ארכיון תגיות: מתח

בלתי נראה – ג'יימס פטרסון ודיוויד אליס

בלתי נראהיש ימים כאלה, שאת מרגישה שממש אי אפשר לקרוא עכשיו ספר "רציני", שאי אפשר עכשיו להתעמק בטקסטים מורכבים, שאי אפשר, ממש אי אפשר לעקוב אחרי עלילה לא לינארית. בדיוק בשביל ימים כאלה הומצאה ספרות-המתח-הבלתי-מחייבת; ספרים שאפשר לקרוא ולשכוח מיד אחרי שקראת (האמת שהסקירה הזו תזכיר לי, גם אם אשכח, לפחות שקראתי, אם לא את העלילה). ספרים שמונעים שינה, למרות העפעפיים הצונחים, ספרים המהווים "ניקוי ראש" מוחלט, שאחריהם אפשר לחזור ולקרוא ספר (קצת או הרבה) יותר רציני.

כזה בדיוק הוא "בלתי נראה". ספר ש"נבלע" בתוך כמה שעות (למרות שהתכוונתי "למשוך" אותו כל השבת). שגרם לי לוותר על שנת הצהריים של יום ששי (שינה מקודשת לכל הדעות), שלא הניח לי להרדם, שלמרות שהיו לי חשדות לגבי החשוד העיקרי, הרי שהתבדיתי (וזה הרבה יותר כיף). בקיצור, כזה שכדאי (אבל כדאי גם שיהיה זמן לקרוא בו, אחרת כל היום תרצו לחזור אליו).

אֶמִי דוקרי היא סוכנת אף.בי.איי. בחופשה. חופשה משום שהיא מתעקשת כי הדליקה בה מתה אחותה התאומה לא היתה "סתם" תאונה, ויותר מכך – ששריפות נוספות, בהן נספו אנשים אחרים, אף הן אינן תאונות, אלא שיש מאחוריהן רוצח סדרתי מתוחכם, המצליח להסוות את מעשיו, כך שכל שריפה נראית כאילו היתה תאונה, נר שהושאר דולק ונפל, סיגריה אולי. שום סיבה לחקור, שום סיבה לבדוק מעבר לבדיקות שלא מצאו סימנים להצתה.

להמשיך לקרוא

Share

החולשה של ויקטוריה ברגמן – חלק 3 – ההוראות – אֶריק אָקסל סוּנד

ההוראות_ויקטוריה_3(2)והנה הגענו לסוף. והסוף, אפעס, גדוש ארועים ופרטים, וסיפורים חדשים, עניינים שלא היו קודם, ועניינים שכן היו קודם, ובמקום כתב אישום כנגד החברה שמאפשרת, בהעלמת עין, ובהסתמכות על תרבות הפטריארכיה, אונס וחוסר אמון בנאנסות ובקרבנות בכלל, חברה שבה לילדים אין מעמד, ואין יכולת להגן על עצמם מפני טורפים מבית ומחוץ; במקום כל אלה מתקבל סיפור כמעט בלתי יאמן, ובו הכל מכל בכל כל: פדופילים וכתות, פסיכופתים, פיצול אישיות, הטלת מומים, קרבות לחיים ולמוות בין בני אדם, פסיכופתים (כבר אמרתי), טרנסווסטיסטים, ואפילו עד באבי יאר הגענו.

כי כן, לפעמים ישנה בעיה בסיומי סיפורים וספרים; בן מנדלסון, גיבורו של "עולם הסוף" ספרו הנפלא של אופיר טושה גפלה, מסייע לסופרים המתקשים בכתיבת סופים לספריהם.

כותבי "החולשה של ויקטוריה ברגמן" יכולים היו בהחלט להעזר בשרותיו של בן מנדלסון שכזה.

המתח נשאר, והספר מהפך דפים במהירות, אלא שחסר בו משהו. משהו לא ברור. לא ברור מדוע חולק הספר לשלושה חלקים, לא ברור מדוע התפזרו המחברים על פני נושאים רבים כל כך.

