ארכיון תגיות: מטר

באבא סֶגי וחייהן הסודיים של נשותיו – לולה שונֵיִין

באבא סגי

לצד מדף ספרי הודו הולך ומתרחב מדף ספרי אפריקה שלי; אם פעם היו שם רק ספרי צ'ינוא אצ'בה והספרים בסדרת "סוכנות הבלשיות", אחר כך נוספו  צ'ימננה נגוזי אדיצ'ה ודייב אגרס (בספרו "מהו המה")  וצ'יקה אוניגווה, ועכשיו – הצטרפה לולה שוניין, וכלל לא ברור לי למה המתין הספר הזה זמן כה רב על "מדף הספרים הממתינים לקריאה", ומדוע הססתי כה לפני שהתרציתי בסופו של דבר, ולקחתיו לידי.

 ארבע נשים לו לבאבא סגי, ניגרי עשיר ושמן, בעל בית היוצא מדי יום לעיסוקיו וכשהוא חוזר לביתו עומד כל הבית עליו לשרתו. ארבע נשים, הצעירה בהן – בּולַנְלֶה הצטרפה זה עתה, ומיד התעוררו נגדה כל שלושת הנשים הקודמות, שמעתה יהיו להן פחות לילות עם באבא סגי, ואולי הוא יאהב אותה יותר, ממש כמו שהיה כשהגיעה פֶמי, האשה השלישית, שהיא יפה יותר מכולן. בולנלה גם משכילה, יודעת קרוא וכתוב, ואף למדה באוניברסיטה, ובכך מאיימת עוד יותר על שלושת הנשים.

  להמשיך לקרוא

Share

לא רציונלי ולא במקרה – דן אריאלי

לא רציונלי

ספר עיון מרתק למדי על הדרכים בהן אנו מחליטים לפעול בדרכים שונות.

 למשל – דרכיהם המתוחכמות של הפרסומאים לגרום לנו לשלם יותר על מוצרים שלא התכוונו מלכתחילה לקנות, ובתנאי שיכללו בעסקת חבילה (מי אמר "4 במאה"?), בפרק "האמת על היחסיות"

 על מחיר הפנינים : אסטרטגיה (גאונית, אני חושבת) לקביעת מחיר למוצר שאין לו מחיר כלל (התאים לי בדיוק לסיבוב בשוק הפנינים בבייג'ין). קביעת מחירי עוגן (לעתים שרירותיים לגמרי) למוצרים.

 על שוברי החינם למוצרים שמעולם לא רצינו, והטומנים בחובם הצעה "מצוינת" למוצר במחיר "מיוחד" (זוכרים את ימי המכירות וסופי השבוע חינם בקלאב הוטל?)

 על התנדבות ותשלום בעבור עבודה שהיינו מוכנים לעשות בהתנדבות.

 כל אחד ואחת יכולים למצוא עצמם בספר הזה, ולבחון התנהגויותיהם והחלטותיהם בהתאם למדדים השונים.

 ואם נשנה, ואפילו במעט, כמה וכמה החלטות והתנהגויות שלנו בעקבות הספר זה, כי אז לא בזבזנו זמננו בקריאתו.

   להמשיך לקרוא

Share

בית העירייה הישן – רוברט רוטנברג

בית העירייה הישן

ספר מתח שאין בו מתח כלל. הרצח מופיע בפרק הראשון, הרוצח מתוודה בסופו של הפרק הראשון. נפתרה התעלומה.

אין בכלל תעלומה.

 אז זהו שלא!

 יש כל הזמן רמזים שמשהו חסר, משהו לא מסתדר בדיוק במקום, צירופי מקרים לא ברורים, איזה עניין שחמק מעיניהם של השוטרים, של הפרקליטים משני הצדדים. אולי בכל זאת יש תעלומה.

 אבל נתחיל מההתחלה. כמיטב ספרי המתח מתחיל הספר באקספוזיציה רחבה של הגיבורים הראשיים והמשניים בספר, כשלכל אחד מוקדש פרק. לאחר מכן יסופר הסיפור פעם מנקודת מבטו של גיבור זה, ופעם מנקודת מבטה של הגיבורה האחרת.

 בין הדמויות ניתן למנות את גורדיאל סינג, מהגר מהודו, שם היה נהג קטר, ועתה, בגיל 74 (משום שאדם חייב לעבוד) הוא מחלק עיתונים.

השוטר קניקוט, שהוריו נהרגו בתאונת דרכים ואחיו נרצח, ועל כן נטש את משרת עורך הדין שהיתה לו והצטרף למשטרה.

להמשיך לקרוא

Share

הילד של המכשפה – מייקל גרובר

הילד של המכשפה

הילד של המכשפה הוא בעצם לא הילד שלה, אלא תינוק מכוער להפליא שהושאר עבורה בסל על ידי לא נדע מי, משום שנראה כמו שדון קטן, ועל כן מתאים למכשפה.

