ארכיון תגיות: מטר

ג'נטלמן במוסקבה – אמור טוואלס

"הרוזן שם את ספרו ואת כוס הפורט שלו בצד, הניח את מתנתה של נינה בחיקו … אחר כך הרים בזהירות את המכסה.. אך מצא בפנים עוד קופסה עטופה בצהוב וקשורה בסרט ירוק-כהה.

הרוזן הזיז את הקופסה הריקה הצדה,.. משך שוב את קצות הקשר השני והרים את המכסה השני.. ומצא שם קופסה שלישית. הרוזן חזר בצייתנות על פתיחת הקשר והמכסה בשלוש הקופסאות הבאות, עד שהחזיק קופסה בגודל קופסת גפרורים. …" (עמ' 113)

כמו לקבל מתנה – חבילה גדולה עטופה בנייר חום, קשורה בסרט,לקרוע את הסרט, לקלף את נייר העטיפה, רק כדי לגלות חבילה, קצת יותר קטנה, עטופה אף היא בנייר, הפעם קצת יותר צבעוני. ולקלף גם אותו, רק כדי לגלות עוד חבילה, עטופה בנייר מרשרש וצבעוני אף יותר, ועוד אחת, ועוד אחת; כך גם הספר הזה. בכל פעם מתגלית הפתעה חדשה, תפנית בלתי צפויה, סיפור מן העבר המאיר אנקדוטה בהווה, דמות חדשה שנפגוש בעתיד ויהיה לה תפקיד משמעותי, או גיבור משנה, שסיפור צדדי מאיר אותו באור שונה, מעניין יותר.

הרוזן אלכסנדר רוסטוב, גיבור הספר, נידון, בשנת 1922, על ידי ועדת החירום של קומיסריון הפנים העממי (ה-נקו"ד), למעצר בית במלון "מטרופול" , הניצב מול הקרמלין במוסקבה, ואם יהין לצאת ממנו אי-פעם, דינו מיתה, ממש כמו כל בני האצולה ברוסיה, לאחר המהפכה הבולשביקית. מלון מטרופול ניצב בככר התאטרון ומחלונותיו ניתן להשקיף על התאטרון והדרך המוליכה אליו, לראות את האורות הדולקים במבואה, כמשה הצופה אל הארץ, ואליה לא יבוא.

מוסקבה 1922

מאחר שמלון מטרופול ממילא היה לו כבית שני בשהותו במוסקבה, שמח הרוזן על ה"כלא" הזה שניתן לו, אלא שהתברר לו, שלא הסוויטה החביבה עליו, זו שחי בה לא מעט זמן, ואשר רוהטה ונתמלאה בחפציו, היא זו שהוקצתה למעצר הבית שלו, אלא חדר קטן בעליית הגג, בקומה הששית, שהמעלית אף אינה מגיעה אליו, משום שקומה זו יועדה תמיד לאלה שהם מייחוס פחוּת מזה של האצילים והאורחים במלון, ומשום גודלו של החדר עליו להפרד ממרבית החפצים והרהיטים והספרים ושאר שכיות החמדה שהביא עמו מן הטירה, עת עבר לגור במוסקבה. ולהפרד מחפצים זהו עניין די קשה.

להמשיך לקרוא

Share

שנה של מחשבות מופלאות – ג'ואן דידיון

"לפני תשעה חודשים וחמישה ימים, ב- 30 בדצמבר 2003, בערך בתשע בערב, זמן קצר אחרי שהתיישבתי עם בעלי, ג'ון גרגורי דאן, לאכול ארוחת ערב ליד השולחן שבחדר המגורים של דירתנו בניו-יורק, עבר כנראה ג'ון אירוע כלילי מסיבי פתאומי שגרם למותו. בתנו היחידה, קווינטנה, שכבה בחמשת הלילות שקדמו לכך חסרת הכרה ביחידה לטיפול נמרץ..  . מה שנראה כשפעת דצמבר שהיתה חמורה דיה כדי להבהיל את קווינטנה לחדר מיון בבוקר חג המולד, התפתח לדלקת ריאות והלם זיהומי. בספר הזה אני מנסה למצוא היגיון בתקופה שבאה לאחר מכן, …" (עמ' 10)

