ארכיון תגיות: מחברות לספרות

הירחים של יופיטר – אליס מנרו

"עכשיו אינני מאמינה עוד שסודות של אנשים הם מוגדרים ונוחים להיאמר, או שרגשותיהם מפותחים דיים וקלים לזיהוי. אני לא מאמינה בזה. עכשיו אני יכולה רק לומר שאחיותיו של אבי קירצפו את הרצפות בחומר חיטוי, הן אלמו אלומות וחלבו את הפרות ביד. … בנות הדודות של אמי התנהגו בדרך אחרת; הן התלבשו יפה וצילמו זו את זו; הן טיילו בעולם. לא משנה איך התנהגו, הן כולן מתת. אני נושאת בתוכי משהו מהן. .." (עמ' 47)

מה נשאר אתנו מילדותנו, כשבגרנו, אם הבית שחיינו בו כבר לא קיים, או נמכר לאנשים אחרים, אם הסביבה כולה שינתה פניה? מה נשאר לנו ממשפחתנו, אחרי שכל "המבוגרים" של פעם הלכו לעולמם? רק זכרונות. לעתים יהיה זה קרוב או קרובת משפחה, שפעם, כשהיינו ילדים, הקסימו אותנו בכל מיני דרכים – בלבוש אקסצנטרי במיוחד, במשחקים ששיחקו איתנו, בהתנהגות שכשבגרנו כבר נראתה לנו קצת ילדותית, או המונית. עד שלעתים התנשאנו מעליהם, כאילו היו פחות טובים מאיתנו. כזוהי, קצת המספרת ב"צ'אדֶלים ופלֶמינגים" הסיפור הראשון, בספר, המחולקת למשפחת האם – הצ'אדלים – ומשפחת האב – הפלמינגים. עם משפחת האב, אחיותיו שמעולם לא עזבו את החווה, כמעט לא היה קשר, למרות שחיו קרוב מאד, משום שלא היו ממש ניידות. בנות הדוד של האם, שהיו כאחיותיה כמעט, דווקא נהגו לבקר, ונחשבו כ"מי שעשו משהו בחיים".

להמשיך לקרוא

Share

יער אפל – ניקול קראוס

שני סיפורים מתרחשים במקביל בספר הזה; שני סיפורים שכל המחבר ביניהם הוא הזמן ומלון אחד, מלון הילטון בתל-אביב. מלון ששניהם מתאכסנים בו, שניהם יוצאים ממנו אל הסיפור.

הוא: ג'ולס אפשטיין, יהודי, ניו יורקי, אמיד. הוריו הלכו לעולמם, מאשתו נפרד לאחר הרבה מאד שנות נישואין (להפתעת כל חבריהם), ילדיו פרחו איש איש לעיסוקיו. עולמו הולך וסוגר עליו, הולך ונגמר.

בצעד מפתיע משהו הוא פורש מעסקיו, מחלק את מרבית רכושו, וטס לישראל, כשמטרתו למצוא דרך מכובדת להנציח את הוריו.

היא: סופרת צעירה (יחסית) שמקור כתיבתה נחסם. יש לה בעל ושני ילדים. סיפורה מסופר בגוף ראשון, ככל הנראה בת דמותה של קראוס עצמה. והיא בורחת מחייה – בוחרת לטוס לישראל, להשתכן במלון הילטון שהיה לה פעם כמעט בית שני, אולי שם יוסר המחסום הזה מכתיבתה.

אפשטיין נפגש עם גופים שונים במטרה למצוא את הדרך הנאותה לנציח את זכר הוריו, למרות שזכרונותיו מהם לא לגמרי טובים או מושלמים. מכון ויצמן והקרן הקיימת לישראל, ועל הדרך – רב אחד האוסף את כל צאצאי דוד המלך (כך הוא טוען). ואחר כך הוא נודד בכל מיני מקומות, ונעלם.

