ארכיון תגיות: ספרות מקור

סוף המשחק – ליעד שהם (תיק נוער 3)

זהו. זה האחרון בסדרה. לא צריך יותר לכסוס ציפורניים. יש כאן סוף; סגירת מעגל.

כי אחרי הכל, נשארנו ב(סוג של) מתח מאז הספר השני בסדרה – "איש הפח", שהוא בתורו פתר חלק מן המתח שנשאר אחרי הספר הראשון בסדרה – "סיכון כפול", ובין הראשון לשני לשלישי חלפו חודשים ארוכים. אבל הסוף, כאמור, הגיע.

דנה ואיתי שהסתבכו שניהם עם איזה ארגון פשע השולט בשוק הסמים, נמצאים בתחילת הספר הזה בתכנית להגנת עדים. כל אחד מהם בנפרד. אי אפשר עוד לדעת במי ניתן לבטוח, אי אפשר להפגש, אנשי הקשר שלהם מזינים אותם במעט מאד מידע.

עד ש – ובכן, כל מי שטרם קרא/ה את הספרים הקודמים – זוהי אזהרת ספויילר (בעצם, יכולתי להזהיר כבר קודם). הם נפגשים. יש מי שמפגיש אותם, שלא בידיעת שומריהם, ומכאן תתגלגל העלילה כאשר כל מי שהם בוטחים בו עלול להיות סוכן כפול, והם נושאים עימם משא חוסר אמון מכל שקרה להם עד כה.

בדרך ייפגשו ברוע ועוד רוע, בחוסר אכפתיות לחיי אדם, יופתעו שוב ושוב מבגידות. יברחו, יחזרו, יעקבו, יהיו נעקבים.

להמשיך לקרוא

Share

רשימות מארץ הכביש – אופיר טושה גפלה

אופיר טושה גפלה בורא עולמות; עולמות מיסטיים, עולמות אחרים, אפשריים לגמרי, אבל אין דרך לדעת, עד שנגיע, עם נגיע, אם יש בכלל, עולמות שכאלה. ב"עולם הסוף" לקח אותנו גפלה אל העולם אליו נגיע (אם נגיע) אחרי שנמות. עולם מפורט ומסודר ומתוכנן להפליא. ב"עשתונות" עולם המתים הוא חלק מן העולם שלנו, חלק נסתר ונוכח בו בזמן. ב"האורחים" מתקיים עולם שבו מתקיימות מטמורפוזות משונות, ממש בתוך העולם הזה שבו אנחנו חיים. כך גם בספרו החדש – "רשימות מארץ הכביש" נברא עולם חדש, כזה שאנחנו לא באמת מכירים. עולם שאליו נגיע, אם נגיע, אם ישנו כזה, בארץ שבה לא חיים ולא מתים.

זוהי ארץ הכביש.

נסו להעלות בדמיונכם כביש, באיווה נניח, העובר בין שדות תירס משני צדדיו; אין רואים את תחילתו ואין רואים את סופו מאופק עד אופק.

זוהי ארץ הכביש, בה מוצא את עצמו גיבור הספר – תמיר גושן. אין הוא יודע איך הגיע אליה, אין הוא יודע איך יוצאים ממנה. רק כביש ארוך-ארוך לפניו, ועליו מסומנות טבלאות יאוש: ארבעה קווים הנחצים בקו חמישי, אחת אחרי השניה. ושקט. שקט מחריש אוזניים. או רעם מתגלגל מרחוק, אבל אין עננים, אין שום סימן שאפשר ללכת על פיו.

מין ארץ "לימבו" שכזאת. ארץ ש"בתוך סוגריים"

"'כל מה שקרה לך עד שהגעת לכביש הזה התרחש מחוץ לסוגריים. גם מה שיקרה לך אחרי שתלך מפה, לא משנה אם תצא מפה בחיים או לא. .." (עמ' 60 –  61)

"… סביר להניח שכשאיחלץ מהסוגריים הזדוניים .. לא אזכור דבר ממה שקרה. .." (עמ' 103)

