ארכיון תגיות: מודן – הסדרה לספרות יפה

מוות במשפחה – קרל אוּבֶה קְנַאוּסְגורְד

מוות במשפחה(עוד) דו"ח נטישה

ספר ראשון מתוך ששה. שניים תורגמו, בינתיים, לעברית. סאגה ארוכה ארוכה, ומפורטת מאד, יש לומר, על חייו של המחבר.

הספר הפך לרב-מכר בנורבגיה; כאן, אני מניחה, קצת פחות. יש משהו מייגע למדי בפירוט רב מדי של כל פעולה, ובכל עניין מהפך המחבר ומהפך, עד שהקוראת מתעייפת קצת, ומחפשת לה עניין אחר לענות בו,

למרות הפתיחה המבריקה (יש לומר) העוסקת במוות – מקומם של המתים בחיינו, וכמה מהר אנו מעלימים אותם, כדי שלא להיות בנוכחותם:

".. עיר שאינה מרחיקה את מתיה מטווח הראייה, עיר שבה אפשר לראותם שרועים ברחובות ובסמטאות, בגנים ובמגרשי החניה, היא לא עיר כי אם גיהינום. ולא משנה שאם בוחנים זאת לעומק, הרי שהגיהינום הזה משקף את תנאי החיים שלנו באופן ריאליסטי ואמיתי יותר. אנחנו יודעים שזה ככה, אבל לא רוצים לראות זאת. מכאן מעשה ההדחקה הקולקטיבי שהביטוי לו הוא הרחקתם של המתים מבעד למעברים נסתרים." (עמ' 9)

אבל כל הטקסט דלעיל הוא רק חלק קטן מארבעה או חמישה עמודים העוסקים במקומם של המתים והמוות בחיינו, וזהו רק הפרולוג.

להמשיך לקרוא

Share

כל האור שאיננו רואים – אנתוני דואר

כל האור שאיננו רואיםיש ספרים שכאשר הם מסתיימים נותרות הקוראות (וגם הקוראים) אם תהיות, מה קרה אחר כך לגיבורי הספר; בספר הזה לא הותיר המחבר דבר ליד הדמיון, והוא לוקח אותנו עד שנת 2014. לו היה הדבר תלוי בי, הייתי משאירה את הספר בשלהי שנת 1944, או מקסימום 1945, ומניחה לדמיוני (ולדמיון שאר הקוראות והקוראים) "להתפרע", לחשוב על אפשרות זו או אחרת, לנסות לתאר לעצמי מה קרה לילדה שהפכה לאשה, מה קרה לאחרים? כי ככה זה ספרים – אני מעדיפה אותם בלי סוף מוגדר, אלא אם כן מדובר בספרי מתח, שאז מוכרחים לפתור את התעלומה, או בסתם רומן רומנטי, שאז בלי סופטוב אי אפשר.

אבל את הספר כתב אנתוני דואר, וזו היתה בחירתו.

 

אבל ראשון ראשון; הספר נפתח בימים האחרונים של המצור על סן-מאלו על ידי כוחות הברית, בשלהי מלחמת העולם השניה, אוגוסט 1944. סן מאלו, עיר נמל מבוצרת בברטאן שבצרפת שיש בה טירה וכנסייה, ועיר עתיקה, נכבשה על ידי הגרמנים בזמן מלחמת העולם השניה, וכאמור, נכבשה מחדש על ידי כוחות הברית במהלך אוגוסט 1944.

city-of-st-malo

בפרק הפתיחה מוצגים גיבורי הספר – מארי-לור ל'בלאן, נערה עיוורת בת שש-עשרה,  שנותרה יחידה בבית המשפחה, נצורה, אבודה במידה מסויימת, ולא אבודה כלל, וורנר פּפֵניג, טוראי גרמני בן שמונה עשרה, קבור תחת הריסות בית המלון ששימש מפקדה לכוחות הגרמניים בעת שהותם בסן מאלו.

