ארכיון תגיות: נובה

עקורה – נעמי נוביק

"הדרקון שלנו לא אוכל את הנערות שהוא לוקח, ולא משנה מה מספרים מחוץ לעמק שלנו. אנחנו שומעים את הסיפורים לפעמים, מפי עוברי אורח. כאילו אנחנו מקריבים קורבנות אדם, והוא דרקון אמיתי. זה לא נכון, כמובן: הוא אולי קוסם ובן אלמוות, אבל בן אדם, והאבות שלנו היו מתאגדים והורגים אותו אילו היה רוצה לאכול אחת מאיתנו כל עשר שנים. הוא מגן עלינו מפני היער, ואנחנו אסירי תודה לו, אבל לא עד כדי כך אסירי תודה.
הוא לא באמת טורף אותן; רק נדמה שזה מה שקורה. הוא לוקח נערה למגדל שלו, וכעברו עשר שנים משחרר אותה, אבל בשלב זה היא כבר מישהי אחרת. הבגדים שלה יפים מדי והיא מדברת כמו אשת חצר וחיה לבדה עם גבר במשך עשר שנים, אז כמובן שהיא מחוללת, למרות שכל הבנות אומרות שהוא לא נגע בהן. מה כבר יוכלו לומר? וזה לא הגרוע ביותר – אחרי הכול, הדרקון נותן להן ארנק מלא מטבעות כסף כנדוניה כשהוא משחרר אותן, אז כל אחד היה שמח לשאת אותן, מחוללות או לא.
אבל הן לא רוצות להינשא לאיש. הן לא רוצות להשאר כלל
. " (*)

אחרי שקראתי ונהניתי ביותר מ"חוט של כסף", לא היה דבר שיעצור בעדי מלהגיע לספר הזה – "עקורה" – שיצא לפניו, וכמו ספרים רבים אחרים, עבר לי לגמרי מתחת לרדאר. ושוב, אני חבה תודה מיוחדת להוצאת "תמיר-סנדיק" שהכירה לי את נוביק, והעשירה את עולמי.

אגניישקה גדלה בכפר נידח למדי, אי שם בפולניה, אחד משרשרת כפרים בעמק המרוחקים כך וכך ימי רכיבה מעיר הבירה, מקום מושבו של המלך, עמק הנטוע על סיפו של היער האפל והמוזר, היער איתו מנהלים האנשים מלחמה עיקשת על טריטוריה; פעם אלה מצליחים לכרות ולברא חלקת יער, פעם היער חוזר וכובש שטח אדמה, ומכסה אותה בעציו. מי שנקלע אל תוך היער בשיטוטיו ובחיפוש אחרי פירות יער, עלול היה שלא לחזור, או לחזור פצוע, או להתנהג מוזר, ועל כן נמנעו האנשים מלהכנס לעומק היער.

להמשיך לקרוא

Share