ארכיון תגיות: ספרות מקור

יקיצה – ניר ברעם

"… בסופו של דבר, יש את אלה שמסתלקים ויש את אלה שנשארים, ולנשארים לא רק השנים שעוד לפניהם, אלא גם כל הזמן שהיה, שתמונותיו עוד מתגלות פתאום, עולות מהמצולות, חדשות בתודעה כחוויית הרגע הזה, בהרף עין משנות תפיסה של תקופה שלמה;.." (עמ' 3878)

בבואך לכתוב ספר, כך אומרות העצות לכותב/ת המתחיל/ה, כתוב / כתבי על הקרוב והמוכר, זה שמתוכו תוכל/י לפתח סיפור שיהיו בו מן המציאות המוכרת לך ומדמיונך, והקורא/ת המדומיינ/ת לא תמיד ידע/תדע מה אמת ומה בדיה.

לעתים, הסיפור יהיה קרוב עד מאד לחיי המספר, והקוראים יוכלו להתוודע לאדם שמאחורי הסיפור, לפרטי פרטים; כך מי שקורא/ת את ספריה של לאה איני  (שכתבה ביקורת נפלאה על "יקיצה"), "ורד הלבנון", "בת המקום" ו"תשאלי"  (אם למנות כמה מהם) מתוודע/ת לפרטים מדוייקים למדי מן הביוגרפיה של הסופרת (ספרים נפלאים ומומלצים אחד, אחד, אם כבר הוזכרו כאן).

ניר ברעם בחר לספר את סיפורו האישי ביותר עד כה, אחרי שכבר כתב ספרים רחבי יריעה ומקיפים, המבוססים על תחקירים מעמיקים, רק בספרו זה האחרון, ספר המבוסס, באופן חופשי יותר או פחות, על ימי ילדותו ונעוריו.

סיפורי התבגרות נכתבו (ונקראו) לא מעט, ואפשר בקלות ליפול לתוך כל הקלישאות והעלילות הצפויות; לא אצל ברעם. הקלישאות, הסיפורים המוכרים, לבטי ההתבגרות שפגשנו בספרים אחרים (אני יכולה לתאר איך נראים חייה של נערה מתבגרת אמריקנית או חייו של נער מתבגר אמריקני למרות ביקורים קצרים בלבד), כל אלה לא מופיעים אצל ברעם.

להמשיך לקרוא

Share

העליונים – נעמי לויצקי

באחד מימי העיון שנערכו במסגרת לימודי לתואר (שני) בלימודי דמוקרטיה בין-תחומיים, השתמש פרופ' בני נויברגר במונח "דמוקרטיה מתגוננת" שוב ושוב בקשר למדינת ישראל. לא לגמרי הבנתי מדוע הוא חושב שהדמוקרטיה בישראל "מתגוננת", עד שהגענו לימינו אלה, בהם האיום על הדמוקרטיה הולך וגובר, והרשות המגינה עליו – בית המשפט העליון, כוחה הולך ופוחת. מצד אחד, הרשות המבצעת פועלת, באמצעות הרשות המחוקקת, להקטין את כוחו של בית המשפט העליון בהגנה על חוקי היסוד, ובעיקר "חוק יסוד כבוד האדם וחרותו", ומאידך – חלה שחיקה מתמדת באמון הציבור בבית המשפט העליון, כפי שמשתקף מן המחקר השנתי הנערך על ידי "המכון הישראלי לדמוקרטיה. אם בשנת 2000 זכה בית המשפט העליון לאמון בקרב 80% מכלל הנשאלים במגזר היהודי, בשנת 2014 ירד המספר ל- 60% בשנת להמשיך לקרוא