היא נפגשת עם אדם אחד, פרופסור לספרות מאוניברסיטת תל אביב, שיש לו איזה עניין לסופרת הצעירה. העניין נוגע, כך מתברר בהמשך, לכתביו של קפקא, פרנץ קפקא, שנשארו בידיהן של בנותיה של המזכירה של ידידו הטוב של פרנץ קפקא, מקס ברוד, שבניגוד מוחלט לצוואתו של קפקא, לא השמיד את כתביו, אלא טרח וערך ופרסם, וכך באו לעולם כתביו המוכרים לנו, אם כי חלק מן הכתבים נותרו, כאמור ברשותן של בנותיה של אילזה הופה, המזכירה.

להמשיך לקרוא

Share

כּרוּך סביב צווארך – צי'ממנדה נגוזי אדיצ'יה

karuch-sviv-tzavarech_book-152x206ספר סיפורים, כל ספר סיפורים, כרוך אצלי בהתלבטות; האם להתחיל לקרוא? מתי להתחיל לקרוא? כי יש לי כלל (שלא תמיד אני עומדת בו, אבל אני מנסה) שאם כבר ספר סיפורים, כי אז בין סיפור אחד למשנהו צריכה להיות הפסקה. לאפשר לסיפור שזה עתה קראתי "לשקוע". אלא שאם אעשה הפסקה אחרי כל סיפור, מה אעשה בלילות לבנים, למשל, אם לא אוכל להמשיך לקרוא? ואם אמשיך, האין אני מקפחת סיפור זה או אחר?

ובכלל – סיפורים קצרים צריך לדעת לספר; צריך לדעת לתמצת חיים שלמים, לעתים, למספר מצומצם של משפטים ומלים, כדי שיישאר מקום גם לסיפור, וגם למה שמאחוריו, מה שלא מסופר, ולהפעיל את הדמיון. ולא כל מספר או מספרת של סיפורים קצרים אכן נחנו ביכולת הזו. ההיסוס גדל לאחר שהתוודעתי לספר או ספרים אחרים של אותה סופרת או אותו סופר, שהם רומנים, או לפחות נובלות, ואת יכולותיהם כמספרי רומנים אהבתי מאד, ואז גדל החשש שמא יאבד קסמם בעיני.

אבל אין זה המקרה כאן; את צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה פגשתי פעם ב"היביסקוס סגול", שקראתי בעקבות המלצות נלהבות של חברות וחברים בפורום הספרים שהיה בטמקא, ומאד אהבתי אותו. מאד. לכן, את "כּרוּך סביב צווארך" קניתי באחת מאותן קניות של הרבה ספרים למדף-הספרים-הממתינים-לתורם, ושם היה מונח מספר שנים, עד עתה. ועתה הגיע זמנו.

להמשיך לקרוא

Share

משהו שרציתי לספר לך – אליס מנרו

masheu_shraziti_lesaper_gold_copy(2)אליס מנרו תמיד היתה ותמיד תהיה סופרת מופלאה עד מאד, בעיני, ומשום שזכתה בפרס נובל לספרות אך לפני שנתיים, מיד נזדרזה הוצאת הספרים להוציא לאור גם ספרים ישנים יותר שלה, שטרם ראו אור, או שראו אור בעבר; בעצם, הם עשו זאת כבר קודם, כי איכשהו זכתה הסופרת המופלאה הזו להכרה ואהבה מחודשות, ועל כך אין לנו אלא לשמוח.

וכל ספר חדש של אליס מנרו הוא חגיגה חדשה. חגיגה עצובה, מהחיים, אבל חגיגה.

כי אין לה סיפורים שמחים, ואין לה סופים שמחים בדרך כלל, אבל יש לה כתיבה מופלאה ומרתקת, ויכולת לתמצת לתוך סיפורים קצרים (שזו אומנות מיוחדת עד מאד, הסיפורים הקצרים) סיפורי חיים שלמים, על כל הכאב והצער שבהם, על כל השמחה. חיים. רגילים לגמרי. ובכל זאת – דרך הפריזמה של מנרו הופכים לסיפורים מרתקים (כי, כנראה, כל סיפור חיים הוא מרתק).