ג'ון דידיון היתה נשואה לג'ון גרגורי דאן ארבעים שנה. במהלך ארבעים השנים הללו, למעט תקופות קצרות מאד לא נפרדו. שניהם כתבו ועבדו בביתם, כל אחד בחדר העבודה שלו / שלה, והעבירו אחד לשניה לסקירה ולחוות דעת. יחד כתבו מספר תסריטים ועבדו על פרוייקטים נוספים. מין סימביוזה מופלאה בין שני אנשים שהמלה הכתובה היא לחם חוקם, ויש להם זה את זו, ויש להם ילדה משותפת, וחברים וחיים מלאי עניין, ופתאום הכל מתהפך. הכל נפסק בבת אחת.

"את מתיישבת לארוחת הערב והחיים כפי שאת מכירה אותם מסתיימים." (עמ' 56 ובעוד מקומות לאורך הספר.)

להמשיך לקרוא

Share

הדרך הצרה אל הצפון העמוק – ריצ'רד פלנגן

"בסופו של דבר נותרו רק החום וענני הגשם, והחרקים והציפורים והחיות והצמחים שלא ידעו דבר ושלא אכפת היה להם מדבר. בני האדם הם רק דבר אחד מבין דברים רבים, וכל אותם דברים שואפים לחיות, וצורת החיים הנעלה ביותר היא החירות: של אדם להיות אדם, של ענן להיות ענן, של במבוק להיות במבוק.

עשרות שנים יעברו. כמה קטעים קצרים של המסילה יבוראו על ידי מי שסבורים שהזיכרון הוא חשוב, ויהפכו בבוא הזמן לרגליים ללא גוף, רגליים מוזרות שהושבו לחיים – אתרי תיירות, אתרים קדושים, אתרים לאומיים.

כיוון שהקו הזה, כמו כל הקווים נקטע, הכול היה לחינם, ודבר לא נותר ממנו. אנשים המשיכו לחפש משמעות ותקווה אבל דברי הימים הם בסך הכול סיפור טובעני של תוהו ובוהו.

ואת כל ההרס העצום הזה, האינסופי והקבור עמוק, כיסה הג'ונגל הנמתח באדישות אל האופק. רק עשב גבוה נותר מחלומות על אימפריה ומאנשים מתים." (עמ' 264 – 265)

מסילת הרכבת תאילנד-בורמה הייתה מסילת רכבת שנבנתה בארצות אלו במהלך הכיבוש שלהן בידי יפן במלחמת העולם השנייה. המסילה, בת 415 קילומטרים, קישרה בין הערים בנגקוק שבתאילנד ורנגון שבבורמה ושימשה את הצבא היפני לשם העברת אספקה לכוחותיו שבבורמה אשר התעתדו לפלוש משם להודו.

המסילה נבנתה בעבודת כפייה על ידי כ- 270 אלף עובדים אסיאתיים וכ- 60 אלף שבויים מצבאות בעלות הברית. העובדים הועבדו על ידי היפנים בתנאים קשים ביותר וכתוצאה מהם מתו לפחות 100 אלף מהם – לפחות 90 אלף עובדים מקומיים וכ- 10,000 עד 16 אלף שבויים.

