ארכיון תגיות: מתח

ולא נותר אף אחד – אגתה כריסטי

עשרה חיילים קטנים אכלו במסבאה,

אחד פתאום נחנק, ונותרו תשעה.

תשעה חיילים קטנים שקעו אז בשינה,

אחד לא קם בבוקר, ונותרו שמונה.

שמונה חיילים קטנים יוצאים לנסיעה,

אחד נשאר בדבון, ונותרו שבעה.

שבעה חיילים קטנים חותרים בול עץ ישר,

אחד נחתך לו בעצמו,ונותרו שישה.

שישה חיילים קטנים רוצים דבש, בבקשה,

אחד עקצה דבורה, נותרו רק חמישה.

חמישה חיילים קטנים חבשו את הפאה,

אחד הלך לבית משפט, נותרו רק ארבעה.

ארבעה חיילים קטנים יצאו לשוט אי-שם,

אחד, נדמה, טבע בים, ונותרו שלושה.

שלושה חיילים קטנים בגן חיות בינתיים,

אחד נתקל בדוב ונותרו רק שניים.

שני חיילים קטנים ביום חופשי מיוחד,

אחד נשרף בשמש, נותר חייל אחד.

חייל קטן אחד נשאר כל כך לבד,

תלה עצמו על עץ, ולא נותר אף אחד.

 לספר הזה היה פעם שם אחר, עשרה כושים קטנים, והשיר היה כמובן אחר, אלא שמסיבות תקינות פוליטית שונה השם, בתחילה לעשרה אינדיאנים קטנים ולאחר מכן ל"ולא נותר אף אחד", אבל הסיפור נותר אותו סיפור.   להמשיך לקרוא

Share

ביער אפל – רות וייר

ספר מתח טוב צריך להחזיק את הקורא/ת מהחל עד כלה, בלי אפשרות להניחו מן היד עד תומו.

"ביער אפל" בהחלט עונה על הקריטריון הזה.

בספר מתח טוב, או לכל הפחות כך מקובל, מתבצע איזה רצח, או פשע נורא אחר, די בהתחלה, והקורא/ת עוקב/ת במתח ומנסה לנחש מיהו הפושע, בדרך כלל כדי להיות מופתע/ת בסופו של הספר, ולחילופין, יודע/ת מי הרוצח מיד בתחילת הספר ועוקב/ת בהשתאות אחר דרכי הפעולה של הגיבור/ה הראשי/ת עד שהתעלומה נפתרת.

"ביער אפל" לא לגמרי עונה על הקריטריון הזה.

למען האמת, עד לאמצעו של הספר, לערך, כלל לא ברור איזה פשע בכלל התבצע.

לאונורה שואו מתעוררת בבית החולים כשאין היא זוכרת כלל מדוע הגיעה לשם. היא פצועה וחבולה, כולה פצע וחבורה, וכל מיני שברי זכרונות מסוייטים מהבהבים בראשה אך אינם מגיעים לתודעתה במלואם.

להמשיך לקרוא

Share

האישה בתא מספר 10 – רות וייר

כוכבת אינסטגרם מאוסטרליה מתה על ספינה של מיליארדר ביוון  כך בישרו הכותרות בעתונים אך לפני שבוע

היעלמות העיתונאית בצוללת: הממציא הדני פיטר מדסן הואשם ברצח כותרות מחודש ינואר השנה, שסיפרו את סיפורה של עיתונאית שבחודש אוגוסט 2017, עלתה על צוללת של ממציא, איש עסקים דני,כדי לראיין אותו. היא נרצחה והצוללת טובעה כדי להעלים את גופתה ואת הראיות לרצח.

"הֶארינְגֶיי אֶקו, יום שבת 26 בספטמבר. תיירת לונדונית נעדרת מספינת שיט נורבגית" (עמ' 140)

"חדשות הבי-בי-סי, יום שני, 28 בספטמבר. האישה הבריטית הנעדרת, לורה בלקלולק – גופה נמצאה על ידי דייגים דנים." (עמ' 169)

קשה כבר לדעת האם המציאות מחקה את הספרות או להיפך, הספרות נותנת רעינות למציאות.

לו, לורה בלקלוק, עיתונאית כתבת במגזין טיולים עלתה על ה"אורורה בוראליס", ספינת טיולים למאיון העליון, במסע ההשקה לעיתונאים ומקורבים במיוחד; מסע שיועד לקדם, בהמשך, את מכירות הסיורים בספינה לאלה החושקים בכך, ויכולים להרשות לעצמם, כמובן.

