמידים פנים שלא, אבל זה הטבע שלנו. כשאמבולנס עומד לצד הכביש, כל מכונית מאיטה עד כדי זחילה כדי לקבל הצצה בגוף פצוע או מרוטש. זה לא הופך אותנו לאנשים רעים." (עמ' 12)

בנסיון למנוע את הטראומה של אחרי, מחליטים ההורים, בעצת הרופאים, לטפל בנערה טיפול חדשני שישכיח ממנה את האונס, שיאפשר לה חיים בלי זכרון הטראומה.

להחלטה כזו יש גם מחיר; לא תהיינה עדויות, לא יהיו חשודים, ואם יימצא אי פעם חשוד, לא תהיה עדותה של הנערה קבילה, אם תהיה בכלל עדות כזאת.

להמשיך לקרוא

Share

בלתי נראה – ג'יימס פטרסון ודיוויד אליס

בלתי נראהיש ימים כאלה, שאת מרגישה שממש אי אפשר לקרוא עכשיו ספר "רציני", שאי אפשר עכשיו להתעמק בטקסטים מורכבים, שאי אפשר, ממש אי אפשר לעקוב אחרי עלילה לא לינארית. בדיוק בשביל ימים כאלה הומצאה ספרות-המתח-הבלתי-מחייבת; ספרים שאפשר לקרוא ולשכוח מיד אחרי שקראת (האמת שהסקירה הזו תזכיר לי, גם אם אשכח, לפחות שקראתי, אם לא את העלילה). ספרים שמונעים שינה, למרות העפעפיים הצונחים, ספרים המהווים "ניקוי ראש" מוחלט, שאחריהם אפשר לחזור ולקרוא ספר (קצת או הרבה) יותר רציני.

כזה בדיוק הוא "בלתי נראה". ספר ש"נבלע" בתוך כמה שעות (למרות שהתכוונתי "למשוך" אותו כל השבת). שגרם לי לוותר על שנת הצהריים של יום ששי (שינה מקודשת לכל הדעות), שלא הניח לי להרדם, שלמרות שהיו לי חשדות לגבי החשוד העיקרי, הרי שהתבדיתי (וזה הרבה יותר כיף). בקיצור, כזה שכדאי (אבל כדאי גם שיהיה זמן לקרוא בו, אחרת כל היום תרצו לחזור אליו).

אֶמִי דוקרי היא סוכנת אף.בי.איי. בחופשה. חופשה משום שהיא מתעקשת כי הדליקה בה מתה אחותה התאומה לא היתה "סתם" תאונה, ויותר מכך – ששריפות נוספות, בהן נספו אנשים אחרים, אף הן אינן תאונות, אלא שיש מאחוריהן רוצח סדרתי מתוחכם, המצליח להסוות את מעשיו, כך שכל שריפה נראית כאילו היתה תאונה, נר שהושאר דולק ונפל, סיגריה אולי. שום סיבה לחקור, שום סיבה לבדוק מעבר לבדיקות שלא מצאו סימנים להצתה.

להמשיך לקרוא

Share

מסיבה לילדות טובות – שולה מודן

מסיבה לילדות טובות"… לא מלמדים אותנו מי אנחנו ומה אנחנו רוצים. מלמדים אותנו לכתוב, לקרוא, איך להתנהג, אבל אף מלה על רגשות. כשאנחנו מגיעים לרגשות, אנחנו אנאלפביתים, אין לנו מה לעשות עם הפחד שלנו, הכעס שלנו, הסקרנות שלנו, האכזבה שלנו. החלומות שלנו זורקים אותנו לעולם לא מוכר, לג'ונגל. אנחנו צריכים למלא את צו המשפחה שחקוק בנו מדורי דורות. להיות חופשי עם עצמי זה כמעט מעשה מגונה. להרגיש תשובה, תאווה, זה להסתכן בסקילה. לעוף זה להיהרג. איך אתה יודע להיות אתה, אם אינך יודע שום דבר על עצמך.." (עמ' 322)

את הספר הזה "גמעתי" בכמה ימים, תוך שאני נשבית אט-אט בקסמו, למרות שהיה קשה לקראו מיד אחרי ספר מופתי כמו "הדו"ח של ברודק", וקשה עוד יותר להסביר, אפילו לעצמי, מה היו אותם חבלי קסם שסובבוני וכפתוני, בעדינות, ומשכוני עוד ועוד.. עד שהגיע הסוף.

אז מה היה בו, בעצם, בספר הזה? מה היה בו שהפך את הקריאה מסתם "נחמדת" ו"נעימה" ל"מרתקת" ו"כובשת לב"? והרי אין כאן סיפורי עלילה ומתח, או גבורה, או תהפוכות גורל; אין כאן תאורים מקפיאי דם, אין כאן עלילות מהפכות קרביים. רק, או בעיקר, אווירה.