כך הוא הוגו, גיבור הסיפור חומר גלם, הסיפור השני באסופה. המספרת היא אשתו לשעבר של הוגו, סופר ומרצה לספרות. בעלה השני מוצא לה, בחנות ספרים אחת, אסופת סיפורים קצרים, ששמו של הוגו מופיע על הכריכה כאחד הכותבים. מדוע הביא לה את הספר? אולי כהתרסה, אולי כדי לבדוק איך תגיב (אנשים בזוגיות בוחנים לעתים כך את בני/בנות זוגם, לדעת שהם עוד נאהבים; נחשקים).

וכך היא כותבת:

להמשיך לקרוא

Share

עמק הפלאות – אמי טאן

emek_haplot_front_(2)נערה צעירה, ילדה בעצם, על סף המעבר אל גיל הנעורים, מרדנית משהו, גדלה בבית קורטיזנות, זונות שתפקידן מורחב בהרבה מעבר לתשמישי מיטה. עליהן לספק חברה לשיחה ולאירוח, עליהן לדעת לשיר ולספר סיפורים, לפרוט על כלי מיתר.

בבתי קורטיזנות מן המעלה הראשונה, כמו זה בו גדלה ויולט, גיבורת הספר, הנשים נבחרות בקפידה, נשארות כל זמן שמחירן נשמר, ולאחר מכן עליהן לחפש להן מקום אחר. חלקן תצאנה לגמלאות בגיל המופלג של 28, תפתחנה בתים משל עצמן בו יועסקו נערות צעירות אחרות, חלקן תמצאנה פרנסה אחרת. חלקן יעברו מבית קורטיזנות מכובד, לאחד שהוא פחות מכובד, לבתי זונות סתם או אף לרחוב. חלקן תמצאנה את מותן המוקדם מדי, הרבה יותר מדי, אחרי חיים שאין בהם דבר שהיה לו ערך בעיניהן, כמעט.

ויולט גדלה בבית קורטיזנות, שנחאי של תחילת המאה ה-20. נערה זרה שאמה מנהלת בית קורטיזנות בו נפגשים זרים עם מקומיים, מנהלים שיחות עסקיות, רוקמים עסקים, וקונים את זמנן ובשרן של נשים צעירות. יום אחד מגלה ויולט כי אינה זרה לגמרי, אלא בת תערובת, אביה סיני, עניין שהוא פגיעה ועלבון לה.

נדמה לה שאין היא אהובה באמת. נדמה לה שאמה תמיד מקדישה זמן לאחרים.

להמשיך לקרוא

Share

ריקוד הצללים המאושרים – אליס מונרו

ריקוד הצללים המאושריםספר, עוד ספר יש לומר, ובו סיפורים קצרים משל אליס מונרו, שעכשיו כבר יש לה "חותמת כשרות" עולמית בדמות פרס נובל לספרות. אבל אנחנו, אוהביה, כבר מזמן הכתרנו אותה, ולא היינו זקוקים לאיזו ועדה בשבדיה שתחליט בשבילנו.