והיא, בניגוד לכל הגיון בריא, במקום להפטר ממנו, או לאכלו, או לחפש לו איזה בית יתומים הגון, פתאום מתעוררים בה רגשות אמהיים והיא מחליטה לאמץ אותו לבן.

כמובן שלמכשפה שכמותה אין באמת הכישורים להיות אם, וגם לא הסבלנות והיכולת.. בינינו, לאיזו אם צעירה יש את כל אלה; שלא לדבר על העיסוקים הרבים שלה, המחייבים המצאותה בכל מיני מקומות חשובים במועדים קבועים מראש, שאינם ניתנים לדחייה (כמו כל אשת קריירה בימינו).

היא לוקחת לילד מטפלת.. בעצם, אומנת – דובה גדולה, ואחר כך מורה שהוא שד נורא ואיום, אבל בעל כישורים מעניינים (כן, כמו כל מיני הורים שלוקחים מטפלות, או שולחים את הילדים למעונות, ואחר כך לבית הספר, שם יש מורים מצוינים וגם כאלה שהם לא ממש…).

להמשיך לקרוא

Share

הגרדום בקרחת היער – אלן ברדלי

הגרדום בקרחת היער

פגישה נוספת עם פלביה דה-לוס, הבת השלישית והצעירה למשפחת דה-לוס, המתגוררת בבאקשו, באנגליה ה(מאד) כפרית. משפחה עם שושלת יוחסין ההולכת אחורה עד המאה ה- 11 לפחות, שהונה הדלדל למדי:

"הבעיה שלנו, בני משפחת דה לוס, החלטתי, היא שאנחנו שורצים היסטוריה בדיוק כמו שאנשים אחרים שורצים כינים. בני משפחת דה לוס ישבו בבאקשו מאז שנתקע למלך הרולד חץ בעין בקרב הייסטינגס ב- 1066, ורובם היו אומללים בדרך סבוכה כזאת או אחרת. כנראה אנחנו נולדים עם שמץ של גדולה ואפלה בעורקינו, ואנחנו לא יכולים לדעת, ברגע מסוים, איזה מהשניים מניע אותנו." (עמ' 241)

 פלביה, בת אחת עשרה בערך, סקרנית וחקרנית, חובבת כימיה (מתעניינת בעיקר בדרך ייצור וזיקוק רעלים שונים), קצת מפוזרת, קצת לא אחראית:  "ילדות בנות אחת-עשרה לא אמורות להיות אחראיות. אנחנו כבר לא בגיל הבובתי החמוד: הגיל שבו אנשים מתכופפים אלייך ומדגדגים אותך בבטן ועושים קולות טפשיים. רק המחשבה על זה מעוררת בי חלחלה. ועדיין לא הגענו לגיל שאפשר להחשיב אותנו לבוגרות. האמת היא שאנחנו בלתי נראות, חוץ מהמקרים שבהם אנחנו בוחרות להראות." (עמ' 102)

 הבית, כאמור, בית אצולה (נמוכה) והחינוך – תרבותי לעילא: "אבא אמר לנו שלהאזנה למוזיקה יש חשיבות רבה בחינוכה של אישה הגונה." (עמ' 48)

  להמשיך לקרוא

Share

המתיקות שבתחתית הפאי – אלן ברדלי

 

המתיקות שבתחתית הפאי

שנת אלף תשע מאות וחמישים – מחצית המאה העשרים; בריטניה של אחרי המלחמה מתחילה להתאושש ממאורעות המלחמה העולמית השניה.

 בריטניה הכפרית ובה (עדיין) משפחות אצולה בדרגה זו או אחרת (כאלה שכיכבו פעם בספרים כמו טום ג'ונס, או ספריו של דיקנס). משפחות שלהן שושלות יוחסין ההולכות מאות רבות אחורה, חלקן מתגוררות באחוזות שמיסי הירושה אוכלים בהן בכל פה, וכבר אינן יכולות לתחזק את הפאר של פעם…

 אבל הכבוד נשאר. השמות המוענקים לילדים (ולילדות) תמיד יהיו שמות עם ניחוח אצולה; תמיד יהיו לילדים ולילדות הללו תחביבים מעניינים, ידע נרחב בספרות ובמוסיקה, ובתרבות בכלל.

 המשפחה מתגוררת ב"בית החדש" שהוא "רק" בן שלוש מאות שנה, אחרי ש"הבית הישן" נשרף בידי השכנים, מסיבות של אמונה. .. "שני אבות מאוחרים יותר בשושלת דה-לוס, ויליאם ואנתוני דה לוס, שהסתכסכו בגלל מלחמת קרים, השחיתו את קווי המתאר של המבנה המקורי. כל אחד מהם הוסיף אגף, ויליאם את האגף המזרחי ואנתוני את המערבי.

