ארכיון תגיות: ספרות מקור

סיכון כפול – ליעד שהם

כמה דברים שחשוב להגיד לפני הכל: בעצם – דבר אחד; ספר שמסתיים ב"המשך יבוא", כדאי לספר לנו, הקוראות והקוראים, שהסיפור לא נגמר.

זאת אומרת, יש סוף לספר, ומתישהו "רשע יבוא על עונשו" (בלטינית זה נשמע הרבה יותר טוב – Confutatis Maledictis), אבל זה לא יקרה כל כך מהר.

בינתיים יש לנו פתרון לתעלומה, שהקורא/ת יכול/ה לנחש, באופן חלקי, במהלך קריאת הספר, ויש דברים שיתגלו רק לקראת סופו.

ויש עניינים שנאלץ לחכות לספר הבא. ובהחלט נחכה.

כי שהם, גם כשהוא כותב לבני ולבנות הנעורים, מסוגל להוציא תחת ידו ספר מרתק ומהפך דפים, כתוב מצוין, לא מתחנף לקהל החדש (והצעיר), עם עלילה המתהפכת על פניה במהלך הספר, כשהטובים הופכים לפחות טובים והמובן מאליו כבר לא כל כך מובן.

במרכז הספר מציב שהם נערה – דנה – בת יחידה לאביה, קצין מושעה מן המשטרה, שאמה ואחותה נהרגו בתאונה. החיים קבלו תפנית, וכל מה שהיה חשוב פעם כבר לא חשוב כלל.

להמשיך לקרוא

Share

לחוץ חתונה – עומר ברק

היה לי שבוע די קשה. לא "מהגיהנום", כמו שרציתי תחילה לכתוב, משום שבעזה יש עכשיו אנשים בלי חשמל, ונשים נרצחות כאן מסביב כמו זבובים, וזה באמת גיהנום… אבל שבוע עמוס וקשה ומתיש. כי גם כשעושים מה שהכי אוהבים אפשר להתעייף. והייתי צריכה בדיוק את הספר הזה, במשך השבוע, אבל קראתי ספר אחר, זה שכאן לפניו – "פרנקנשטיין בבגדאד".

היה לי אירוע בעבודה שהייתי שותפה להפקתו, והלחץ בארגון, יחד עם התקפי החרדה הקלים (שהכל יגיע בזמן, שהאוכל יהיה טעים, שיהיה מספיק לכולם, שיגיעו מספיק מוזמנים), גבו את שלהם משלוות הנפש. (האירוע, אגב, היה מוצלח. תודה ששאלתם).

והיתה גם העבודה שבכל יום.

היו החזרות לקראת הקונצרטים הקרובים.

והיה שבוע הספר, שבכל ערב פנוי התייצבתי אליו, לשוטט בין הדוכנים, להמליץ על ספרים, לשמוע המלצות, לחזור עם שקיות עמוסות ספרים וגב דואב.

ואגב שבוע הספר – באחד הימים פגשתי את רוני שאני מאד אוהבת, אותה ואת כתיבתה. והיא הציגה בפני את עומר ברק, ואמרה שהוא הגבר שהכי מבין, לדעתה, איך נשים מרגישות.

כן, הספר ברשותי, הודיתי, אך טרם הגעתי אליו, אם כי עמיתה לעבודה קראה ונהנתה.

אז החלטתי שבאמת הגיע הזמן. אולי זה סוג של צ'יק-ליט, אבל גבר כתב אותו, ואם גבר מצליח לכתוב צ'יק ליט, כדאי לקרוא.

להמשיך לקרוא

Share

אח שלי איוב – שמי זרחין

"לאחר שנעלם הדפים הפצירו, ביקשו שייכתב עליהם. הרי דפי נייר ידועים בחיבתם לסיפורים עזי רושם, כמו היו ילד הנכסף לדבר מתיקה ולא יניח לשולי שמלת אמו עד אשר תתרצה ותשלוף ארנקה. וכך עלו הדברים על דף, סיפור ללא סוף, משל ללא נמשל. סיפור יתמות ותמימות, תוׁם ומוׁת." (עמ' 423)

קודם כל, בגלל השפה. שפה ארכאית, כמעט נשכחת, שיש לה ניגון כמעט דתי, אבל לא רק. שפה שמכריחה להתרכז לא רק בתוכן, אלא גם בקנקן, במלים הנושאות את הסיפור. להתאמץ, לעתים, להבין משמעותה של מלה, ואולי אין לה משמעות? אולי היא פרי דמיונו של הכותב.

