ארכיון תגיות: מודן – הסדרה לספרות יפה

הילדים שבזמן – איאן מקיואן

ילד שמת, או ילדה שמתה, משאירים חלל עצום, כמעט אינסופי בחיי הוריהם; כאב וכמיהה, וגעגועים. מדמים לעצמם כי הכל היה חלום רע ותיכף יתעוררו, מדמים את הילד גדל, משוחחים עם הילדה הבוגרת יותר. הם נמצאים יום יום ושעה שעה במחשבותיהם.

אבל ילד שנעלם, ילדה שנחטפת, ואף אחד לא ראה או שמע, אף אחד לא יודע היכן הוא, כאילו בלעה אותה האדמה; כאן לא ממש אפשר להתאבל כי הילד עוד חי (או כך מקווים ההורים) ומשלחות חיפוש יוצאות ובאות, עד שהמשטרה חדלה לחפש, משום עניינים דחופים יותר, והתיק עובר למחלקה אחרת, ממתינים למידע מודיעיני, שלא תמיד מגיע (כמעט תמיד לא מגיע) ורק ההורים נותרים טרוּפים בדעתם, נעים בין תקווה ליאוש, מבקשים לדעת, מבקשים מנוחה, מרגוע לנפשם, מבקשים למצוא, מבקשים.. מבקשים ולא מוצאים.

סטיבן לואיס ואשתו, ג'ולי, היה להם הכל. חייהם היו מן הסוג שאנשים מן הישוב חולמים על שכאלה – הוא, סופר ילדים מצליח, היא כנרת, היה להם בית שאהבו, שהתאים בדיוק להם. חבריהם הטובים, המו"ל שלו, שהפך ברבות הימים לחבר בבית הנבחרים, חביב על ראש הממשלה, ואשתו, מדענית, היו לצידם, היוו דוגמא לאיך צריך ואיך כדאי.

והיתה להם קייט; ילדה נפלאה וחביבה, כזו שרק מתחילה לגלות את העולם. ילדה בת שלוש.

"… הוא נהג לחשוב שחייו הם הרפתקה שסופה לא ידוע, הוא נהג להעניק דברים, זה שיעשע אותו כשהלא-צפוי התרחש, יד המקרה היתה נושאת אותו הלאה. מתי כל זה נפסק?…" (עמ' 114)

וביום אחד נהפכו חייהם.

להמשיך לקרוא

Share

גן עדן וגיהינום – יוֹן קלמן סְטֶפַנסוֹן

"… יש מילים שכמוהן ככדורי רובה, אחרות הן צלילי כינור. יש שביכולתן להמס את הקרח סביב הלב, ובימים קשים מנשןא, כשאולי איננו חיים ואיננו מתים, אפשר אפילו לשגר מילים כצוותי חילוץ. עם זאת, אין די במילים, ואנחנו אובדים בשדות הבור של החיים אם אין בידינו אלא קולמוס לאחוז בו. .. " (עמ' 52)

"מלים אינן אחידות.

חלקן בהירות, אחרות כהות. אפריל, למשל, היא מילה בהירה. הימים מתחילים להתארך, אורם מפלח את החושך כמו סכין. …" (עמ' 91)

איך אפשר לתאר יופי כזה? איך אפשר לספר על ספר שהוא כולו שירה; פרוזה בשירה. משפטים מתגלגלים ופורצים ופורחים, ומחַיים בדמיון את כל שהם מספרים עליו. ספר שאין בו סיפור כמעט כלל, ובכל זאת ישנם בו סיפורים רבים רבים, ותיאור חיים לא ממש מוכרים (אלא אם כן ביקרת פעם באיסלנד, בכפרים ובעיירות הנידחים באמת). אבל היופי הזה, היופי הזה חורט בנשמה ונשאר גם אחרי שתם הספר. תם ונשלם.

וחבל. כי אפשר להמשיך ולקרוא, להמשיך ולהתענג עד אין גבול. וטוב שנגמר, כי הנפש מלאה מן היופי הזה, וצריך קצת לנוח, לנשום אוויר אחר.