כל אחד מהם הפך למתבודד בממלכה שלו, וכל אחד מהם אסר על השני להניח את כף רגלו על הקו השחור שחצה את המבנה מהפרוזדור בחזית, לאורך אולם הכניסה ועד שירותי ראש המשרתים שמאחורי המדרגות האחוריות. שני אגפי הלבנים הצהובות שלהם, כמו מורסות ויקטוריאניות, היו משוכים לאחור ככנפיים קצוצות של מלאך בית קברות. ככה נראו בעיני החלונות והתריסים הגבוהים של החזית הג'ורג'יאנית של באקשו, כמו הבעה צדקנית ומופתעת של בתולה זקנה שפקעת השיער שלה הדוקה מדי." (עמ' 12)

להמשיך לקרוא

Share

ארבע אחרי הצהריים – נועה זית

ארבע אחרי הצהרייםכמה עמודים לפני סוף הספר, קראתי במוסף הארץ (מיום 12.6.09) ראיון עם נועה זית, ראיון שביסס לחלוטין את ההרגשה שלי לאורך כל הספר כי זהו סוג של אוטוביוגרפיה.

אבל עוד לפני כן – נתקלתי בדמות מתוך הספר שהזכירה לי את סיפורו של יוסף האפרתי, שפורסם באותו מוסף מספר שבועות קודם לכן:

בספר הוא אמנם נקרא בשם אחר, אבל הסיפור היה מוכר עד מאד, ואז הצצתי בהקדשה בתחילת הספר, והפאזל כולו התחבר.

 מעין אוטוביוגרפיה ולא אוטוביוגרפיה משום שסביב סיפור חייה טוותה נועה זית דמויות שונות שלא בשמן, ולא תמיד בתפקידן "האמיתי"; אולי משום צורך לטשטש מעט זהויות, אולי משום שלא התכוונה מלכתחילה לכתוב אוטוביוגרפיה של ממש..

זהו סיפורה של בת קיבוץ, קצת שונה, קצת אחרת, קצת דחויה, בקיבוץ קצת נידח, קצת רחוק – התבגרותה בתוכו, עזיבתה, חזרתה אליו עם הריון בדרך להיותה אם חד-הורית, וחייה כאשה בוגרת בו עד היום.

  להמשיך לקרוא

Share

המשרד למקרים מיוחדים – נתן אנגלנדר

המשרד למקרים מיוחדים"בגרמניה לקחו תחילה את הקומוניסטים,
אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט,
ואז הם לקחו את היהודים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי,
ואז הם לקחו את חברי האיגודים המקצועיים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר איגוד מקצועי,
ואז הם לקחו את הקתולים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי,
ואז הם לקחו אותי,
אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני
."

( © מרטין נימלר)

השיר הזה, שנזכרתי בו השבוע בהקשר שונה לגמרי, חזר והכה בי שוב יחד עם הקריאה בספר "המשרד למקרים מיוחדים". האנשים הנעלמים בארגנטינה, שאיש אינו מוכן להודות כי אי פעם היו, שהמשטר מעלים כל סימן וזכר להיותם.. ורק המשפחות ממשיכות לחפש ולחפש.

להמשיך לקרוא

Share

מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים – מארי אן שייפר ואנני בארוז

מועדון_גרנזי"לכל ספר יש את הרגע שלו. הרגע שבו מהוא משלים את כיבוש קוראו. הרגע שהקורא לא יוכל לשכוח לעולם. הרגע שבו הספר עובר סופית מאגף הביקורים במוחו של קוראו לשיכון הקבע בנשמתו. הרגע שלו" (יובל אלבשן – "תמיד פלורה")

 ב"מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים" הרגע הזה הגיע בעמודים 124 – 126 כשאבן מספר לג'ולייט איך פונו ילדי גרנזי אל תוככי אנגליה עם הכיבוש הגרמני המתקרב.

 אבל אני מקדימה את המאוחר: בלונדון של תיכף אחרי מלחמת העולם השניה מתגוררת ג'ולייט אשטון – סופרת בתחילת דרכה שטוריה המשעשעים פורסמו בעיתון במהלך המלחמה וקובצו עתה בספר. ג'ולייט מקבלת מכתב מן האי גרנזי, מאחד מתושביו, שאיכשהו נתקל בשמה בספר שהיה שייך לה פעם, והוא תוהה אם תוכל לעזור לו למצוא ספרים נוספים הנוגעים לכותב הספר – צ'ארלס לאמב – משום שהוא אוהב מאד את כתביו, והוא מבקש לדון בהם ב"מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים"…

 ג'ולייט שמחה להשיב לו, ומכאן מתפתחת חליפת מכתבים בינה לבינו ובינה לבין שאר חברי המועדון, מכתבים בהם הם מספרים לה על אהבתם לספרים, על ייסוד המועדון (משהו הקשור בהפרת העוצר שהוטל על-ידי הגרמנים), ולאט לאט נפרשים לפניה חייהם של אלה שהיו תחת כיבוש גרמני במשך שנות המלחמה. היא, מצידה, משיבה להם מכתבים ומהם עולה תמונה של החיים בלונדון באותה תקופה ממש.

  להמשיך לקרוא

Share