החיים בתל אביב של שנות השלושים של המאה הקודמת. והרי היו לנו ספרים המתארים הווי החיים בשנות השלושים, אלא שבדרך כלל היו אלה תאורי החיים בפריפריה, במושבים ובקיבוצים, בספַר. חייהם הקשים (בדרך כלל) של החלוצים, או השומרים,  עובדי האדמה. וכאן – סתם חיים זעיר בורגניים, של מהגרים ממקומות שונים, בדרך כלל אבל לא רק ממזרח אירופה. אנשים שמסיבות אלה או אחרות בחרו להגר ולבנות את ביתם כאן.

ונותרו זרים לתמיד.

להמשיך לקרוא

Share

מצחיקונת – ניק הורנבי

מצחיקונת"היא מעולם לא בכתה בבגד ים עד אז, לפחות לא כאשה בוגרת. בגדי ים לא נועדו שיבכו בהם, עם כל השמש והחול והצווחות והבנים עם העיניים שיוצאות מהחורים." (עמ' 14)

ברברה פארקר נבחרה למיס בלקפול. בתוך קהל הנופשים ותושבי העיר, בבגד ים זעיר למדי (זעיר ככל שניתן בשנות הששים באנגליה). ברברה פארקר בכתה. והיא בדרך כלל לא בכתה כלל. היא קיוותה שהזכיה והתואר יהיו קרש קפיצה למה שאהבה לעשות באמת. להצחיק. המודל שלה היתה לוסיל בול, קומיקאית אמריקאית עם תוכנית קומית משלה.

באנגליה לא היו תכניות קומיות לנשים. עניין של "לא יעלה על הדעת".

התברר לברברה שאם תשאר מיס בלקפול, תאלץ לשהות שנה באזור, ללוות פתיחות וארועים, ושאר עניינים הקשורים ב"שנת המלכות", ומאחר שנחושה היתה לנסוע ללונדון כדי לפצוח בקריירה של קומיקאית, ויתרה על התואר.

ונסעה ללונדון.

להמשיך לקרוא

Share

איש הזיכרון – דיוויד באלדאצ'י

איש הזיכרוןאשה אחת שהיתה לי מורת דרך כברת דרך מסוימת בחיי, ושאני פוגשת אותה מדי פעם, ואנחנו משוחחות על כל מיני דברים, גם על ספרים, סיפרה לי כי לאיש שאיתה יש אהבה גדולה לספריו של דיוויד באלדאצ'י, ואין ספר שלו שהוא מחמיץ. ומשום שאני מעריכה מאד את שניהם ואת דעותיהם, קראתי פעם ספר של באלדאצ'י – "שבריר שניה" – והאמת היא שמאד מאד התאכזבתי. הספר, ככל שזכרוני אינו מטעה אותי, היה משעמם למדי, לא כמו שספר מתח צריך להיות. אולי משום כך לא חזרתי לבאלדאצ'י במשך שנים על שנים. הנחתי כי שני האנשים היקרים הללו פשוט יש להם טעם לא משובח, ככל שזה נוגע לספרי מתח, או ש"נפלתי" על ספר גרוע במיוחד.

האמת היא שמעולם לא חלקתי את ביקורתי זו עם שני האנשים הללו, וכבר לא אעשה זאת, משום שהאיש הלך לעולמו לא מכבר, ואיכשהו לספר לה שלא אהבתי, פעם, ספר מתוך סדרת ספרים שהוא אהב, נראה לי קצת חסר טעם.

וחשבתי שלעולם לא אקרא עוד ספרים של דיוויד באלדאצ'י.

עד ימים אלה.

אלא שקראתי כמה ספרים מצוינים בתקופה האחרונה, ורציתי לנוח קצת. לקרוא איזה ספר מתח טוב, כזה שאי אפשר להניח מהיד (ואי אפשר, לגמרי!) ובסופו, או כמה ימים אחר כך, לא יישאר כל סימן וזכר כמעט. וזה הספר שבדיוק היה זמין, שרק לא מזמן הגיע.

אז קראתי.

ואני חוזרת בי מכל מה שחשבתי על באלדאצ'י. הוא סופר מצוין. לסוגתו.