להמשיך לקרוא

Share

יום הדין – ליעד שהם

בפרק ה"תודות" שבסוף הספר נפתח במלים: "אז אולי דווקא נתחיל הפעם במי שלא עזר: וכאן ניצבת לה (לצערי) בבדידות מזהרת המציאות הישראלית שאיתגרה אותי פעם אחר פעם בסיפורים שגרמו לאלו שרקחתי אני, להחוויר." (עמ' 303)

או, במלים אחרות, "המציאות עולה על כל דמיון".

ובאמת, לא אחת ולא שתיים, במהלך קריאת הספר הזה, תהיתי האין הדמות הזו או האחרת מבוססת על אנשים אמיתיים, כאלה שאנחנו פוגשות (ופוגשים) במדורי החדשות, או ברשת החברתית.

כך, למשל, מיכאל גונן (דמות הנושאת את שמו של גיבורו של עמוס עוז), איש משטרה לשעבר, שפרש משום שהחלטה מסויימת, להתעלם מפשע אחד, בתמורה ליחסי קח-תן עם אחד מראשי העבריינים בארץ, והפך לאחר הפרישה מן המשטרה ללוחם צדק, מין דון קישוט שכזה שאינו חושש להתעמת עם מערכת המשטרה והמשפט, שלדעתו אינן פועלות תמיד בצדק. הוא הזכיר לי, ולא במעט, את ברק כהן (לפחות בדרך הפעולה).

ורד תדהר, שופטת צעירה ומבטיחה, שסוד כלשהו בעברה הופך אותה למי שיכולה להיות מוּשא לסחיטה, שחלק משותפי הסוד הזה מזכירים לה חזור והזכר, בהזדמנויות שונות, את חטאה מאז, ורומזים לה לאיזו החלטה שיפוטית מצפים ממנה. השופטת הזו הזכירה לי את רונית פוזננסקי-כץ, השופטת ש"חטאה" בהחלפת מסרונים עם תובע אחד.

אכן, קשים חייו של הסופר העוסק בכאן ובעכשיו. שלא יחשדו בו שהוא מעתיק מהחיים.

אז מה היה לנו בספר הזה?

להמשיך לקרוא

Share

האחרות – שהרה בלאו

קודם כל עצה חשובה אחת – אל תקחו את הספר הזה ליד לפני שתפנו לו זמן. כי החיים יש להם נטייה להפריע בדברים החשובים באמת, כמו קריאת ספרים, וספר כזה, שלא ממש מתחשק להניח מן היד עד תומו, יוצר תסמינים של קריז בקורא/ת עת נאלצה, בכל זאת, להתפנות לעניינים "חשובים" מאד כמו פרנסה או שינה בלילה. יש כאלה שחיים עצמם שלהם כוללים בית וילדים, שגם לאלה יש נטייה לא ממש חביבה, להפריע בקריאה.

ותיכף נגיע לעניין הזה של בית, וילדים.

אגב, אם תקראו עד הסוף – יש כאן טיפ מעניין בנושא השמירה על נעורי נצח (לנשים בלבד).

ועוד דבר חשוב: הסיפור הזה הוא סיפור מתח (גם), וכל גילוי על התקדמות העלילה, או על פרטים הנחשפים במהלך הקריאה, עשוי לקלקל את ההנאה ממנה, ולכן, הביקורת להלן יהיו בה פרטים כלליים בלבד. אך אל תטעו – כדאי גם כדאי לקרוא את הספר הזה, והכי טוב – לקראו מתחילתו ועד סופו ללא הפסקה (כפי שהייתי צריכה לעשות), מבלי להניח לחיים עצמם להפריע.

ולספר.

שילה, המספרת וגיבורת הספר, רווקה כבר-לא-כל-כך-צעירה, ואין לה ילדים. אין לה ילדים כי היא אל-הורית. כי כך החליטה לחיות את חייה, בלי ילדים. כאן, בישראל, זו כמעט כפירה בעיקר (בעצם, לא "כמעט") ויש מסלול קבוע המצופה מכל אחת ואחד לעבור – בית ספר, צבא (או שירות לאומי, במקרה של נשים כמו שילה, שבאה מבית דתי), אוניברסיטה, חתונה, ילדים. זהו. אבל אם את לא רוצה ללכת במסלול? אוהו, כבר יסבירו לך, כולם, כמה את טועה

להמשיך לקרוא

Share

יום א' של המתים – אנדריאס פור

לפעמים אני בוחרת "לנוח" מעט מספרים "רציניים" יותר או פחות, ובוחרת לי אחד מספרי המתח המונחים על המדפים. לרוב איני יודעת דבר על הסופר או הספר, ובוחרת בעיקר על פי הכריכה האחורית. בדרך כלל הספרים הללו מדירים שינה מעיני, שכן קשה לי להניחם מן היד עד תוּמם.