להמשיך לקרוא

Share

החולשה של ויקטוריה ברגמן – חלק 2 – אש הרעב – אֶריק אָקסל סוּנד

"אש הרעבהאֵימה מגיעה לסטוקהולם לבושה במעיל כחול קוֹבּלט, כהה במעט משמי הערב. היא בהירת שיער וכחולת עיניים, ועל כתפה תיק קטן. נעליה הקטנות מדי אדומות ומשפשפות את קרסוליה, אבל היא רגילה, והפציעות בעור כבר נעשו לחלק מאישיותה. הכאב מחזיק אותה ערה.

היא יודעת שאם רק תצליח לסלוח – תיגאל, היא עצמה וגם הנסלחים. שנים רבות ניסתה לשכוח, אבל לא הצליחה. היא לא רואה את זה, אבל הנקמה שלה היא תגובת שרשרת." (עמ' 9)

קודם כל ולפני הכל: זהו ספר שני בסדרה, ומטבע הדברים עניינים שיופיעו בסקירה הזו יהיו ביניהם קלקלנים (ספוילרים, כך קבעה האקדמיה), ומי שרוצה להמשיך לקרוא סקירה זו עושה זאת על אחריותו/ה בלבד!

חקירת הילדים המתים נסגרה. במשטרה שתקציבה מוגבל (ככל משטרה בעולם) התקציב המיועד לחקירת מותם של ילדים-שאיש-אינו-חש-בחסרונם, גם אם מותם היה אלים וברוטאלי בצורה קיצונית, מצומצם ביותר, ויצאה הוראה מגבוה שלא לחקור יותר.

בן זוגה של ז'נט שילברג, בלשית המשטרה, עזב אותה לטובת האוצרת-הגלריסטית שמקדמת עתה את עבודותיו, והיא נותרה עם בנם המשותף, נער מתבגר (על כל המשברים הכרוכים בכך, ובנוסף לכך – סיפור הגירושין של הוריו רק מגביר עוד את מרד הנעורים שלו), ועם עבודתה התובענית, כרגיל. עבודה שבה אף פעם לא בטוח שתגיע לביתה בזמן, כדי לפגוש את בנה.

להמשיך לקרוא

Share

החולשה של ויקטוריה ברגמן – חלק 1 – ילדה עורב – אריק אקסל סונד

ילדה_עורב"סטוקהולם בוגדנית כמו פרוצה. מאז המאה השלוש-עשרה היא רובצת לה במימיה, ספק מלוחים, ספק מתוקים, מפתה אותך באיים גדולים וקטנים ובחזותה התמימה. היא יפה בה במידה שאינה נאמנה, ותולדותיה רצופות מרחצאות דמים, שרֵפות ונידויים.

וחלומות שבורים." (עמ' 79)

שוב מותחן שבדי, שוב רב מכר (בצדק), והפעם – ראשון בין שלושה (הפך לטרנד – הטרילוגיות הללו), שוב אשה, בעצם – נשים גבורות הספר. אולי בצדק. אולי בשבדיה (ואולי בסקנדינביה בכלל) גילו את הפערים ואי-השוויון המובְנים כל כך בחברה המערבית, ואולי בוחרים הסופרים (והסופרות) להפנות זרקור אל עוולות חברתיות (שונות) דרך סיפורים. סיפורי מתח שקשה להניח מן היד, שדרך העלילה המתפתחת יכירו הקוראים והקוראות ויזדעקו כנגד אותן עוולות.

ואולי אפשר יהיה לשנות משהו בעולם שמסביב, כי גם אם אצלנו זה לא בדיוק ככה, ויש נסיבות וכו', אפשר בכל זאת לזהות מגמות ולנסות לשנות. אולי.

ושלא יעלה על דעתו של מישהו או מישהי שיש איזו דידקטיות בספר הזה; כלל לא. ממש כמו בטרילוגיה של סטיג לרסון – הנערה עם קעקוע הדרקון, והמשכיו, כך גם כאן – הסיפור עומד בפני עצמו. הרקע, לעומת זאת, מטריד, אפל, עצוב, גורם לקורא/ת לרצות לזעוק שהגיע זמן לשנות סדרי עולם.

