ארכיון תגיות: מרגרט אטווד

זרע-רע – מרגרט אטווד

"…אנשים אציליים לא עושים דברים בשביל הכסף, פשוט יש להם כסף וזה מה שמאפשר להם להיות אציליים. הם בעצם לא צריכים לחשוב על כסף; הם מניבים מעשים טובים כמו שעץ מצמיח עלים. …" (עמ' 69)

קודם כל ולפני הכל, לאלה בינינו שאינם מכירים על בוריו את המחזה "הסערה" מאת וויליאם שייקספיר, מומלץ מאד לקרוא לכל הפחות את סיפור המחזה בסוף הספר, ולשוב ולקראו לאחר קריאת הספר כולו. לגמרי מאיר עיניים ונותן משמעות רבה ונוספת לסיפור, שיכול היה להיות רק סיפור. אבל אפשר לסמוך על מרגרט אטווד שאצלה לא יהיה "סתם" סיפור; תמיד יהיו סביבו משמעויות נוספות ומורכבויות נוספות.

אטווד, שבעת שנים וכיבודים; רק ה"נובל" משום מה מתמהמה, ובכל שנה נבחרים סופרים ומשוררים וסופרות ומשוררות מצויינים וראויות למדי, אבל לא כולם קרובים למעמדה הרם והנישא, הן בקרב שוחרי האיכות והן בקרב הקהל הרחב; אטווד זו יכולה להרשות לעצמה להשתעשע, בכל פעם מחדש, בהרפתקה ספרותית או עיונית אחרת, תוך שאינה נוטשת את הכתיבה הווירטואוזית ואת יכולת הסיפור המופלאה. או השירה, כמובן. כך יכולה היתה להשתעשע בליווי האדפטציה הטלוויזיונית שנעשתה לספרה "סיפורה של שפחה", או לעסוק בחקר המושג "חוב" כדי להנגיש את תולדותיו של החוב, על כל צורותיו, לקורא/ת מן המאה העשרים ואחת, ולהצניע פעם יותר ופעם פחות, בכל אחד ואחד מספריה, את האג'נדות שלה, הפמיניזם, ההתנגדות למרוץ אחר העושר ולא משנה באיזה מחיר, ההתנגדות לתאגידים הטורפניים וחסרי המוסר.

ובכן, גם ב"זרע-רע" בחרה אטווד לכתוב מעבר לסיפור. לקחת את המחזה "הסערה" של שייקספיר, לכתוב סיפור לאורו וגם להטמיע אותו בספר. ארס-פואטיקה במיטבה.

להמשיך לקרוא

Share

והלב הולך אחרון – מרגרט אטווד

רצון חופשי. בואו נדבר רגע על רצון חופשי. עד כמה הרצון שלנו באמת חופשי, עד כמה הבחירה שלנו באמת חופשית, חופשיה מאילוצים של צרכי מחיה, מוסכמות החברה, הסוציאליזציה של כולנו? עד כמה אנחנו יכולים לבחור את המקצוע שבו נעסוק, או אם נרצה להחליף? עד כמה אנו חופשיות לבחור את מי שעמו נחלוק את חיינו, או חלק מהם?

עד כמה אשה צעירה, שיש לה ילדים ואין לה השכלה או הכשרה מקצועית, ואין לה מנין לשלם את שכר הדירה הקרוב, עד כמה אשה כזו יכולה לבחור שלא למכור את גופה לכל דורש, פעם אחת, פעמיים? ואז איך תצא מן המעגל?

עד כמה איש צעיר שגדל בחברה סגורה ורוצה לעזוב אותה, אך יודע שהעזיבה הזו תפגע בכבוד המשפחה ובסיכויי השידוך של אחיו ואחיותיו, עד כמה הבחירה שלו להשאר חופשית באמת?

או, נניח שאתם זוג צעיר ואוהב, שנישאתם וקניתם בית עם משכנתא מסוימת, לשניכם יש מקומות עבודה בטוחים, וחלומות על העתיד, ילדים, משפחה. את עובדת בבית אבות יוקרתי, ואתה בתעשיית הרובוטיקה. ויום אחד הכל מתנפץ, כל החלומות, כל מה שאי פעם רציתם. משבר כלכלי מחייב את סגירת בית האבות, כי המשפחות כבר לא יכולות לשלם, ותעשיות ההיי-טק נודדות למקום אחר, ואתה מפוטר (באנגלית יש לזה ביטוי: Made redundant, נעשה מיותר), ופתאום אין לכם מספיק כדי לשלם משכנתא, והבנק מעקל את ביתכם שאהבתם, ואתם עוברים לגור במכונית. אתם לא יכולים לוותר עליה, משום שהיא המגן האחרון בפני הסביבה שהפכה להיות סביבת פרא, עם כנופיות של אנשים שאיבדו יותר מכם, ויש להם עוד פחות להפסיד, וכל מה שהם רוצים הוא את מה שיש לכם.

