ארכיון תגיות: מומלץ ביותר

Bellwether – Connie Willis

Brothers, sisters, husbands, wives–

Followed the Piper for their lives.

From street to street he piped advancing,

And step for step they followed dancing,

(Robert Browning – the Pied Piper of Hamelin)

לפני לא כל כך הרבה שנים עבדתי באיזו חברת היי-טק, שבתקופה בה עבדתי בה עברה רה-ארגון. רה-ארגון הוא שם מכובס לפיטורין המוניים והעמסת עבודה נוספת על הנותרים, ובמקרים מסויימים, כמו שקרה אצלינו, הביאו מנהל אחד שעבד בעבר כדי "לעשות סדר".

כשביקר בארץ, במסגרת "עשיית הסדר" ונפגש עם כולנו ביום-עיון-מחוץ-למשרד, סיפר לנו על מה שמצא בחברה, אלה שינויים היו מאז שעזב, אלה דברים טובים מצא (והיו לא מעט). הדברים הרעים עליהם הצביע נראו בשקף אחד, שכולו ראשי תיבות.

כל מי שעובד בארגון גדול מכיר את ראשי התיבות הללו, שמתישהו הופכים לאיזה סלט, כשאף אחד לא ממש זוכר מה בדיוק מייצגים כל ראשי התיבות הללו, אבל הם נשארים ומתרבים.

משהו כמו:

CRAM (Communications Reform Activation Management).” (Page 8)

מושג חדש שנהגה על ידי ההנהלה והוצג באסיפת העובדים (ועל כך בהמשך).

כך קרה גם בחברת "היי-טק" (כן, זה שם החברה. ובאנגלית   HiTek), בה עובדת ד"ר סנדרה פוסטר, במחלקת המחקר והפיתוח. ד"ר פוסטר, שיש לה דוקטורט בסוציולוגיה ובסטטיסטיקה חוקרת מקורם של טרנדים ואופנות, כדי שתוכל לאתר את האופנה הבאה או הטרנד הבא. חברת היי-טק מעוניינת להכיר את הטרנדים והאופנות הבאים, על מנת שיוכלו להשקיע בהם. מושא המחקר שלה הוא תספורת הבוב בשנות העשרים של המאה העשרים, שהיא מנסה למצוא מה מקורה.

תספורת בוב

ד"ר בנט אוריילי עוסק בתורת הכאוס. במראהו הוא חנון-על, שלאופנות משתנות וטרנדים אין כל השפעה עליו, והוא עסוק במודלים במחשב, ובהמתנה לקופי המקוק שהזמין לצורך מחקר.

להמשיך לקרוא

Share

A Little Life – Hanya Yanagihara

הספרים הכי חזקים הם אלה שחודרים הכי עמוק ונחים בקרקעית נשמך. אלה שפתאום את מוצאת בהם משפט שהוא בדיוק את.

ואין לאן לברוח מהמשפטים האלה. גם אם לא תרצי להודות בפני עצמך, המשפט הזה הוא האמת שלך. ללא כל קשר לסיפור שאת קוראת, לחיים של הגיבור, שאין שום קשר בין חייו לחייך, אבל משהו שהוא אומר, משהו שקורה לו, משהו שהוא חושב, גם את חושבת.

And yet he was always prepared: It will end this month, he would tell himself. And then, at the end of the month: Next month. He won’t want to talk to me next month. He tried to keep himself in a constant state of readiness; he tried to prepare himself for disappointment, even as he yearned to be proven wrong.” (Page 131)

ארבעה נערים נפגשים בקולג'. לכאורה סיפור כל-אמריקאי כמעט נדוש, סיפור התבגרות די מוכר, את כולם כבר פגשנו, או כמעט את כולם, בסיפורים אחרים ובסרטים. ארבעה נערים נפגשים בקולג', כל אחד מהם בא מרקע אחר, מבית אחר, וזוהי תחילתה של ידידות נפלאה.

ובמקרה הזה, אכן ידידות נפלאה.

להמשיך לקרוא

Share

שיר ענוג – לֵילָה סְלימאני

שירים על מות ילדים (1901 – 1904)

1

הנה השמש שוב זרחה,

כמו שום אסון זה הליל לא ארע.

רק בי לבדי האסון הלם,

השמש זורחת למלוא עולם.

