ארכיון תגיות: ספרות מקור

העורכת – יעל שחם

פעם, לפני כך וכך שנים נהגתי להסתופף בחברת עיתונאים ועיתונאיות בעיר הגדולה, לשמוע סיפורים של "מאחורי הקלעים", כאלה שאי אפשר לפרסם למרות ש"כולם יודעים", יחסי כוחות, אהבה/שנאה/תחרות בין בעלי תפקידים וכמובן עיתונאים, מעמדם האגדי של חלק מן העורכים, ופחות של אחרים. העיתונות הכתובה היתה אז אוּרים ותוּמים, והקרבה למוקדי הכח  העניקה לעיתונאים מעט מן ההילה שבכח עצמו.

אחר כך חל פיחות מה במעמדה של העיתונות הכתובה. עיתונים החלו להסגר בזה אחר זה, את מקומם של העורכים-המורמים-מעם ושל המו"לים האגדיים החלו להחליף בעלי-הון-מקרוב-באו; תחילה כדי "להציל" את העיתון העומד על כרעי תרנגולת מבחינה כלכלית, ואחר-כך החליף ההון את העיתונות, והעיתונות הפכה בחלקה לשופר-מטעם.

"יחד עם מותו של המו"ל מת משהו בעיתון. מתו הערכים הישנים. מת האתוס העיתונאי. נקבר המו"ל של פעם. זה קרה בעיתונות כולה ולא ביום אחד. קשה לשים את האצבע על הנקודה שבה החל תהליך ההתפוררות, ומתי הוא נגמר, כמו שקשה לשים את האצבע על היום שבו החלה התפוררות הגבר של פעם. .." (עמ' 160)

בשלב הזה כבר הייתי קצת יותר רחוקה מאותם עיתונאים ואותן עיתונאיות, הקפה בבית סוקולוב התרוקן כמעט מיושביו וגם "הספריה" כבר נסגרה, שלא לדבר על "זיגל" המיתולוגי; אולי לכן שבה ועלתה בי התהיה, במהלך הקריאה, מיהם האנשים האלה, ששחם מדברת עליהם ונותנת בהם סימנים: "העורך החדש", "המו"ל", "נעליים לבנות", "האמזונה", "העורך החדש-חדש" ועוד, וייחלתי לכך שבסוף הספר היה מונח לו מפתח דמויות, שאדע לפענח מי הוא מי.

להמשיך לקרוא

Share

המנהרה – א"ב יהושע

איש אחד, צבי לוריא, שהיה פעם מהנדס בחברת נתיבי ישראל ועכשיו הוא בגמלאות, מתחיל אט אט לאבד את זכרונו. הוא נוטה לשכוח שמות (פרטיים בלבד), כתובות, אירועים. ובכל זאת נדרש, איכשהו, לתפקד.

הזמנה שלו למסיבת פרידה מאחד מעובדיו לשעבר, במשרדי החברה, מובילה אותו לפגישה עם מהנדס צעיר אחד, בנו של היועץ המשפט שפעם עבד עמו, ותוך כדי שיחה, מתבקש לוריא להצטרף, בהתנדבות, לתכנון כביש סודי ומסתורי, אי שם באזור מכתש רמון, ולסייע בפתרון בעיות הכרוכות בתכנון הכביש הזה, בעיות שתתבררנה במהלך הספר.

דמותו של צבי לוריא מכמירת לב. האיש המכיר בבעיית הזכרון שלו הבא והולך, שמות העומדים על קצה הלשון והלשון ממאנת לבטאם, ונלחם, בדרכים שונות כדי לשמור על מקומו בחברה, בבית, במשפחה, להמשיך לתפקד כרגיל, ככל שניתן.

כתיבתו של יהושע מבריקה ומהנה, אלא שנדמה היה לי, לאורך הספר, כי איכשהו נוספו, באופן מלאכותי כמעט, דמויות שתרומתן לספר ולעלילה מועטה. אולי טוב היה לוותר על חלקן.