להמשיך לקרוא

Share

ילדה רעה – נעמי לויצקי

"הגעתי לשלב בחיי שבו אני יכולה להרשות לעצמי לבחור. לבחור מה לעשות ומה לכתוב, עם מי וכיצד לבלות, ואת מי ואיך לאהוב. אין לי עוד צורך למצוא חן בעיני מי שלא מעניין אותי ואין בי רצון להוכיח דבר לאיש. … ממרום גילי אני אמורה להיות אסירת תודה על חיים מרתקים…" (עמ' 356)

קללה סינית עתיקה אומרת: שיהיו לך חיים מעניינים; מעניין איזה סיני חשב על נעמי לויצקי, כי החיים שלה היו, ועודם, מעניינים; מאד מעניינים. למען האמת – מעניינים במידה שמספיקה ליותר מאשה אחת.

בחלקם – מעוררי קנאה או השתאות, כי כמה מאיתנו זכו להיות נוכחות בזמן כתיבת דברי הימים, להיות על יד, לדווח, לראות, לשמוע, לעתים אפילו לקחת חלק בארועים שרובנו קראנו עליהם בעיתונים, או שלא קראנו, משום שהצנזורה הצניעה אותם; כמה מאיתנו הכירו או מכירות באופן אישי ומקרוב מנהיג זה או אחר? כמה מאיתנו גרו תקופות לא קצרות בבית מלון בו מתארחים בדרך כלל שועים ורוזנים, ומנהיגי מדינות, ואותו מלון היה לנו לבית, לא מקום שמתארחים בו?

וישנו הצד השני של החיים המעניינים, כזה שבדרך כלל מוסתר, שלא מדברים עליו, כי מי רוצה לדבר על כאבים, על עניינים שהודחקו כליל מן ההכרה, על שנים שנשכחו, ש"נמחקו" מן הזכרון?

הרי הרבה יותר קל ופשוט לכתוב על הזוהר, על הנסיעות, המסעדות, הברים, החברים, המנהיגים, הארועים, ההתחככות בהיסטוריה בהתהוותה.

להמשיך לקרוא

Share

השופט – שי אספריל

ימים לא קלים עוברים על מערכת המשפט בזמן הזה; הועדה למינוי שופטים מתגלה כמקום שבו נחתכים גורלות ומתמנים מינויים לא תמיד ראויים, ומיד יש מי שמעלה מתהום הנשיה מינויי עבר, שאף הם נעשו מטעמים שאינם ענייניים, מינוי מקורבים (אשתו של.., בנו של..), מינוי "מטעם", מינוי על פי מכסה (אחת אשה, אחד ערבי, אחד מזרחי..); ומיד נשמעים קולות על אובדן אמון במערכת, ו"ניקוי אורוות כללי". ובתוך כל אלה שופטים טובים יותר או פחות, עורכות ועורכי דין ישרים פחות או יותר, חייבים להמשיך לעשות במלאכה, לטעון טיעונים, לפסוק פסקים, לגזור דינם של מורשעים…

ובתוך כל אלה שקעתי ראשי ורובי ב"השופט" ספרו המצוין של שי אספריל ש"גרף" אותי אל תוכו, והסיט אותי מכל עיסוקי (ככל שאפשר, כמובן).

השופט הוא אריאל בן אליאס; שופט מחוזי צעיר (יחסית), מעמיק ומוצלח (ככל שניתן לשפוט, בעל ידע נרחב, ולא רק בתחום עיסוקו, שחב את קידומו גם (אך לא רק) לאחת מאותן מכסות ידועות, ודרכו ל"עליון" נראית סלולה אם רק לא יעשה שגיאות קלות או נוראיות, אם רק לא יתגלה איזה סוד אפל בעברו.

"לפעמים לא צריך לעבור על החוק כדי שיראו לך את הדרך החוצה. לעיתים די בהתבטאות לא מוצלחת או בתמונה שלך עם המאהבת. לפעמים די בהימצאותך במקום לא הולם, אם בכנס פוליטי שנוי במחלוקת ואם במרתף מפוקפק, ומאחוריך מלכה שמצליפה בישבנך בשוט." (עמ' 112)

אבל יש איזה סוד אפל; כזה שמעולם לא חלק עם איש, כזה הרודף את מחשבותיו וחלומותיו, מסייט שנתו בלילות ומתגנב למחשבתו בימים, סוד שיותר משמעיק על מלאכת השיפוט, מערער את חייו הפרטיים.