 

בקרבך הלילה אל תסגור,

השקיעהו עמוק בנצח- אור.

פנס זעיר באהלי דעך,

אור החדווה שלעולם ברוך ומבורך!

(תרגום: עדה ברודסקי)

 

את הביקורת הזו אני כותבת כשברקע מתנגנים השירים על מות ילדים שכתב ריקרט וחמישה מהם הולחנו על ידי גוסטב מאהלר.

כי הילדים מתים.

מילָה ואדם מתים.

ומרים דווקא הקדימה בואה מן העבודה ביום הזה, חשבה להפתיע אותם, קנתה להם מאפים בקונדיטוריה הסמוכה לבית, ואפילו עוגת תפוזים ללואיז, האומנת.

אבל הילדים מתים. כך מצאה אותם.

כך מתחיל הספר.

להמשיך לקרוא

Share

הדרך הצרה אל הצפון העמוק – ריצ'רד פלנגן

"בסופו של דבר נותרו רק החום וענני הגשם, והחרקים והציפורים והחיות והצמחים שלא ידעו דבר ושלא אכפת היה להם מדבר. בני האדם הם רק דבר אחד מבין דברים רבים, וכל אותם דברים שואפים לחיות, וצורת החיים הנעלה ביותר היא החירות: של אדם להיות אדם, של ענן להיות ענן, של במבוק להיות במבוק.

עשרות שנים יעברו. כמה קטעים קצרים של המסילה יבוראו על ידי מי שסבורים שהזיכרון הוא חשוב, ויהפכו בבוא הזמן לרגליים ללא גוף, רגליים מוזרות שהושבו לחיים – אתרי תיירות, אתרים קדושים, אתרים לאומיים.

כיוון שהקו הזה, כמו כל הקווים נקטע, הכול היה לחינם, ודבר לא נותר ממנו. אנשים המשיכו לחפש משמעות ותקווה אבל דברי הימים הם בסך הכול סיפור טובעני של תוהו ובוהו.

ואת כל ההרס העצום הזה, האינסופי והקבור עמוק, כיסה הג'ונגל הנמתח באדישות אל האופק. רק עשב גבוה נותר מחלומות על אימפריה ומאנשים מתים." (עמ' 264 – 265)

מסילת הרכבת תאילנד-בורמה הייתה מסילת רכבת שנבנתה בארצות אלו במהלך הכיבוש שלהן בידי יפן במלחמת העולם השנייה. המסילה, בת 415 קילומטרים, קישרה בין הערים בנגקוק שבתאילנד ורנגון שבבורמה ושימשה את הצבא היפני לשם העברת אספקה לכוחותיו שבבורמה אשר התעתדו לפלוש משם להודו.

המסילה נבנתה בעבודת כפייה על ידי כ- 270 אלף עובדים אסיאתיים וכ- 60 אלף שבויים מצבאות בעלות הברית. העובדים הועבדו על ידי היפנים בתנאים קשים ביותר וכתוצאה מהם מתו לפחות 100 אלף מהם – לפחות 90 אלף עובדים מקומיים וכ- 10,000 עד 16 אלף שבויים.

(מתוך הערך: מסילת הרכבת תאילנד-בורמה בויקיפידיה)

להמשיך לקרוא

Share

וזרח הלילה – אִילה בן-פורת

"… אין קשר בין לקחת אחריות ובין להצטער. אני למשל לוקח אחריות על מה שעשיתי, אבל לא מצטער. טוב, זה לא מדויק. כן ולא. …אני יודע שאפילו אם הייתי יכול לחזור  אחורה הכול היה קורה אותו דבר בדיוק. ובכל מקרה, דברים שאי אפשר לשנות, מה יש להצטער עליהם." (עמ' 9 – 10)

הסוף ידוע כבר מן ההתחלה; גיבור הסיפור נמצא בכלא. בכלא בגלל משהו איום ונורא שעשה בפנימיה שלפני הכלא.

אחר כך נפרש הסיפור כולו. או חלקו, כי יש בו כל כך הרבה עניינים שאינם ממש מובנים.

ואין בו חמלה, ואין בו חסד. אף לא מעט.