Share

בחזרה מעמק רפאים – חיים באר

לאורך כל הספר הזה תהיתי מה היה קורה אילו הייתי צפרדע בבִּיצה הספרותית המקומית, אילו הכרתי מקרוב את הנפשות הפועלות בה, מי נגד מי, מי בעד מי, מי נמצא/ת באיזה מחנה.. והלא כל כך הרבה שנים אני מסתובבת בשולי-השוליים, נפגשת עם הוצאות הספרים, עם אנשי ונשות יחסי הציבור, עם סופרים וסופרות, מכירה את האנשים הנכונים. אבל אף פעם לא הכרתי את מאחורי הקלעים, אלא אם כן קראתי איזו כתבה באיזה מוסף ספרותי, אף פעם לא הסתופפתי במכוני המחקר, באוניברסיטאות בחוגים לספרות עברית או כללית .. אבל אילו הייתי חלק מן העולם הזה, חלק אינטגרלי, כי אז הייתי אולי יודעת מיהן הדמויות המסומנות בספר הזה – "בחזרה מעמק רפאים", הייתי יכולה לחייך לעצמי חיוך קטן של ידיעה אישית, כמו למשל, כאשר מוזכרת המכירה של ארכיונו של יהודה עמיחי, או התערוכה העוסקת בישו במוזיאון ישראל בירושלים, תערוכה שביקרתי בה בדצמבר 2016, והמוזכרת בספר:

"עליתו אליה בשליחותו של אחד מחבריי, אוצר באחד מחשובי המוזיאונים לאמנות, שאצר תערוכה ושמה "צלם בהיכל" – על ייצוג ישו והצליבה באמנות הישראלית, ובה, בין השאר, יצירותיהם של ראובן רובין, יוסל בֶּרגנֶר, יגאל תומרקין ועדי נס. …" (עמ' 78)

להמשיך לקרוא

Share

זו אני, איווה – גלית דהן-קרליבך

התוכנית לכתיבה יצירתית, הידועה יותר כ"סדנת הסופרים של איווה ", באוניברסיטת איווה שבאיווה סיטי, איווה, היא תוכנית  אקדמית לכתיבה ברמה הגבוהה ביותר בארצות הברית. התוכנית הינה לתואר שני, ובין בוגריה ניתן למצוא סופרים וסופרות רבים, זוכי פרסים יוקרתיים, מרצים מבוקשים ועוד.

בנוסף לתוכנית האקדמית, מקיימת האוניברסיטה סדנת כתיבה בינלאומית בכל קיץ, אליה מוזמנים סופרים וסופרות, משוררים ומחזאים נבחרים, ממדינות שונות, לתקופה של שלושה חודשים, ומאז 1968 מוזמנים ומשתתפים גם כותבים מישראל.

עוד על תוכנית הכתיבה ניתן לקרוא בכתבתה של גילי איזיקוביץ ב"הארץ" – בקו הייצור של ספרות איכותית.

גלית דהן קרליבך, סופרת צעירה ומצוינת ועטורת פרסים מבית, הוזמנה אף היא לסדנה הבינלאומית, והספר, או נובלה, אם תרצו, "זאת אני, איווה" מבוסס על חוויותיה במקום.

המספרת, סופרת צעירה (ממש כמו דהן קרליבך), שמאחורה שלושה ספרים (לדהן קרליבך שלושה ספרים למבוגרים, אך היא כתבה גם לבני נוער), מוזמנת, לסדנה הבינלאומית באיווה, הזדמנות פז, שאין מי שלא ישמח או תשמח לקבל. לסדנה מגיעים יחד איתה כותבים וכותבות ממקדוניה, טיבט, מלזיה, יפן, איראן, מצרים, פלסטין, פולין אוסטרליה, שוודיה, קניה, כמה מדינות מדרום אמריקה, ובטח שכחתי עוד כמה. אין היא נותנת להם שמות, אלא מכנה אותם בשם ארצות מוצאם, כולם וכולן מוטלים אל תוך הקלחת הזו ששמה סדנה בינלאומית וליצור ביניהם אינטרקציות, אולי לכתוב, אולי לא, להשתתף בערבי הקראה, לטייל, לקבל השראה ותובנות ומשהו להמשך החיים ככותבים וכותבות.