להמשיך לקרוא

Share

הנערה ברשת העכביש – דיוויד לגרקרנץ

הנערה ברשת העכבישאז ככה – אלמלא סקירתה הנלהבת באמת של אריאנה מלמד ב"הארץ", ככל הנראה כלל לא הייתי לוקחת את הספר הזה לקריאה. אולי משום שאינני מאמינה ש"סופרי המשך" מסוגלים להגיע למקומות אליהם הגיעו הסופרים ה"מקוריים" (וסטיג לרסון הגיע, בעיני, למקומות גבוהים בהחלט בטרילוגיית ה"מילניום" שלו), אולי משום שלא אהבתי את סיפור הירושה שלו, משפחתו שזכתה בתמלוגים ובזכויות ולא בת זוגו, בגלל עניינים טכניים / חוקיים כשלהם, כשחוסר הצדק מעורר אי-נוחות. אבל אריאנה אמרה שהספר מצוין, ואף "מתעלה על קודמיו"; אז קראתי.

ו- I beg to differ, לגמרי! לא רק שלא מתעלה על הטרילוגיה המקורית, אלא שאלמלא כח האינרציה, כנראה שכלל לא הייתי מסיימת אותו.

לרסון רקח סיפור מסגרת מצוין עם גיבור בצלמו ודמותו, ועל כן יכול היה לרדת לפרטי הפרטים של אישיותו של בלומקוויסט, וכנגדו ברא גיבורה שהיא אשה צעירה ומוזרה (מאד מוזרה), שהמפגש ביניהם מדליק ניצוצות הן סביב עניינים משותפים ועוד יותר סביב אג'נדות משותפות. סיום הספר השלישי בטרילוגיה יכול היה להיות סיום הסיפור כולו. היה בו "קלוז'ור" כמו שצריך, עניינים נפתרו ונסגרו, תעלומות נפתרו, מניעים הוסברו.. אפשר היה להניח להם ולהמשיך הלאה.

אבל היי – יש לנו כאן אווז המטיל ביצי זהב (אז מה אם הוא מת?) למה שלא נמשיך?

אבל הוא אכן מת, האווז, אז נביא לו ממלא מקום. אנו, הקוראות והקוראים, ממילא לא נרגיש.

להמשיך לקרוא

Share

החוחית – דונה טארט

HachochitCOVERfinalכשאני קוראת ספר, אני נוהגת לסמן לעצמי משפטים שארצה לזכור ממנו, משפטים שארצה לצטט בסקירה שלאחר הקריאה. כדי לסמן אני משתמשת בדגלוני סימון דביקים, שמאפשרים לי לסמן בדיוק את הפסקה אליה התכוונתי. פעם נהגתי להשתמש בסימניות, אלא שאחרי שריבוי סימניות במקרה של ספר שאהבתי במיוחד, גרם להיפרדות הכריכה, ונאלצתי לחפש פתרון פחות הרסני לספרים.

וזה בדיוק העניין – כמות הסימניות, או דגלוני הסימון במהלך הקריאה יש בה כדי לתת איזושהי אינדיקציה ליחסי אל הספר שאני קוראת. ועל כן – מיעוט הסימונים בספר הזה, שהוא עב כרס עד מאד, 838 עמודים למען הדיוק, יש בו, עם סיום הקריאה בספר, איזשהו משהו המעורר איזו אי-נוחות מסויימת; כל כך הרבה עמודים (כתובים ביד-אמן נפלאה, יש לציין), כל כך מעט להביא מהם בפני קוראות עתידיות וקוראים עתידיים. זה (קצת) אומר דרשני, לא?

והרי כל כך הרבה נאמר בשבחו של הספר, במדורים רשמיים, ופחות רשמיים, בבלוגים, ואפילו בפורום הספרים ב- YNET, זה שהלך לעולמו לא מכבר..

אז מה? – אני מפספסת כאן משהו? אבדתי את היכולת להבחין? ליהנות?