להמשיך לקרוא

Share

הקורא ברכבת של 6:27 – ז'אן-פול דידיֶלורֶן

הקורא ברכבת"'..אני אוהב ספרים, גם אם אני מבלה את רוב זמני בהשמדתם. הרכוש היחיד שיש לי זה דג זהב בשם רוז'ה דה ליל, והחברים היחידים שלי הם קטוע-רגליים שמעביר את חייו בחיפוש אחר הרגליים שלו, וחרזן שיודע לדבר רק באלכסנדרינים. ..'" (עמ' 132)

לוּקיון מֶץ (שם מאד לא שגרתי), איש שקוף כמעט. צעיר למדי, אי-שם בשנות השלושים לחייו, שיש לו עבודה איומה ונוראה, שהוא שונא ומתעב: גריסת ספרים. ולא סתם גריסה; שימוש במפלצת רבת להבים, ומתזי מים, ההופכת ספרים לעיסה אפורה. מפלצת שפעם אף גרסה את שתי רגליו של עמיתו לעבודה, משום שהשתחררה כך פתאום, ושתי הרגליים נוספו לעיסה אחת, ממנה יוצרו ספרים מנייר ממוחזר, ואותו חבר, ג'וזפה, עוסק מאז בנסיון למצוא את כל העותקים שנשארו מן הספר הזה, כמו למצוא את רגליו בחזרה.

יש לו בוס מרושע, ללוקיון מץ, שנהנה הנאה סדיסטית כמעט מגריסת הספרים, ומתיחס אליהם רק כאל חומר גלם בסחורה שהוא אמרו לספק. ויש עוד מתלמד צעיר, אף הוא מרושע לא פחות, המחכה ליום שיוּתַר אף לו ללחוץ על הכפתורים ולהפעיל את המפלצת.

".. לא להשאיר עקבות. זה היה אחד הקיבעונות של פליקס קובַלסקִי. ערב אחר ערב דאג הבוס שזירת הפשע תנוקה ותישאר ללא רבב. פשע שבוצע שוב ושוב, בלי סוף, כל ימות השנה, חוץ מאשר בסופי שבוע וחגים." (עמ' 18)

להמשיך לקרוא

Share

בבוא השעה – ג'פרי ארצ'ר

בבוא השעהKill the Spare – הרוג את המיותר, זה המשפט שעלה בראשי בזמן קריאת הספר הזה; משפט שמקורו בספר הרביעי בסדרת "הארי פוטר" – "הארי פוטר וגביע האש" (הארי וחברו סדריק דיגורי נוגעים יחד בגביע שהוא מטרת הטורניר, משום ששניהם חשבו כל אחד שלשני מגיע לזכות, ולא הסכימו לוותר על עקרון זה. הגביע מתברר כ"חפץ מעבר" המוביל את שניהם למפגש עם זה שאין לנקוב בשמו, אבל אנחנו ננקוב בכל זאת – לורד וולדמורט – והוא, שאין לו חפץ בדיגורי, מורה לעוזרו להרוג את המיותר.).  מבלי לספיילר לאחרות ואחרים: איש אחד אוהב אשה אחת, ומתישהו, שלא ברצונם, ורק משום שיש להם עקרונות, הם נפרדים, והכאב ממשיך ללוות את שניהם הרבה זמן.

מתישהו, אחד הצדדים מתגבר מעט על הכאב והגעגועים ומכיר אהבה חדשה, אלא שאם תימשך האהבה הזו, מה יקרה לאהבה הקודמת?

לכן, בפתרון "מבריק" אך שגור, הורג ארצ'ר את הספייר, האהבה המיותרת.

אבל זה רק חלק אחד מתוך הספר; האחרון, כך נדמה לי בסדרה "דברי ימי קליפטון". וכדי שלא נשכח באיזו סדרה מדובר, שוב יחזרו הרעים (שאינם מתחלפים אפילו) ושוב ינסו להשתלט על הבנק ועל חברת הספנות שבשליטת "הטובים", ושוב ייכשלו, כמובן, כי אחרת לא יהיה קתרזיס.

להמשיך לקרוא

Share

חזק מחרב – ג'פרי ארצ'ר

חזק מחרבספירת מלאי

חמישה ספרים, עד כה, בסדרת "דברי ימי קליפטון”, שיש ביניהם קשר (כמובן) שאי אפשר לעצור באחד מספרי הסדרה, כי תמיד, אבל תמיד, הסוף פתוח, והפתרון יבוא מיד בתחילת הספר הבא.

דמויות הממשיכות מספר לספר: ג'יילס ברינגטון, חברו הטוב של הארי קליפטון, אמה, אשתו של הארי קליפטון ואחותו של ג'יילס, הארי קליפטון עצמו, סבסטיאן, בנם של הארי ואמה, וירג'יניה פנוויק, אשתו הראשונה, ועתה לשעבר, של ג'יילס ברינגטון, אלכס פישר, חברה הטוב של פנוויק.