להמשיך לקרוא

Share

חוף הים של ירושלים – עידו גפן

"חוף הים של ירושלים"; והלא אין לירושלים ים, וממילא אין לה חוף ים; וגם העטיפה מטעה: רגליים צצות מתוך המים, כמו מי שעומד עמידת ראש בתוך בריכה או ים, אלא שכאן הרגליים למטה והים למעלה.. מין היפוך עולמות מסוים, פנטסטי במידה. אבל עוד אגיע לזה – לסיפור הנושא את שם הספר: "חוף הים של ירושלים".

כמה מלים קודם לכן. הספר הזה צד את עיני, ושמרתי אותו ל"הזדמנות קרובה" (שבדרך כלל מגיעה הרבה יותר מאוחר, ולוּ רק בגלל הספרים הרבים המגיעים ודוחקים הצידה ספרים אחרים, את כולם אני רוצה לקרוא, והזמן לא תמיד מספיק. אבל שמרתי.) ואז באה המלצתה הנהדרת של אריאנה מלמד ב"הארץ" ספרים (בדרך כלל אני שומעת בקולה, וקוראת ספרים שהיא ממליצה עליהם), ותורו של הספר הזה הגיע מיד. (טוב, כמעט מיד)

נתקלתי כאן בכתיבה רעננה וייחודית, חריפה, צינית, אמפתית, מצחיקה, עצובה. הכל יחד, ובנפרד. תענוג גדול.

ולסיפורים עצמם.

הסיפור הפותח את הספר: "המחלקה הגריאטרית" שאינה מחלקה בבית החולים, אלא מחלקה בצבא. מחלקה אליה שולחים את הקשישים שמשפחתם אינה רוצה או יכולה להחזיק ולטפל בהם. קשישים מתפקדים לגמרי, או כמעט, שנעשו לסוג של נטל על המשפחה, ומה יותר טוב מאשר לשלוח אותם למחלקה מיוחדת שהוקמה לכבודם בצבא. לתת להם מדים ונשק, ולהפקיד אותם על משימת אבטחה באיזה מקום נידח למדי ובטוח לגמרי. כמעט.

להמשיך לקרוא

Share

כיבוי אורות – מור אופק

".. ועכשיו נעמי קוראת לי 'אבא' באמצע הלילה.'

'ומה אתה עושה?'

'לא יודע. מביא לה מים, מכסה אותה. מוזר, גם אני הייתי פעם ילד.'

'כן.'

'ומי בדיוק בא אלי באמצע הלילה?' (*)

הלינה המשותפת החלה מתוך אילוץ, המבנים שהוקמו בקיבוצים ניתנו קודם כל לילדים (ההורים התגוררו במבנים ארעיים, ורק לאחר מכן התפתחה האידאולוגיה, ונצמדו רעיונות חינוכיים אלה או אחרים, על חשיבות החינוך המשותף, ועל כך שהילדים אינם של הוריהם אלא של הקיבוץ, ושההורים אינם בהכרח המחנכים הכי טובים לילדיהם, על כן יוקצו להם, לילדים, אנשי חינוך שיוכשרו במיוחד.

וכך גדלו רבים מאתנו. היינו בבתי ילדים, טופלנו על ידי מטפלות שהוכשרו במיוחד. בכל יום, בשעה ארבע אחרי הצהריים, הלכנו, כל אחד ואחת, לחדר ההורים (כי להורים היה רק חדר, לא דירה, ובעצם לא באמת היה שם מקום לילדים). בשעה שבע או שמונה, חזרנו ל"השכבה" בבית הילדים, ארבעה ילדים בחדר, ואחרי סיפור-של-לפני-השינה נשארנו רק הילדים. ארבעה בחדר.

