ארכיון תגיות: מומלץ ביותר

שנה של מחשבות מופלאות – ג'ואן דידיון

"לפני תשעה חודשים וחמישה ימים, ב- 30 בדצמבר 2003, בערך בתשע בערב, זמן קצר אחרי שהתיישבתי עם בעלי, ג'ון גרגורי דאן, לאכול ארוחת ערב ליד השולחן שבחדר המגורים של דירתנו בניו-יורק, עבר כנראה ג'ון אירוע כלילי מסיבי פתאומי שגרם למותו. בתנו היחידה, קווינטנה, שכבה בחמשת הלילות שקדמו לכך חסרת הכרה ביחידה לטיפול נמרץ..  . מה שנראה כשפעת דצמבר שהיתה חמורה דיה כדי להבהיל את קווינטנה לחדר מיון בבוקר חג המולד, התפתח לדלקת ריאות והלם זיהומי. בספר הזה אני מנסה למצוא היגיון בתקופה שבאה לאחר מכן, …" (עמ' 10)

ג'ון דידיון היתה נשואה לג'ון גרגורי דאן ארבעים שנה. במהלך ארבעים השנים הללו, למעט תקופות קצרות מאד לא נפרדו. שניהם כתבו ועבדו בביתם, כל אחד בחדר העבודה שלו / שלה, והעבירו אחד לשניה לסקירה ולחוות דעת. יחד כתבו מספר תסריטים ועבדו על פרוייקטים נוספים. מין סימביוזה מופלאה בין שני אנשים שהמלה הכתובה היא לחם חוקם, ויש להם זה את זו, ויש להם ילדה משותפת, וחברים וחיים מלאי עניין, ופתאום הכל מתהפך. הכל נפסק בבת אחת.

"את מתיישבת לארוחת הערב והחיים כפי שאת מכירה אותם מסתיימים." (עמ' 56 ובעוד מקומות לאורך הספר.)

להמשיך לקרוא

Share

הירחים של יופיטר – אליס מנרו

"עכשיו אינני מאמינה עוד שסודות של אנשים הם מוגדרים ונוחים להיאמר, או שרגשותיהם מפותחים דיים וקלים לזיהוי. אני לא מאמינה בזה. עכשיו אני יכולה רק לומר שאחיותיו של אבי קירצפו את הרצפות בחומר חיטוי, הן אלמו אלומות וחלבו את הפרות ביד. … בנות הדודות של אמי התנהגו בדרך אחרת; הן התלבשו יפה וצילמו זו את זו; הן טיילו בעולם. לא משנה איך התנהגו, הן כולן מתת. אני נושאת בתוכי משהו מהן. .." (עמ' 47)

מה נשאר אתנו מילדותנו, כשבגרנו, אם הבית שחיינו בו כבר לא קיים, או נמכר לאנשים אחרים, אם הסביבה כולה שינתה פניה? מה נשאר לנו ממשפחתנו, אחרי שכל "המבוגרים" של פעם הלכו לעולמם? רק זכרונות. לעתים יהיה זה קרוב או קרובת משפחה, שפעם, כשהיינו ילדים, הקסימו אותנו בכל מיני דרכים – בלבוש אקסצנטרי במיוחד, במשחקים ששיחקו איתנו, בהתנהגות שכשבגרנו כבר נראתה לנו קצת ילדותית, או המונית. עד שלעתים התנשאנו מעליהם, כאילו היו פחות טובים מאיתנו. כזוהי, קצת המספרת ב"צ'אדֶלים ופלֶמינגים" הסיפור הראשון, בספר, המחולקת למשפחת האם – הצ'אדלים – ומשפחת האב – הפלמינגים. עם משפחת האב, אחיותיו שמעולם לא עזבו את החווה, כמעט לא היה קשר, למרות שחיו קרוב מאד, משום שלא היו ממש ניידות. בנות הדוד של האם, שהיו כאחיותיה כמעט, דווקא נהגו לבקר, ונחשבו כ"מי שעשו משהו בחיים".

