ארכיון תגיות: ספרות מקור

אולי בחיים אחרים – מיכל צינמון-פירון

כמו רכבת הרים; ההתחלה איטית, נעימה, בטוחה, הקרונות מסתדרים בעליה, חורקים מעט, המסילה גונחת קצת, ללב מתגנבת תחושת חרדה נעימה, ידיעה שתיכף תבוא סחרחורת מענגת, תיכף ירחפו העצמות, תיכף יהיה מפחיד מאד-מאד. רק שלא ידוע כמה. תחושה נעימה-נוראה שכזו.

ככה הספר הזה. מתחיל לאט בשקט, בטוח. הידיעה הבטוחה למה לצפות, כי כבר קראת את הכריכה האחורית. את מצפה לאיזה רומן עם טוויסטים, מקווה שהוא כתוב כיאות. בעצם, אם להיות כנה עם עצמי (ועם קוראות וקוראי הבלוג הזה), חששתי מחזרה על רומן אחר שקראתי לא כל כך מזמן: "מה שאליס שכחה". אפשר היה, כך חשבתי, להתחיל את ביקורתי באותן מלים ממש:

"שערי בנפשך שאת מתעוררת יום אחד, ואת צעירה בעשר שנים ממה שהיית, וכל מיני דברים שאת יודעת את כבר לא יודעת. האדם שנהיית, התכונות שאימצת, שהתובנות שרכשת, החברים שיש לך, המשפחה, הסביבה, העבודה, כל מה שיצרת בעשור האחרון נעלם ואיננו, ואת מתחילה מחדש."

כי על הכריכה האחורית של "אולי בחיים אחרים" כתוב:

"כשאיילת שבה להכרתה אחרי שנפגעה בתאונה, היא לא מבינה איפה צחי, בן זוגה האהוב, ומדוע הוא איננו לצידה. זיכרון עשר השנים האחרונות לחייה אבד, והקרובים לה – אימה, אחיה וחברתה הטובה – אינם מספקים הסברים. וצחי לא בא לבקר, לא עונה כשאיילת מתקשרת אליו, וגם כשהיא מופיעה על סף דלתו הוא עוין וקר."

אז זהו, שלא. אין באמת דמיון בין שני הספרים, חוץ מאותו אובדן זכרון של עשור שלם. ובעצם, גם הזכרון של מה שהיה לפני אותו עשור אבוד – האהבה הגדולה שהיתה, ושאיננה בהווה, ולגיבורה לא ברור מה קרה.

להמשיך לקרוא

Share

יום הדין – ליעד שהם

בפרק ה"תודות" שבסוף הספר נפתח במלים: "אז אולי דווקא נתחיל הפעם במי שלא עזר: וכאן ניצבת לה (לצערי) בבדידות מזהרת המציאות הישראלית שאיתגרה אותי פעם אחר פעם בסיפורים שגרמו לאלו שרקחתי אני, להחוויר." (עמ' 303)

או, במלים אחרות, "המציאות עולה על כל דמיון".

ובאמת, לא אחת ולא שתיים, במהלך קריאת הספר הזה, תהיתי האין הדמות הזו או האחרת מבוססת על אנשים אמיתיים, כאלה שאנחנו פוגשות (ופוגשים) במדורי החדשות, או ברשת החברתית.

כך, למשל, מיכאל גונן (דמות הנושאת את שמו של גיבורו של עמוס עוז), איש משטרה לשעבר, שפרש משום שהחלטה מסויימת, להתעלם מפשע אחד, בתמורה ליחסי קח-תן עם אחד מראשי העבריינים בארץ, והפך לאחר הפרישה מן המשטרה ללוחם צדק, מין דון קישוט שכזה שאינו חושש להתעמת עם מערכת המשטרה והמשפט, שלדעתו אינן פועלות תמיד בצדק. הוא הזכיר לי, ולא במעט, את ברק כהן (לפחות בדרך הפעולה).

ורד תדהר, שופטת צעירה ומבטיחה, שסוד כלשהו בעברה הופך אותה למי שיכולה להיות מוּשא לסחיטה, שחלק משותפי הסוד הזה מזכירים לה חזור והזכר, בהזדמנויות שונות, את חטאה מאז, ורומזים לה לאיזו החלטה שיפוטית מצפים ממנה. השופטת הזו הזכירה לי את רונית פוזננסקי-כץ, השופטת ש"חטאה" בהחלפת מסרונים עם תובע אחד.