ולשוב אליו פעם נוספת, בעתיד.

להמשיך לקרוא

Share

קווי מתאר – רייצ'ל קאסק

אשה אחת, אנגליה, שחיי נישואיה הסתיימו, שהיא סופרת, נוסעת לאתונה ללמד בקורס לכתיבה יוצרת בשפה האנגלית.

".. אי אפשר, … להסביר למה הסתיימו הנישואים שלי. בין היתר, נישואים הם מערכת אמונות, סיפור, ואף שהם באים לידי ביטוי בדברים מוחשיים, הדחף המניע אותם מסתורי ביסודו. מה שהיה אמיתי, בסופו של דבר, הוא אובדן הבית, שהפך לאתר גיאוגרפי לדברים שנפקדו, וייצג, כך הנחתי, תקווה לשובם ביום מן הימים. .." (עמ' 11)

לידה במטוס יושב איש אחד, יווני, ששב לאתונה ממסעותיו, וכדרך אנשים הנקלעים יחדיו לחלל הסגור של מטוס, ושהם זרים זה לזו, שמעולם לא נפגשו, ויש להניח שלא ייפגשו בעתיד, מתפתחת ביניהם שיחה שיש בה יותר מאשר חילופין של דברי נימוסין, אלא עניינים שכל אחד נושא בלבו. משום הזרות, משום שלא ייפגשו שוב, ככל הנראה.

"אמרתי לו שאני סופרת ושאני נוסעת לאתונה לכמה ימים כדי להעביר שיעורים במסגרת קורס קיץ. כותרת הקורס היתה 'איך לכתוב'. …" (עמ' 15)

"…המון אנשים רוצים להיות סופרים, אין סיבה לחשוב שאי אפשר לקנות את זה בכסף. .." (עמ' 5)

הסופרת והמספרת (לנו, קהל הקוראים) יותר מקשיבה מאשר מדברת, או כך, לפחות, היא בוחרת לדווח, לנו הקוראות והקוראים. דרך עיניה אנו מתוודעים לשכן הזה, לסיפורי אהבותיו, נישואיו (היו לו יותר מאחד), ילדיו, משפחתו, הונו שהיה, והונו הנוכחי. ומשום שהיא יודעת לספר סיפור, הרי שדרך עיניה אפשר ממש לראות איך הוא נראה ונשמע, ובכלל התרשמותה הכללית ממנו.

להמשיך לקרוא

Share

שמונה הרים – פאולו קונייטי

"היתה לאבי דרך הליכה משלו בהרים. הוא לא נטה לשקוע בהרהורים, כל כולו היה נחישות ויוהרה. הוא טיפס בלי לשמור כוחות, תמיד התחרה במישהו או במשהו, ובמקומות שנראה לו שהשביל ארוך – חתך בקו התלול ביותר. בחברתו אסור היה לעצור, אסור היה להשתהות בגלל רעב, עייפות או קור, אבל מותר היה לשיר שיר יפה, בייחוד בעת סערה או ערפל כבד. ולשגר יללות שיצנחו מטה אל שדות השלג." (עמ' 7)

כמו ב-"נחלה" של רוזינה ליפי, כמו ב-"יערות אפלים" של קורינה ביי, לסיפור בספר אין הרבה משמעות; אלא רק, ובעיקר, למסגרת, לנוף, לטבע, לסביבה, ולמה שקורה בתוכם. ההרים, השלג, היובלים, הבקעים, השבילים, הבקתות הנטושות ואלה שעדיין לא, כל אלה – הם הם הסיפור עצמו.

פייטרו, המספר, בן יחיד לשני הוריו, שהיגרו מן הכפר אל העיר, ולא כל כך מצאו שם מנוחה, אבל החיים והעבודה הכריחו אותם לשהות שם, לכן קבעו להם מקום חופשה קבוע בכפר אחד, די נידח, גרָנָה שבאזור פידמונט, בה שכרו בית מדי שנה, והיו שוהים בו, האם והבן כל הקיץ, והאב חלק מן הזמן ובסופי השבוע.