כשנבחרה מונרו, בשנה שעברה לכלת הפרס, הפטרתי אנחת אכזבה קלה; לא, לא מבחירתה הראויה בהחלט ולגמרי ולחלוטין, אלא מן הידיעה הברורה, שעתה הלך הפרס והתרחק מעט מן הסופרת המועדפת עלי על פני כולן וכולם – מרגרט אטווד (כי הרי לא ייתכן, כפי שכתבה אשה אחת, שאת ספריה אני מחבבת עד מאד, ששתי נשים קנדיות, לבנות שיער, תזכינה בזו אחר זו בפרס היוקרתי).  ואטווד הלא מנעד נושאיה ודרכי כתיבתה (סיפורים, שירים, נובלות, ספרים, מאמרים, מסות) גדול ונרחב בהרבה מזה של מונרו. אבל מונרו זכתה, לשמחתי (כי מי היה מאמין שסופרת קנדית, הכותבת בעיקר סיפורים קצרים, תזכה) ולאכזבתי (כי, בכל זאת – אטווד), למרות שמרחב הכתיבה שלה נוגע כמעט תמיד לסביבתה הקרובה, לעיירות הנידחות מעט, לאנשים ובעיקר לנשים הנמצאים במקומות הללו, שכוחי האל לעתים, ואף קרוב יותר, אליה ואל משפחתה וזכרונותיה.

כזהו הסיפור הראשון בספר – "הקאובוי של האחים ווקר"; עוד נדבך, או לבנה, או חלק אחר בבניין הסיפור האוטוביוגרפי של מונרו, כפי שהכרנו מספריה האחרים. זכרון קטן, מינורי כמעט, של נסיעה שלה ושל אחיה עם אביה, שלאחר שנכשל המיזם שלו של החווה לגידול שועלי כסף, ונאלצו לעבור לבית זול יותר, הפך לסוכן נוסע של "האחים ווקר" – מין חברת אספקה כזו, המספקת את כל צרכיהם של אנשים החיים במקומות מבודדים, שאינם מזדמנים תדיר לעיר הגדולה, לחנויות הכל-בו הגדולות, והחנויות בעיירות הקטנות לא הכילו את כל מה שצריך בבית.

להמשיך לקרוא

Share

חיים יקרים – אליס מנרו

חיים יקרים

אליס מנרו הצהירה בראיון שנערך עמה לאחרונה, כי לא תכתוב יותר וכי ספרה זה, חיים יקרים, הוא ספרה האחרון.  הודעה זו מלאה את לבי / לבנו צער רב, משום שיש משהו כה ייחודי בכתיבתה של מנרו, עד כי הידיעה כי לא יהיו יותר ספרים מפרי עטה מחסירה משהו מן העולם.

 ספריה של אליס מנרו מכילים בעיקר סיפורים קצרים, וכדי לכתוב סיפור קצר מוצלח צריך כשרון מיוחד ויוצא מן הכלל, אחרת משהו הולך לאיבוד.

 ולמנרו יש הכשרון המיוחד והיוצא מן הכלל הזה, לספר, בכמה עמודים, סיפור שלם, לעתים סיפור חיים שלם, כזה שבסופו אפשר כמעט לדעת איך נראים גיבוריה, ובעיקר גיבורותיה, שכן מנרו כותבת בעיקר על נשים (גם כשהן גיבורות משניות, הרי שבסוף הסיפור נותר/ת הקורא/ת תוהה מה עלה בגורלן של הנשים שנאהבו, ניטשו, ופחות בגורלם של הגברים שאיתרע מזלם להיות הגיבורים באותו סיפור). בסוף כל סיפור נותרת מין מועקה, כי אין אצל מנרו סיפורים שמחים, לכל היותר הגיבורות שלה לא תסבולנה יותר מדי – אבל במבט לאחור, זה הניתן לקורא/ת בסוף הסיפור, אי אפשר שלא לנוד  לגורלן.

להמשיך לקרוא

Share

בנו של אדון היתומים – אדם ג'ונסון

bno_shel_adon_hayetomimאתם יודעים מהו מוּקלוּק?