(מתוך הערך: מסילת הרכבת תאילנד-בורמה בויקיפידיה)

להמשיך לקרוא

Share

באבא סֶגי וחייהן הסודיים של נשותיו – לולה שונֵיִין

באבא סגי

לצד מדף ספרי הודו הולך ומתרחב מדף ספרי אפריקה שלי; אם פעם היו שם רק ספרי צ'ינוא אצ'בה והספרים בסדרת "סוכנות הבלשיות", אחר כך נוספו  צ'ימננה נגוזי אדיצ'ה ודייב אגרס (בספרו "מהו המה")  וצ'יקה אוניגווה, ועכשיו – הצטרפה לולה שוניין, וכלל לא ברור לי למה המתין הספר הזה זמן כה רב על "מדף הספרים הממתינים לקריאה", ומדוע הססתי כה לפני שהתרציתי בסופו של דבר, ולקחתיו לידי.

 ארבע נשים לו לבאבא סגי, ניגרי עשיר ושמן, בעל בית היוצא מדי יום לעיסוקיו וכשהוא חוזר לביתו עומד כל הבית עליו לשרתו. ארבע נשים, הצעירה בהן – בּולַנְלֶה הצטרפה זה עתה, ומיד התעוררו נגדה כל שלושת הנשים הקודמות, שמעתה יהיו להן פחות לילות עם באבא סגי, ואולי הוא יאהב אותה יותר, ממש כמו שהיה כשהגיעה פֶמי, האשה השלישית, שהיא יפה יותר מכולן. בולנלה גם משכילה, יודעת קרוא וכתוב, ואף למדה באוניברסיטה, ובכך מאיימת עוד יותר על שלושת הנשים.

  להמשיך לקרוא

Share

לא רציונלי ולא במקרה – דן אריאלי

לא רציונלי

ספר עיון מרתק למדי על הדרכים בהן אנו מחליטים לפעול בדרכים שונות.

 למשל – דרכיהם המתוחכמות של הפרסומאים לגרום לנו לשלם יותר על מוצרים שלא התכוונו מלכתחילה לקנות, ובתנאי שיכללו בעסקת חבילה (מי אמר "4 במאה"?), בפרק "האמת על היחסיות"

 על מחיר הפנינים : אסטרטגיה (גאונית, אני חושבת) לקביעת מחיר למוצר שאין לו מחיר כלל (התאים לי בדיוק לסיבוב בשוק הפנינים בבייג'ין). קביעת מחירי עוגן (לעתים שרירותיים לגמרי) למוצרים.

 על שוברי החינם למוצרים שמעולם לא רצינו, והטומנים בחובם הצעה "מצוינת" למוצר במחיר "מיוחד" (זוכרים את ימי המכירות וסופי השבוע חינם בקלאב הוטל?)

 על התנדבות ותשלום בעבור עבודה שהיינו מוכנים לעשות בהתנדבות.

 כל אחד ואחת יכולים למצוא עצמם בספר הזה, ולבחון התנהגויותיהם והחלטותיהם בהתאם למדדים השונים.

 ואם נשנה, ואפילו במעט, כמה וכמה החלטות והתנהגויות שלנו בעקבות הספר זה, כי אז לא בזבזנו זמננו בקריאתו.

   להמשיך לקרוא

Share

בית העירייה הישן – רוברט רוטנברג

בית העירייה הישן

ספר מתח שאין בו מתח כלל. הרצח מופיע בפרק הראשון, הרוצח מתוודה בסופו של הפרק הראשון. נפתרה התעלומה.

אין בכלל תעלומה.

 אז זהו שלא!

 יש כל הזמן רמזים שמשהו חסר, משהו לא מסתדר בדיוק במקום, צירופי מקרים לא ברורים, איזה עניין שחמק מעיניהם של השוטרים, של הפרקליטים משני הצדדים. אולי בכל זאת יש תעלומה.

 אבל נתחיל מההתחלה. כמיטב ספרי המתח מתחיל הספר באקספוזיציה רחבה של הגיבורים הראשיים והמשניים בספר, כשלכל אחד מוקדש פרק. לאחר מכן יסופר הסיפור פעם מנקודת מבטו של גיבור זה, ופעם מנקודת מבטה של הגיבורה האחרת.