להמשיך לקרוא

Share

איש הזיכרון – דיוויד באלדאצ'י

איש הזיכרוןאשה אחת שהיתה לי מורת דרך כברת דרך מסוימת בחיי, ושאני פוגשת אותה מדי פעם, ואנחנו משוחחות על כל מיני דברים, גם על ספרים, סיפרה לי כי לאיש שאיתה יש אהבה גדולה לספריו של דיוויד באלדאצ'י, ואין ספר שלו שהוא מחמיץ. ומשום שאני מעריכה מאד את שניהם ואת דעותיהם, קראתי פעם ספר של באלדאצ'י – "שבריר שניה" – והאמת היא שמאד מאד התאכזבתי. הספר, ככל שזכרוני אינו מטעה אותי, היה משעמם למדי, לא כמו שספר מתח צריך להיות. אולי משום כך לא חזרתי לבאלדאצ'י במשך שנים על שנים. הנחתי כי שני האנשים היקרים הללו פשוט יש להם טעם לא משובח, ככל שזה נוגע לספרי מתח, או ש"נפלתי" על ספר גרוע במיוחד.

האמת היא שמעולם לא חלקתי את ביקורתי זו עם שני האנשים הללו, וכבר לא אעשה זאת, משום שהאיש הלך לעולמו לא מכבר, ואיכשהו לספר לה שלא אהבתי, פעם, ספר מתוך סדרת ספרים שהוא אהב, נראה לי קצת חסר טעם.

וחשבתי שלעולם לא אקרא עוד ספרים של דיוויד באלדאצ'י.

עד ימים אלה.

אלא שקראתי כמה ספרים מצוינים בתקופה האחרונה, ורציתי לנוח קצת. לקרוא איזה ספר מתח טוב, כזה שאי אפשר להניח מהיד (ואי אפשר, לגמרי!) ובסופו, או כמה ימים אחר כך, לא יישאר כל סימן וזכר כמעט. וזה הספר שבדיוק היה זמין, שרק לא מזמן הגיע.

אז קראתי.

ואני חוזרת בי מכל מה שחשבתי על באלדאצ'י. הוא סופר מצוין. לסוגתו.

להמשיך לקרוא

Share

אדם זר – הרלן קובן

אדם זרסודות. לכל אדם יש כאלה. ישנם סודות שאנו מסתירים מפני עמיתים לעבודה, כדי שלא יוכלו להכנס עמוק מדי לחיינו האישיים, ישנם סודות שאנו מסתירים מפני אהובינו, שלא לפגוע בהם או שלא להיפגע, וישנם סודות עמוקים מני ים, שאנו משתדלים, ולא תמיד מצליחים, להסתיר מפני עצמנו, כי עצם המחשבה עליהם גורמת לנו אי-נוחות, או כאב, או עצב, או מבוכה גדולים ועמוקים.

"סודות.. הם כמו סרטן. סודות מפרישים מוגלה. סודות מעכלים את הקרביים ולא משאירים מאחור דבר זולת קליפה דקיקה. .." (עמ' 285)

אדם פרייס, עורך דין מצליח, נשוי באושר יחסי כבר לא מעט שנים לקורין, אב לשני בנים שהעניין העיקרי בחייהם הוא מקומם בנבחרת הלקרוס ותוצאות הליגה. ערב אחד, משמעותי מאד לבנים, מיונים לנבחרת הלקרוס, כאשר כל האבות נמצאים במגרש, ניגש אדם זר לאדם ולוחש לו כי לאשתו יש סוד אפל, בן שנתיים בערך, סוד שיכול להעיב על כל חייהם.

והחיים נכנסים לסחרור.

היידי דן, אשה לא צעירה במיוחד, שילדיה כבר בגרו, פגשה חברות, מין מפגש שבועי שכזה, עניין של נשים, כנראה, יושבות, צוחקות, דנות בעניינים אלה ואחרים, נטענות באיזו אנרגיה מיוחדת, וחוזרות לחייהן. בתום הפגישה ניגש אליה גבר זר ומספר לה כי לבתה, זו הנמצאת בקולג' בעיר אחרת, יש סוד. סוד נורא ואיום. אם לא תשלם סכום כסף מסוים, הסוד הזה יהפך לנחלת הכלל.