פישר ופנוויק מהצד של "הרעים", כל השאר מן הצד של ה"טובים".

נושאים מתמשכים – חברת הספנות ברינגטון, הבחירות לפרלמנט והתחרות בין ג'יילס ברינגטון לאלכס פישר על המקום בפרלמנט, ענייני בנקים, מועצות מנהלים.

נושאים חדשים – ברית המועצות, סופר נרדף בברית המועצות, חומת ברלין, עניינים בברלין. ובתמצות – הגוש הסובייטי מול העולם החופשי. משפט דיבה שמנהלת פנוויק כנגד אמה קליפטון.

נושאי משנה – סבסטיאן וארוסתו, קאופמן, חברו של סבסטיאן מבית הספר שאביו, במקרה, מנהל בנק, בנקאי תורכי שאינו מצליח לקבל רשיון בנקאות באנגליה (בגלל מוצאו?), והופך לידידו של סבסטיאן.

להמשיך לקרוא

Share

היזהר במשאלותיך – ג'פרי ארצ'ר

היזהר במשאלותיךלא פחות מפיצוץ עז מחריד את סופו של הספר הזה,  הרביעי בסדרת "דברי ימי קליפטון", כי צריך להגיע כל הזמן לשיאים חדשים.

או שהקוראים והקוראות יחפשו להם ספרים אחרים לקרוא.

ושוב – סיום פתוח לגמרי, שכדי לדעת מה קרה לאחריו (לאחר הפיצוץ הלזה, במקרה הנדון כאן), מוכרחים לקרוא את הספר הבא בסדרה.

אם פעם חשבתי שיש איזו חוקיות לספרים שהם חלק מסדרה, שאפשר לקרוא אחד מהם בלי לקרוא את השאר, שאפשר לקרוא כל ספר מתוך הסדרה  ולחדול מקריאה בה בכלל, הרי שבסדרה הזו התבדיתי; כאילו הסופר הפר את כללי הנימוס המקובלים; רוצים לדעת מה קרה אחרי הפיצוץ? קנו את ספרי הבא.

כמו סיפורי עלילה בהמשכים, בעיתונים של פעם.

וכדי לעמוד בקצב שהוא עצמו מכתיב לעצמו, הופכת הכתיבה בומבסטית יותר ויותר, כאילו שעוד אפשר (מסתבר שאפשר), ובמקביל – מרושלת יותר ויותר; לא פעם מצאתי עצמי בודקת שלא דילגתי עמודים, רק משום שהקשר בין פסקה אחת לשניה היה כל כך רופף, עד בלתי קיים, שרק כתיבה / עריכה רשלניות היו מרשות זאת.

להמשיך לקרוא

Share

סוד שמור – ג'פרי ארצ'ר

סוד שמורהאמת שהתחלתי בתחרות נגד עצמי, כמה זמן יקח לי כל ספר מהסדרה; הראשון לקח שלושה ימים, השני יום אחד (אבל זה בגלל לילה לבן), השלישי – יומיים (כולל סופ"ש, אבל סופ"ש די עמוס עם קונצרט מחוץ לעיר והצגת תאטרון למחרת). נראה כמה זמן יקח לרביעי.

ושוב – ספר המסתיים בסוף פתוח לגמרי, לא כזה הפתוח ומשאיר לקורא/ת לדמיין מה קרה אחר כך, אלא כזה המחייב קריאה בספר ההמשך (עוד מעט קט).

שוב – ספר שמשקלו נוצה, ואלמלא היה לו סוף פתוח שכזה, כנראה היה נשכח לאלתר; עכשיו זה יקח עוד קצת. שוב מהפך דפים במהירות, שוב עלילה בלתי אפשרית כמעט עם תהפוכות על תהפוכות, שוב הטובים טובים לגמרי והרעים רעים לגמרי. ארצ'ר (Say no more).

שני צירים עיקריים לספר הזה – האחד: התחרות על המקום בפרלמנט בין ג'יילס ברינגטון לבין אלכס פישר, שפעם היה ראש הבית שלו בבית הספר, אחר כך נפגשו שוב בצבא, ועתה בתחרות על מקום בפרלמנט. פישר, מן הסתם מן הצד של "הרעים", נכלולי, אחד כזה שכל הוויתו מונעת מהרצון לנקום בברינגטון, שפעם, יחד עם הארי קליפטון היה אחראי, בעקיפין, להרחקתו ממעמדו בבית הספר, אחר כך לכך שעיטור הגבורה נמנע ממנו, ועתה מצא זמן להיפרע ממנו, יחד עם אשתו בנפרד (טיפוס מרושע בפני עצמו) של ג'יילס.

להמשיך לקרוא

Share