 "כעת, הודעה חשובה משר ההגנה: הרמקול בכל דירה ודירה בצפון קוריאה מספר כמובן חדשות, הודעות ותוכניות תרבות, אבל עלינו להזכיר כי צו של המנהיג הגדול קים איל סוּנג ב- 1973 הוא שקבע כי מערכת אזעקה תותקן בכל רחבי האומה, ולרשת התרעה-מוקדמת תַקינה נודעת חשיבות עילאית. האינואיטים הם שבט של פראים מבודדים שחיים סמוך לקוטב הצפוני. למגפיים שלהם קוראים מוּקלוּק. שאלו את שכנכם בהמשך היום, מה זה מוּקלוּק? אם הוא לא יודע, יכול להיות שמשהו אינו תקין ברמקול שלו, או שאולי הרמקול התנתק מסיבה כלשהי. דווחו על כך ותוכלו להציל את חייו בפעם הבאה שהאמריקאים יסתערו על אומתנו הגדול במתקפת פתע." (עמ' 341)

נסו לדמיין מדינה שאין בה רדיו, שכל החדשות מתקבלות באמצעות רמקולים המותקנים בדירות, בבתים, במפעלים, ברחובות, שכל המידע המתקבל, מתקבל ממקור אחד, כזה כמו ב- 1984; כך מתוארת צפון קוריאה בספר הזה – בנו של אדון היתומים.

להמשיך לקרוא

Share

בית מאיה – אֵסָה דֶה קֶיְרושׁ

בית מאיהאלמלא המליצה סילבי קשת, בפוסט ארוך יחסית, על הספר הזה, בשלהי חודש אפריל השנה, בסופרלטיבים על סופרלטיבים, ככל הנראה הייתי "מדלגת" עליו, לפחות בזמן הזה, כשעיתות הקריאה אינן ממש בידי, וכש"מדף הספרים הממתינים להיקרא" עומד בפני קריסה כמעט; אחרי הכל – שש מאות ומשהו עמודים של סופר פורטוגלי אחד, שאיני מכירה ממש, שנכתב במאה ה- 19, יכול להמתין עוד עד הפנסיה אולי.. או בכלל…

אבל המלצה כל כך משכנעת… אז לקחתי ליד וקראתי.

ונכבשתי, לגמרי.

 פורטוגל של המאה ה- 19, ארץ לא נודעת כמעט; אסה דה קירוש מאיר באור יקרות, מלווה באירוניה ובסאטירה את ארצו, רגע לפני שתאבד את הקולוניות שלה, מקור עושרה, רגע לפני רפורמות פוליטיות.

להמשיך לקרוא

Share

כל מה שעולה מתכנס – פלאנרי אוקונור

כל מה שעולה מתכנס

רק בסיפור שלפני האחרון – "הגב של פארקר" אפשר למצוא אהבה. ואפילו האהבה הזו כל כך מחוספסת ונסתרת שצריך ממש לחפש אותה, לגרד את האדמה והלכלוך והאבק כדי למצאה.

 אוקונור כותבת על האנשים הקשים של מדינות הדרום בארצות הברית, רגע אחרי שלשחורים ניתנו זכויות מלאות, ובאזורים הכפריים עדיין שוררת הגישה הרווחת מקודם, זו המדרגת אנשים לפי צבעם והרכוש שיש להם, מידת אדיקותם:"בלילות מסוימים העסיקה את עצמה גב' טרפין במיון סוגי האנשים. בתחתית הערמה היו רוב שחומי העור, לא הסוג שעמו היתה נמנית אילו היתה אחת בעצמה, אבל רובם; לידם – לא מעליהם, אבל בנפרד – הזבל הלבן; ואז מעליהם בעלי הבתים, ומעליהם בעלי בתים ואדמה, שעמם נמנו היא וקלוד. מעליהם היו אנשים עם המון כסף ובתים הרבה יותר גדולים והרבה יותר אדמה." (עמ' 174)

 אין הרבה חסד ויופי באנשים הללו, שהם קשים ופרנסתם לא בהרחבה. אלה שהכללים שונו לפתע, והם צריכים להסתגל אליהם. מי שרק אתמול היו כפופים להם הפכו עתה שווי זכויות, אבל לא ממש, כי הם לא יודעים בדיוק מהן הזכויות הללו ואיך לממש אותן.

  להמשיך לקרוא

Share