להמשיך לקרוא

Share

Lady Oracle – Margaret Atwood

ג'ואן פוסטר היתה פעם ילדה שמנה. שמנה מאד. קראו לה אז ג'ואן ד'לקורט, היא היתה פרי הריון לא לגמרי מתוכנן. משום כך גם היתה לא כל כך רצויה אצל אמה. האב נעלם למשך שנות המלחמה, בכל מיני תפקידים מיוחדים כאלה או אחרים וג'ואן נשארה עם האם, ילדה לא לגמרי רצויה. האב שחזר מן המלחמה הפך לרופא בבית החולים ומעמדו אפשר למשפחה הקטנה להתקדם במעמד הכלכלי, ולאם לקדם את מעמדה החברתי (או כך חשבה). רק הילדה נשארה מקור לאכזבה.

את תשומת הלב המירבית השיגה ג'ואן כאשר אכלה ועלתה עוד ועוד במשקל; הערות האם, וההתיחסות בכלל נגעו בעיקר לכך, ומשום כך אכלה עוד ועוד.

כל ילדותה, ונעוריה, הוכתבו ממשקלה וממידותיה:

I was quite fat by this time and all fat women look the same, they all look forty-two. Also, fat women are not more noticeable than thin women; they’re less noticeable, because people find them distressing and look away.” (Page 83)

All sorts of things had been happening behind my back, it appeared: treacheries and famines, diplomatic coups, ideological murders and doomed heroic exploits. Why had no one told me? They had, perhaps, but I hadn’t been listening. I had been worrying about my weight.” (Page 156)

“If Desdemona was fat who would care whether or not Othello strangled her?” (Page 51)

במסגרת המעמד החברתי שהאם בקשה לרכוש לעצמה, נשלחה ג'ואן לתנועת הצופות, ל"שבט" במקום ה"נחשב" יותר, אך המרוחק יותר ממקום מגוריה. כדי להגיע לשם התלוותה לשלוש נערות, מבוגרות מעט ממנה, שלא חדלו להציק לה ולהתעלל בה, בדרך שיכולה להזכיר לחובבות וחובבי אטווד את סיפורי הגיבורה ב"עין החתול"

להמשיך לקרוא

Share

The Heart Goes Last – Margaret Atwood

The Heart Goes Lastזוג צעיר, תחילת החיים יחד. עוד אין להם ילדים. היא, שרמיין, יפה כמו מלאך, או כמו בובת ברבי, צנועה כזאת, שמרנית במידה מסוימת, טובת לב. עיקר עניינה בביחד הזה שכדאי וצריך לשמור עליו, בחיים הזעיר בורגניים האלה, שנראים כמו הבטחה אחת גדולה. הוא, סטן, גבר כל-אמריקאי, כזה שיודע מתי צריך לכסח את הדשא, ואיך לתחזק את כלי העבודה. לשרמיין היתה עבודה כמתאמת ארועים ב- Ruby Slippers רשת בתי אבות. קריירה מובטחת. לו היתה פעם עבודה בבקרת איכות ב- Dimple Robotics , עולם של צרכנות ותאגידים. אבל אז הכל נגמר.

There used to be a lot of jobs licking ass in the corporate world, but those asses are now out of reach. Banking’s left the region, manufacturing too; the digital genius outfits have migrated to fatter pastures in other, more prosperous locations and nations. Service industries used to be held out as a promise of salvation, but those jobs too are scarce, at least around here.

המשבר הכלכלי גרר את שרמיין וסטן, אט אט, קודם אל מחוץ למעגל העבודה, אחר כך נאלצו לוותר על הבית ולעבור לחיות במכונית. עבודה מזדמנת לה בבר, שפעם היה מקום מפלט להייטקיסטים שהפרוטה ואף יותר מכך, בכיסם. לו אין עבודה, הוא עסוק בלשמור על המכונית מפני נוודים ופורעי חוק, ולשמור על שרמיין מפני גברים אחרים.

להמשיך לקרוא

Share

Stone Mattress – Margaret Atwood

Stone mattressספר של מרגרט אטווד, כל ספר של מרגרט יש לומר, הוא חגיגה לכל אוהביה, ולעולם הספרות בכלל, וגם Stone Mattress אינו יוצא מכלל זה; תשעה סיפורים, חלקם קצרים, חלקם פחות, כולם "מהחיים" אין בהם דיסטופיה או אוטופיה או עולמות אחרים, רובם סיפורים משלהי החיים, עם התבוננות לאחור והרבה חכמת חיים ארוכים, וכמובן, כמו אצל אטווד – התבוננות ביקורתית על העולם האנושי הלבן, השבע.