להמשיך לקרוא

Share

איש הפח – ליעד שהם (תיק נוער 2)

לפני כך וכך שנים, כשיצא לאור התרגום של הספר הראשון בסדרת "שר הטבעות", כאשר בסוף הספר התברר כי הוא רק הראשון בטרילוגיה, התאכזבתי עד מאד. כי היה צריך לחכות עד שיתורגמו הספרים הבאים בסדרה. וכשסוף סוף יצא החלק השני, אחרי לא מעט זמן, חזרתי לקרוא את החלק הראשון, כדי להזכר על מה בדיוק מדובר, וכשיצא החלק השלישי, קראתי שוב את החלקים הראשונים (ואחר כך קראתי מחדש את כל השלושה). דבר דומה קרה לי עם טרילוגית  "משחקי הרעב", כאשר עם צאת התרגום לחלק השלישי, שבתי וקראתי את שני הראשונים, כדי להזכר מיהו מי בספר, מי בטובים, מי ברעים ומה תפקידם של כל אחד ואחת.

כשגמרתי לקרוא את הספר הראשון בסדרת "תיק נוער" – "סיכון כפול", שבו אמנם נפתרה, פחות או יותר התעלומה, אלא שאז פתאום התברר לי כי זהו רק חלק ראשון בטרילוגיה, הופתעתי מעט והתאכזבתי מעט; אחרי הכל, יכולה הייתי לחכות עד צאת כל הטרילוגיה לאור, ולקרוא את כולה ברצף.

מצד שני, התעלומה שבבסיסו של הספר נפתרה ועל-כן אפשר היה להניח לכך, או לא; לחכות ולקרוא את הבא בתור, לכשייכתב ויצא, וכך עשיתי.

הספר השני בסדרה "איש הפח" נפתח בהמשך ישיר לספר הראשון, ומי שלא קראו כלל, מוטב לו שיקרא, וגם מי שקרא כבר, כמוני, מוטב לו שיקרא, או שמא – מוטב לסופר להוסיף איזה מבוא לספר ובו תקציר הארועים שקדמו לו, וארעו בספר הראשון, אחרת מלוּוה הקריאה, לפחות בתחילת הספר בנסיון נואש להיזכר מיהו מי, ומה היה תפקידו המדויק בספר הקודם.

להמשיך לקרוא

Share

השקרנית והעיר – איילת גונדר גושן

מיד כשיצא הספר הזה לאור, ומסע יחסי הציבור שנילווה אליו (כזה שבהחלט הסב אליו תשומת לב), התמקדו רבים ובעיקר רבות בעניין של תלונת שווא; ליתר דיוק – תלונת שווא בעבירת מין. כה מוצלחת היתה ההתמקדות הזו בנושא תלונת השווא, עד שרבות וטובות הכריזו שידירו ידיהן ועיניהן מן הספר, ה"נותן עוד כלי נשק בידה של הפטריארכיה" (כך טענו). ולי, כך נראה, נושא הספר אינו דווקא תלונת השווא, אלא השימוש בשקרים, השקרים ככלי  למוביליות מסוימת, לשינוי חברתי, למיצוי כישורים חבויים, שקרים שאינם נובעים מרוע או זדון. שקרים שמשרתים איזושהי מטרה. שקרים שקורים, מבלי להתכוון, ואיך יוצאים מהם, אם בכלל. שקרים בכלל, לא רק תלונת השווא שזכתה לכל כך הרבה כותרות, בספר ומחוצה לו. וגם, סיפורה של נערה מתבגרת אחת, בתוך הקונטקסט הכמעט בלתי אפשרי של היות בת-עשרה, בזמנים שכאלה, והשקרים, השקרים משמשים רקע לסיפורה של אותה נערה.

"חתולי רחוב נעמדים על רגליהם ימים ספורים לאחר צאתם מהרחם. סייחים מצליחים להתרומם כשעה לאחר ההמלטה. רק גורי האדם, איטיים שכמותם, חודשים רבים יחלפו בטרם יעמדו בכוחות עצמם. כנגד האיטיות הזו של הוולד האנושי עומדת רק המהירות המדהימה של הסיפור האנושי: הביא אדם לעולם סיפור, ובפרט סיפור שבו ניחוח סקנדל, מיד ייעמד זה על רגליו. …" (עמ' 31)

להמשיך לקרוא

Share

לווייתנים שרים בעמק – רונה שפריר

"לפעמים, במיוחד בקצות היום במיוחד בסתיו, בית ראשונים הוא המקום היפה בעולם. זהרורים של אור מגיחים בין הברושים, שלוחות אחרונות של שמש מלטפות את האנשים הלוקטים את שאריות יומם אל סף הבית.