רק מועקה נמשכת והולכת ומתעצמת. וכאב גדול. כמו אגרוף לסרעפת שאינו מרפה, ואין שחרור אפילו של רגע, ואי אפשר לנשום באופן סדיר.

ואי אפשר להפסיק לקרוא.

למרות המועקה.

למרות הכאב.

להמשיך לקרוא

Share

תשאלי – לאה איני

"טיבו של מקום קטן שהוא כתא מיקרוסקופי במעבדה. ועדיין, זעיר ככל שיהיה יתרחש בו עולם ומלואו." (עמ' 35)

"גרתי במקום הזה ועדותי אמת. המגיעים לשְאול, גם לפי הכופרים, נקראים חוטאים. חטאנו שלי ושל משפחתי היה שיצאנו שם מן השורות. שורות שאולי מלכתחילה לא היו מכניסות אותנו ביניהן, כל כמה שהכניסו, אילו נערכה לבאים ועדת קבלה. המיון, הסינון, הבידוד וההסתגרות מפני – היו נטועים עמוק בדי-אן-אי של תושביו עצמם." (עמ' 40)

נולדתי וגדלתי בקיבוץ. קהילה קטנה, שכולם מכירים את כולם ויש בה מעמדות (גם אם אף אחד לא מצהיר על עובדה זו בריש גלי), ויש לה ועדות קבלה; לא כל אחד יכול לבוא ולגור בקיבוץ, אפילו אם הוא קונה שם בית (היום, אחרי ההפרטות למיניהן, צריך גם לקנות את ביתך בקיבוץ, לא מספיק לעבור ועדות קבלה); הצורך להשתייך לקהילה מחייב ויתורים על חלקים ב"אני", באישיות, ברצונות הפרטיים, בצרכים האישיים השונים, ממש כמו שבני האדם שונים איש מרעהו ומרעותו.

אבל ככה זה בקהילה קטנה.

אחר כך בגרתי ונישאתי, והלכתי, שוב, לקהילה קטנה אחרת – ישוב קטן בשומרון שהייתי חברה בגרעין ההקמה שלו. גם לישוב הזה היתה ועדת קבלה, והיו בו אנשים מקורבים יותר ומקורבים פחות, וגם בקהילה הזו צריך היה לוותר על כל מיני מאפיינים אישיים כדי להשתייך.

כי ככה זה בקהילה קטנה.

להמשיך לקרוא

Share

רשימת האימהות – גלי מיר-תיבון

" ב-12 ביוני 1941 גילה היטלר ליון אנטונסקו את ה'פתרון' שלו ל'יהודי המזרח'. אפשר אפוא לקבוע כי בהשפעתו של היטלר החליט אנטונסקו לגשת ל'פתרון בעיית היהודים' בבסרביה ובבוקובינה, ואיפשר שם הרג המונים. הצבא נצטווה לאסור את היהודים בערים, הז'נדרמים נצטוו להרוג כול יהודי שיימצא באזורים הכפריים, בפועל השתתפו יחידות צבא גרמניות ורומניות בהשמדת היהודים בשני האזורים, מלווים ביחידות השמדה של הס"ס, איינזצגרופה D [עוצבת מבצע D]. בשלב הראשון של המיבצע נרצחו כ-160,000 יהודים, בסיועה של האוכלוסייה המקומית, רומנים ואוקראינים. ב-15 בספטמבר 1941 פקד אנטונסקו לגרש לאזור טרנסניסטריה שבין הנהר בוג לנהר דנייסטר את הניצולים, כ-150,000 במספר. עשרות אלפים נהרגו בדרכי הגירוש, נורו בידי המלווים הרומנים, מתו ברעב, בצמא, במחלות, בהתעללות ובאפיסת כוחות. טרנסניסטריה הפכה לקבר אחים ליהודי רומניה, ובשנות השלטון הרומני, מסתיו 1941 עד אביב 1944, נספו שם כ-90,000 מן המגורשים. הצבא והז'נדרמריה הרומנית השתתפו גם ברציחת עשרות אלפי יהודים מאוקראינה. העילה הרשמית לגירוש היה הרצון ל'טהר' את האזורים המשוחררים מן היסוד היהודים העויין, ששיתף פעולה עם השלטון הסובייטי (1940-1941), והתנהגותם האנטי-רומנית של היהודים בעת נסיגת הרומנים מן האזורים ההם בסוף יוני 1940. באוקטובר גורשו גם יהודי דרום בוקובינה, שלגביהם לא ניתן היה לטעון כי שיתפו פעולה עם השלטון הסובייטי. יון אנטונסקו עצמו נתן את פקודת הגירוש, וקבע כי בסרביה תהיה 'נקייה מיהודים', ובבוקובינה יושארו מכול כ-90,000 יהודיה רק כ- 10,000 יהודים שהיו חיוניים לכלכלת האזור. הגרמנים לא הפעילו בעניין זה כול לחץ משום שממילא פעל אנטונסקו על-פי תוכניותיהם של הנאצים באשר ליהודים." (מתוך: השואה ברומניה, בסרביה, בוקובינה וטרנסניסטריה באתר "יד ושם")

