ארכיון תגיות: ספרות מקור

כיבוי אורות – מור אופק

".. ועכשיו נעמי קוראת לי 'אבא' באמצע הלילה.'

'ומה אתה עושה?'

'לא יודע. מביא לה מים, מכסה אותה. מוזר, גם אני הייתי פעם ילד.'

'כן.'

'ומי בדיוק בא אלי באמצע הלילה?' (*)

הלינה המשותפת החלה מתוך אילוץ, המבנים שהוקמו בקיבוצים ניתנו קודם כל לילדים (ההורים התגוררו במבנים ארעיים, ורק לאחר מכן התפתחה האידאולוגיה, ונצמדו רעיונות חינוכיים אלה או אחרים, על חשיבות החינוך המשותף, ועל כך שהילדים אינם של הוריהם אלא של הקיבוץ, ושההורים אינם בהכרח המחנכים הכי טובים לילדיהם, על כן יוקצו להם, לילדים, אנשי חינוך שיוכשרו במיוחד.

וכך גדלו רבים מאתנו. היינו בבתי ילדים, טופלנו על ידי מטפלות שהוכשרו במיוחד. בכל יום, בשעה ארבע אחרי הצהריים, הלכנו, כל אחד ואחת, לחדר ההורים (כי להורים היה רק חדר, לא דירה, ובעצם לא באמת היה שם מקום לילדים). בשעה שבע או שמונה, חזרנו ל"השכבה" בבית הילדים, ארבעה ילדים בחדר, ואחרי סיפור-של-לפני-השינה נשארנו רק הילדים. ארבעה בחדר.

להמשיך לקרוא

Share

איש הפח – ליעד שהם (תיק נוער 2)

לפני כך וכך שנים, כשיצא לאור התרגום של הספר הראשון בסדרת "שר הטבעות", כאשר בסוף הספר התברר כי הוא רק הראשון בטרילוגיה, התאכזבתי עד מאד. כי היה צריך לחכות עד שיתורגמו הספרים הבאים בסדרה. וכשסוף סוף יצא החלק השני, אחרי לא מעט זמן, חזרתי לקרוא את החלק הראשון, כדי להזכר על מה בדיוק מדובר, וכשיצא החלק השלישי, קראתי שוב את החלקים הראשונים (ואחר כך קראתי מחדש את כל השלושה). דבר דומה קרה לי עם טרילוגית  "משחקי הרעב", כאשר עם צאת התרגום לחלק השלישי, שבתי וקראתי את שני הראשונים, כדי להזכר מיהו מי בספר, מי בטובים, מי ברעים ומה תפקידם של כל אחד ואחת.

כשגמרתי לקרוא את הספר הראשון בסדרת "תיק נוער" – "סיכון כפול", שבו אמנם נפתרה, פחות או יותר התעלומה, אלא שאז פתאום התברר לי כי זהו רק חלק ראשון בטרילוגיה, הופתעתי מעט והתאכזבתי מעט; אחרי הכל, יכולה הייתי לחכות עד צאת כל הטרילוגיה לאור, ולקרוא את כולה ברצף.

מצד שני, התעלומה שבבסיסו של הספר נפתרה ועל-כן אפשר היה להניח לכך, או לא; לחכות ולקרוא את הבא בתור, לכשייכתב ויצא, וכך עשיתי.

הספר השני בסדרה "איש הפח" נפתח בהמשך ישיר לספר הראשון, ומי שלא קראו כלל, מוטב לו שיקרא, וגם מי שקרא כבר, כמוני, מוטב לו שיקרא, או שמא – מוטב לסופר להוסיף איזה מבוא לספר ובו תקציר הארועים שקדמו לו, וארעו בספר הראשון, אחרת מלוּוה הקריאה, לפחות בתחילת הספר בנסיון נואש להיזכר מיהו מי, ומה היה תפקידו המדויק בספר הקודם.