".. הוא היה רגשני, סמכותי ולא סובלני, והיא הייתה חזקה, רגועה ומכילה. הדרך הבטוחה הייתה לגלם תמיד את אותו תפקיד בידיעה שהצד האחר יגלם את תפקידו: לא היו ביניהם ויכוחים אמיתיים, אלא רק דקלומים שסופם היה תמיד ידוע מראש, ואני הייתי כלוא עימם באותו כלוב. .." (עמ' 68 – 69)

להמשיך לקרוא

Share

ארץ קטנה – גָאֵל פָיי

"'המלחמה בין הטוטסי להוטו, זה מפני שהם לא מאותה ארץ?'

'לא, לא זה העניין, הם חיים באותן ארצות.'

'אז… הם לא מדברים אותה שפה?'

'דווקא כן, הם מדברים אותה שפה.'

'אז הם לא מאמינים באותו אל?'

'הם כן מאמינים באותו אל.'

אז.. אז למה הם נלחמים?'

'כי אין להם אותו אף.'" (עמ' 7 – 8)

מה אנחנו יודעים על אפריקה? מה אנחנו יודעים על רואנדה? מה אנחנו יודעים על בורונדי? מה שלמדנו בשיעורי הגאוגרפיה נשכח ברובו. המורים להיסטוריה לא הקדישו יותר מדי זמן ליבשת השחורה, אלא בהקשרים של אירופה ואמריקה, כי כך הכתיבו ספרי הלימוד. אפריקה היתה (ועודנה?) החצר האחורית של העולם המערבי. ההיסטוריה שלה קרובה, קרובה מאד, לעתים נכתבת בזמן הווה. אנחנו קוראות את ההיסטוריה של אפריקה בעיתונים.

זהו סיפור התבגרותו של נער אחד, בן תערובת. אביו צרפתי שהגיע לרואנדה ונישא לאמו, בת המקום משבט הטוטסי, ובגבור המתח הפנימי בין הוטו לטוטסי, גלו מארצם אל הארץ השכנה – בורונדי, ועברו להתגורר בשכונה של זרים ודיפלומטים.

בבורונדי היו זרים, אבל לא לגמרי. אבל הגעגועים היו תמיד אל המולדת, אל רואנדה.

להמשיך לקרוא

Share

שיר ענוג – לֵילָה סְלימאני

שירים על מות ילדים (1901 – 1904)

1

הנה השמש שוב זרחה,

כמו שום אסון זה הליל לא ארע.

רק בי לבדי האסון הלם,

השמש זורחת למלוא עולם.

 

בקרבך הלילה אל תסגור,

השקיעהו עמוק בנצח- אור.

פנס זעיר באהלי דעך,

אור החדווה שלעולם ברוך ומבורך!

(תרגום: עדה ברודסקי)

 

את הביקורת הזו אני כותבת כשברקע מתנגנים השירים על מות ילדים שכתב ריקרט וחמישה מהם הולחנו על ידי גוסטב מאהלר.

כי הילדים מתים.

מילָה ואדם מתים.

ומרים דווקא הקדימה בואה מן העבודה ביום הזה, חשבה להפתיע אותם, קנתה להם מאפים בקונדיטוריה הסמוכה לבית, ואפילו עוגת תפוזים ללואיז, האומנת.

אבל הילדים מתים. כך מצאה אותם.

כך מתחיל הספר.

להמשיך לקרוא

Share

כצל נטוי – אנטוניו מוניוס מולינה

דוח נטישה (זמנית לפחות)

כשקיבלתי לידי את הספר הזה שמחתי עד מאד, משום שקריאה קודמת במולינה – ספרד – העשירה את עולמי וריתקה אותי בעבותות אל הספר.

ולא כך קרה לי ב"כצל נטוי"; לא היה דבר שיתפוס אותי, או שיאחוז בי, לא היה דבר שנגע בי וירד חדרי בטן. היתה בי הרגשה, שכבר חשתי בעבר, בספרים אחרים – הצורך הזה של כותבים, מתישהו לכתוב על עצמם ועל הכתיבה; הצורך הזה מייגע במקצת.