כך עשיתי גם הפעם עם "יום א' של המתים", אלא שלא ממש היתה לי בעיה לעזבו, ולשוב אליו, עד שאכן ממש תם. ולא שלא עברו בי הרהורי עבירה, להניח אותו באמצע, או בשני שליש או אפילו בשלושה רבעים, אלא שבכל זאת, ביקשתי לדעת איך יוצא הסופר מתוך התסבוכת שרקם לעצמו.

גופה מתגלה מתחת לכנסיה נטושה באחת החוות הנטושות בכפר אחד בגרמניה. חקירת המשטרה מעלה כי הגופה שייכת לאשה שמתה בשלהי מלחמת העולם השניה, שנת 1945.

הקורא/ת היודע/ת כל (כי הסופר פותח בכך את הספר) יכול/ה כבר לדעת כי המדובר באשה אחת מתוך קבוצה של נשים שצעדו באחד ממצעדי המוות והגיעו לפאתי הכפר, שם פגשו בקצין אס אס, שככל הנראה הכיר אותה.

מכאן ינוע הסיפור בין מאי 1945 לשנת 1992, ההווה של הסיפור, לחקירת המשטרה, תוך סיפורים נוספים מאז ומעכשיו עד הסוף הלא ממש צפוי (כי ככה זה ספר מתח, הרוצח תמיד יהיה זה שלא היה חשוד כלל).

להמשיך לקרוא

Share

האישה בחלון – א.ג'. פין

בראשית היתה הכתבה ב"הארץ", כתבה ששלחה אותי בעקבות הספר הזה. כי הרי את "חלון אחורי" של היצ'קוק ראיתי כמה וכמה פעמים, ובכל פעם מחדש  רותקתי מחדש, ו"נמתחתי" מחדש, ומה כבר יכול להיות רע במותחן כתוב טוב?

אנה פוקס, ד"ר אנה פוקס, היתה פעם פסיכולוגית ילדים מצליחה, היו לה בעל ובת, והם חיו בבית גדול בן שלוש קומות, עם מרתף בהארלם שבניו-יורק, עם גינה על הגג, חדרי עבודה, ובכלל – חיים טובים של אנשים שיש להם.

עכשיו היא לבד. כמעט לבד, חוץ מהחתול והדייר המתגורר בקומת המרתף, שיש לה כניסה נפרדת, ועל כן הם לא ממש נפגשים, אלא אם כן עולה הצורך. עכשיו היא כבר לא פסיכולוגית ילדים מצליחה, ובעלה ובתה לא נמצאים איתה, אלא בנפרד. עכשיו היא לא יוצאת מהבית. משהו קרה לפני כמעט שנה, משהו שגרם לה להסתגר ולפתח אגורפוביה – בעת חוצות. כל יציאה מן הבית, ואפילו למדרגות המובילות לחצר האחורית גורמת לה לתופעות חרדה – דופק מוגבר, שיתוק, הלם. משהו קרה לפני כמעט שנה, ועכשיו היא נפגשת באופן קבוע, פעם בשבוע עם פיזיותרפיסטית ופעם בשבוע עם פסיכיאטר. היא מטופלת במינונים לא קטנים של כדורי הרגעה וכדורי שינה, כאלה המאפשרים לה לתפקד באופן חלקי, והטכנולוגיה העכשווית מאפשרת לה לנהל מגעים עם העולם החיצון בלא שתצטרך לצאת מהבית. משלוחי מזון, תרופות, קבוצות דיון, לימוד שפות, משחקי שח – הכל נמצא בלחיצת Enter.

עכשיו היא ספונה בביתה, צמודה למצלמה, וכמו ג'יימס סטיוארט ב"חלון אחורי" עוקבת בעניין מרובה או מועט אחרי השכנים, בואם וצאתם, ומשלימה פרטים דרך האינטרנט.

להמשיך לקרוא

Share

עיר מקלט – ליעד שהם

אשה צעירה נרצחת בצפון תל אביב, עניין ראוי לכותרות ראשיות. אשה צעירה שעיקר עיסוקה בטיפול בפליטים במסגרת ארגון הסיוע לפליטים, יהיו שיאמרו ש"מגיע לה", שאכלה את הדייסה שבישלה בעצמה, ובכלל הרצח הזה יכול להיות דלק לכל מיני אג'נדות בעד ונגד; בעיקר נגד.