להמשיך לקרוא

Share

מפתח אפס – רעות אקשטיין בלום

"מצד שני מי לא זר. הנהג אוטובוס שאתה נוסע איתו הוא זר, ובדוק שאתה חייב לסמוך עליו שהוא לא ידרדר את כולם לתהום. מוכר פלאפל הוא זר ואתה חייב לסמוך עליו שלא ירעיל אותך. האחות בקופת חולים זרה, וחופשי היא יכולה להביק אותך באיידס. אם רק הייתה לו משפחה מורחבת נורמלית. לא אחת כזאת שלא אכפת שם לאף אחד שפיזרו אותם למרכז חירום. אולי עדיף זרים. זרים לגמרי, הכוונה. כאלה שאין לך כלום איתם וגם לא יהיה, גם ככה הכול אינטרסים, בדוק שאסור לבנות על אנשים., (עמ' 33)

"מפתח אפס" הוא מסוג הספרים שלאורך כל הקריאה אני שואלת את עצמי – בשביל מה הייתי צריכה את זה? מה בדיוק היה חסר לי שהייתי צריכה לדעת ולהכיר אותו חלק מעולמנו שאפשר לקרוא לו, נאמר – "החצר האחורית", או שמות דומים. למה אני צריכה לדעת, מעבר לידיעה הכללית שיש ילדים שמוּצָאים מבתיהם לפנימיות, כי בתיהם מתפרקים ואינם מתפקדים עוד? מה תוסיף לי ידיעת הפרטים?

והרי נעים יותר להתכנס בחוסר הידיעה המדויקת, באי הכרת קיומם של מושגים מעורפלים כמו פנימיות לילדים, ומשפחות אומנה וקלט, מקלטי חירום, בהתעטפות בבועה הפרטית של החיים הנוחים.

אלא שאז בא ספר כמו "מפתח אפס" ומוציא אותי מאזור הנוחות שלי, מכריח אותי להתבונן בחיים עצמם (לא, לא שלי, של אחרים), מכריח לרדת לשורשיהם של פרטים. כי ככה זה – יש ילדים שאלה החיים שלהם, ילדים שהחיים שלהם יום אחד מתפרקים . או שמא זהו רק יום אחד בשרשרת של ימים; יום אחד שבו "המערכת" זיהתה את חוסר התפקוד המשפחתי ונכנסה לתוך המארג הביתי וקרעה אותו, לעתים לתמיד.

להמשיך לקרוא

Share

הרחק מעצי התרזה – יונתן ברג

דו"ח נטישה

ניסיתי. באמת שניסיתי. עד עמוד 206 הגעתי.

ודי לי.

הדמויות לא קרמו עור וגידים בעיני רוחי, לא הצלחתי לראות את המקומות, את הבתים, את הדרכים. השפה יפה ועשירה ומיוחדת, אבל הסיפור לא לגמרי סיפור.

אז ויתרתי.

יעקב, פרופסור בגימלאות, שעזב את ברלין רגע לפני שאי אפשר יהיה לעזוב, והקים כאן בית ומשפחה, ואחר כך עוד משפחה. בערוב ימיו מתגורר לבדו, בניו מנוכרים לו. ושכנתו, בר, אשה צעירה ויפה, יוצאת עדות המזרח יש לומר (ויש לזה איזשהו תפקיד בספר), שמשפחתה חמה ואוהבת, ובעלה עשיר, אך אינו רוצה, בינתיים, ילדים.

להמשיך לקרוא

Share

שלוש – דרור משעני

עד בערך שליש הספר (עמ' 102, אם לדייק), לא ממש הבנתי למה קוראים לזה "ספר מתח"; היה שם בעיקר סיפור. סיפור מצוין, לטעמי, כזה שניתן למצוא בדרך כלל אצל סופרות בנות זמננו, העוסקות באישי ובפרטי, פחות בכללי.