להמשיך לקרוא

Share

השקרנית והעיר – איילת גונדר גושן

מיד כשיצא הספר הזה לאור, ומסע יחסי הציבור שנילווה אליו (כזה שבהחלט הסב אליו תשומת לב), התמקדו רבים ובעיקר רבות בעניין של תלונת שווא; ליתר דיוק – תלונת שווא בעבירת מין. כה מוצלחת היתה ההתמקדות הזו בנושא תלונת השווא, עד שרבות וטובות הכריזו שידירו ידיהן ועיניהן מן הספר, ה"נותן עוד כלי נשק בידה של הפטריארכיה" (כך טענו). ולי, כך נראה, נושא הספר אינו דווקא תלונת השווא, אלא השימוש בשקרים, השקרים ככלי  למוביליות מסוימת, לשינוי חברתי, למיצוי כישורים חבויים, שקרים שאינם נובעים מרוע או זדון. שקרים שמשרתים איזושהי מטרה. שקרים שקורים, מבלי להתכוון, ואיך יוצאים מהם, אם בכלל. שקרים בכלל, לא רק תלונת השווא שזכתה לכל כך הרבה כותרות, בספר ומחוצה לו. וגם, סיפורה של נערה מתבגרת אחת, בתוך הקונטקסט הכמעט בלתי אפשרי של היות בת-עשרה, בזמנים שכאלה, והשקרים, השקרים משמשים רקע לסיפורה של אותה נערה.

"חתולי רחוב נעמדים על רגליהם ימים ספורים לאחר צאתם מהרחם. סייחים מצליחים להתרומם כשעה לאחר ההמלטה. רק גורי האדם, איטיים שכמותם, חודשים רבים יחלפו בטרם יעמדו בכוחות עצמם. כנגד האיטיות הזו של הוולד האנושי עומדת רק המהירות המדהימה של הסיפור האנושי: הביא אדם לעולם סיפור, ובפרט סיפור שבו ניחוח סקנדל, מיד ייעמד זה על רגליו. …" (עמ' 31)

להמשיך לקרוא

Share

לווייתנים שרים בעמק – רונה שפריר

"לפעמים, במיוחד בקצות היום במיוחד בסתיו, בית ראשונים הוא המקום היפה בעולם. זהרורים של אור מגיחים בין הברושים, שלוחות אחרונות של שמש מלטפות את האנשים הלוקטים את שאריות יומם אל סף הבית.

לפעמים, במיוחד בעתים שכאלה, הדממה בוקעת לה מבעד לעולם ומנקה את כולו.

וחברי בית ראשונים חותכים בצל ועגבנייה לארוחת הערב או מקריאים סיפור לילד או נועלים נעלי ספורט לקראת צעידת הערב. ותקווה לא מובנת עולה בלבם, כמו פרח ענק שלרגע נפתח, לרגע מבטיח." (עמ' 302)

בסוף הספר, בפרק ה"תודות" כותבת רונה שפריר כי הספר עוסק בחיים שבין לבין: בין החיים לבין המוות. גם בכיתוב על הכריכה האחורית נאמר כי הספר הוא "מסע אל קו התפר שבין החיים למוות", ואני קראתי בספר הזה דברים אחרים לגמרי; אכן היו בו ענייני החיים-המתים, אלה חסרי ההכרה הנמצאים על סף מותם ומחוברים למכונות המחזיקות אותם בחיים, אלה שאין להם מכאובים ואין להם מחשבות (כך אנו מקווים), אבל עדיין יש להם סימני חיים. אבל העיקר, העיקר בעיני היה סיפורו של הקיבוץ, או, אולי, סיפורה של התנועה הקיבוצית כולה. כי ככה זה, קיבוצניקיות וקיבוצניקים לשעבר, מזקקים את "הקיבוץ" מתוך כל סיפור ש"הקיבוץ" הוא המסגרת שלו.

