ארכיון תגיות: מתן חרמוני

ג'ון טרבולטה ואני (קרבת דם) – מתן חרמוני

"באותן שנים בבאר שבע, ילד היה צריך לדעת שלושה דברים: לשחק כדורגל, לעשן סיגריות ולגנוב. זה לא אומר שכל הילדים גנבו או עישנו או שיחקו כדורגל. אבל היה צריך לדעת איך לעשות כל אחד מהדברים האלה. איתן ארדיטי, למשל, לא שיחק כדורגל כמעט בכלל. אבל הוא עישן די הרבה, וקצת גנב. ואת מה שגנב, מכר." (עמ' 7)

כך זה נפתח.

סיפורה של חבורת ילדים, בנים יש לציין, על סף הבגרות, בעיר אחת די נידחת, אם כי באזור שלה היתה עיר מחוז ואף כונתה "בירת הנגב", אבל היתה מרוחקת מן המרכז במהות אף יותר מן המרחק הפיזי.

חבורת כמעט נערים, כאלה שאפשר למצוא בכל מיני ספרים ואצל כל מיני סופרים, וייחודה של כל חבורה הוא בדרך כלל הדרך בה מסופר סיפורם. גם כאן. הסיפור מתייחד מכל מיני סיפורים אחרים על חבורות אחרות, בשפתו המיוחדת של חרמוני, ובדרך תיאוריו, זרם התודעה הלוקח את הקורא/ת בין שנים בעבר, לזמן הווה, לעבר קרוב, ושוב לעבר הרחוק, ולמרות ה"קפיצות" הללו, קדימה ואחורה, אין הקורא/ת מאבד/ת לרגע את חוט הסיפור, ואין כלל צורך להתאמץ בעניין הזה, של לזכור איפה בדיוק הייתי כשעזבתי את הספר לרגע (או ללילה).

התקופה – ראשית שנות השבעים, רגע אחרי מלחמת יום הכיפורים שהפכה על פניה את האופוריה של אחרי מלחמת ששת הימים, עת קרסה הקונספציה שישראל בלתי מנוצחת (למרות שהנצחון במלחמה הזו – יום הכיפורים – היה נצחון גדול על פי כל קנה מידה).

להמשיך לקרוא

Share

ארבע ארצות – מתן חרמוני

ארבע ארצותיהושע רדלר הוא סופר, סופר מצוין רק שטרם שמעתם עליו, משום שספרו הראשון הנמצא בכתובים עדיין לא ראה אור. הטיוטה הראשונית נשלחה אמנם לאיזה מו"ל ידוע, והוא אף הביע התלהבות, אלא שהטיוטה עדיין טיוטה, ובינתיים לא יצא הספר לאור, ויהושע רדלר צריך להתפרנס מכל מיני דברים שסופרים מתפרנסים מהם, כמו כתיבת רצנזציות לעיתונים בדבר ספרים אחרים, או הגהה של ספרים אחרים ושלל פרנסות אחרות שיש להם לסופרים, שכן בעולמנו זה, מן הספרות בלבד אי אפשר להתפרנס:

"… ומילא המצב בשוק קשה. תפתחו כל עיתון ותראו. שלא לדבר על כך שהיום הוצאות הספרים דורשות תשלום עבור קריאת כתב היד. וכבר כל מיני בעלי יוזמה זריזים וממולחים מצאו דרך להתפרנס משיברון הלב של הכותבים. ולא ניכנס לזה כאן, אבל זה כלל ידוע: איפה שיש צער, יש כסף. ואצל המושכים בשבט סופר, צער יש בלי סוף. קנקני הצער כאן מלאים." (עמ' 88)

הספר שכותב יהושע רדלר הוא סיפורו של סופר יידישאי באמריקה שעד שיוכר כסופר (ממש כיהושע רדלר עצמו) מתפרנס מכתיבת כל מיני ספרות "קלה", כזו שאין כל גאווה בכתיבתה, אבל פרנסה יש ויש. ובספר הזה, שיום אחד יצא לאור, יש כל מיני סופרים מפורסמים ובני משפחתם הפחות מפורסמים, ובכלל עולם שהיה פעם ונעלם.

להמשיך לקרוא

Share

היברו פבלישינג קומפני – מתן חרמוני

היברו פבלישינג קומפניכשסבא וסבתא שלי רצו לדבר בשפה שהילדים לא יבינו, הם דברו ביידיש. כשבכורתם, שלימים תהיה אמא שלי, התחילה להבין יידיש, הם עברו לפולנית. ככה אמא שלי לא למדה יידיש אף פעם, ומשום כך גם אני לא. טוב, כמה מושגים בכל זאת נטבעו בנו כמו וואס ברענט, שזה – מה בוער, או ווי גייס טו, שזה לאן את הולכת… כאלה.

ועוד כמה מלים וביטויים רכשתי לי פה או שם, וכשהתחלתי לשיר בגרמנית הבנתי עוד כמה מלים..

אבל את הניגון, הניגון של היידיש, יודע ומכיר כל יהודי כמעט. כי קראנו את מנדלי בתרגום לעברית, ואת שלום עליכם (שאז קראו לו שולם עליכם), ואפילו סופרים שכתבו בעברית, כתבו בניגון הזה – היידישאי.

אז הכרתי אותו, את הניגון היידישאי, כמעט כאילו שידעתי והבנתי יידיש.

 אולי משום כך, ספרו זה של מתן חרמוני – היברו פבלישינג קומפני – ידע מיד לנגן על המיתרים הנכונים שבלבי, משל חזרתי הביתה.

 היברו פבלישינג קומפני הוא המוציא לאור של ספריהם של הסופרים היידים בניו יורק שבאמריקע, וגיבור הסיפור – מרדכי שוסטר, יתום, שנדד מאירופה לניו יורק, שם חיה אחות אמו ומשפחתה, בלואר איסט סייד של ניו יורק, ויהודים – אתם יודעים – יש להם מקום בלב ובבית לקרובי משפחותיהם המגיעים מן היבשת הישנה.

  להמשיך לקרוא

Share