אכן, קשים חייו של הסופר העוסק בכאן ובעכשיו. שלא יחשדו בו שהוא מעתיק מהחיים.

אז מה היה לנו בספר הזה?

להמשיך לקרוא

Share

מה אתה מסתכל עַל – תמר מרין

".. ואולי זהו גם טיבם של חיי נישואים: לא תמיד אפשרי שהחלומות של שניכם יתממשו באותו זמן, לפעמים זה התור שלו ולפעמים זה התור שלָך, וגם זה דבר שצריך לזכור." (עמ' 158, בתוך: "סַפּירסטין")

"טורד מנוחה", "עוכר שלווה", אלה עברו לא פעם בראשי בזמן קריאת ספר הסיפורים המצוין הזה של תמר מרין. לפעמים גם חייכתי לעצמי, כשנתקלתי באירוניה דקה, כזו כמו בסיפור "ספירסטין" שהציטוט לעיל מובא ממנו – סיפור על סופרת המתנה אהבים עם סופר שאינו בעלה, שבעלה כתב עליו פעם ביקורת נוקבת ולא חיובית, שבעלה נמצא ממש בזמן הזה בטקס פרס ספיר, ממתין לדעת האם זכה; היא לא היתה מועמדת.

נקמה? צורך "להשוות"? לא בטוח. אבל יש בכך מעט מן המשעשע.

הסיפורים בספר הזה עוסקים בעיקר, אבל לא רק, במה שקורה מאחורי הקלעים של המשפחה ה"נורמטיבית" (כמה שאני מתעבת את הכינוי הזה); מה שקורה אחרי שסוגרים את הדלת בפני העולם, מדליקים את האור בתוך הבית וכל הרוחות הרעות מתחילות לנשב.

כך ב"פרידה", הסיפור הפותח את הספר, נפרשת מערכת היחסים עם אמו של הבעל, כזו שבה כספה של האם "קונה" לה סוג מסוים של שליטה על חייו ועל המשפחה בכלל, עד שהוא מואס בה לגמרי. ויש לזה מחיר, בהחלט יש לזה מחיר.

"חושך" טורד מנוחה מכיוון אחר לגמרי – מכיוון הילדים, אלה ההולכים לבית ספר נחשב, בעצם נוסעים אליו בהסעות, ובתוך בית הספר הנחשב הזה ישנן היררכה בין הילדות, וגיבורת הסיפור, שכותבת כל כך יפה ועל כן מוערכת ביותר על ידי המורות, לא נמצאת בחבורת "המקובלות", וצריכה לתמרן כל הזמן כדי לא להיפגע לגמרי.

להמשיך לקרוא

Share

האחרות – שהרה בלאו

קודם כל עצה חשובה אחת – אל תקחו את הספר הזה ליד לפני שתפנו לו זמן. כי החיים יש להם נטייה להפריע בדברים החשובים באמת, כמו קריאת ספרים, וספר כזה, שלא ממש מתחשק להניח מן היד עד תומו, יוצר תסמינים של קריז בקורא/ת עת נאלצה, בכל זאת, להתפנות לעניינים "חשובים" מאד כמו פרנסה או שינה בלילה. יש כאלה שחיים עצמם שלהם כוללים בית וילדים, שגם לאלה יש נטייה לא ממש חביבה, להפריע בקריאה.

ותיכף נגיע לעניין הזה של בית, וילדים.

אגב, אם תקראו עד הסוף – יש כאן טיפ מעניין בנושא השמירה על נעורי נצח (לנשים בלבד).

ועוד דבר חשוב: הסיפור הזה הוא סיפור מתח (גם), וכל גילוי על התקדמות העלילה, או על פרטים הנחשפים במהלך הקריאה, עשוי לקלקל את ההנאה ממנה, ולכן, הביקורת להלן יהיו בה פרטים כלליים בלבד. אך אל תטעו – כדאי גם כדאי לקרוא את הספר הזה, והכי טוב – לקראו מתחילתו ועד סופו ללא הפסקה (כפי שהייתי צריכה לעשות), מבלי להניח לחיים עצמם להפריע.