או, שאולי, כמו שאמרה מישהי – "מודה בהכנעה שלא התמוטטתי מקסמי החוחית. אבל כל כך הרבה אנשים שאני מעריכה את טעמם כן התמוטטו, שאני שוקלת לשקר בקשר לזה".

להמשיך לקרוא

Share

הנערה מהדואר – שטפן צוויג

הנערה מהדואר"סניפי הדואר הכפריים באוסטריה אינם שונים הרבה זה מזה: ראית אחד, ראית את כולם. … כולם מותירים אותו רושם נרגן של זעפנות ממלכתית… חלוקת החלל זהה בכולם… היעדרם של מקומות ישיבה ושל כל אביזר נוח אחר מבהיר באופן גלוי לעין כי המדינה אינה מייחסת חשיבות רבה לשהייתם הממושכת של אזרחיה בתחום הפתוח לציבור… כשם שהנוחות אינה חשובה לקופת המדינה החסכונית, גם היופי אינו חשוב לה.." (עמ' 5)

"…דבר אינו כלה במרחב הממלכתי הזה, דבר אינו מיתוסף, זוהי ממשלתם של חיים נעדרי שינוי, שאינם קמלים ואינם מלבלבים, או ליתר דיוק ממשלתו של מוות נעדר שינוי, מתמשך. רק קצב ההתבלות וההתחדשות שונה מחפץ לחפץ, לא גורלם. עיפרון ראוי לשימוש במשך שבוע, אחר כך הוא נגמר ומוחלף באחר, זהה לו. עלון הדואר ראוי לשימוש במשך חודש, נורה – שלושה חודשים, לוח שנה – שנה. לכיסא הקש קצובות שלוש שנים בטרם יוחלף, לאדם שיכלה את ימי חייו בישיבה עליו – שלושים או שלושים וחמש שנות תעסוקה, אחר כך יושיבו אדם חדש על הכיסא. עולם כמנהגו נוהג." (עמ' 8)

כּריסטינֶה הופלֶהנֶר, פקידת דואר בכפר קטן ונידח באוסטריה, כזה שכולם מכירים בו את כולם, רווקה בת עשרים ושמונה, מטופלת באם חולנית. אוסטריה של אחרי המלחמה הגדולה. המלחמה שלקחה את אחיה ואת השמחה מהוריה, עד שהפכו לבית אבלים תמידי; המלחמה שלקחה את מעט הרכוש שעוד היה והותירה אותם חסרי כל כמעט, ללא יכולת פרנסה, עת נאלצו להיפרד מכל דבר ערך כדי להתקיים. כריסטינה שנשארה עם האם לאחר שאחותה עזבה את הבית, ונמצאה לה משרה כזו שאין בו עבר ואין בה עתיד, רק הווה מתמשך ומשמים וחיים מיום ליום, משבוע לשבוע, ואין רואים איזשהו שינוי אפשרי, משהו, מישהו.

להמשיך לקרוא

Share

יומן הנפילה – מישל לאוב

 

יומן הנפילה"את הזיכרונות של סבא שלי ניתן לסכם במשפט העולם כפי שהוא היה צריך להיות,  ועל אלה שכתב אבא שלי אפשר בעצם לומר שהם משהו כמו הדברים כפי שהיו באמת, ואם השניים הם מעין טקסטים משלימים זה לזה המתייחסים לאותו הנושא, החוויה האנושית הבלתי אפשרית בכל הזמנים ובכל המקומות, סבא שלי משותק בגללה, ואילו אבא שלי מצליח להתקדם הלאה למרות הדבר,  ואם לא ניתן לדבר על השניים מבלי להיות חייב לחרוץ גם כן עמדה בנושא, עובדה היא שאני כותב את הטקסט הזה מראשיתו כניסיון להסביר ולהצדיק את העמדה הזאת." (עמ' 210)