להמשיך לקרוא

Share

למראית עין – ליעד שהם

lemareit_ain_cover(2)בתיה גור היתה, דומתני, הראשונה שהפכה את סיפורי ה"בלשים"  הישראלים, אלה שאינם גיבורים מסוקסים, אלא אנשים בשר ודם. אצלה היה זה מיכאל אוחיון, בלש משטרה שבא ממה שנקרא אז "ישראל השניה", שנתקל במעשי רצח, בדרך כלל בתחומי "ישראל הראשונה" הלבנה והשבעה – רצח בקהילה הפסיכואנליטית, רצח בחוג לספרות באוניברסיטה, בקיבוץ, בין מוזיקאים, ועוד.

והיתה שולמית לפיד, שהבלשית שלה היתה בעצם עיתונאית – ליזי בדיחי – שמעולם לא התבגרה, ופענחה מעשי רצח בבאר שבע והסביבה.

אלה היו פורצות הדרך.

ספרו של ליעד שהם, למראית עין, הוא חלק מאותה מסורת (משובחת, יש לומר), של ספרות בלשית שלא מתהדרת בגיבורי על ובצירופי מקרים בלתי אפשריים, אלא יש בה אנשים שאפשר לפגוש ברחוב ממול, או אפילו בבניין המגורים.

רצח בהתנחלות.

מורה אחד, באחת ההתנחלויות המבודדות, נרצח בלכתו לטבול במעין הסמוך לישוב. למרות שהחשד המיידי הוא כי תושבי אחד הכפרים הסמוכים ביצעו את הרצח, הרי ששיטת הרצח הלא אופיינית למה שמוגדר "מעשי טרור" והעובדה שאף ארגון לא לקח אחריות על הרצח, גורמים למשטרה לחשוד שהרצח בוצע על ידי אחד או יותר מתושבי הישוב היהודים.

להמשיך לקרוא

Share

לבד בתאטרון המוות – טֶרי הֵייז

לבד בתיאטרון המוותאת הספר הזה קבלתי בהשאלה ולקריאה מקולגה לעבודה, חובב ספרי מתח, שהתלונן על כך שכמעט תמיד הגיבורים בספרים הללו הם אנשים בודדים, שהיתה להם פעם משפחה, או שאף פעם לא היתה, וזה קורע את לבו. והנה, ממש בתחילת הספר הזה ישנו הסבר ברור למה תמיד, או כמעט תמיד, הסוכנים החשאיים והבלשים הפרטיים או המשטרתיים, הם אנשים בודדים:

"..הייתי מועמד מושלם לעולם החשאי. הייתי פיקח, הייתי זאב בודד, והייתי הרוס עמוק בתוך הנשמה שלי.

אבא שלי הסתלק עוד לפני שנולדתי.. כמה שנים אחר כך אמא שלי נרצחה…

..

ילדים בלי הורים לומדים לשרוד, הם לומדים בשלב מוקדם להסוות את מה שהם מרגישים אם הכאב בלתי נסבל, הם לומדים לחפור קבר בראש שלהם ולהסתתר בתוכו. ..

כשישבתי בחדר ההוא.. הבנתי שאימוץ זהות אחרת והסוואה תמידית של מי שאתה ומה שאתה מרגיש, הם הכשרה אידאלית לעלם החשאי." (עמ' 32)

הנה כי כן, גם גיבור הספר הזה, כמו גיבוריה הרבים של הסוגה, איש בודד, שאין לו משפחה ואין לו מחוייבויות, ויכול להקדיש את כל כולו למאבק ב"רעים".

והרעים הפעם רעים מאד! בעצם – שני גיבורים לספר הזה: המספר, סוכן חשאי בארגון עלום שם באמריקה, המחליף שמות וזהויות (ועל כן אין שום טעם לקרוא לו בשם כלשהו), מוכשר כשד, בעל יכולות כמעט על-אנושיות, אינטואיציה מבריקה, השכלה מצוינת. בעצם הוא סוג של "בדימוס" כי הארגון בו שרת נסגר, והוא מבלה את ימיו בנסיון לחיות חיים שגרתיים כאלה או אחרים, ואיזשהו אירוע מחזיר אותו לעבודה.