ולספר.

שילה, המספרת וגיבורת הספר, רווקה כבר-לא-כל-כך-צעירה, ואין לה ילדים. אין לה ילדים כי היא אל-הורית. כי כך החליטה לחיות את חייה, בלי ילדים. כאן, בישראל, זו כמעט כפירה בעיקר (בעצם, לא "כמעט") ויש מסלול קבוע המצופה מכל אחת ואחד לעבור – בית ספר, צבא (או שירות לאומי, במקרה של נשים כמו שילה, שבאה מבית דתי), אוניברסיטה, חתונה, ילדים. זהו. אבל אם את לא רוצה ללכת במסלול? אוהו, כבר יסבירו לך, כולם, כמה את טועה

להמשיך לקרוא

Share

רווקים ואלמנות – ירמי פינקוס

בעשור האחרון נאלצתי לעזוב פעמיים דירות שהתגוררתי בהן, ולעבור לדירות אחרות, משום שנמכרו, וקשה להשתחרר מהחוויה של חוסר הוודאות, בכל תקופת המכירה – מתי תימכר הדירה? למי? האם יניחו לי להישאר, או שאצטרך לחפש לי דירה אחרת? (הייתי צריכה, חיפשתי ואף מצאתי, כמובן.) שלא לדבר על המתווכים שהסתובבו בכל פעם, הביאו קונים פוטנציאליים מתעניינים, שהסתובבו בחדרים ופלשו לחיי, אורחים בלתי קרואים.

כזה הוא מלכי (שם משפחה), גיבור "מוכרים וקונים", הנובלה הראשונה בספר, רווק בראשית שנות השלושים לחייו, המתגורר בצפון הישן של תל אביב (האזור החביב עלי ביותר), אזור שיש בו בתים בני שלוש או ארבע קומות, בתים שבנייתם לא מן המשובחות, ורובם ככולם זקוקים לחיזוקים כאלה או אחרים. וברובם ככולם מתגוררים אנשים מזדקנים, חלקם בודדים, או רווקים ורווקות בדירות שכורות. ומי שיש לו "חוזה ישן" כמו למלכי, נהנה משכר דירה סביר (באופן יחסי) מול עליות המחירים הפרועות שמסביב.

יש לו חיים די נוחים למלכי, עד שנוחתת עליו הבשורה כי הדירה הועמדה למכירה. ובסיפור, כמו בחיים, מגיעה המתווכת, ואחר כך מתלווה לקונים פוטנציאליים, הפולשים לחייו, וכל הזמן הזה נותרת התקווה, שאולי, רק אולי לא יצליחו למכור, אולי תידחה המכירה עוד ועוד, ולא יצטרך לפנות את דירתו.

להמשיך לקרוא

Share

הטנק – אסף ענברי

על הכריכה האחורית של הספר הזה מצוטט עמוס עוז האומר: "אין הרבה ספרים כאלה. בעצם, אין בכלל ספר כזה. לא רומן, לא ממואר, לא מחקר, אלא סיפור: סיפור שיש בו עובדות והשערות, המצאה ותיעוד, מאוויי לב וסיוטי לילה, קומדיה וטרגדיה, והכול כתוב ביד חכמה, חסכנית ומדוייקת מאד."

ובאמת – איך אפשר לסווג את הספר הזה? לאן לשייך אותו.

רומן הסטורי? לא בדיוק. יש כאן אמנם סיפור, בעצם, כמה סיפורים, וישנה התנגשות בין סיפור לסיפור בעיקר בנקודת המשען של הספר – מי עצר את הטנק בדגניה א', במלחמת השחרור, מי גרם לסורים, כך על פי הנראטיב עליו גדלנו והתחנכנו, לסוב על עקבותיהם ולסגת? אבל אין כאן סיפור אחד שהמספר מעבה ומוסיף לו מחשבות וחלומות ומעשים.

ואין זה מחקר הסטורי, למרות שהמספר ערך מחקר מאד יסודי ובלש בארכיונים של עיתונים ומגזינים, ועלוני קיבוץ, הכל כדי להגיע לחקר האמת, או לחקר הסיפור. אבל אין כאן מסקנה הנובעת מן המחקר הזה.

ואין זה רומן. אין זה ממואר. (כן, עמוס עוז כבר אמר את זה לפני).