כי מה פשר, למשל: "רגע הרוף…"? (עמ' 237)

הפכתי והפכתי במילוני (המקוונים, כמובן) ולא מצאתי.

אז צריך להבין מתוך ההקשר. אבל צריך לחשוב.

ואחר כך הסיפור. ואצל זרחין, כמו אצל זרחין, יש איזה דוק של פנטזיה מעל ומסביב; סיפור שיכול להיות לגמרי, עם איזה טוויסט קטן, של "לא יכול להיות".

וסיפור, כמובן, שהוא הנדבך השלישי, או הראשון, או השני (ומה זה חשוב בעצם?) ההופך את המלים ומשמעותן לשלם הגדול מסך חלקיו.

".. בראשית תהיה המילה, ולאחריה עוד מילים רבות." (עמ' 12)

להמשיך לקרוא

Share

ארבעה אבות – אמיר זיו

ארבעה גברים, שלוש נשים, במין היפוך מן הפיוט הידוע המושר, בלחנים שונים ובשפות שונות בסוף ליל הסדר, פיוט שנועד, בין השאר, להשאיר את הצעירים שלשולחן ליל הסדר ערים ומוכנים לשיר-חידון הזה, שבו עליהם לזכור בעל-פה כמה מונים בכל אחד מן הנזכרים בשלושה-עשר בתי הפיוט.

שלושה אבות, ארבע אמהות יש בפיוט. ארבעה אבות יש בספר. שלוש נשים. וקולן של אלה, בתחילה, מושתק.

האב הראשון – א' (אליהו) בוכמילר, שאנו פוגשים בו דרך חלופת המכתבים שלו עם מנהל מחלקת ההנדסה בעירייה; עניין בנאלי ומוכר לכאורה לכולנו – הוספת מרפסת ללא רשיון בניה בדירה שמעליו, מתחילה את חלופת המכתבים הזו, בין בוכמילר, השכן, לבין ברוך דומיני, סגן מהנדס העיר.

שניהם, מסתבר, מאוהבים באותה האשה – קלרה. זו שבנתה את המרפסת ללא רשיון, זו ששבתה את לבו של בוכמילר כשהגיעה לבית, למרות שהיא צעירה ממנו בשנים רבות, זו שסגן מהנדס העיר התאהב בה כשביקר בביתה לבדוק את חריגות הבניה, זו שגם בנו של בוכמילר התאהב בה, כך נראה, ומשום כך אינו מתגורר יותר עם אביו, ויש ביניהם נתק.

והכל הכל מתברר בקולם של שניים – בוכמילר ודומיני. קולה של קלרה אינו נשמע.

להמשיך לקרוא

Share

גיבור – אריק צ'רניאק

דיסטופיות מטבען שהן מעוררות פחד עמום או חרדה, משום שמה שיש בהן עשוי או עלול להתגשם. וכשהדיסטופיה מתרחשת ממש כאן ועכשיו (או תיכף), כי אז החרדה מתעצמת ועמה המועקה הכבדה, והשאלות הנשאלות – מה עושים כדי למנוע את המצב הזה, שתיכף יגיע?

כזהו "גיבור" של אריק צ'רניאק. דיסטופיה של הכאן והעכשיו (או תיכף). כזו שאנו מזהים בה את ראש הממשלה ואת שר הביטחון לשעבר – "שר הביטחון לשעבר התכרבל במיטתו בתנוחה עוברית, וחלם את החלום הרגיל. הוא שוב צעיר. הוא שוב עמוק בתוך ביירות  ניצב מחופש לאשה בפינת רחוב אפלה,..," (עמ' 189),  את שר החינוך ואת שר התחבורה. והתמונה המצטיירת מן הספר מבהילה ביותר.

לא, אין כאן משהו מרוחק ולא כל כך ברור אם יכול בכלל להיות כמו "השלישי" של ישי שריד, אין כאן אווירה עתידנית עם ממשל סמכותני בעל יכולות "אח-גדוליות" כמו ב"המעברים המאושרים" של דוד טרבאי, או אי בודד של שפיות נרדפת ומסוגרת כמו "מלאכים באים" של יצחק בן-נר (שלושתם, אגב, מומלצים ביותר). כאן הכל יכול לקרות תיכף, עוד רגע, אם רק נמשיך כך. תמרור אזהרה זוהר מרחוק (או שלא, תלוי מאיזה צד מסתכלים).