להמשיך לקרוא

Share

ארץ קטנה – גָאֵל פָיי

"'המלחמה בין הטוטסי להוטו, זה מפני שהם לא מאותה ארץ?'

'לא, לא זה העניין, הם חיים באותן ארצות.'

'אז… הם לא מדברים אותה שפה?'

'דווקא כן, הם מדברים אותה שפה.'

'אז הם לא מאמינים באותו אל?'

'הם כן מאמינים באותו אל.'

אז.. אז למה הם נלחמים?'

'כי אין להם אותו אף.'" (עמ' 7 – 8)

מה אנחנו יודעים על אפריקה? מה אנחנו יודעים על רואנדה? מה אנחנו יודעים על בורונדי? מה שלמדנו בשיעורי הגאוגרפיה נשכח ברובו. המורים להיסטוריה לא הקדישו יותר מדי זמן ליבשת השחורה, אלא בהקשרים של אירופה ואמריקה, כי כך הכתיבו ספרי הלימוד. אפריקה היתה (ועודנה?) החצר האחורית של העולם המערבי. ההיסטוריה שלה קרובה, קרובה מאד, לעתים נכתבת בזמן הווה. אנחנו קוראות את ההיסטוריה של אפריקה בעיתונים.

זהו סיפור התבגרותו של נער אחד, בן תערובת. אביו צרפתי שהגיע לרואנדה ונישא לאמו, בת המקום משבט הטוטסי, ובגבור המתח הפנימי בין הוטו לטוטסי, גלו מארצם אל הארץ השכנה – בורונדי, ועברו להתגורר בשכונה של זרים ודיפלומטים.

בבורונדי היו זרים, אבל לא לגמרי. אבל הגעגועים היו תמיד אל המולדת, אל רואנדה.

להמשיך לקרוא

Share

Bellwether – Connie Willis

Brothers, sisters, husbands, wives–

Followed the Piper for their lives.

From street to street he piped advancing,

And step for step they followed dancing,

(Robert Browning – the Pied Piper of Hamelin)

לפני לא כל כך הרבה שנים עבדתי באיזו חברת היי-טק, שבתקופה בה עבדתי בה עברה רה-ארגון. רה-ארגון הוא שם מכובס לפיטורין המוניים והעמסת עבודה נוספת על הנותרים, ובמקרים מסויימים, כמו שקרה אצלינו, הביאו מנהל אחד שעבד בעבר כדי "לעשות סדר".

כשביקר בארץ, במסגרת "עשיית הסדר" ונפגש עם כולנו ביום-עיון-מחוץ-למשרד, סיפר לנו על מה שמצא בחברה, אלה שינויים היו מאז שעזב, אלה דברים טובים מצא (והיו לא מעט). הדברים הרעים עליהם הצביע נראו בשקף אחד, שכולו ראשי תיבות.

כל מי שעובד בארגון גדול מכיר את ראשי התיבות הללו, שמתישהו הופכים לאיזה סלט, כשאף אחד לא ממש זוכר מה בדיוק מייצגים כל ראשי התיבות הללו, אבל הם נשארים ומתרבים.

משהו כמו:

CRAM (Communications Reform Activation Management).” (Page 8)

מושג חדש שנהגה על ידי ההנהלה והוצג באסיפת העובדים (ועל כך בהמשך).

כך קרה גם בחברת "היי-טק" (כן, זה שם החברה. ובאנגלית   HiTek), בה עובדת ד"ר סנדרה פוסטר, במחלקת המחקר והפיתוח. ד"ר פוסטר, שיש לה דוקטורט בסוציולוגיה ובסטטיסטיקה חוקרת מקורם של טרנדים ואופנות, כדי שתוכל לאתר את האופנה הבאה או הטרנד הבא. חברת היי-טק מעוניינת להכיר את הטרנדים והאופנות הבאים, על מנת שיוכלו להשקיע בהם. מושא המחקר שלה הוא תספורת הבוב בשנות העשרים של המאה העשרים, שהיא מנסה למצוא מה מקורה.