כי כן, אורנה עזרן, גיבורת החלק הראשון, היא אשה כזו, שבדרך כלל פגשתי אצל סופרות, פחות אצל סופרים. אשה צעירה יחסית, גרושה טריה, נושאת בנפשה את כל כוויות הגירושין, בעל שהתאהב לפתע באחרת, ועבר לחיות עמה, בארץ אחרת. בנה היחיד, הפגוע וכואב, ובעיקר מלא סימני שאלה. ניכור הורי מסוים מצד האב.

אשה כזאת שמוצאת עצמה לבדה. כבר שכחה איך מחזרים ומחוזרות (ולהיפך), צריכה להתחיל את הכל מחדש, עם כל הטכנולוגיות החדשות, עם חושי התאהבות והתחברות חלודים לגמרי.

"הם נפגשו באתר גרושים-גרושות. הפרופיל שלו היו סתמי, ודווקא בגלל זה כתבה לו. בן ארבעים ושתיים, גרוש פעם אחת, תושב גבעתיים. בלי "מוכן לטרוף את החיים" או "בתהליך של חיפוש ורוצה לגלות את עצמי איתך". שני ילדים, 1.77 מ', השכלה אקדמאית, עצמאי, במצב כלכלי טוב, ממוצא אשכנזי. … שלוש תמונות, אחת צהן ישנה ושתיים כנראה חדשות יותר, ובכולן היה בפניו משהו מרגיע, לא מיוחד מדי. .." (עמ' 13)

והם נפגשו, פעם, פעמיים שלוש. התפתח מין רומן. היא לא היתה לגמרי בטוחה שזה "זה", מצד שני – אולי היא כבר באמת קצת "חלודה" ולא זוכרת בדיוק. וצריך להתחשב גם בערן, בנה, שיותר מכל מצפה לקשר עם אביו ומתאכזב בכל פעם מחדש.

להמשיך לקרוא

Share

ארץ, עיר, ילדה –אביגיל קנטורוביץ'

יש ספרים שאת קוראת ופשוט "עוברים לידך"; הם כל כך רחוקים ממך ומחייך, שאין שם כמעט שום נקודת השקה שתוכלי לומר: אני מבינה בדיוק על מה מדובר.

יש ספרים שהם ספרי מתח, לקרוא ולשכוח (את הרוב, לפעמים אפילו את פתרון התעלומה), שמספקים תענוג רגעי וחולף, כאלה שקוראים כדי להעביר את הזמן, לעתים בין ספר "כבד" למשנהו, או כי סתם הראש כל כך טרוד בעניינים אחרים, ששום דבר לא באמת מצליח לחלחל, ואז ספר מתח הוא הכי טוב.

יש ספרים שנוגעים בך בנקודה זו או אחרת, שהגיבור או הגיבורה שלהם גדלו בנסיבות דומות לשלך, או שמתרחשים באזורים שאת מכירה מקרוב, או שמישהו או מישהי בהם עברו חוויות דומות לשלך מתישהו, ואז הספרים הללו נשארים בך לאורך זמן, אולי לתמיד.

ויש ספרים שמשיקים לחייך בהרבה יותר מעניין אחד, וכבר בזמן הקריאה בהם את יודעת שאלה ישארו איתך לתמיד.

כליל מילר היא גיבורה כזו שתשאר. כנראה להרבה זמן.

בתחילה נראה היה שיש לנו נקודת חיבור בסוג הספרים שקראנו בילדותנו ונערותנו:

"…וכך קראתי את "האסופית" ואת ק. צטניק באותה נשימה: הייתי אן הג'ינג'ית בגטו ורשה, ואנה פרנק באי הנסיך אדוארד. …" (עמ' 49)

אם כי מסיבות שונות; כליל קראה את ק. צטניק כבת לחוקר שואה, אני סתם קראתי כל מה שרק אפשר היה לדחוס לסדר יומי.

וכמובן, העניין המרכזי של הספר – הריון, ולידה. ועוד לידה בסיכון גבוה.

להמשיך לקרוא

Share

הראיון האחרון – אשכול נבו

את אשכול נבו אני מכירה כבר לא מעט שנים. או כך לפחות חשבתי. היכרות שטחית, באופן יחסי, משום שהוא כותב ספרים, ואני כותבת עליהם. והוא מחבב את הביקורות הללו שלי (או כך נדמה לי, לפחות) ואני זוכה להקדשות נפלאות, ושומרת על ספריו בין הספרים שנשמרים לקריאה חוזרת, ולא יועברו הלאה.