גיבור – נועם גיבור הוא טייס קרב די טרי, המרגיש כאילו הוא נמצא "על הכוונת" של מפקדו. שרק לא יפשל. "… למפקד הטייסת הרבה יותר קל להעיף אותך מהטייסת. וכשמעיפים אותך מהטייסת אתה נהיה טייס פשוש. ..פשוש. טייס קרב יעדיף למות רק שלא יהפכו אותו לטייס תובלה. הוא צעיר. הקריירה שלו רק מתחילה והנה הוא כבר תחת זכוכית מגדלת. .." (עמ' 10). נועם גיבור, שנקרא למשימה ולא שואל שאלות, להטיל פצצה על ביתו של מבוקש בכיר ברצועת עזה, והפצצה המוטלת מוטלת גם על אוטובוס ילדים (זוכרים את חיסול סלאח שחאדה? זה עם "המכה הקלה בכנף" של מפקד חיל האוויר? אז כזה). אלא שהפעם ההרג המשני מצית אש גדולה של פעולות נקם מן הצד הערבי. טילים נוחתים בערים, אזעקות חותכות את השקט, מחבל מרסס כתה של ילדים קטנים כפעולת תגמול, פעולות תגמול שכנגד יוצאות מן הצד היהודי, ותגמול כנגד התגמול מן הצד הערבי. מדינות ערב השכנות הקרובות (סוריה) והרחוקות (אירן) מאיימות אף הן מצידן. "הסורים על הגדר" הופכת להיות מציאות, ואף מעבר לגדר. ערביי הגדה יחד עם ערביי ישראל מנתקים צירים ותוקפים בערים ובישובים מבודדים. כאוס מוחלט. להמשיך לקרוא

Share

תשאלי – לאה איני

"טיבו של מקום קטן שהוא כתא מיקרוסקופי במעבדה. ועדיין, זעיר ככל שיהיה יתרחש בו עולם ומלואו." (עמ' 35)

"גרתי במקום הזה ועדותי אמת. המגיעים לשְאול, גם לפי הכופרים, נקראים חוטאים. חטאנו שלי ושל משפחתי היה שיצאנו שם מן השורות. שורות שאולי מלכתחילה לא היו מכניסות אותנו ביניהן, כל כמה שהכניסו, אילו נערכה לבאים ועדת קבלה. המיון, הסינון, הבידוד וההסתגרות מפני – היו נטועים עמוק בדי-אן-אי של תושביו עצמם." (עמ' 40)

נולדתי וגדלתי בקיבוץ. קהילה קטנה, שכולם מכירים את כולם ויש בה מעמדות (גם אם אף אחד לא מצהיר על עובדה זו בריש גלי), ויש לה ועדות קבלה; לא כל אחד יכול לבוא ולגור בקיבוץ, אפילו אם הוא קונה שם בית (היום, אחרי ההפרטות למיניהן, צריך גם לקנות את ביתך בקיבוץ, לא מספיק לעבור ועדות קבלה); הצורך להשתייך לקהילה מחייב ויתורים על חלקים ב"אני", באישיות, ברצונות הפרטיים, בצרכים האישיים השונים, ממש כמו שבני האדם שונים איש מרעהו ומרעותו.

אבל ככה זה בקהילה קטנה.

אחר כך בגרתי ונישאתי, והלכתי, שוב, לקהילה קטנה אחרת – ישוב קטן בשומרון שהייתי חברה בגרעין ההקמה שלו. גם לישוב הזה היתה ועדת קבלה, והיו בו אנשים מקורבים יותר ומקורבים פחות, וגם בקהילה הזו צריך היה לוותר על כל מיני מאפיינים אישיים כדי להשתייך.

כי ככה זה בקהילה קטנה.