 בין הדמויות ניתן למנות את גורדיאל סינג, מהגר מהודו, שם היה נהג קטר, ועתה, בגיל 74 (משום שאדם חייב לעבוד) הוא מחלק עיתונים.

השוטר קניקוט, שהוריו נהרגו בתאונת דרכים ואחיו נרצח, ועל כן נטש את משרת עורך הדין שהיתה לו והצטרף למשטרה.

להמשיך לקרוא

Share

הילד של המכשפה – מייקל גרובר

הילד של המכשפה

הילד של המכשפה הוא בעצם לא הילד שלה, אלא תינוק מכוער להפליא שהושאר עבורה בסל על ידי לא נדע מי, משום שנראה כמו שדון קטן, ועל כן מתאים למכשפה.

והיא, בניגוד לכל הגיון בריא, במקום להפטר ממנו, או לאכלו, או לחפש לו איזה בית יתומים הגון, פתאום מתעוררים בה רגשות אמהיים והיא מחליטה לאמץ אותו לבן.

כמובן שלמכשפה שכמותה אין באמת הכישורים להיות אם, וגם לא הסבלנות והיכולת.. בינינו, לאיזו אם צעירה יש את כל אלה; שלא לדבר על העיסוקים הרבים שלה, המחייבים המצאותה בכל מיני מקומות חשובים במועדים קבועים מראש, שאינם ניתנים לדחייה (כמו כל אשת קריירה בימינו).

היא לוקחת לילד מטפלת.. בעצם, אומנת – דובה גדולה, ואחר כך מורה שהוא שד נורא ואיום, אבל בעל כישורים מעניינים (כן, כמו כל מיני הורים שלוקחים מטפלות, או שולחים את הילדים למעונות, ואחר כך לבית הספר, שם יש מורים מצוינים וגם כאלה שהם לא ממש…).

להמשיך לקרוא

Share

הגרדום בקרחת היער – אלן ברדלי

הגרדום בקרחת היער

פגישה נוספת עם פלביה דה-לוס, הבת השלישית והצעירה למשפחת דה-לוס, המתגוררת בבאקשו, באנגליה ה(מאד) כפרית. משפחה עם שושלת יוחסין ההולכת אחורה עד המאה ה- 11 לפחות, שהונה הדלדל למדי:

"הבעיה שלנו, בני משפחת דה לוס, החלטתי, היא שאנחנו שורצים היסטוריה בדיוק כמו שאנשים אחרים שורצים כינים. בני משפחת דה לוס ישבו בבאקשו מאז שנתקע למלך הרולד חץ בעין בקרב הייסטינגס ב- 1066, ורובם היו אומללים בדרך סבוכה כזאת או אחרת. כנראה אנחנו נולדים עם שמץ של גדולה ואפלה בעורקינו, ואנחנו לא יכולים לדעת, ברגע מסוים, איזה מהשניים מניע אותנו." (עמ' 241)

 פלביה, בת אחת עשרה בערך, סקרנית וחקרנית, חובבת כימיה (מתעניינת בעיקר בדרך ייצור וזיקוק רעלים שונים), קצת מפוזרת, קצת לא אחראית:  "ילדות בנות אחת-עשרה לא אמורות להיות אחראיות. אנחנו כבר לא בגיל הבובתי החמוד: הגיל שבו אנשים מתכופפים אלייך ומדגדגים אותך בבטן ועושים קולות טפשיים. רק המחשבה על זה מעוררת בי חלחלה. ועדיין לא הגענו לגיל שאפשר להחשיב אותנו לבוגרות. האמת היא שאנחנו בלתי נראות, חוץ מהמקרים שבהם אנחנו בוחרות להראות." (עמ' 102)

 הבית, כאמור, בית אצולה (נמוכה) והחינוך – תרבותי לעילא: "אבא אמר לנו שלהאזנה למוזיקה יש חשיבות רבה בחינוכה של אישה הגונה." (עמ' 48)

  להמשיך לקרוא

Share

המתיקות שבתחתית הפאי – אלן ברדלי

 

המתיקות שבתחתית הפאי

שנת אלף תשע מאות וחמישים – מחצית המאה העשרים; בריטניה של אחרי המלחמה מתחילה להתאושש ממאורעות המלחמה העולמית השניה.