וכאן זה בלט במיוחד.

לא מזמן שאל מישהו באיזה פורום בפייסבוק, מתי אנחנו מחליטים ומחליטות להניח לספר, ולא להמשיך לקרוא בו, ולא היתה לי תשובה, משום שיש ספרים שהגעתי למחציתם, ויש ספרים שנשארו לי בהם עמודים ספורים. יש ספרים שקראתי עד תומם, והצטערתי שלא נעניתי לקול הלוחש לי לחדול, כי אין טעם. ויש ספרים, שדי בתחילתם אני בוחרת לעזוב; כאן הגעתי עד עמוד 60, והחלטתי להניח בצד.

אולי אשוב אליו, אולי לא.

איני יודעת.

בינתיים.

 

כצל נטוי – אנטוניו מוניוס מולינה. תרגום:  ליה נירגד. הוצאת: מודן – הסדרה לספרות יפה. 416 עמודים.

Como la Sombra que se a – Antonio Muñoz Molina

 

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (לא לקינדל)

 

 

Share

קלריסה – שטפן צוויג

%d7%a7%d7%9c%d7%a8%d7%99%d7%a1%d7%94. "..הנוטש את הרגליו אינו אלא שב ומוצא את עצמו." (עמ' 50)

ספרון צנום, לא שלם כי מעולם לא הושלם, אך מכיל עולם ומלואו.

יש בו מניפסט חריף כנגד המלחמה, כל מלחמה, המלחמה ככלי ליישוב סכסוכים, המלחמה ככלי להאדרת מלכים ורוזנים וקציני צבא בכירים וגנרלים כמובן, המלחמה ככלי במשחקי כבוד, המלחמה ההופכת חייהם של האנשים והנשים ה"פשוטים" והאלמונים על פיהם, ומשנה סדרי עולמם (בהנחה שיישארו בחיים בסופה).

"..ארץ אינה נמדדת לפי מתיה הגדולים. לפי החיים בה היא נמדדת. אבל ודאי וּודאי שלא לפי אישיה הבכירים והעליונים – באלמונים שבה היא ממשיכה לחיות. .." (עמ' 73)

ועוד יש בו בספר ביקורת נוקבת על מעמדן של נשים בחברה והחוקים הפטריארכליים המטופשים ששררו ושוררים בחלקם עד ימינו, המכתיבים דרכי חיים, ומונעים, בעיקר מנשים, את היכולת לחיות את חייהן ללא שיפוט וללא הכתבה.

ויש גם ביקורת על החלוקה המעמדית.

וכמובן – יש סיפור. סיפור שלא נגמר, משום שצוויג מעולם לא השלים את כתיבתו. וחבל שכך, כי איך נדע? וטוב שכך, כי כך נוכל לבחור לעצמנו את המשך הסיפור ואת סופו, ורק יחסרו לנו שפתו הנפלאה ותאוריו החיים של צוויג.

להמשיך לקרוא

Share

לעזוב לפני בוא הגשמים – אלכסנדרה פולר

%d7%9c%d7%a2%d7%96%d7%95%d7%91-%d7%9c%d7%a4%d7%a0%d7%99-%d7%91%d7%95%d7%90-%d7%94%d7%92%d7%a9%d7%9e%d7%99%d7%9dכל מי שאי פעם התאהבה והתאחדה, ונפרדה לאחר מכן, שלא לדבר על נישואים וגירושים, מכירה את ההרגשה, את הכאב הנלווה, גם אם לגמרי לא התאמתם האחד לשניה, או התאמתם אבל לא מספיק, או שגדלתם והתבגרתם מתוך הקשר הזה, עד שאחד מכם חש שאי אפשר יותר להמשיך מבלי להתפשר לגמרי על מהותך שלך. ואז, כשנפלה ההחלטה, מצדך או מן הצד השני, וצריך להתחיל לפרק ולחלק את מה שיש, את הבית, את הרכוש, את הילדים (אם כבר יש) את הזכרונות. לחלק את חייך ל"לפני" ו"אחרי".