להמשיך לקרוא

Share

פאני וגבריאל – נאוה סמל

"הייתי רוצה לעשות תיקון. מה הבעיה? הבדיה היא קבלן שיפוצים שמרחיב את מסדרון הסיפור ובונה לו עוד קומות מעבר לשיעורי הבנייה. הכול בידי – לשבט או לחסד. אז מה יקבע את הסוף? מה שקרה או מה שהיה יכול לקרות?" (עמ' 428)

 פאני וגבריאל הם (היו, בעצם) אנשים אמיתיים. ולא סתם אנשים אמיתיים – סבה וסבתה של הסופרת. וסיפור חייהם שהוא בלתי יאמן כמעט, יכולה להיקרא כאגדה, גם ללא כל התוספות שהוסיפה, וכל ה"בשר" שהעלתה על הסיפור ה"רזה" כל כך. סיפור נִסִי כמעט.

אבל אנחנו, שגדלנו כאן, ושמענו לא מעט סיפורי נִסִים, שקרו "שם", וגם "כמעט נסים", לנו כל סיפור כזה יישמע אמין לחלוטין, כי איכשהו – מה"שם" הארור ההוא, הצליחו להיות סיפורים אמיתיים מופלאים ומדהימים באמת.

 לקחה הסופרת את סיפור חייהם של סבה וסבתה, שפעם נישאו בבוקובינה –

 "היה היתה בוקובינה. שם אגדי, כמו המצאה ספרותית, אין טעם לחפש אותה במפה, שכן זו איננה מדינה או ארץ, אלא מחוז בקיסרות האוסטרו-הונגרית לפני מלחמת העולם הראשונה. בוקובינה, שקיימת היום רק בזיכרונם של ילידיה, נותרה שם דבר לאנינות טעם, לשנינות ולמבט אירוני על החיים עם חוש הומור חומצתי. זו היתה נקודת ההתחלה המשותפת של פאני וגבריאל – שניהם באו משם." (עמ' 13)

 שני אנשים צעירים נפגשו, והסכימו להינשא זה לזו וזו לזה, אולי היתה שם אהבה גדולה, אולי מילוי חובה, כי כך צריך: להמשיך לקרוא

Share

עקוב אחר שינויים – סייד קשוע

לסייד קשוע היה, עד לאחרונה, טור קבוע במוסף השבועי של עיתון "הארץ"; רק לפני שבוע וחצי כתב את טור הפרידה שלו (בינתיים): " אני יוצא לחופשה לא בשל התהיות האלה, שלטעמי היו חלק מהותי מהטור הזה, אלא בשל חוסר הוודאות והמרחק הפיזי והנפשי. הטור הזה נכתב בעברית על ידי ערבי פלסטיני אזרח מדינת ישראל שקיווה (השפעת השוט? אף שאני נשבע שזו ההרגשה הכי כנה שלי), ועדיין מקווה, שישראל/פלסטין תהפוך יום אחד למקום שוויוני ללא הבדלי גזע, דת, לאום והגדרה מינית. אז שלום בינתיים." (הארץ, 16.11.2017)

 סייד קשוע נסע לפני מספר שנים, לסוג של שנת שבתון, שבינתיים התארכה לעוד שנה ועוד שנה, וכלל לא בטוח מתי ישוב, אבל כל מי שקרא/ה את טוריו ב"הארץ" יכול/ה להכיר חלק משגרת חייו בשמפיין שליד שיקגו. (למען האמת, בביקורי בשיקגו לפני מספר שנים, ממש קיוויתי להתקל בו, כך סתם ברחוב, ולהגיד לו שאני קוראת ושאני יודעת; אבל לא הצליח לי). אותה שגרת חיים הינה גם שגרת החיים של גיבור הספר "עקוב אחר שינויים".

 גם השמות דומים, גם המצב המשפחתי דומה, גם עיר המוצא בארץ, גם הסיבה להקדמת הנסיעה לארצות הברית:

"שרפות רבות בערו מסביב לעיר באותו קיץ. עשן היתמר מיער ירושלים מדי יום והסתיר את השמים, ורעש המסוקים, קולות מכוניות ההצלה, מכבי האש והמשטרה, הידהדו ללא הפסקה. איכשהו היו אלה השרפות שהפריעו לי יותר מכל דבר אחר. פחדתי שהאש תאחז בבתי השכונה ותכלה אותם כליל, ושלא יהיה לאן לברוח וכיצד להתגונן מפני הלהבות.  ..