 בריטניה הכפרית ובה (עדיין) משפחות אצולה בדרגה זו או אחרת (כאלה שכיכבו פעם בספרים כמו טום ג'ונס, או ספריו של דיקנס). משפחות שלהן שושלות יוחסין ההולכות מאות רבות אחורה, חלקן מתגוררות באחוזות שמיסי הירושה אוכלים בהן בכל פה, וכבר אינן יכולות לתחזק את הפאר של פעם…

 אבל הכבוד נשאר. השמות המוענקים לילדים (ולילדות) תמיד יהיו שמות עם ניחוח אצולה; תמיד יהיו לילדים ולילדות הללו תחביבים מעניינים, ידע נרחב בספרות ובמוסיקה, ובתרבות בכלל.

 המשפחה מתגוררת ב"בית החדש" שהוא "רק" בן שלוש מאות שנה, אחרי ש"הבית הישן" נשרף בידי השכנים, מסיבות של אמונה. .. "שני אבות מאוחרים יותר בשושלת דה-לוס, ויליאם ואנתוני דה לוס, שהסתכסכו בגלל מלחמת קרים, השחיתו את קווי המתאר של המבנה המקורי. כל אחד מהם הוסיף אגף, ויליאם את האגף המזרחי ואנתוני את המערבי.

כל אחד מהם הפך למתבודד בממלכה שלו, וכל אחד מהם אסר על השני להניח את כף רגלו על הקו השחור שחצה את המבנה מהפרוזדור בחזית, לאורך אולם הכניסה ועד שירותי ראש המשרתים שמאחורי המדרגות האחוריות. שני אגפי הלבנים הצהובות שלהם, כמו מורסות ויקטוריאניות, היו משוכים לאחור ככנפיים קצוצות של מלאך בית קברות. ככה נראו בעיני החלונות והתריסים הגבוהים של החזית הג'ורג'יאנית של באקשו, כמו הבעה צדקנית ומופתעת של בתולה זקנה שפקעת השיער שלה הדוקה מדי." (עמ' 12)

להמשיך לקרוא

Share

ארבע אחרי הצהריים – נועה זית

ארבע אחרי הצהרייםכמה עמודים לפני סוף הספר, קראתי במוסף הארץ (מיום 12.6.09) ראיון עם נועה זית, ראיון שביסס לחלוטין את ההרגשה שלי לאורך כל הספר כי זהו סוג של אוטוביוגרפיה.

אבל עוד לפני כן – נתקלתי בדמות מתוך הספר שהזכירה לי את סיפורו של יוסף האפרתי, שפורסם באותו מוסף מספר שבועות קודם לכן:

בספר הוא אמנם נקרא בשם אחר, אבל הסיפור היה מוכר עד מאד, ואז הצצתי בהקדשה בתחילת הספר, והפאזל כולו התחבר.

 מעין אוטוביוגרפיה ולא אוטוביוגרפיה משום שסביב סיפור חייה טוותה נועה זית דמויות שונות שלא בשמן, ולא תמיד בתפקידן "האמיתי"; אולי משום צורך לטשטש מעט זהויות, אולי משום שלא התכוונה מלכתחילה לכתוב אוטוביוגרפיה של ממש..

זהו סיפורה של בת קיבוץ, קצת שונה, קצת אחרת, קצת דחויה, בקיבוץ קצת נידח, קצת רחוק – התבגרותה בתוכו, עזיבתה, חזרתה אליו עם הריון בדרך להיותה אם חד-הורית, וחייה כאשה בוגרת בו עד היום.

  להמשיך לקרוא

Share