בדרך כלל לא מדברים על זה, על מה שהיה, על מה שנשבר, על מה שאי-אפשר לאחות עוד.

אלכסנדרה פולר כתבה על זה ספר. על חייה, על אהבתה, על הפירוק.

על פי הכתוב על כריכת הספר זהו "הממואר הטוב ביותר שנכתב על גירושין." (בוסטון גלוב). אבל לא רק. לא רק על גירושין. בעיקר לא על גירושין. הגירושין הם חלק, אבל לא העיקר. העיקר הוא החיים שהיו לה לפני, הצורך לאחד את החיים של לפני עם ההווה. הגירושין יגיעו רק בסוף. והמסע לשם יהיה מרתק, מרהיב, יקח אותנו הקוראות והקוראים על פני יבשות ותרבויות.

".. אפריקה היתה מערכת היחסים העיקרית שלי רוב חיי, היא הגדירה אותי, החזיקה אותי והיתה חד-משמעית כפי ששום מערכת יחסים אנושית מעולם לא היתה, למעט עם הוריי, אשר בכל מקרה לא היה בכוחי להפריד אותם מהאדמה הזאת לעולם." (עמ' 55)

 אלכסנדרה פולר נולדה באנגליה וגדלה באפריקה, במה שהיתה פעם רודזיה שאחר כך התחלקה לזמביה  וזימבאואה. ילדותה עברה עליה במקום שאין בו חוקים וסדר, כפי שאנו רגילים אליהם בעולם המערבי, אלא חוקיות אחרת, הנוגעת למועדי הגשמים, ואם השנה גשומה או שחונה, אם היבול עלה יפה; מערכת היחסים בין מתישבים לבנים, גם אם הם נטועים דורות באדמת אפריקה, לבין שחורים מקומיים, כוחות חיצוניים מהפכנים כאלה או אחרים, המבקשים להסיר עול זה או אחר, חיות הבר, החרקים, הזוחלים, חיות המשק, הסוג המסוים של כאוס שבו דבר מעולם לא באמת צפוי, ואי אפשר לחיות את חייך כשאת/ה יודע/ת מה יהיה מחר. אפשר רק לשער. להמשיך לקרוא

Share

הנכדה של מר לין – פיליפ קלודל

הנכדה של מר לין"איש זקן עומד בירכתי ספינה. הוא אוחז בידיו מזוודה קלת משקל ותינוקת שנולדה לא מכבר, קלה אף יותר מהמזוודה. לזקן קוראים מר לין, והוא היחיד שיודע שכך קוראים לו, כיוון שכל מי שידעו זאת מתו סביבו." (עמ' 7)

כך זה מתחיל.

מר לין, שאין אנו יודעים בדיוק מהיכן הוא, רק שהוא פליט, מאיזו ארץ במזרח הרחוק, ארץ שסועת מלחמות, כולם או כמעט עולם סביבו מתו. רק הוא נשאר, ויחד עם עוד פליטים שכמותו הצליחו לצאת מן התופת, והועלו על ספינה, והם מפליגים אל מקום אחר.

רק מזוודה אחת קטנה, ובה מעט בגדים, תצלום אחד ושקית עם עפר מן הארץ שעזב, והוא יודע שלא ישוב עוד. בגיל שאנשים, אם עוד נותרו בחיים, רק מבקשים מנוחה ושקט הוא נאלץ לעקור מכל שידע והכיר, כי כל שידע והכיר אינם עוד. אבל הוא צריך להמשיך לחיות, משום שהוא נושא עמו את נכדתו הקטנה. סן-דיוּ שמה. והיא הסיבה לחייו, והיא הסיבה לקיומו. וכאילו מכירה בגודל המעמד, במשק כנפי ההיסטוריה הקטנה והפרטית שלהם, היא שקטה ואינה מציקה כדרכם של תינוקות. לא בתלאות הים, ולא במזג האוויר הקודר המקבל אותם במקומם החדש.

להמשיך לקרוא

Share