כדאי לקרוא את הספר הזה בזכות שפתו העשירה ותאוריו המרתקים של יהושע, ויכולתו לספר את סיפור השכחה ההולכת ומתגברת

 

 

המנהרה – א"ב יהושע. הוצאה: הקיבוץ המאוחד. 324 עמודים

 

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (כולל לקינדל

Share

שובי נפשי – יהודית רותם

הספר הזה הוא כולו, או רובו, או חלקים נרחבים ממנו, התרסה. התרסה כנגד העולם החרדי, התרסה כנגד הקטלוג והסימון של אנשים רק על פי צבעם או מוצאם, התרסה נגד מוסכמות, התרסה נגד סדרי החברה, התרסה כנגד החוקים המבדילים בין אדם לאדם רק בשל מוצאו, או הדרך בה הגיע לכאן, החברה המבדילה ביחסה לגברים ונשים, ומצפה מהם להתנהגויות שונות, סולחת לגברים ומאשימה נשים.

ויש בו גם אהבה, בספר הזה, וחמלה, ונסיון להיטיב, ונסיון להבין.

שתי גיבורות לספר – שלי ויולי, שני עולמות שונים לגמרי, והחלוקה ביניהן: פרק לזו ופרק לזו; אם כי שלי "נהנית" מפרקים ארוכים הרבה יותר מאלה של יולי, אולי משום ששלי קרובה ברוחה ובעצמה הרבה יותר לסופרת, מאשר יולי, שהיא זרה.

שלי, פעם היתה חרדית, פעם היתה נשואה לגבר ששודך לה, ולא היתה אהבה ביניהם, ולא קרבה, חוץ מקרבת הגוף ההכרחית, והקרבה הבלתי נמנעת מהחיים בבית אחד, הורים לילדים משותפים. אבל היא חיה כך כי כך צריך, וכך חונכה, ואם לעתים היו בה הרהורי כפירה, כי אז השגרה וההכרח החזירו אותה "לתלם".

"…איך ייתכן ש'התורה' הקדושה, החשובה מכל חשיבות, רוצה בהפיכת הנשים לשפחות חרופות? ולמה מטים הגברים החרדים את עוּלה על גב הנשים, ההרות ויולדות ומגדלות ומפרנסות ודואגות לביתן?.." (עמ' 99)

להמשיך לקרוא

Share

נטל ההוכחה – אילת שמיר

אל תקראו את הספר הזה, אם אינכם רוצים להכיר במציאות הסובבת אותנו. אם נוח לכן לעצום עיניים. כמו ילד המסתיר פניו בכפות ידיו ובטוח שאיש אינו רואה אותו. אל תקראו בספר הזה, כי המציאות שהוא מציג, בלשון רכה בדרך כלל, לא תמיד, לפעמים אי אפשר להתאפק ולהחליק, המציאות הזו כואבת ומכעיסה במידה שלא תיאמן.

"… ככה זה כשיש מלחמה אתה לא מעניין אף אחד, בטח לא אם אתה מזכיר במראה פניך את פניו של האויב. …" (עמ' 169)

ככה זה כשיש בינינו ומסביבנו אנשים שהם לא בדיוק אנחנו, שיש להם מוצא אחר, או דת אחרת, לפעמים גם צבע אחר; אנחנו תיכף מקטלגים, מסמנים מי לנו מי לצרינו, כי ככה נוח.

וגם אם הפסקנו, לפחות באופן מודע, לקטלג, למיין, לסמן את משלנו ואת האחרים, המשקעים עוד שם, אף פעם לא נעלמו לגמרי, ותמיד יבואו לידי ביטוי באינטונציה, בטון הדיבור, במלים שתיבחרנה על פני אחרות.

כי ככה זה, בני אדם. אנחנו.

רומנו הוא עורך דין חיפאי, גרוש ואב לשניים בוגרים האחד בצבא, השני כבר אחרי, מתגעגע לעתים לגרושתו. פעם רצה להיות עורך דין שיפעל על פי ערכי הצדק, רצה עולם נכון יותר, מוסרי יותר. אחר כך התפשר, גם על מעמדו במשרד, שותף בכיר כבר לא יהיה. גם על הצדק. מוטב להוציא את הלקוח שלך הכי טוב שאפשר, הצדק יכול לחכות.

להמשיך לקרוא

Share

אולי בחיים אחרים – מיכל צינמון-פירון

כמו רכבת הרים; ההתחלה איטית, נעימה, בטוחה, הקרונות מסתדרים בעליה, חורקים מעט, המסילה גונחת קצת, ללב מתגנבת תחושת חרדה נעימה, ידיעה שתיכף תבוא סחרחורת מענגת, תיכף ירחפו העצמות, תיכף יהיה מפחיד מאד-מאד. רק שלא ידוע כמה. תחושה נעימה-נוראה שכזו.