להמשיך לקרוא

Share

רשימת האימהות – גלי מיר-תיבון

" ב-12 ביוני 1941 גילה היטלר ליון אנטונסקו את ה'פתרון' שלו ל'יהודי המזרח'. אפשר אפוא לקבוע כי בהשפעתו של היטלר החליט אנטונסקו לגשת ל'פתרון בעיית היהודים' בבסרביה ובבוקובינה, ואיפשר שם הרג המונים. הצבא נצטווה לאסור את היהודים בערים, הז'נדרמים נצטוו להרוג כול יהודי שיימצא באזורים הכפריים, בפועל השתתפו יחידות צבא גרמניות ורומניות בהשמדת היהודים בשני האזורים, מלווים ביחידות השמדה של הס"ס, איינזצגרופה D [עוצבת מבצע D]. בשלב הראשון של המיבצע נרצחו כ-160,000 יהודים, בסיועה של האוכלוסייה המקומית, רומנים ואוקראינים. ב-15 בספטמבר 1941 פקד אנטונסקו לגרש לאזור טרנסניסטריה שבין הנהר בוג לנהר דנייסטר את הניצולים, כ-150,000 במספר. עשרות אלפים נהרגו בדרכי הגירוש, נורו בידי המלווים הרומנים, מתו ברעב, בצמא, במחלות, בהתעללות ובאפיסת כוחות. טרנסניסטריה הפכה לקבר אחים ליהודי רומניה, ובשנות השלטון הרומני, מסתיו 1941 עד אביב 1944, נספו שם כ-90,000 מן המגורשים. הצבא והז'נדרמריה הרומנית השתתפו גם ברציחת עשרות אלפי יהודים מאוקראינה. העילה הרשמית לגירוש היה הרצון ל'טהר' את האזורים המשוחררים מן היסוד היהודים העויין, ששיתף פעולה עם השלטון הסובייטי (1940-1941), והתנהגותם האנטי-רומנית של היהודים בעת נסיגת הרומנים מן האזורים ההם בסוף יוני 1940. באוקטובר גורשו גם יהודי דרום בוקובינה, שלגביהם לא ניתן היה לטעון כי שיתפו פעולה עם השלטון הסובייטי. יון אנטונסקו עצמו נתן את פקודת הגירוש, וקבע כי בסרביה תהיה 'נקייה מיהודים', ובבוקובינה יושארו מכול כ-90,000 יהודיה רק כ- 10,000 יהודים שהיו חיוניים לכלכלת האזור. הגרמנים לא הפעילו בעניין זה כול לחץ משום שממילא פעל אנטונסקו על-פי תוכניותיהם של הנאצים באשר ליהודים." (מתוך: השואה ברומניה, בסרביה, בוקובינה וטרנסניסטריה באתר "יד ושם")

בין כל סיפורי וספרי השואה נבלע לרוב סיפורה של יהדות רומניה, נבלע ונבלל בשאר הסיפורים, הוצנע מעט, כי הרי רומניה היתה בת ברית למשטר הנאצי. אבל יהודיה לא היו מוגנים. כלל וכלל לא.

ספר שפותח צוהר לסיפורה של יהדות רומניה בתקופת מלחמת העולם השניה, ואף יותר מכך, מעלה שאלות ותהיות אצל הקורא/ת – מה הייתי עושה אילו? אילו הייתי בראש הועד היהודי במקום הכינוס / מחנה הריכוז הזה או האחר? כשמגיעות המכסות למשלוח למחנות עבודה, כשצריך לצמצם את האוכלוסיה, בגלל מחסור ומחלות? את מי לשלוח קודם? על מי לשמור? האם ניתן לשחד את הממונים מטעם השלטונות? ומי יממן את השוחד?

להמשיך לקרוא

Share

בעלי לא בבית – מירב הלפרין

את הספר הזה קניתי לא כל כך מזמן באחת מחנויות הספרים. קניתי כי כל כך הרבה המליצו עליו, והיה איזה הייפ מסביבו, ואמרו שהוא מצחיק. היו כאלה שכתבו כי זה היה לעתים מביך, עת פרצו בצחוק רם בפומבי. ואני הלא זקוקה, לעתים, לספר שממש יצחיק אותי.

אבל זה לא הספר הזה. לעתים עלה בדל חיוך על שפתותי, אבל בסך הכל הספר הזה די עצוב, אם מסתכלות על התמונה המלאה, וקוראות בין השורות.

ולא שהספר מעמיק במיוחד, הו לא! אין כמעט קלישאה שלא נזכרת בו, בעניינן של נשים רווקות / גרושות ובעניינים של יחסים בין המינים. למען האמת ההגדרה היותר מדויקת תהיה "ריק"; הספר הוא במשקל נוצה, ולא מותיר אחריו סימנים כלל.

מצד שני הוא נקרא בשטף, ונגמר בתוך יומיים, כך שהוא בהחלט כתוב טוב.

אשה אחת, שיש לה שני ילדים בגיל ההתבגרות, ובעל אחד שמודיע לה יום אחד שהוא עוזב אותה כי מצא אהבה חדשה. זה לא באמת צריך להפתיע אותה, כי הם בעיקר חיים האחד ליד השניה, תוך ניהול הבית. חיי הנישואין כקלישאה.