כך, למשל, בסיפור החותם את הספר – Torching the Dusties , סיפור שהזכיר לי בדרך זו או אחרת את ספרו של ניר ברעם צל עולם. הסיפור – סיפורה של ווילמה, אשה בשלהי חייה שראייתה הולכת ומדרדרת, ובעצם היא מסוגלת לראות בעיקר אור וצל ומשהו בזוויות העיניים, וגם שורות שורות של אנשים קטנים ונשים קטנות בבגדים מרהיבים, צועדים בבגדים אחידים ומחוללים לנגד עיניה מסביב למסגרת החלון, לכלי הסוכר ובכל מקום בו נחות עיניה, המתגוררת ב"אחוזת אמבורזיה" בית אבות מהודר שיש בו, כמו בכל בית אבות, מדור נפרד לתשושי נפש וגוף, מחלקה סגורה שכזו אליה מעבירים כל מי שלדעת הסגל אינו מתפקד, ושאר הדיירים, שיכולים להרשות לעצמם מגורים בבית שכזה. יש לה חבר לווילמה – טוביאס – המתגורר בצד השני של בית האבות, המסייע לה בהכנת ארוחות הבוקר היומיות, ובמצעד לחדר האוכל וחזרה לארוחות הצהריים והערב, ובתמורה עליה להקשיב לכל סיפורי הנפלאות (והנסים) שלו.

להמשיך לקרוא

Share

Positron – Margaret Atwood

Episode 1 – I’m Starved for Youpositron

Episode 2 – Choke Collar

Episode 3 – Erase Me

Episode 4 – The Heart Goes Last

 “Consilience = cons + resilience. do time now, buy time for our future.” (I’m Starved for You. Positron – Episode 1)

 הרעיון בבסיסו הוא לשמור על חברה רגועה, שומרת חוק, שכל פרט בה מחויב לכלל.

הכל החל בתקופה קשה שבה אחוזי האבטלה עלו, ובעיקר בגילאים הנמוכים יחסית של שנות העשרים עד השלושים; המשבר הכלכלי הוליד פשיעה, הפשיעה הולידה צורך בעוד ועוד בתי כלא, והבעיות לא נפתרו אלא רק הלכו והחריפו. כך נוצרה החברה החדשה (האטוודית החדשה, יש לומר) שבה כולם לוקחים חלק, ומשום כך כולם מחוייבים לשמירה על החוק ובעיקר על הסדר.

 ““Positron,” which technically means the antimatter counterpart of the electron, but few would know that. As a word it just sounded very, well, positive.” (I’m Starved for You. Positron – Episode 1)

  להמשיך לקרוא

Share

MaddAddam – Margaret Atwood

maddaddam
There’s the story, then there’s the real story, then there’s the story of how the story came to be told. Then there’s what you leave out of the story. Which is part of the story too.”

סגירת מעגלים; מעגלים שנפתחו ב"בז וניאלה" וב"שנת המבול" נסגרים בספר הזה – מאדאדאם, השלישי בטרילוגית מאדאדאם של אטווד.

אם ב"בז וניאלה" הכרנו את האדם האחרון בעולם  – ג'ימי המכונה "איש השלג"  ועמו חבורת הבזאים, יציר כפיו של חברו המוכשר, הגאון, המטורף, גלן, המכונה "בז" – דמויי אדם –  שכפול גנטי של אדם עליון במידה מסוימת, מוזר במידה אחרת, תמים ורך כתינוק שנולד, מכיוון אחר – אדם שלא ידע תשוקה ולא שנאה, לא קנאה ולא עצבות….

אחרי שכל בני האדם כלו מן האדמה, קודם ניצלו את משאביה עד תום, פגעו באקלימה, ולאט לאט נכחדו (לא בלי עזרתו של בז), נשארו רק הבזאים וג'ימי-איש-השלג, אחרון בני האדם.

או שלא

להמשיך לקרוא

Share

לפני הכל – מרגרט אטווד

LifneyHakolיש משהו נפלא ביותר בלגלות ספר שלא ידעת עליו דבר (או שידעת ושכחת לגמרי) בחנות לספרים משומשים, ספר של סופרת אהובה ומופלאה (שיכולה, מצדך, לכתוב גם את ספר הטלפונים מחדש), ולקחתו מיד הביתה, לקדמו ב"תור הספרים הממתינים להיקרא" ולהכיר שוב עולם חדש מופלא, מוכר לגמרי ונדוש, ובכל זאת מואר באור חדש.

 אטווד – בספר מוקדם למדי שלה – מציגה, דרך סיפוריהם של שלושה אנשים, את דעותיה והאג'נדה שלה, ואין אלה מובחנים כמעט כלל בתוך הסיפור הנפלא, אלא אם חושבים על כך, ומקדישים לטקסט ומנתחים אותו בדרכים מסויימות.