תספורת בוב

ד"ר בנט אוריילי עוסק בתורת הכאוס. במראהו הוא חנון-על, שלאופנות משתנות וטרנדים אין כל השפעה עליו, והוא עסוק במודלים במחשב, ובהמתנה לקופי המקוק שהזמין לצורך מחקר.

להמשיך לקרוא

Share

A Little Life – Hanya Yanagihara

הספרים הכי חזקים הם אלה שחודרים הכי עמוק ונחים בקרקעית נשמתך. אלה שפתאום את מוצאת בהם משפט שהוא בדיוק את.

ואין לאן לברוח מהמשפטים האלה. גם אם לא תרצי להודות בפני עצמך, המשפט הזה הוא האמת שלך. ללא כל קשר לסיפור שאת קוראת, לחיים של הגיבור, שאין שום קשר בין חייו לחייך, אבל משהו שהוא אומר, משהו שקורה לו, משהו שהוא חושב, גם את חושבת.

And yet he was always prepared: It will end this month, he would tell himself. And then, at the end of the month: Next month. He won’t want to talk to me next month. He tried to keep himself in a constant state of readiness; he tried to prepare himself for disappointment, even as he yearned to be proven wrong.” (Page 131)

ארבעה נערים נפגשים בקולג'. לכאורה סיפור כל-אמריקאי כמעט נדוש, סיפור התבגרות די מוכר, את כולם כבר פגשנו, או כמעט את כולם, בסיפורים אחרים ובסרטים. ארבעה נערים נפגשים בקולג', כל אחד מהם בא מרקע אחר, מבית אחר, וזוהי תחילתה של ידידות נפלאה.

ובמקרה הזה, אכן ידידות נפלאה.

להמשיך לקרוא

Share

שיר ענוג – לֵילָה סְלימאני

שירים על מות ילדים (1901 – 1904)

1

הנה השמש שוב זרחה,

כמו שום אסון זה הליל לא ארע.

רק בי לבדי האסון הלם,

השמש זורחת למלוא עולם.

 

בקרבך הלילה אל תסגור,

השקיעהו עמוק בנצח- אור.

פנס זעיר באהלי דעך,

אור החדווה שלעולם ברוך ומבורך!

(תרגום: עדה ברודסקי)

 

את הביקורת הזו אני כותבת כשברקע מתנגנים השירים על מות ילדים שכתב ריקרט וחמישה מהם הולחנו על ידי גוסטב מאהלר.

כי הילדים מתים.

מילָה ואדם מתים.

ומרים דווקא הקדימה בואה מן העבודה ביום הזה, חשבה להפתיע אותם, קנתה להם מאפים בקונדיטוריה הסמוכה לבית, ואפילו עוגת תפוזים ללואיז, האומנת.

אבל הילדים מתים. כך מצאה אותם.

כך מתחיל הספר.

להמשיך לקרוא

Share

הדרך הצרה אל הצפון העמוק – ריצ'רד פלנגן

"בסופו של דבר נותרו רק החום וענני הגשם, והחרקים והציפורים והחיות והצמחים שלא ידעו דבר ושלא אכפת היה להם מדבר. בני האדם הם רק דבר אחד מבין דברים רבים, וכל אותם דברים שואפים לחיות, וצורת החיים הנעלה ביותר היא החירות: של אדם להיות אדם, של ענן להיות ענן, של במבוק להיות במבוק.

עשרות שנים יעברו. כמה קטעים קצרים של המסילה יבוראו על ידי מי שסבורים שהזיכרון הוא חשוב, ויהפכו בבוא הזמן לרגליים ללא גוף, רגליים מוזרות שהושבו לחיים – אתרי תיירות, אתרים קדושים, אתרים לאומיים.

כיוון שהקו הזה, כמו כל הקווים נקטע, הכול היה לחינם, ודבר לא נותר ממנו. אנשים המשיכו לחפש משמעות ותקווה אבל דברי הימים הם בסך הכול סיפור טובעני של תוהו ובוהו.

