ארכיון תגיות: מרגרט אטווד

Lady Oracle – Margaret Atwood

ג'ואן פוסטר היתה פעם ילדה שמנה. שמנה מאד. קראו לה אז ג'ואן ד'לקורט, היא היתה פרי הריון לא לגמרי מתוכנן. משום כך גם היתה לא כל כך רצויה אצל אמה. האב נעלם למשך שנות המלחמה, בכל מיני תפקידים מיוחדים כאלה או אחרים וג'ואן נשארה עם האם, ילדה לא לגמרי רצויה. האב שחזר מן המלחמה הפך לרופא בבית החולים ומעמדו אפשר למשפחה הקטנה להתקדם במעמד הכלכלי, ולאם לקדם את מעמדה החברתי (או כך חשבה). רק הילדה נשארה מקור לאכזבה.

את תשומת הלב המירבית השיגה ג'ואן כאשר אכלה ועלתה עוד ועוד במשקל; הערות האם, וההתיחסות בכלל נגעו בעיקר לכך, ומשום כך אכלה עוד ועוד.

כל ילדותה, ונעוריה, הוכתבו ממשקלה וממידותיה:

I was quite fat by this time and all fat women look the same, they all look forty-two. Also, fat women are not more noticeable than thin women; they’re less noticeable, because people find them distressing and look away.” (Page 83)

All sorts of things had been happening behind my back, it appeared: treacheries and famines, diplomatic coups, ideological murders and doomed heroic exploits. Why had no one told me? They had, perhaps, but I hadn’t been listening. I had been worrying about my weight.” (Page 156)

“If Desdemona was fat who would care whether or not Othello strangled her?” (Page 51)

במסגרת המעמד החברתי שהאם בקשה לרכוש לעצמה, נשלחה ג'ואן לתנועת הצופות, ל"שבט" במקום ה"נחשב" יותר, אך המרוחק יותר ממקום מגוריה. כדי להגיע לשם התלוותה לשלוש נערות, מבוגרות מעט ממנה, שלא חדלו להציק לה ולהתעלל בה, בדרך שיכולה להזכיר לחובבות וחובבי אטווד את סיפורי הגיבורה ב"עין החתול"

להמשיך לקרוא

Share

The Heart Goes Last – Margaret Atwood

The Heart Goes Lastזוג צעיר, תחילת החיים יחד. עוד אין להם ילדים. היא, שרמיין, יפה כמו מלאך, או כמו בובת ברבי, צנועה כזאת, שמרנית במידה מסוימת, טובת לב. עיקר עניינה בביחד הזה שכדאי וצריך לשמור עליו, בחיים הזעיר בורגניים האלה, שנראים כמו הבטחה אחת גדולה. הוא, סטן, גבר כל-אמריקאי, כזה שיודע מתי צריך לכסח את הדשא, ואיך לתחזק את כלי העבודה. לשרמיין היתה עבודה כמתאמת ארועים ב- Ruby Slippers רשת בתי אבות. קריירה מובטחת. לו היתה פעם עבודה בבקרת איכות ב- Dimple Robotics , עולם של צרכנות ותאגידים. אבל אז הכל נגמר.

There used to be a lot of jobs licking ass in the corporate world, but those asses are now out of reach. Banking’s left the region, manufacturing too; the digital genius outfits have migrated to fatter pastures in other, more prosperous locations and nations. Service industries used to be held out as a promise of salvation, but those jobs too are scarce, at least around here.

המשבר הכלכלי גרר את שרמיין וסטן, אט אט, קודם אל מחוץ למעגל העבודה, אחר כך נאלצו לוותר על הבית ולעבור לחיות במכונית. עבודה מזדמנת לה בבר, שפעם היה מקום מפלט להייטקיסטים שהפרוטה ואף יותר מכך, בכיסם. לו אין עבודה, הוא עסוק בלשמור על המכונית מפני נוודים ופורעי חוק, ולשמור על שרמיין מפני גברים אחרים.

להמשיך לקרוא

Share

Stone Mattress – Margaret Atwood

Stone mattressספר של מרגרט אטווד, כל ספר של מרגרט יש לומר, הוא חגיגה לכל אוהביה, ולעולם הספרות בכלל, וגם Stone Mattress אינו יוצא מכלל זה; תשעה סיפורים, חלקם קצרים, חלקם פחות, כולם "מהחיים" אין בהם דיסטופיה או אוטופיה או עולמות אחרים, רובם סיפורים משלהי החיים, עם התבוננות לאחור והרבה חכמת חיים ארוכים, וכמובן, כמו אצל אטווד – התבוננות ביקורתית על העולם האנושי הלבן, השבע.