ככה הספר הזה. מתחיל לאט בשקט, בטוח. הידיעה הבטוחה למה לצפות, כי כבר קראת את הכריכה האחורית. את מצפה לאיזה רומן עם טוויסטים, מקווה שהוא כתוב כיאות. בעצם, אם להיות כנה עם עצמי (ועם קוראות וקוראי הבלוג הזה), חששתי מחזרה על רומן אחר שקראתי לא כל כך מזמן: "מה שאליס שכחה". אפשר היה, כך חשבתי, להתחיל את ביקורתי באותן מלים ממש:

"שערי בנפשך שאת מתעוררת יום אחד, ואת צעירה בעשר שנים ממה שהיית, וכל מיני דברים שאת יודעת את כבר לא יודעת. האדם שנהיית, התכונות שאימצת, שהתובנות שרכשת, החברים שיש לך, המשפחה, הסביבה, העבודה, כל מה שיצרת בעשור האחרון נעלם ואיננו, ואת מתחילה מחדש."

כי על הכריכה האחורית של "אולי בחיים אחרים" כתוב:

"כשאיילת שבה להכרתה אחרי שנפגעה בתאונה, היא לא מבינה איפה צחי, בן זוגה האהוב, ומדוע הוא איננו לצידה. זיכרון עשר השנים האחרונות לחייה אבד, והקרובים לה – אימה, אחיה וחברתה הטובה – אינם מספקים הסברים. וצחי לא בא לבקר, לא עונה כשאיילת מתקשרת אליו, וגם כשהיא מופיעה על סף דלתו הוא עוין וקר."

אז זהו, שלא. אין באמת דמיון בין שני הספרים, חוץ מאותו אובדן זכרון של עשור שלם. ובעצם, גם הזכרון של מה שהיה לפני אותו עשור אבוד – האהבה הגדולה שהיתה, ושאיננה בהווה, ולגיבורה לא ברור מה קרה.

להמשיך לקרוא

Share

יום הדין – ליעד שהם

בפרק ה"תודות" שבסוף הספר נפתח במלים: "אז אולי דווקא נתחיל הפעם במי שלא עזר: וכאן ניצבת לה (לצערי) בבדידות מזהרת המציאות הישראלית שאיתגרה אותי פעם אחר פעם בסיפורים שגרמו לאלו שרקחתי אני, להחוויר." (עמ' 303)

או, במלים אחרות, "המציאות עולה על כל דמיון".

ובאמת, לא אחת ולא שתיים, במהלך קריאת הספר הזה, תהיתי האין הדמות הזו או האחרת מבוססת על אנשים אמיתיים, כאלה שאנחנו פוגשות (ופוגשים) במדורי החדשות, או ברשת החברתית.

כך, למשל, מיכאל גונן (דמות הנושאת את שמו של גיבורו של עמוס עוז), איש משטרה לשעבר, שפרש משום שהחלטה מסויימת, להתעלם מפשע אחד, בתמורה ליחסי קח-תן עם אחד מראשי העבריינים בארץ, והפך לאחר הפרישה מן המשטרה ללוחם צדק, מין דון קישוט שכזה שאינו חושש להתעמת עם מערכת המשטרה והמשפט, שלדעתו אינן פועלות תמיד בצדק. הוא הזכיר לי, ולא במעט, את ברק כהן (לפחות בדרך הפעולה).

ורד תדהר, שופטת צעירה ומבטיחה, שסוד כלשהו בעברה הופך אותה למי שיכולה להיות מוּשא לסחיטה, שחלק משותפי הסוד הזה מזכירים לה חזור והזכר, בהזדמנויות שונות, את חטאה מאז, ורומזים לה לאיזו החלטה שיפוטית מצפים ממנה. השופטת הזו הזכירה לי את רונית פוזננסקי-כץ, השופטת ש"חטאה" בהחלפת מסרונים עם תובע אחד.

אכן, קשים חייו של הסופר העוסק בכאן ובעכשיו. שלא יחשדו בו שהוא מעתיק מהחיים.

אז מה היה לנו בספר הזה?