ואת כל ההרס העצום הזה, האינסופי והקבור עמוק, כיסה הג'ונגל הנמתח באדישות אל האופק. רק עשב גבוה נותר מחלומות על אימפריה ומאנשים מתים." (עמ' 264 – 265)

מסילת הרכבת תאילנד-בורמה הייתה מסילת רכבת שנבנתה בארצות אלו במהלך הכיבוש שלהן בידי יפן במלחמת העולם השנייה. המסילה, בת 415 קילומטרים, קישרה בין הערים בנגקוק שבתאילנד ורנגון שבבורמה ושימשה את הצבא היפני לשם העברת אספקה לכוחותיו שבבורמה אשר התעתדו לפלוש משם להודו.

המסילה נבנתה בעבודת כפייה על ידי כ- 270 אלף עובדים אסיאתיים וכ- 60 אלף שבויים מצבאות בעלות הברית. העובדים הועבדו על ידי היפנים בתנאים קשים ביותר וכתוצאה מהם מתו לפחות 100 אלף מהם – לפחות 90 אלף עובדים מקומיים וכ- 10,000 עד 16 אלף שבויים.

(מתוך הערך: מסילת הרכבת תאילנד-בורמה בויקיפידיה)

להמשיך לקרוא

Share

וזרח הלילה – אִילה בן-פורת

"… אין קשר בין לקחת אחריות ובין להצטער. אני למשל לוקח אחריות על מה שעשיתי, אבל לא מצטער. טוב, זה לא מדויק. כן ולא. …אני יודע שאפילו אם הייתי יכול לחזור  אחורה הכול היה קורה אותו דבר בדיוק. ובכל מקרה, דברים שאי אפשר לשנות, מה יש להצטער עליהם." (עמ' 9 – 10)

הסוף ידוע כבר מן ההתחלה; גיבור הסיפור נמצא בכלא. בכלא בגלל משהו איום ונורא שעשה בפנימיה שלפני הכלא.

אחר כך נפרש הסיפור כולו. או חלקו, כי יש בו כל כך הרבה עניינים שאינם ממש מובנים.

ואין בו חמלה, ואין בו חסד. אף לא מעט.

רק מועקה נמשכת והולכת ומתעצמת. וכאב גדול. כמו אגרוף לסרעפת שאינו מרפה, ואין שחרור אפילו של רגע, ואי אפשר לנשום באופן סדיר.

ואי אפשר להפסיק לקרוא.

למרות המועקה.

למרות הכאב.

להמשיך לקרוא

Share

תשאלי – לאה איני

"טיבו של מקום קטן שהוא כתא מיקרוסקופי במעבדה. ועדיין, זעיר ככל שיהיה יתרחש בו עולם ומלואו." (עמ' 35)

"גרתי במקום הזה ועדותי אמת. המגיעים לשְאול, גם לפי הכופרים, נקראים חוטאים. חטאנו שלי ושל משפחתי היה שיצאנו שם מן השורות. שורות שאולי מלכתחילה לא היו מכניסות אותנו ביניהן, כל כמה שהכניסו, אילו נערכה לבאים ועדת קבלה. המיון, הסינון, הבידוד וההסתגרות מפני – היו נטועים עמוק בדי-אן-אי של תושביו עצמם." (עמ' 40)

נולדתי וגדלתי בקיבוץ. קהילה קטנה, שכולם מכירים את כולם ויש בה מעמדות (גם אם אף אחד לא מצהיר על עובדה זו בריש גלי), ויש לה ועדות קבלה; לא כל אחד יכול לבוא ולגור בקיבוץ, אפילו אם הוא קונה שם בית (היום, אחרי ההפרטות למיניהן, צריך גם לקנות את ביתך בקיבוץ, לא מספיק לעבור ועדות קבלה); הצורך להשתייך לקהילה מחייב ויתורים על חלקים ב"אני", באישיות, ברצונות הפרטיים, בצרכים האישיים השונים, ממש כמו שבני האדם שונים איש מרעהו ומרעותו.

אבל ככה זה בקהילה קטנה.