מיכל פולג היתה האשה הצעירה הזו, שנרצחה בצפון תל אביב (בכתובת בלתי קיימת – שטריקר 122; אני יודעת. גרתי ברחוב הזה.) "…חתיכת טיפוס. לא פחדה לומר את אשר על לבה, ללכת נגד כולם ולשלם את המחיר. לא היה לה טלפון נייד (שנאה מכשירים אלקטרוניים) ולא רשיון נהיגה (פחדה להרוג מישהו בטעות). היא לא אכלה בשר, דגים, דבש או ביצים. בתקופות מסוימות גם הגבילה את עצמה רק לפירות שנשרו מהעצים. לא היו לה עיסוקים מלבד ההתנדבות באס"ל ובארגון סיוע לנגעות תקיפה מינית. היא חיה בצמצום, בעיקר מהכסף שהורישה לה סבתה. לדברי אחיה, מיכל חשבה שהואיל וסבתא שלה היתה ניצולת שואה ופליטה בעצמה, שימוש בכספיה לצורך עזרה לפליטים הוא נכון וראוי. הגישה הזאת הוציאה את המשפחה שלה מדעתה." (עמ' 73 – 74). להמשיך לקרוא

Share

Started Early, Took my Dog – קייט אטקינסון

Wilma McCann’s body was found on the eve of Halloween on a typical foggy Leeds morning on the Prince Philip Playing Fields in Chapeltown. Two head wounds, fifteen stab wounds. Convictions for drunkenness, disorderly conduct and theft. Her four children left alone in a filthy house. Another good-time girl.” (Page 350)

אבל ווילמה מקאן לא היתה הראשונה; למען האמת בשנים 1974 – 1975 נרצחו לא מעט נשים בזנות באזור לידס. וגם נשים אחרות, שלא בזנות. אבל רצח של נשים בזנות נתפס כגזירת גורל, משהו שלא צריך לבדוק ולחקור יותר מדי, ואם יש ילדים, הם יימסרו לאומנה, או לאימוץ, או לבתי יתומים.

 ““Ever since there’ve been whores there’s been people killing them. They’re not going to stop now.”” (Page 241)

 “Gambling, drinking, whoring—the three pillars of western civilization.” (Page 89)

כך הרצח הפותח את הספר. באפריל 1975 נקראו שני שוטרים: טרייסי ווטרהאוז, אחת מדמויות המפתח בספר, יחד עם שותפה בארי קרופורד, נקראו לדירה אחת, באחד השיכונים, ומצאו שם את גוויתה המתפוררת של זונה אחת, שנרצחה כשלושה שבועות לפני מציאת הגופה, ולידה בנה בן הארבע, ילד קטן, מפוחד ורעב. הילד נלקח על ידי עובדת סוציאלית ונעלם. טרייסי נסתה למצאו, והעלתה חרס בידה.

להמשיך לקרוא

Share

איש הפח – ליעד שהם (תיק נוער 2)

לפני כך וכך שנים, כשיצא לאור התרגום של הספר הראשון בסדרת "שר הטבעות", כאשר בסוף הספר התברר כי הוא רק הראשון בטרילוגיה, התאכזבתי עד מאד. כי היה צריך לחכות עד שיתורגמו הספרים הבאים בסדרה. וכשסוף סוף יצא החלק השני, אחרי לא מעט זמן, חזרתי לקרוא את החלק הראשון, כדי להזכר על מה בדיוק מדובר, וכשיצא החלק השלישי, קראתי שוב את החלקים הראשונים (ואחר כך קראתי מחדש את כל השלושה). דבר דומה קרה לי עם טרילוגית  "משחקי הרעב", כאשר עם צאת התרגום לחלק השלישי, שבתי וקראתי את שני הראשונים, כדי להזכר מיהו מי בספר, מי בטובים, מי ברעים ומה תפקידם של כל אחד ואחת.

כשגמרתי לקרוא את הספר הראשון בסדרת "תיק נוער" – "סיכון כפול", שבו אמנם נפתרה, פחות או יותר התעלומה, אלא שאז פתאום התברר לי כי זהו רק חלק ראשון בטרילוגיה, הופתעתי מעט והתאכזבתי מעט; אחרי הכל, יכולה הייתי לחכות עד צאת כל הטרילוגיה לאור, ולקרוא את כולה ברצף.

מצד שני, התעלומה שבבסיסו של הספר נפתרה ועל-כן אפשר היה להניח לכך, או לא; לחכות ולקרוא את הבא בתור, לכשייכתב ויצא, וכך עשיתי.

הספר השני בסדרה "איש הפח" נפתח בהמשך ישיר לספר הראשון, ומי שלא קראו כלל, מוטב לו שיקרא, וגם מי שקרא כבר, כמוני, מוטב לו שיקרא, או שמא – מוטב לסופר להוסיף איזה מבוא לספר ובו תקציר הארועים שקדמו לו, וארעו בספר הראשון, אחרת מלוּוה הקריאה, לפחות בתחילת הספר בנסיון נואש להיזכר מיהו מי, ומה היה תפקידו המדויק בספר הקודם.

להמשיך לקרוא

Share