כך, למשל, בסיפור החותם את הספר – Torching the Dusties , סיפור שהזכיר לי בדרך זו או אחרת את ספרו של ניר ברעם צל עולם. הסיפור – סיפורה של ווילמה, אשה בשלהי חייה שראייתה הולכת ומדרדרת, ובעצם היא מסוגלת לראות בעיקר אור וצל ומשהו בזוויות העיניים, וגם שורות שורות של אנשים קטנים ונשים קטנות בבגדים מרהיבים, צועדים בבגדים אחידים ומחוללים לנגד עיניה מסביב למסגרת החלון, לכלי הסוכר ובכל מקום בו נחות עיניה, המתגוררת ב"אחוזת אמבורזיה" בית אבות מהודר שיש בו, כמו בכל בית אבות, מדור נפרד לתשושי נפש וגוף, מחלקה סגורה שכזו אליה מעבירים כל מי שלדעת הסגל אינו מתפקד, ושאר הדיירים, שיכולים להרשות לעצמם מגורים בבית שכזה. יש לה חבר לווילמה – טוביאס – המתגורר בצד השני של בית האבות, המסייע לה בהכנת ארוחות הבוקר היומיות, ובמצעד לחדר האוכל וחזרה לארוחות הצהריים והערב, ובתמורה עליה להקשיב לכל סיפורי הנפלאות (והנסים) שלו.

להמשיך לקרוא

Share

Positron – Margaret Atwood

Episode 1 – I’m Starved for Youpositron

Episode 2 – Choke Collar

Episode 3 – Erase Me

Episode 4 – The Heart Goes Last

 “Consilience = cons + resilience. do time now, buy time for our future.” (I’m Starved for You. Positron – Episode 1)

 הרעיון בבסיסו הוא לשמור על חברה רגועה, שומרת חוק, שכל פרט בה מחויב לכלל.

הכל החל בתקופה קשה שבה אחוזי האבטלה עלו, ובעיקר בגילאים הנמוכים יחסית של שנות העשרים עד השלושים; המשבר הכלכלי הוליד פשיעה, הפשיעה הולידה צורך בעוד ועוד בתי כלא, והבעיות לא נפתרו אלא רק הלכו והחריפו. כך נוצרה החברה החדשה (האטוודית החדשה, יש לומר) שבה כולם לוקחים חלק, ומשום כך כולם מחוייבים לשמירה על החוק ובעיקר על הסדר.

 ““Positron,” which technically means the antimatter counterpart of the electron, but few would know that. As a word it just sounded very, well, positive.” (I’m Starved for You. Positron – Episode 1)

  להמשיך לקרוא

Share

MaddAddam – Margaret Atwood

maddaddam
There’s the story, then there’s the real story, then there’s the story of how the story came to be told. Then there’s what you leave out of the story. Which is part of the story too.”

סגירת מעגלים; מעגלים שנפתחו ב"בז וניאלה" וב"שנת המבול" נסגרים בספר הזה – מאדאדאם, השלישי בטרילוגית מאדאדאם של אטווד.

אם ב"בז וניאלה" הכרנו את האדם האחרון בעולם  – ג'ימי המכונה "איש השלג"  ועמו חבורת הבזאים, יציר כפיו של חברו המוכשר, הגאון, המטורף, גלן, המכונה "בז" – דמויי אדם –  שכפול גנטי של אדם עליון במידה מסוימת, מוזר במידה אחרת, תמים ורך כתינוק שנולד, מכיוון אחר – אדם שלא ידע תשוקה ולא שנאה, לא קנאה ולא עצבות….

אחרי שכל בני האדם כלו מן האדמה, קודם ניצלו את משאביה עד תום, פגעו באקלימה, ולאט לאט נכחדו (לא בלי עזרתו של בז), נשארו רק הבזאים וג'ימי-איש-השלג, אחרון בני האדם.