ואולי אי אפשר להגדיר את הספר הזה אלא כ"ספר של אסף ענברי", ממש כקודמו "הביתה", ספר האוסף לתוכו עובדות וסיפורים אמיתיים ואורגם אל תוך ספר אחד, סיפור אחד, לא עב כרס, מהודק ומדוייק, כזה שאחריו יתעשר עולמם של קוראיו וקוראותיו בעוד מעט פיסות הסטוריה וידע, סיפוריהם של אנשים ששרדו במחנות, סיפוריהם של קרבות נואשים, סיפוריהם של מקומות שניטשו ומקומות שלא, סיפוריהם של הקיבוצים, הקולחוזים הללו של פעם ומי שהמציא אותם, ודרכי החיים בהם, סיפורים של השכולים הנותרים מאחור. והחוט המקשר ביניהם – מי עצר את הטנק בדגניה?

להמשיך לקרוא

Share

עיר מקלט – ליעד שהם

אשה צעירה נרצחת בצפון תל אביב, עניין ראוי לכותרות ראשיות. אשה צעירה שעיקר עיסוקה בטיפול בפליטים במסגרת ארגון הסיוע לפליטים, יהיו שיאמרו ש"מגיע לה", שאכלה את הדייסה שבישלה בעצמה, ובכלל הרצח הזה יכול להיות דלק לכל מיני אג'נדות בעד ונגד; בעיקר נגד.

מיכל פולג היתה האשה הצעירה הזו, שנרצחה בצפון תל אביב (בכתובת בלתי קיימת – שטריקר 122; אני יודעת. גרתי ברחוב הזה.) "…חתיכת טיפוס. לא פחדה לומר את אשר על לבה, ללכת נגד כולם ולשלם את המחיר. לא היה לה טלפון נייד (שנאה מכשירים אלקטרוניים) ולא רשיון נהיגה (פחדה להרוג מישהו בטעות). היא לא אכלה בשר, דגים, דבש או ביצים. בתקופות מסוימות גם הגבילה את עצמה רק לפירות שנשרו מהעצים. לא היו לה עיסוקים מלבד ההתנדבות באס"ל ובארגון סיוע לנגעות תקיפה מינית. היא חיה בצמצום, בעיקר מהכסף שהורישה לה סבתה. לדברי אחיה, מיכל חשבה שהואיל וסבתא שלה היתה ניצולת שואה ופליטה בעצמה, שימוש בכספיה לצורך עזרה לפליטים הוא נכון וראוי. הגישה הזאת הוציאה את המשפחה שלה מדעתה." (עמ' 73 – 74). להמשיך לקרוא

Share

גבר אשה ציפור – איריס אליה כהן

" הָאַהֲבָה כְּמוֹ חוֹל, הִיא מְחַלְחֶלֶת עַד לַקַּרְקָעִית הַתּוֹדָעָה. … וְלִפְעָמִים הַגּוּף חוֹלֵם, כְּלוֹמַר חוֹוָה מַרְאוֹת דִּמְיוֹנִיִּים, כְּמוֹ גַּעְגּוּעִים. וְאָז הוּא מִתְעוֹרֵר. וְאֵין."(*)

זה סיפור על אהבה. אני חושבת שאין אהבות כאלה, שמתחילות בגן או בבית הספר היסודי ונשארות לכל החיים. כאלה ששום מכשול שהיה בדרך, והיו מכשולים בדרך, הרבה מכשולים; היו פרידות כפויות, כשעוד היו ילדים והוריהם בחרו עבורם היכן יגורו ועם מי יתראו, והיו פרידות אמיתיות, מתוך החלטה של אחד מהם, או שניהם, כי התאהבו באחרים, או כי האש ביניהם דעכה, ואש הרי תמיד הובילה אותם, ואיכשהו תמיד חזרו זה אל זו.

פעם, כששוחחנו בינינו, בנות הקיבוץ בגילאים סמוכים, אמרה מישהי – מי שישבת איתו על הסיר, לא תיכנסי איתו למיטה, וזה היה די נכון, לפחות לקהילות קטנות וסגורות כמו שלנו, שכולם הכירו בהן את כולם וכולן, וקשה היה אכן לנהל רומן, קצר או ארוך, עם מי שאנחנו מכירים כל כך טוב.