בין כל סיפורי וספרי השואה נבלע לרוב סיפורה של יהדות רומניה, נבלע ונבלל בשאר הסיפורים, הוצנע מעט, כי הרי רומניה היתה בת ברית למשטר הנאצי. אבל יהודיה לא היו מוגנים. כלל וכלל לא.

ספר שפותח צוהר לסיפורה של יהדות רומניה בתקופת מלחמת העולם השניה, ואף יותר מכך, מעלה שאלות ותהיות אצל הקורא/ת – מה הייתי עושה אילו? אילו הייתי בראש הועד היהודי במקום הכינוס / מחנה הריכוז הזה או האחר? כשמגיעות המכסות למשלוח למחנות עבודה, כשצריך לצמצם את האוכלוסיה, בגלל מחסור ומחלות? את מי לשלוח קודם? על מי לשמור? האם ניתן לשחד את הממונים מטעם השלטונות? ומי יממן את השוחד?

להמשיך לקרוא

Share

הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו – אלנה פרנטה

קודם כל ולפני הכל: אם טרם קראתם את שני הספרים הראשונים מתוך ארבעת הרומנים הנפוליטניים של פרנטה, אין לי אלא להפציר בכם להמתין עוד קצת, עד שיצא לאור התרגום של החלק הרביעי.

כי עם סיום החלק השלישי – הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו – נשאר/ת הקורא/ת תלוי/ה באוויר, תרתי משמע, יחד עם אלנה גרקו, המספרת. באוויר.

והלא בין הספר השני לשלישי צריכים היינו להמתין תשעה חודשים. אפשר היה ללדת ילד בזמן הזה, או ילדה. ועכשיו מה? עוד ששה או תשעה או כמה-שלא-ייקח?

מצד שני – אם כבר קראתם את השניים הקודמים (ואיך אפשר שלא?) אין שום סיבה להמתין יותר. אפשר כמובן, אם זמנכן בידכן, ואין לכם ערימה מתגבהת והולכת של ספרים-שטרם-נקראו ליד המטה, לקרוא שוב את השניים הקודמים (כך עשיתי פעם עם ספרי הארי פוטר למשל, או, בשלב מוקדם בהרבה בחיי, עם הטרילוגיה של ג'.ר.ר. טולקין – שר הטבעות), או פשוט לדפדף בכל פעם לתחילת הספר, כדי לזכור מיהו מי בשכונת העוני בה גדלו שתי הגיבורות בנאפולי.

ובכל מקרה – אלה ספרים שצריך לקרוא אותם, עכשיו או אחר כך, או קודם. אבל לקרוא – צריך.

להמשיך לקרוא

Share

בגן חיות הטרף – אריק לארסון

"היו אלה אנשים מורכבים שפעלו בתקופה מורכבת, לפני שהמפלצת הכריזו על טבען האמיתי." (עמ' 16)

ויליאם דוד היה פרפסור להיסטוריה משיקגו, שביקש לו משרה נוחה שתאפשר לו להשלים את מה שהגדיר כמפעל חייו: כתיבת "עלייתו ונפילתו של הדרום הישן"; פרוייקט בן ארבעה כרכים, שדרש זמן רב, זמן שלא עמד לרשותו עקב דרישות המשרה. מינויו, על כן, לשגריר ארצות הברית בברלין, אמור היה לפנות לו זמן לכתיבה אקדמית, בצד חובותיו כדיפלומט.