או שלא

להמשיך לקרוא

Share

לפני הכל – מרגרט אטווד

LifneyHakolיש משהו נפלא ביותר בלגלות ספר שלא ידעת עליו דבר (או שידעת ושכחת לגמרי) בחנות לספרים משומשים, ספר של סופרת אהובה ומופלאה (שיכולה, מצדך, לכתוב גם את ספר הטלפונים מחדש), ולקחתו מיד הביתה, לקדמו ב"תור הספרים הממתינים להיקרא" ולהכיר שוב עולם חדש מופלא, מוכר לגמרי ונדוש, ובכל זאת מואר באור חדש.

 אטווד – בספר מוקדם למדי שלה – מציגה, דרך סיפוריהם של שלושה אנשים, את דעותיה והאג'נדה שלה, ואין אלה מובחנים כמעט כלל בתוך הסיפור הנפלא, אלא אם חושבים על כך, ומקדישים לטקסט ומנתחים אותו בדרכים מסויימות.

 ולספר עצמו. זהו, כאמור סיפורם של שלושה אנשים וחייהם השזורים זה בזו:

 לשיה – פליאונטולוגית העובדת במחלקה הפרהיסטורית, עם עצמות הדינוזאורים, עם שלדיהם המשוחזרים, והמבינה אותם ומכירה אותם טוב יותר מאשר את בני האדם. לשיה, יהודיה למחצה:  ".. לשיה אינה יהודיה באמת. היא היתה יכולה להיות מסווגת כיהודיה אמיתית רק אם אמה היתה יהודיה במקום אביה. מסתבר שהגֵן עובר דרך האם, כמו הֶמופיליה." (עמ' 82), שילדותה שזורה במריבות בין הסבתות בנות הדתות השונות, החיה עם ויליאם – פעיל סביבתי, שנותן לה בעיקר תחושת בטחון; לא אהבה, או חיבה מיוחדות. רק סוג של השתייכות.

להמשיך לקרוא

Share

שנת המבול – מרגרט אטווד

 שנת המבול"… קרב ובא עלינו המבול הצחיח, ויבוא הקץ על הקנייה ועל המכירה, ונמצא את עצמנו מסתמכים על משאבינו לבדם.." (עמ' 138)

 סוף העולם הגיע. סוף העולם, כפי שאנחנו מכירים אותו (ועוד קצת בכיוון הכלכלה החזירית וניצול משאבי כדור הארץ, הפיתוחים המיוחדים, הכלאות בעלי החיים, השימוש בגנטיקה, הנסיון להעניק נעורי נצח לעשירים במיוחד, שיכולים להרשות לעצמם, הנסיון ליצור אדם עליון). סוף העולם, זה שהכרנו ב"בז וניאלה", הגיע. ממש כמו סוף העולם שם; סערות מונסון כל יום אחרי הצהריים, שמי שאינו מוגן מהן, ימצא את מותו לבטח. בעלי חיים משובטים ומהונדסים גנטית מסתובבים פרא בשטח, וכל בני האדם, למעט יחידי סגולה, מצאו מותם במגיפה איומה ונוראה שהרגה רק בבני המין האנושי.

 בין מתי המעט נמצאת טובִּי, שנשארה לבדה באחד ממכוני היופי והספא, אלה שהבטיחו להעניק נעורי נצח לכל הבאות בשעריהם (תמורת שלמונים רבים). טובי, שפעם היתה בכת גנני האלוהים, ונאלצה לברוח משם יום אחד, ולהסתתר מפני רודפיה, ומקום המפלט שלה היה הספא היוקרתי ביותר.. עד שכולם החלו למות.

 "'אתה מתכוון לומר שאם יש אלוהים בסיפור, יש גם עונש', אמרה טובי.

'כן', אמר אדם אחת. 'יש עונש גם בלי אלוהים בסיפור, כמובן, אך הסיכוי שאנשים יכירו בכך נמוך יותר. אם יש עונש, הם רוצים במעניש. לא חביבים עליהם אסונות חסרי משמעות'". (עמ' 261)

להמשיך לקרוא

Share

סיפורה של שפחה – מרגרט אטווד

סיפורה של שפחה(תרגום חדש)

 "אי אפשר לתאר משהו בדיוק כפי שהיה, כי מה שאתה אומר לעולם אינו מדויק, תמיד עליך להשמיט משהו, יש יותר מדי חלקים, צדדים, זרמים נגדיים, דקויות, יותר מדי מחוות שמשמעותן יכולה להתפרש כך או כך, יותר מדי צורות שבשום אופן אי אפשר לתאר אותן בשלמות, יותר מדי טעמים, באוויר או על על הלשון, בני גוונים, יותר מדי." (עמ' 154)