ובכלל – אהבה כל כך עזה, כל כך חמה, עתידה מתישהו לשרוף את נושאיה, ואז נשארים רק פחם ואפר, ושיירים של אהבה שהיתה פעם, וזכרונות.

ואולי בכל זאת יש אהבות כאלה עזות ונואשות ובלתי מנוצחות, על ידי הזמן והשיגרה והחיים עצמם.

להמשיך לקרוא

Share

היה היתה – יעל נאמן

"פזית מחקה כל מה שהיה לה, כל מה שהיא עשתה. היא מחקה תוך כדי ומחקה בדיעבד. וכשידעה שתמות הקדישה את עצמה למחיקה. פזית מתה ב- 29 בנובמבר 2002. היא היתה בת חמישים ושש." (עמ' 11)

היה היתה אשה שנולדה וחיה ומתה.

היה היתה אשה, שחייה ומותה נודעו רק לאנשים הקרובים לה ביותר, עד שבאה יעל נאמן ואספה סיפורים ממכריה ובני משפחתה, ואלמלא אספה סיפורים ומכתבים, וחיפשה ושאלה וריאיינה, כי אז היו חייה ומותה של אותה אשה לא ידועים לרובנו.

היה היתה אשה, בת יחידה להורים שורדי שואה, שחיה חמישים ושש שנים, וניהלה רומן מתמשך עם המוות, כי פצע היה פעור בנפשה, עד שבא הסרטן ופתר את העניין הזה, של המוות.

היה היתה אשה ושמה פזית פיין. פזית נולדה בשם סילביה בשנת 1947 במחנה עקורים בסנט אוטיליין, בת יחידה להוריה, שניהם שורדי שואה. מתישהו, לאחר שעלו לארץ, שוּנה שמה ל"פזית" (כמו מרבית העולים אז, ועוד הרבה שנים אחר כך, במסגרת מחיקה של הזהות הקודמת והטמעה בכור ההיתוך). גדלה בשכונת "המפדה האזרחי" בחולון. לא נישאה, לא היו לה ילדים. היו לה חברים ובני משפחה קרובים יותר או פחות. אחר כך חלתה בסרטן. אחר כך מתה.

להמשיך לקרוא

Share

סימנים כחולים – אמילי מואטי

"האם היה שלב שבו יכלה להבין לאן פניו מועדות? האם בתוך הרגעים שעברו מהכניסה למועדון עד שחדר לגופה וזיהם אותו ברעל שלו יכלה לצפות את שקרה? מתי? בבר בו לא היה מקום פנוי? כשהבינה שהמשרד הוא לא ממש משרד? וגם כשהבינה שהמשרד אינו משרד, לאן יכלה ללכת? לאן? לא היה לה אלא להתפשט מולו ולקוות שתישאר בחיים, זו היתה המשימה המרכזית גם כשלא הבינה שזה היעד – לצאת מזה חיה. לצאת מזה אדם, אדם חי ומגיב. …" (עמ 118)

אשה צעירה בעיר זרה, פוגשת איש "יפה כמו אלוהים" ומשליכה עליו את כל חלומותיה ותקוותיה ויהבה למצוא אהבה. והוא קובע איתה פגישה, ואונס אותה, והיא הרה ללדת בן, ולאחר שהילד נולד היא הורגת את האיש שאנס אותה, עומדת למשפט והולכת לכלא.

כך, בתמצית, זה כל הסיפור.

אונס. ממש אונס, ולא כפי שניסה מראיין אחד, בראיון עם אמילי מואטי לרגל צאת הספר, להמעיט בדרגתו של האונס, כי אין אונס קל ואונס קשה, ואין אונס שאינו אכזרי, ואין אונס שאינו ברוטלי, ואין אונס שאינו משאיר צלקות, לעתים מדממות, ואין אונס שאין אחריו טראומה, וגם אם האנס מוכר לנאנסת, ואין זה המקרה כאן, כי ההכרות ביניהם מועטה וקצרה, אין היא יודעת עליו דבר, אפילו לא את שם משפחתו, אפילו אם האנס מוכר לנאנסת, הפצעים נשארים. והצלקות. ואסור אף פעם לגרד יותר מדי, כי הצלקות יכולות לדמם.

להמשיך לקרוא

Share