אחר כך בגרתי ונישאתי, והלכתי, שוב, לקהילה קטנה אחרת – ישוב קטן בשומרון שהייתי חברה בגרעין ההקמה שלו. גם לישוב הזה היתה ועדת קבלה, והיו בו אנשים מקורבים יותר ומקורבים פחות, וגם בקהילה הזו צריך היה לוותר על כל מיני מאפיינים אישיים כדי להשתייך.

כי ככה זה בקהילה קטנה.

להמשיך לקרוא

Share

רשימת האימהות – גלי מיר-תיבון

" ב-12 ביוני 1941 גילה היטלר ליון אנטונסקו את ה'פתרון' שלו ל'יהודי המזרח'. אפשר אפוא לקבוע כי בהשפעתו של היטלר החליט אנטונסקו לגשת ל'פתרון בעיית היהודים' בבסרביה ובבוקובינה, ואיפשר שם הרג המונים. הצבא נצטווה לאסור את היהודים בערים, הז'נדרמים נצטוו להרוג כול יהודי שיימצא באזורים הכפריים, בפועל השתתפו יחידות צבא גרמניות ורומניות בהשמדת היהודים בשני האזורים, מלווים ביחידות השמדה של הס"ס, איינזצגרופה D [עוצבת מבצע D]. בשלב הראשון של המיבצע נרצחו כ-160,000 יהודים, בסיועה של האוכלוסייה המקומית, רומנים ואוקראינים. ב-15 בספטמבר 1941 פקד אנטונסקו לגרש לאזור טרנסניסטריה שבין הנהר בוג לנהר דנייסטר את הניצולים, כ-150,000 במספר. עשרות אלפים נהרגו בדרכי הגירוש, נורו בידי המלווים הרומנים, מתו ברעב, בצמא, במחלות, בהתעללות ובאפיסת כוחות. טרנסניסטריה הפכה לקבר אחים ליהודי רומניה, ובשנות השלטון הרומני, מסתיו 1941 עד אביב 1944, נספו שם כ-90,000 מן המגורשים. הצבא והז'נדרמריה הרומנית השתתפו גם ברציחת עשרות אלפי יהודים מאוקראינה. העילה הרשמית לגירוש היה הרצון ל'טהר' את האזורים המשוחררים מן היסוד היהודים העויין, ששיתף פעולה עם השלטון הסובייטי (1940-1941), והתנהגותם האנטי-רומנית של היהודים בעת נסיגת הרומנים מן האזורים ההם בסוף יוני 1940. באוקטובר גורשו גם יהודי דרום בוקובינה, שלגביהם לא ניתן היה לטעון כי שיתפו פעולה עם השלטון הסובייטי. יון אנטונסקו עצמו נתן את פקודת הגירוש, וקבע כי בסרביה תהיה 'נקייה מיהודים', ובבוקובינה יושארו מכול כ-90,000 יהודיה רק כ- 10,000 יהודים שהיו חיוניים לכלכלת האזור. הגרמנים לא הפעילו בעניין זה כול לחץ משום שממילא פעל אנטונסקו על-פי תוכניותיהם של הנאצים באשר ליהודים." (מתוך: השואה ברומניה, בסרביה, בוקובינה וטרנסניסטריה באתר "יד ושם")

בין כל סיפורי וספרי השואה נבלע לרוב סיפורה של יהדות רומניה, נבלע ונבלל בשאר הסיפורים, הוצנע מעט, כי הרי רומניה היתה בת ברית למשטר הנאצי. אבל יהודיה לא היו מוגנים. כלל וכלל לא.

ספר שפותח צוהר לסיפורה של יהדות רומניה בתקופת מלחמת העולם השניה, ואף יותר מכך, מעלה שאלות ותהיות אצל הקורא/ת – מה הייתי עושה אילו? אילו הייתי בראש הועד היהודי במקום הכינוס / מחנה הריכוז הזה או האחר? כשמגיעות המכסות למשלוח למחנות עבודה, כשצריך לצמצם את האוכלוסיה, בגלל מחסור ומחלות? את מי לשלוח קודם? על מי לשמור? האם ניתן לשחד את הממונים מטעם השלטונות? ומי יממן את השוחד?

להמשיך לקרוא

Share