מהו המאורע המכונן בחייו של המספר? האם זוהי הנפילה הנרמזת בשם הספר – נפילתו של נער מן הכתה ז'ואאו – אחד הלא יהודים היחידים בבית הספר בפורטו אלגרה, על גבו, ביום ההולדת ה- 13 שלו, עת כמיטב המסורת בבית הספר חוגגים את ימי ההולדת ה- 13 של הנערים באירועים גדולים, והנערים, כמיטב המסורת משליכים את חתן בר המצווה (במקרה שהוא יהודי) או סתם חתן יום ההולדת (במקרה שאינו יהודי, כמו ז'ואאו) 13 פעמים באוויר, ו- 13 פעמים תופסים אותו, ובמקרה של ז'ואאו נסוגו מעט התופסים, ולא תפסו, וז'ואאו נפל על גבו ברעש מבהיל ומפחיד, והם נפוצו לכל עבר.

להמשיך לקרוא

Share

האמת על פרשת הארי קֶבְֶּרט – ז'ואל דיקֶר

 האמת על פרשת הארי קברט"'ספר טוב, מרקוס, לא נמדד אך ורק על פי מילותיו האחרונות, אלא על פי הרושם הכללי של כל המילים שקדמו להן. רגע אחרי שסיימו את הספר שלך, רגע אחרי שקראו את המילה האחרונה, הקוראים אמורים לחוש שהם נשטפים ברגש עז; למשך שבריר שנייה, הם אמורים לחשוב אך ורק על כל מה שקראו עכשיו, להתבונן בכריכה ולחייך חיוך מהול בעצב כיוון שיתגעגעו לדמויות. ספר טוב, מרקוס, הוא ספר שעצוב לך כיוון שסיימת אותו.'" (עמ' 597)

 ספרים שעוסקים בספרות, בכתיבת ספר, בדרך לשם, בסיפור על סופרים – חביבים עלי במיוחד. הוסיפו לזה את אמריקה של העיירות הקטנות, תעלומת רצח מלאת תהפוכות, דמויות שיש להן חיים מעבר לתפקידן בספר, אהבה, וכמובן – יכולת כתיבה מצוינת – בכל אלה "קניתם" אותי.

האמת על פרשת הארי קברט הוא כל אלה, ועוד.

 מרקוס גולדמן, סופר מהולל של ספר ראשון "נתקע" במחסום הכתיבה של הספר השני ("מחלה" ידועה, ככל הנראה אצל סופרים של ספר ראשון מוצלח במיוחד), ולמרות חוזה להוצאת הספר השני שתיכף עומד לפוג תוקפו, עדיין לא כתב אף לא עמוד אחד.

להמשיך לקרוא

Share

לפני שאשרף – גאוטה הייוול

לפני שאשרף

בסדרה לספרות יפה בהוצאת "מודן", בעריכת ארנית כהן-ברק, שהתארחה אצלינו לפני זמן מה, מופיעים עוד ועוד ספרים טובים ומצויינים, שלא תמיד מגיעים לתודעת הקוראות והקוראים הפוטנציאליים, ולו רק בגלל הספרים הרבים היוצאים לאור מדי שבוע; כזהו הספר הזה – לפני שאשרף.

 ספר נורבגי (עוד ספר נורבגי) שאינו ספר מתח במובן הרגיל של הסוגה; לא עוד ספר מתח סקנדינבי, דוגמת רבים וטובים בהם נתקלנו בשנים האחרונות (ודי אם נזכיר את פטר הוג הדני, יו נסבו הנורבגי, וכמובן סטיג לרסון השבדי, ועוד כמה – כולם סופרי מתח משובחים) אלא ספר על החיים, על האנשים בכפר אחד בנורבגיה, על הקשרים בין הורים לילדים, חיים בקהילה קטנה ודי סגורה…

ויש גם מתח; קצת. מיהו האיש המצית, בזה אחר זה, את בתיהם או אסמיהם (או גם וגם) של תושבי הכפר?