להמשיך לקרוא

Share

מה אתה מסתכל עַל – תמר מרין

".. ואולי זהו גם טיבם של חיי נישואים: לא תמיד אפשרי שהחלומות של שניכם יתממשו באותו זמן, לפעמים זה התור שלו ולפעמים זה התור שלָך, וגם זה דבר שצריך לזכור." (עמ' 158, בתוך: "סַפּירסטין")

"טורד מנוחה", "עוכר שלווה", אלה עברו לא פעם בראשי בזמן קריאת ספר הסיפורים המצוין הזה של תמר מרין. לפעמים גם חייכתי לעצמי, כשנתקלתי באירוניה דקה, כזו כמו בסיפור "ספירסטין" שהציטוט לעיל מובא ממנו – סיפור על סופרת המתנה אהבים עם סופר שאינו בעלה, שבעלה כתב עליו פעם ביקורת נוקבת ולא חיובית, שבעלה נמצא ממש בזמן הזה בטקס פרס ספיר, ממתין לדעת האם זכה; היא לא היתה מועמדת.

נקמה? צורך "להשוות"? לא בטוח. אבל יש בכך מעט מן המשעשע.

הסיפורים בספר הזה עוסקים בעיקר, אבל לא רק, במה שקורה מאחורי הקלעים של המשפחה ה"נורמטיבית" (כמה שאני מתעבת את הכינוי הזה); מה שקורה אחרי שסוגרים את הדלת בפני העולם, מדליקים את האור בתוך הבית וכל הרוחות הרעות מתחילות לנשב.

כך ב"פרידה", הסיפור הפותח את הספר, נפרשת מערכת היחסים עם אמו של הבעל, כזו שבה כספה של האם "קונה" לה סוג מסוים של שליטה על חייו ועל המשפחה בכלל, עד שהוא מואס בה לגמרי. ויש לזה מחיר, בהחלט יש לזה מחיר.

"חושך" טורד מנוחה מכיוון אחר לגמרי – מכיוון הילדים, אלה ההולכים לבית ספר נחשב, בעצם נוסעים אליו בהסעות, ובתוך בית הספר הנחשב הזה ישנן היררכה בין הילדות, וגיבורת הסיפור, שכותבת כל כך יפה ועל כן מוערכת ביותר על ידי המורות, לא נמצאת בחבורת "המקובלות", וצריכה לתמרן כל הזמן כדי לא להיפגע לגמרי.

להמשיך לקרוא

Share

האחרות – שהרה בלאו

קודם כל עצה חשובה אחת – אל תקחו את הספר הזה ליד לפני שתפנו לו זמן. כי החיים יש להם נטייה להפריע בדברים החשובים באמת, כמו קריאת ספרים, וספר כזה, שלא ממש מתחשק להניח מן היד עד תומו, יוצר תסמינים של קריז בקורא/ת עת נאלצה, בכל זאת, להתפנות לעניינים "חשובים" מאד כמו פרנסה או שינה בלילה. יש כאלה שחיים עצמם שלהם כוללים בית וילדים, שגם לאלה יש נטייה לא ממש חביבה, להפריע בקריאה.

ותיכף נגיע לעניין הזה של בית, וילדים.

אגב, אם תקראו עד הסוף – יש כאן טיפ מעניין בנושא השמירה על נעורי נצח (לנשים בלבד).

ועוד דבר חשוב: הסיפור הזה הוא סיפור מתח (גם), וכל גילוי על התקדמות העלילה, או על פרטים הנחשפים במהלך הקריאה, עשוי לקלקל את ההנאה ממנה, ולכן, הביקורת להלן יהיו בה פרטים כלליים בלבד. אך אל תטעו – כדאי גם כדאי לקרוא את הספר הזה, והכי טוב – לקראו מתחילתו ועד סופו ללא הפסקה (כפי שהייתי צריכה לעשות), מבלי להניח לחיים עצמם להפריע.

ולספר.

שילה, המספרת וגיבורת הספר, רווקה כבר-לא-כל-כך-צעירה, ואין לה ילדים. אין לה ילדים כי היא אל-הורית. כי כך החליטה לחיות את חייה, בלי ילדים. כאן, בישראל, זו כמעט כפירה בעיקר (בעצם, לא "כמעט") ויש מסלול קבוע המצופה מכל אחת ואחד לעבור – בית ספר, צבא (או שירות לאומי, במקרה של נשים כמו שילה, שבאה מבית דתי), אוניברסיטה, חתונה, ילדים. זהו. אבל אם את לא רוצה ללכת במסלול? אוהו, כבר יסבירו לך, כולם, כמה את טועה