באותו קיץ שנפתח עם חטיפה של שלושה נערים מתנחלים.. בקיץ ההוא הבנתי בפעם הראשונה שרציתי לעזוב אפילו יותר מפלסטין.  … להמשיך לקרוא

Share

הים של וינה – גפנית לסרי קוקיא

יש חנות בגדים אחת, שלא רק שהבגדים הנמכרים (לנשים בלבד) הינם יפים עד מאד בדרך כלל, ומתאימים לנשים גם כאלה שעברו את גיל עשרים וחמש (ואפילו יותר), אלא שגם ייסודה נישא על כנפי המחאה החברתית אי-אז בתחילת העשור השני של המאה הנוכחית. שתי יזמיות שהן גם מעצבות אופנה מוכשרות כמו שדות, חברו יחד להקים חנות שלא רק תמכור בגדים, אלא שייוצרו בארץ, שיתבססו על מימון המון (על ידי מכירת יחידות שותפוּת לנשים, וגברים, אחרות). החנות תורמת, אחת לשנה, למיזם הנבחר על ידי השותפות. ועוד – אחת לחודש מתכנסות נשים, ומתכנסים גברים לסלון תרבותי, ובו נידונים עניינים ומעניינים שונים בתחום הספרות, התרבות, האמנות, הכלכלה ועוד ועוד.

וכל ההקדמה הזו באה כדי לספר, כי באחד הסלונים האחרונים התארחו שלוש סופרות – מירי רזובסקי שכתבה את "כמו לשבור אור", סמדר שטינברג עם "שבע דרכים לאיבוד" וגפנית לסרי קוקיא עם "הים של וינה", נשוא הסקירה הזו. ומאחר שהספר הזה נח זה מכבר על מדף-הספרים-הממתינים-להיקרא, ומאחר שמצאו חן בעיני עד מאד דבריה של לסרי קוקיא, בחרתי בו לקריאה בימים אלה.

ולא התאכזבתי כלל.

הים של וינה הוא ספר סיפורים הסובבים, ברובם, סביב וינה, בתקופות שונות, וגם קצת מכאן; משלנו. ומחלקם עולה ניחוח זר, אירופי, קיסרי-מלכותי, ויש אף הד מה לסיפוריו ולכתיבתו של שטפן צוויג. להמשיך לקרוא

Share

כתב סתרים – שושי בריינר

מי שמכיר אותי יודע שעל שולחני או בתיבת הדואר שלי נוחתים מדי שבוע כמה וכמה ספרים, הרבה יותר ממה שאי-פעם אוכל לקרוא (שלא לדבר על חנויות הספרים שאני מסתובבת בהן לעתים מתוך כוונה "רק להסתכל" ולא תמיד עומדת בפיתוי, ושלא לדבר על הקינדל שלי, שאף הוא מתחדש מדי פעם). את הספרים המגיעים אני ממיינת לכמה סוגים: ספרים שארצה לקרוא, ספרים שאולי ארצה לקרוא, ספרים שלא בטוח שארצה לקרוא אבל ימתינו לעיון מחדש, וספרים שבטוח שלא ארצה לקרוא, או שבטוח לא יהיה לי זמן לקראם, אפילו כשאצא לפנסיה. הספר הזה – "כתב סתרים" – הונח בפינת הספרים שכנראה ארצה לקרוא, אבל לא לגמרי בטוח; ביקורת משבחת למדי שקראתי על הספר, העבירה אותו לסקצית הספרים שארצה לקרוא (רק איני יודעת מתי), ואז ויוי, שפעם המליצה לי על ספר אחד, וצדקה, סרהבה בי שאקרא, ומובן שמיד קידמתי אותו לקריאה בקרוב מאד, תיכף אחרי הספר שבקריאה כרגע (תודה, ויוי, עשית מצווה גדולה).