אז – אני מכירה את אשכול נבו, או כך לפחות חשבתי. עד שקראתי את הספר הזה. והוא פתח לי צוהר לדברים שלא הכרתי, שאולי היו ואולי לא, אבל ודאי מהווים חלק מן הכתיבה שלו, ומשום כך חלק מחייו, אם היו "באמת" או רק נהגוּ בדמיונו.

במהלך הקריאה מצאתי עצמי מדברת עם הסופר, זה שבספר וזה שאני מכירה (כי לא באמת ידעתי להבדיל), כועסת עליו, מחבקת, מסבירה, מתעצבנת וחוזר חלילה. ואי אפשר היה להבחין בין המציאות לסיפור. ואולי כך צריך להיות.

".. האמת היא שיש בספרים הבדיוניים שלי, ותמיד היו, פיסות של אוטוביוגרפיה…" (עמ' 7 – 8)

אז ככה שמתחילת הספר ועד סופו, לא הצלחתי להבין ולא הצלחתי להפריד בין אשכול נבו שבספר לבין אשכול נבו שבחיים.

וזה הספר – סופר אחד, זה הכותב את הספר, נשוי כך וכך שנים לאשה שהוא אוהב, ויש להם שלושה ילדים, הבכורה עברה ללמוד בפנימיה, וחיי הנישואין שלו, כמו של הרבה אנשים החיים יחד לא מעט שנים, נכנסו לשיגרה והשיגרה הולכת וממיתה את האהבה, והמרחק בין שניהם הולך וגדל, עד שכלל לא ברור אם ניתן בכלל לגשר על המרחק הזה.

להמשיך לקרוא

Share

העורכת – יעל שחם

פעם, לפני כך וכך שנים נהגתי להסתופף בחברת עיתונאים ועיתונאיות בעיר הגדולה, לשמוע סיפורים של "מאחורי הקלעים", כאלה שאי אפשר לפרסם למרות ש"כולם יודעים", יחסי כוחות, אהבה/שנאה/תחרות בין בעלי תפקידים וכמובן עיתונאים, מעמדם האגדי של חלק מן העורכים, ופחות של אחרים. העיתונות הכתובה היתה אז אוּרים ותוּמים, והקרבה למוקדי הכח  העניקה לעיתונאים מעט מן ההילה שבכח עצמו.

אחר כך חל פיחות מה במעמדה של העיתונות הכתובה. עיתונים החלו להסגר בזה אחר זה, את מקומם של העורכים-המורמים-מעם ושל המו"לים האגדיים החלו להחליף בעלי-הון-מקרוב-באו; תחילה כדי "להציל" את העיתון העומד על כרעי תרנגולת מבחינה כלכלית, ואחר-כך החליף ההון את העיתונות, והעיתונות הפכה בחלקה לשופר-מטעם.

"יחד עם מותו של המו"ל מת משהו בעיתון. מתו הערכים הישנים. מת האתוס העיתונאי. נקבר המו"ל של פעם. זה קרה בעיתונות כולה ולא ביום אחד. קשה לשים את האצבע על הנקודה שבה החל תהליך ההתפוררות, ומתי הוא נגמר, כמו שקשה לשים את האצבע על היום שבו החלה התפוררות הגבר של פעם. .." (עמ' 160)

בשלב הזה כבר הייתי קצת יותר רחוקה מאותם עיתונאים ואותן עיתונאיות, הקפה בבית סוקולוב התרוקן כמעט מיושביו וגם "הספריה" כבר נסגרה, שלא לדבר על "זיגל" המיתולוגי; אולי לכן שבה ועלתה בי התהיה, במהלך הקריאה, מיהם האנשים האלה, ששחם מדברת עליהם ונותנת בהם סימנים: "העורך החדש", "המו"ל", "נעליים לבנות", "האמזונה", "העורך החדש-חדש" ועוד, וייחלתי לכך שבסוף הספר היה מונח לו מפתח דמויות, שאדע לפענח מי הוא מי.

להמשיך לקרוא

Share