להמשיך לקרוא

Share

רווקים ואלמנות – ירמי פינקוס

בעשור האחרון נאלצתי לעזוב פעמיים דירות שהתגוררתי בהן, ולעבור לדירות אחרות, משום שנמכרו, וקשה להשתחרר מהחוויה של חוסר הוודאות, בכל תקופת המכירה – מתי תימכר הדירה? למי? האם יניחו לי להישאר, או שאצטרך לחפש לי דירה אחרת? (הייתי צריכה, חיפשתי ואף מצאתי, כמובן.) שלא לדבר על המתווכים שהסתובבו בכל פעם, הביאו קונים פוטנציאליים מתעניינים, שהסתובבו בחדרים ופלשו לחיי, אורחים בלתי קרואים.

כזה הוא מלכי (שם משפחה), גיבור "מוכרים וקונים", הנובלה הראשונה בספר, רווק בראשית שנות השלושים לחייו, המתגורר בצפון הישן של תל אביב (האזור החביב עלי ביותר), אזור שיש בו בתים בני שלוש או ארבע קומות, בתים שבנייתם לא מן המשובחות, ורובם ככולם זקוקים לחיזוקים כאלה או אחרים. וברובם ככולם מתגוררים אנשים מזדקנים, חלקם בודדים, או רווקים ורווקות בדירות שכורות. ומי שיש לו "חוזה ישן" כמו למלכי, נהנה משכר דירה סביר (באופן יחסי) מול עליות המחירים הפרועות שמסביב.

יש לו חיים די נוחים למלכי, עד שנוחתת עליו הבשורה כי הדירה הועמדה למכירה. ובסיפור, כמו בחיים, מגיעה המתווכת, ואחר כך מתלווה לקונים פוטנציאליים, הפולשים לחייו, וכל הזמן הזה נותרת התקווה, שאולי, רק אולי לא יצליחו למכור, אולי תידחה המכירה עוד ועוד, ולא יצטרך לפנות את דירתו.

להמשיך לקרוא

Share

הטנק – אסף ענברי

על הכריכה האחורית של הספר הזה מצוטט עמוס עוז האומר: "אין הרבה ספרים כאלה. בעצם, אין בכלל ספר כזה. לא רומן, לא ממואר, לא מחקר, אלא סיפור: סיפור שיש בו עובדות והשערות, המצאה ותיעוד, מאוויי לב וסיוטי לילה, קומדיה וטרגדיה, והכול כתוב ביד חכמה, חסכנית ומדוייקת מאד."

ובאמת – איך אפשר לסווג את הספר הזה? לאן לשייך אותו.

רומן הסטורי? לא בדיוק. יש כאן אמנם סיפור, בעצם, כמה סיפורים, וישנה התנגשות בין סיפור לסיפור בעיקר בנקודת המשען של הספר – מי עצר את הטנק בדגניה א', במלחמת השחרור, מי גרם לסורים, כך על פי הנראטיב עליו גדלנו והתחנכנו, לסוב על עקבותיהם ולסגת? אבל אין כאן סיפור אחד שהמספר מעבה ומוסיף לו מחשבות וחלומות ומעשים.

ואין זה מחקר הסטורי, למרות שהמספר ערך מחקר מאד יסודי ובלש בארכיונים של עיתונים ומגזינים, ועלוני קיבוץ, הכל כדי להגיע לחקר האמת, או לחקר הסיפור. אבל אין כאן מסקנה הנובעת מן המחקר הזה.

ואין זה רומן. אין זה ממואר. (כן, עמוס עוז כבר אמר את זה לפני).

ואולי אי אפשר להגדיר את הספר הזה אלא כ"ספר של אסף ענברי", ממש כקודמו "הביתה", ספר האוסף לתוכו עובדות וסיפורים אמיתיים ואורגם אל תוך ספר אחד, סיפור אחד, לא עב כרס, מהודק ומדוייק, כזה שאחריו יתעשר עולמם של קוראיו וקוראותיו בעוד מעט פיסות הסטוריה וידע, סיפוריהם של אנשים ששרדו במחנות, סיפוריהם של קרבות נואשים, סיפוריהם של מקומות שניטשו ומקומות שלא, סיפוריהם של הקיבוצים, הקולחוזים הללו של פעם ומי שהמציא אותם, ודרכי החיים בהם, סיפורים של השכולים הנותרים מאחור. והחוט המקשר ביניהם – מי עצר את הטנק בדגניה?

להמשיך לקרוא

Share