להמשיך לקרוא

Share

סוּפה של אליס – גלית דהן קרליבך

"נולדתי בהצטיינות. 'אפגר עשר. הציון הגבוה ביותר,' הדגישה אליס. אני התינוקת היחידה שקיבלה אי-פעם ציון כזה גבוה. אצלה – גם אם הם ורודים, גם אם אוחזים מיד בפטמה, גם אם הם מביעים עניין ונושמים כהלכה – רוב התינוקות מקבלים 'נכשל'. אפילו הם מתנאים בפניה בפעלולים מתוקים, אליס לא נכנעת. בטופס היא כותבת את הציון 9 בידיים רועדות (כי עשר זה אלוהים), ואלי, מאחורי גבה של היולדת, היא מעגלת אצבעות לאות אפס עגול ומאופס. .." (עמ' 33)

סוּפה היא המספרת. בתה של אליס. אם חד-הורית. אין אבא בתמונה. אין אחים. משק אוטרקי של נשים בלבד. כזה שכבר פגשנו פעם אצל דהן קרליבך ב- "אחותי כלה והגן נעול". הן בנות המשפחה היחידות. אין סבא וסבתא. לא ידוע מי האב. הורי האם טבעו בטטואן. אחותה מתה מצריכת סמים. נותרו רק האם והבת. והאם עוטפת, ככל יכולתה, את בתה בצמר גפן. מרחיקה אותה מכל צרות ופגעים ואסונות, אמיתיים או מדומים. חיה במושב קטן ומבודד, לא רחוק מקיבוץ אחד שאליס גרה בו פעם, ועכשיו כבר לא, ולבה מלא על הקיבוצים והקיבוצניקים (על אדמות המריבה בין המושבים לקיבוצים, על ההרחקה, על החינוך; דהן קרליבך לא תחסוך מן הקורא/ת את דעתה בנדון, ואת הצד שהיא לוקחת).

מרחיקה אותה מכל מה שיכול לאיים. מכל מה שיכול להפריד ביניהן. מצאה תירוצים לצבא, כדי שלא תגויס, מנעה ממנה ללכת לאוניברסיטה, למרות מלגה שקבלה. סדרה לה עבודה בבית. ממש בבית – סוכנות הדואר המקומית. זו הפוגשת את הדואר-נע (באוטו האדום) ומקבלת מכתבים ומוסרת מכתבים.

מרחיקה אותה ממחזרים, כי גברים זה מסוכן, הם יכולים לגרום לכל מיני צרות ומכאובים. וצריך להזהר.

להמשיך לקרוא

Share

על אהבה אני רוצה להגיד – גילית חומסקי

"פעם חשבתי שרק מילים יכולות לגעת בעומק הכאב ולרפא. יש רפואה בלספר את הסיפור. להודות, גם בחלקים המביכים, ולקבל בחזרה תשורת מילים מנחמת. מלים יכולות לעשות את הבלתי-אפשרי ולנחם על טעויות שכבר מאוחר לתקן. פעם לא ידעתי את הדברים שאני יודעת עכשיו. למשל, כמה החיים קצרים ויקרים, ומוטב להגיד בפשטות על האהבה והרצון. ושמול האין-מילים שלא נאמרו פורחים עולמות שלא נבראו, ולא תמיד יש נחמה." (עמ' 190)

כשלמדתי באוניברסיטה, אף פעם לא היה לי מרצה נערץ, שכולם נוהרים לשיעוריו, וכולן מסכמות במחברות סיכומים ארוכים מדבריו, ומי שזוכה להתקרב אליו מרגיש/ה כאילו נגע/ה בשמיים. אולי משום שלמדתי באוניברסיטה הפתוחה, ששם מרבית הלימודים ממילא נעשים מרחוק, אולי משום שלא המשכתי באיזשהו מחקר והפכתי, מטבע הדברים, לקרובה או מקורבת לאיזה מרצה או לאיזו מרצה.

אבל שמעתי על שכאלה, בעיקר באוניברסיטאות "רגילות". מרצים מהוללים שאין מקום להכניס סיכה בשיעוריהם / הרצאותיהם, שיש להם תלמידים ותלמידות מעריצים ומעריצות, שמי שנבחר לעבוד עם מרצה כזה כעוזר מחקר, נוגע בו קסם מסוג מסוים.

כזו היתה עמליה, המספרת, במחיצתו של יושי, פרופ' יהושע ברינגר. שהלכה אליו ללמוד ספרות משום שהיה המומחה לדוד שחר, והיא אהבה מאד את "היכל הכלים השבורים", ומשום שאהבה ספרים וספרות בכלל, עד כדי אובדן כמעט בין דפי ספרים:

להמשיך לקרוא

Share