להמשיך לקרוא

Share

האדֶס – קָנדיס פוקס

האדסמנהג שכזה יש לי שאחרי ספר מעורר מחשבה / מצוין / חודר חדרי לב ובטן (אפשר גם וגם וגם) וכו', אני נוטלת לי ספר, בדרך כלל ספר מתח, כזה שאמור לגרום לי להפוך דפים עוד ועוד, לקרוא בלילה עד שנעצמות עיני מעייפות, ובסופו לשכוח כמעט לגמרי מגיבוריו הבלתי אפשריים, ועלילותיו שחלקן לעתים כה מופרכות (ולעתים לא, ובכל זאת) עד שאינן מתקבלות על הדעת וההגיון. ספר שיאפשר לספר הקודם, המצוין וכו', לחדור לד.נ.א. הפרטי ולהפוך לחלק מן הזכרון המיידי של ספרים-טובים-ביותר-שתמיד-כדאי-לחזור-אליהם.

כזהו האדֶס; ספר מתח כמו שספר מתח צריך להיות: מעביר זמן, מהפך דפים, מותח, מרתק.. ועוד מעט אשכח אותו לגמרי, אבל להעברת הזמן הריהו משובח למדי.

פרנק בנט הוא בלש משטרה אוסטרלי המובא למלא מקומו של שוטר אחר שנהרג, ומצטרף כשותף לעדן, שוטרת קשוחה, יפה ומרוחקת. גם אחיה של עדן, אריק, משרת באותו מקום, אותה יחידה, ובלא מעט פעמים יצאו יחד לחקירות.

נרקומן שניצל איכשהו מטביעה מצביע על מקום כלשהו, לא רחוק מן החוף, בתוך המים, ובו ארונות מתכת. בארונות מתגלות גוויות של אנשים ונשים שנחשבו נעדרים, או שלא היה מי שידווח עליהם, כולם אחרי איזשהו ניתוח, כולם חסרי איבר פנימי זה או אחר.

להמשיך לקרוא

Share

הנערה ברשת העכביש – דיוויד לגרקרנץ

הנערה ברשת העכבישאז ככה – אלמלא סקירתה הנלהבת באמת של אריאנה מלמד ב"הארץ", ככל הנראה כלל לא הייתי לוקחת את הספר הזה לקריאה. אולי משום שאינני מאמינה ש"סופרי המשך" מסוגלים להגיע למקומות אליהם הגיעו הסופרים ה"מקוריים" (וסטיג לרסון הגיע, בעיני, למקומות גבוהים בהחלט בטרילוגיית ה"מילניום" שלו), אולי משום שלא אהבתי את סיפור הירושה שלו, משפחתו שזכתה בתמלוגים ובזכויות ולא בת זוגו, בגלל עניינים טכניים / חוקיים כשלהם, כשחוסר הצדק מעורר אי-נוחות. אבל אריאנה אמרה שהספר מצוין, ואף "מתעלה על קודמיו"; אז קראתי.

ו- I beg to differ, לגמרי! לא רק שלא מתעלה על הטרילוגיה המקורית, אלא שאלמלא כח האינרציה, כנראה שכלל לא הייתי מסיימת אותו.

לרסון רקח סיפור מסגרת מצוין עם גיבור בצלמו ודמותו, ועל כן יכול היה לרדת לפרטי הפרטים של אישיותו של בלומקוויסט, וכנגדו ברא גיבורה שהיא אשה צעירה ומוזרה (מאד מוזרה), שהמפגש ביניהם מדליק ניצוצות הן סביב עניינים משותפים ועוד יותר סביב אג'נדות משותפות. סיום הספר השלישי בטרילוגיה יכול היה להיות סיום הסיפור כולו. היה בו "קלוז'ור" כמו שצריך, עניינים נפתרו ונסגרו, תעלומות נפתרו, מניעים הוסברו.. אפשר היה להניח להם ולהמשיך הלאה.

אבל היי – יש לנו כאן אווז המטיל ביצי זהב (אז מה אם הוא מת?) למה שלא נמשיך?

אבל הוא אכן מת, האווז, אז נביא לו ממלא מקום. אנו, הקוראות והקוראים, ממילא לא נרגיש.

להמשיך לקרוא

Share