ספר ארס-פואטי, שעניינו אהבה ועניינו כתיבת ספרים, וכך הוא נפתח:

"אני רוצה לספר לכם סיפור אהבה. אבל לא עליי ועל זוגתי נאוה אני רוצה לספר, אלא על אוהבים אחרים. זהו סיפור נפתל ומעורר תמיהה, יש בו שכול וכישלון (ויסלח לי ברנר), יש בו רמייה ועיוורון, יש בו תוקפנות וגם השפלה. כן, על פי כל הגדרה מקובלת, הקשר הזה בהחלט עמד על ראשו. ובכל זאת, זהו סיפור אהבה, כי מעל הכול, יש בו מה שמעידים על עצמם האוהבים הנוגעים בדבר, ואין איש מלבדם שרשאי לתאר את אשר בלבם. ובכלל, מי יקבע מהו נופה של האהבה? לפעמים, כך מתברר, פניה כפני הירח, אבק ומכתשים וחושך, ורק לעתים אור-מעט מושאל מן השמש." (עמ' 9)

להמשיך לקרוא

Share

מפלצת הזיכרון – ישי שריד

ושוב לוקח ישי שריד פרה קדושה, ושוב מציג אותה לפנינו במערומיה, על פרטי הפרטים המדוקדקים, ושוב שוחט אותה, ואנחנו מהנהנים, משום שהוא צודק (אם כך הם אכן פני הדברים; כפי שהוא מציג אותם).

אם ב"השלישי" הציג בפנינו שריד איך יראו החיים כאן, לכשיוקם בית המקדש השלישי, ומלכות ישראל הקדושה, זו הנזכרת יותר ויותר כשאיפה פוליטית לגיטימית, תקום ותכונן, הרי שבספר הזה "מפלצת הזיכרון" מציב בפנינו שריד מראה ביקורתית למדי על מסעות החיים לפולין, למחנות העבודה וההשמדה, ועל השימוש המניפולטיבי לעתים, בזיכרון השואה.

דוקטורנט צעיר לחקר השואה, שנושא הדוקטורט שלו הוא: אחדות ושוני בשיטות הפעולה של מחנות ההשמדה הגרמניים במלחמה העולם השניה, ושאינו מוצא תעסוקה באחת האוניברסיטאות בארץ, או בהוראה בבית ספר, מוצא עצמו מלווה במסעות החיים לפולין, משום הידע הרב שצבר. מלווה מומלץ ומצטיין, יש לומר, מבוקש מאד בזכות הידע הנרחב ויכולתו "להעביר את החומר" בצורה מוחשית דיה.

התלמידים במסעות החיים, כמו שאנו מכירים, מן העיתונות או אפילו מתוך היכרות אישית, המסעות הללו מהווים עבורם סוג של חוויה כיפית מצד אחד, נוסעים לחוץ לארץ, ומצד שני כמובן, זוהי חוויה מכבידה עד מאד, על כל אדם, וכשהוא צעיר החוויה הזו יכולה להפוך לסוג של אינדוקוטרינציה מסוימת.

להמשיך לקרוא

Share

וזרח הלילה – אִילה בן-פורת

"… אין קשר בין לקחת אחריות ובין להצטער. אני למשל לוקח אחריות על מה שעשיתי, אבל לא מצטער. טוב, זה לא מדויק. כן ולא. …אני יודע שאפילו אם הייתי יכול לחזור  אחורה הכול היה קורה אותו דבר בדיוק. ובכל מקרה, דברים שאי אפשר לשנות, מה יש להצטער עליהם." (עמ' 9 – 10)

הסוף ידוע כבר מן ההתחלה; גיבור הסיפור נמצא בכלא. בכלא בגלל משהו איום ונורא שעשה בפנימיה שלפני הכלא.

אחר כך נפרש הסיפור כולו. או חלקו, כי יש בו כל כך הרבה עניינים שאינם ממש מובנים.

ואין בו חמלה, ואין בו חסד. אף לא מעט.

רק מועקה נמשכת והולכת ומתעצמת. וכאב גדול. כמו אגרוף לסרעפת שאינו מרפה, ואין שחרור אפילו של רגע, ואי אפשר לנשום באופן סדיר.

ואי אפשר להפסיק לקרוא.

למרות המועקה.

למרות הכאב.

להמשיך לקרוא

Share