  להמשיך לקרוא

Share

תחושה של סוף – ג'וליאן בארנס

".. מה שנשאר בסופו של דבר בזיכרון לא תמיד הוא מה שראינו בעינינו." (עמ' 9)תחושה של סוף

 יש כמה וכמה דברים מאד משמחים ואפילו משובבי נפש בסדרה לספרות יפה של הוצאת מודן, הסדרה שעורכת ארנית כהן-ברק. (כה משמחים עד שאירחנו אותה כאן בפורום,אי אז בשלהי שנת 2010, אחרי התפעלות רבתי מכמה וכמה ספרים בסדרה.)

 והנה עוד אחד – די חדש –  בסדרה הכה משובחת הנ"ל, ושוב סיבה מצוינת להלל ולשבח את הסדרה הזו.

 טוני, המספר, יחד עם קולין ואלכס, שלישיית נערים מתבגרים הקולטת אל תוכה צלע רביעית – אדריאן פיין, שהוא קצת יותר חכם, קצת יותר פילוסוף, המורים מקשיבים לו קצת יותר, והוא כאילו משדרג את החברות שלהם למשהו קצת יותר "עמוק" (הו, ימי הנעורים הכה נפלאים ומבולבלים).

להמשיך לקרוא

Share

הנערה שבעטה בקן הצרעות – סטיג לרסון

הנערה_שבעטה_בקן_הצרעותראשית – אזהרת -ספוילר- אלה שטרם קראו את שני הספרים הראשונים בסדרה ומתכוונים לעשות כן, ביקורת הזו מכילה מעט (ממש מעט) מידע הידוע רק לאלה שקראו בספרים הללו. כמובן שאשתדל להימנע במידת האפשר מספויילרים הנוגעים לספר הנוכחי.

זהו הספר השלישי והאחרון, אבוי, בסדרת המילניום; לא יהיו עוד. סטיג לרסון, נוחו עדן, לא הותיר אחריו מורשת ספרותית ענפה, רק שלושה ודי.

מה חבל.

 בספרו השלישי – הנערה שבעטה בקן הצרעות – מוסיף לרסון לעסוק בקורותיה של ליסבת סלאנדר, הנערה המוזרה המקועקעת כולה, האקרית מחשבים מן הדרגה הראשונה, בעלת כישורים חברתיים מוגבלים למדי;  ליסבת שהצליחה לזחול מתוך קברה בסוף הספר הקודם, צריכה לשוב ולהתמודד עם צללים כהים במיוחד מעברה – אלה הקשורים אליה ואל אביה גם יחד.

 אם בספרו הראשון – הנערה עם קעקוע הדרקון – עסק לרסון בהיבטים כלכליים, תוך ביקורת נוקבת על הקפיטליזם החזירי והבועה הכלכלית הנלווית למעשיהם הנלוזים של הטייקונים, יחד – כמובן – עם התיחסות לעברה הנאצי (בחלקו) של שבדיה, לגברים המתעללים בנשים כדבר שבשגרה, וכמובן – סיפורה היוצא מן הכלל של סלאנדר;

אם בספרו השני – הנערה ששיחקה באש – עסק לרסון בארגוני הפשיעה תוך דגש על הסחר בנשים;

הרי שבספרו זה – הנערה שבעטה בקן הצרעות – בוחר לרסון לעסוק בארגונים הסמי-חוקיים, הנסתרים מן העין, אלה שאין יודע על קיומם מלבד מספר מוגבל של שותפי סוד, המגובים על ידי השלטון באמתלה של בטחון, אך בעצם מסתירים ממנו את מעשיהם משום שבחלקם הם מנוגדים לחוקה; וכדברי אחד מהם: "אנחנו אלה שלא קיימים. אנחנו אלה שאיש אינו מודה להם. אנחנו אלה שצריכים לקבל החלטות שאף אחד אחר לא מתמודד איתן… והפוליטיקאים הכי פחות מכולם." (עמ' 155)

להמשיך לקרוא

Share