אלא שהשנה היתה 1933, תחילתה של התקופה הנאצית בגרמניה. זמן פנוי ושלווה לא בדיוק חיכו לדוד בברלין.

דוד עבר לברלין עם רעייתו, בנו ובתו, והשתקע בבניין שהושכר לו בחלקו, במחיר "מציאה" על ידי משפחה יהודית שקיוותה כי המגורים בבניין אחד עם משפחת השגריר האמריקאי תגן עליהם במידה מסויימת מפני גחמות השלטון.

חשרת העבים של מה שעתיד להיות בשנים הבאות בגרמניה, החלה להעיב על היום-יום הגרמני, אך תחילה חשב דוד כי ישנה הגזמה מרובה בתיאורים ששמע מפי אחרים. גם התנהגות בריונית של לובשי המדים החומים, נשמעה כגוזמה, או תוּרצה כהתנהגות של השוליים שבשוליים.

להמשיך לקרוא

Share

טוהר – ג'ונתן פראנזן

"כמה קל להאשים את האמא. החיים הם סתירה אומללה, תשוקה בלי גבול ומשאבים מוגבלים, הלידה היא רק כרטיס למוות: למה לא להאשים את האדם שכפה עליך חיים? נכון, אולי זה לא הוגן. אבל אמא שלך יכולה להאשים את אמא שלה תמיד, וזו בתורה את אמא שלה, וכן הלאה עד לגן עדן. מאז ומעולם האשימו בני האדם את האמא, ולרובם – אנדראס היה די בטוח בכך – היו אמהות ראויות לאשמה פחות משלו." (עמ' 127)

כן. לכל אחת ואחד מגיבורי הספר הזה יש איזה עניין עם אמו או אמה.

ואלה האנשים והנשים שחייהם נפרשים על פני דפי הספר הזה:

פיפ, פיוריטי בשמה המלא, שאם נתרגמו לעברית הריהו "טוהר". זה מכבר סיימה את לימודי הקולג' והיא חייבת הרבה מאד כסף בגין לימודיה. הרבה מאד מבחינתה, כמובן. פיפ גדלה בידיעה שאינה יודעת מי אביה,  ומה היה שם אמה לפני שנולדה, משום שאמה מסתירה את שתיהן טוב טוב מפני האב, ומפני אביה שלה, עניין שיתברר בהמשך. פיפ גדלה בעוני מסוים, ואמה תלויה בה למדי. גם כשהיא מרחיקה ממנה, זה לא יכול להיות ממש רחוק, משום שהאם עשויה להזדקק לה. האם עובדת כקופאית באיזה מרכול נידח. פיפ עובדת בחברת "פתרונות מתחדשים".

"חברת 'פתרונות מתחדשים' לא ייצרה, לא בנתה ואפילו לא התקינה שום דבר. במקום זאת, לפי כיוון הרוחות הרגולטוריות (לא 'האקלים', אלא 'הרוחות' כי התקנות השתנו מעונה לעונה ולפעמים, כך נראה משעה לשעה), היא 'ארזה', היא 'תיווכה', היא 'קלטה', היא 'סקרה', היא 'הנגישה ללקוח'. בתאוריה כל זה היה בעל ערך רב. אמריקה פלטה יותר מדי פחמן לאטמוספרה, מקורות אנרגייה מתחדשים יכלו לעזור בכך, הממשל הפדרלי וממשלי המדינות המציאו תמריצי מיסוי חדשות לבקרים, חברות התשתית הפגינו אדישות עד התלהבות מתונה מהאפשרות לשפר את תדמיתן הירוקה, שיעור לא זניח ומשביע רצון של בתי אב ובתי עסק בקליפורנייה היו מוכנים לשלם תוספת תמורת חשמל נקי יותר, והתוספת הזאת, כפול אלפים רבים פלוס הכסף הזורם מבירת האומה ומבירת המדינה, בניכוי הכסף שהולך לחברות שבאמת מייצרות או מתקינות דברים, הספיק כדי לשלם משכורות לחמישה עשר עובדי 'פתרונות מתחדשים' ולפייס את קרנות הון הסיכון שמממנות אותה. גם המונחים העדכניים ששימשו בחברה היו טובים: 'קולקטיב', 'קהילה', 'קואופרטיב'." (עמ' 41 – 42)

להמשיך לקרוא

Share