 ולספר עצמו. זהו, כאמור סיפורם של שלושה אנשים וחייהם השזורים זה בזו:

 לשיה – פליאונטולוגית העובדת במחלקה הפרהיסטורית, עם עצמות הדינוזאורים, עם שלדיהם המשוחזרים, והמבינה אותם ומכירה אותם טוב יותר מאשר את בני האדם. לשיה, יהודיה למחצה:  ".. לשיה אינה יהודיה באמת. היא היתה יכולה להיות מסווגת כיהודיה אמיתית רק אם אמה היתה יהודיה במקום אביה. מסתבר שהגֵן עובר דרך האם, כמו הֶמופיליה." (עמ' 82), שילדותה שזורה במריבות בין הסבתות בנות הדתות השונות, החיה עם ויליאם – פעיל סביבתי, שנותן לה בעיקר תחושת בטחון; לא אהבה, או חיבה מיוחדות. רק סוג של השתייכות.

להמשיך לקרוא

Share

שנת המבול – מרגרט אטווד

 שנת המבול"… קרב ובא עלינו המבול הצחיח, ויבוא הקץ על הקנייה ועל המכירה, ונמצא את עצמנו מסתמכים על משאבינו לבדם.." (עמ' 138)

 סוף העולם הגיע. סוף העולם, כפי שאנחנו מכירים אותו (ועוד קצת בכיוון הכלכלה החזירית וניצול משאבי כדור הארץ, הפיתוחים המיוחדים, הכלאות בעלי החיים, השימוש בגנטיקה, הנסיון להעניק נעורי נצח לעשירים במיוחד, שיכולים להרשות לעצמם, הנסיון ליצור אדם עליון). סוף העולם, זה שהכרנו ב"בז וניאלה", הגיע. ממש כמו סוף העולם שם; סערות מונסון כל יום אחרי הצהריים, שמי שאינו מוגן מהן, ימצא את מותו לבטח. בעלי חיים משובטים ומהונדסים גנטית מסתובבים פרא בשטח, וכל בני האדם, למעט יחידי סגולה, מצאו מותם במגיפה איומה ונוראה שהרגה רק בבני המין האנושי.

 בין מתי המעט נמצאת טובִּי, שנשארה לבדה באחד ממכוני היופי והספא, אלה שהבטיחו להעניק נעורי נצח לכל הבאות בשעריהם (תמורת שלמונים רבים). טובי, שפעם היתה בכת גנני האלוהים, ונאלצה לברוח משם יום אחד, ולהסתתר מפני רודפיה, ומקום המפלט שלה היה הספא היוקרתי ביותר.. עד שכולם החלו למות.

 "'אתה מתכוון לומר שאם יש אלוהים בסיפור, יש גם עונש', אמרה טובי.

'כן', אמר אדם אחת. 'יש עונש גם בלי אלוהים בסיפור, כמובן, אך הסיכוי שאנשים יכירו בכך נמוך יותר. אם יש עונש, הם רוצים במעניש. לא חביבים עליהם אסונות חסרי משמעות'". (עמ' 261)

להמשיך לקרוא

Share

סיפורה של שפחה – מרגרט אטווד

סיפורה של שפחה(תרגום חדש)

 "אי אפשר לתאר משהו בדיוק כפי שהיה, כי מה שאתה אומר לעולם אינו מדויק, תמיד עליך להשמיט משהו, יש יותר מדי חלקים, צדדים, זרמים נגדיים, דקויות, יותר מדי מחוות שמשמעותן יכולה להתפרש כך או כך, יותר מדי צורות שבשום אופן אי אפשר לתאר אותן בשלמות, יותר מדי טעמים, באוויר או על על הלשון, בני גוונים, יותר מדי." (עמ' 154)

 גִלעד היא מה שהיתה פעם ארצות הברית, שנסוגה בזמן והפכה למדינה פוריטנית / דתית. נשים איבדו את עצמאותן, אך זכו בביטחון מסוים, בטחון מפני אונס, הטרדה, בטחון מפני הפחד:

"אני זוכרת את הכללים, כללים שלא נאמרו במפורש, אבל כל אשה הכירה: אל תפתחי את הדלת לזר, אם אם הוא טוען שהוא שוטר. אלצי אותו להחליק את התעודה שלו מתחת לדלת. אל תעצרי על הכביש לעזור לנהג המעמיד פנים שהוא בצרה. המשיכי לנהוג בדלתות נעולות. אם מישהו שורק, אל תסבי את פנייך להסתכל. אל תיכנסי למכבסה אוטומטית לבד בלילה." (עמ' 35)

  להמשיך לקרוא

Share