 גִלעד היא מה שהיתה פעם ארצות הברית, שנסוגה בזמן והפכה למדינה פוריטנית / דתית. נשים איבדו את עצמאותן, אך זכו בביטחון מסוים, בטחון מפני אונס, הטרדה, בטחון מפני הפחד:

"אני זוכרת את הכללים, כללים שלא נאמרו במפורש, אבל כל אשה הכירה: אל תפתחי את הדלת לזר, אם אם הוא טוען שהוא שוטר. אלצי אותו להחליק את התעודה שלו מתחת לדלת. אל תעצרי על הכביש לעזור לנהג המעמיד פנים שהוא בצרה. המשיכי לנהוג בדלתות נעולות. אם מישהו שורק, אל תסבי את פנייך להסתכל. אל תיכנסי למכבסה אוטומטית לבד בלילה." (עמ' 35)

  להמשיך לקרוא

Share

חוב: צלו האפל של העושר – מרגרט אטווד

 

חוב

"המניע לכתיבת ספר זה הוא סקרנות – הסקרנות שלי – ואני מקווה שכתיבתו תאפשר לי להתעמק בנושא שעליו אני יודעת מעט מאוד, אבל מסיבה זו בדיוק הוא מעורר את סקרנותי. הנושא הוא חוב."  (עמ' 11)

 הנה כך, במלים אלה, מודה אטווד כי הנושא – חוב – אמנם מעניין אותה מאד, אבל אין לה ממש מושג מהו ואיך נוצר, וכך אנו מוצאים עצמנו מלווים אותה במהלך מחקרה, לאורך ההיסטוריה האנושית, הדתית, הספרותית, המשפטית ועוד ועוד.

 ודוק – למרות שאין זה ספר פרוזה, הרי שהוא מרתק עד מאד, ולו רק משום שאטווד כתבה אותו (והיא הלא מפליאה לכתוב). אבל לא רק. מסתבר שלנושא הזה – חוב – יש פנים רבות, שכלל לא הכרנו, ולא העלינו על דעתנו. כך למשל – עבדות החוב, עניין הנמשך מאז המאה השמונה עשרה לפני הספירה (לערך) ומתקיים עד ימינו אנו:

 "עם הדברים הראשונים שאנשים יכלו למשכן נמנו אנשים אחרים. .. עבדות-חוב לא עברה מן העולם. בהודו של היום יכול אדם להיות למעשה עבד-חוב כל חייו… חשבו גם על המהגרים הבלתי חוקיים  … שנאמר להם שעליהם לעבוד לנצח מבלי לקבל שכר כדי לפרוע את עלות המסע. …

להמשיך לקרוא

Share

הכלה השודדת – מרגרט אטווד

hakala hashodedet

"הבעיה היא היכן להתחיל, מפני ששום דבר לא מתחיל כאשר הוא מתחיל, ושום דבר לא נגמר כאשר הוא נגמר, וכל דבר זקוק להקדמה: הקדמה, אחרית-דבר, טבלת מאורעות המתרחשים בו-בזמן. היסטוריה היא מבנה.. כל נקודת כניסה היא אפשרית וכל הבחירות הן שרירותיות. ועם זאת, יש רגעים מוחלטים, רגעים שבהם אנו משתמשים כנקודת התייחסות… אנחנו יכולים להסתכל במאורעות אלה ולומר שאחריהם שום דבר לא היה עוד כמו שהיה קודם לכן. הם נותנים לנו התחלות, וגם סיומים. לידות ומיתות, למשל, וחתונות. ומלחמות.

בחירה שרירותית, אם כן, רגע מוחלט: 23 באוקטובר, 1990. .. יום שלישי. הגוש הסובייטי קורס, המפות הישנות מתמוססות, שבטי המזרח נעים שוב על פני הגבולות המשתנים. צרות במפרץ הפרסי, שוק הנדל"ן מתנפץ, וחור גדול נפער בשכבת האוזון…. רוח קלילה מנשבת מאגם אונטריו וזיניה חוזרת מהמתים."  (עמ' 12)

 שלוש נשים, שלוש חברות, לכאורה שונות זו מזו לחלוטין; שום דבר לא היה אמור לחבר אותן האחת לשניה לאחר שסיימו (או לא סיימו) לימודיהן באוניברסיטה.

  להמשיך לקרוא

Share