לפעמים, במיוחד בעתים שכאלה, הדממה בוקעת לה מבעד לעולם ומנקה את כולו.

וחברי בית ראשונים חותכים בצל ועגבנייה לארוחת הערב או מקריאים סיפור לילד או נועלים נעלי ספורט לקראת צעידת הערב. ותקווה לא מובנת עולה בלבם, כמו פרח ענק שלרגע נפתח, לרגע מבטיח." (עמ' 302)

בסוף הספר, בפרק ה"תודות" כותבת רונה שפריר כי הספר עוסק בחיים שבין לבין: בין החיים לבין המוות. גם בכיתוב על הכריכה האחורית נאמר כי הספר הוא "מסע אל קו התפר שבין החיים למוות", ואני קראתי בספר הזה דברים אחרים לגמרי; אכן היו בו ענייני החיים-המתים, אלה חסרי ההכרה הנמצאים על סף מותם ומחוברים למכונות המחזיקות אותם בחיים, אלה שאין להם מכאובים ואין להם מחשבות (כך אנו מקווים), אבל עדיין יש להם סימני חיים. אבל העיקר, העיקר בעיני היה סיפורו של הקיבוץ, או, אולי, סיפורה של התנועה הקיבוצית כולה. כי ככה זה, קיבוצניקיות וקיבוצניקים לשעבר, מזקקים את "הקיבוץ" מתוך כל סיפור ש"הקיבוץ" הוא המסגרת שלו.

להמשיך לקרוא

Share

פאני וגבריאל – נאוה סמל

"הייתי רוצה לעשות תיקון. מה הבעיה? הבדיה היא קבלן שיפוצים שמרחיב את מסדרון הסיפור ובונה לו עוד קומות מעבר לשיעורי הבנייה. הכול בידי – לשבט או לחסד. אז מה יקבע את הסוף? מה שקרה או מה שהיה יכול לקרות?" (עמ' 428)

 פאני וגבריאל הם (היו, בעצם) אנשים אמיתיים. ולא סתם אנשים אמיתיים – סבה וסבתה של הסופרת. וסיפור חייהם שהוא בלתי יאמן כמעט, יכולה להיקרא כאגדה, גם ללא כל התוספות שהוסיפה, וכל ה"בשר" שהעלתה על הסיפור ה"רזה" כל כך. סיפור נִסִי כמעט.

אבל אנחנו, שגדלנו כאן, ושמענו לא מעט סיפורי נִסִים, שקרו "שם", וגם "כמעט נסים", לנו כל סיפור כזה יישמע אמין לחלוטין, כי איכשהו – מה"שם" הארור ההוא, הצליחו להיות סיפורים אמיתיים מופלאים ומדהימים באמת.

 לקחה הסופרת את סיפור חייהם של סבה וסבתה, שפעם נישאו בבוקובינה –

 "היה היתה בוקובינה. שם אגדי, כמו המצאה ספרותית, אין טעם לחפש אותה במפה, שכן זו איננה מדינה או ארץ, אלא מחוז בקיסרות האוסטרו-הונגרית לפני מלחמת העולם הראשונה. בוקובינה, שקיימת היום רק בזיכרונם של ילידיה, נותרה שם דבר לאנינות טעם, לשנינות ולמבט אירוני על החיים עם חוש הומור חומצתי. זו היתה נקודת ההתחלה המשותפת של פאני וגבריאל – שניהם באו משם." (עמ' 13)

 שני אנשים צעירים נפגשו, והסכימו להינשא זה לזו וזו לזה, אולי היתה שם אהבה גדולה, אולי מילוי חובה, כי כך צריך: להמשיך לקרוא

Share