ארכיון תגיות: ספרות מקור

ארבעה אבות – אמיר זיו

ארבעה גברים, שלוש נשים, במין היפוך מן הפיוט הידוע המושר, בלחנים שונים ובשפות שונות בסוף ליל הסדר, פיוט שנועד, בין השאר, להשאיר את הצעירים שלשולחן ליל הסדר ערים ומוכנים לשיר-חידון הזה, שבו עליהם לזכור בעל-פה כמה מונים בכל אחד מן הנזכרים בשלושה-עשר בתי הפיוט.

שלושה אבות, ארבע אמהות יש בפיוט. ארבעה אבות יש בספר. שלוש נשים. וקולן של אלה, בתחילה, מושתק.

האב הראשון – א' (אליהו) בוכמילר, שאנו פוגשים בו דרך חלופת המכתבים שלו עם מנהל מחלקת ההנדסה בעירייה; עניין בנאלי ומוכר לכאורה לכולנו – הוספת מרפסת ללא רשיון בניה בדירה שמעליו, מתחילה את חלופת המכתבים הזו, בין בוכמילר, השכן, לבין ברוך דומיני, סגן מהנדס העיר.

שניהם, מסתבר, מאוהבים באותה האשה – קלרה. זו שבנתה את המרפסת ללא רשיון, זו ששבתה את לבו של בוכמילר כשהגיעה לבית, למרות שהיא צעירה ממנו בשנים רבות, זו שסגן מהנדס העיר התאהב בה כשביקר בביתה לבדוק את חריגות הבניה, זו שגם בנו של בוכמילר התאהב בה, כך נראה, ומשום כך אינו מתגורר יותר עם אביו, ויש ביניהם נתק.

והכל הכל מתברר בקולם של שניים – בוכמילר ודומיני. קולה של קלרה אינו נשמע.

להמשיך לקרוא

Share

גיבור – אריק צ'רניאק

דיסטופיות מטבען שהן מעוררות פחד עמום או חרדה, משום שמה שיש בהן עשוי או עלול להתגשם. וכשהדיסטופיה מתרחשת ממש כאן ועכשיו (או תיכף), כי אז החרדה מתעצמת ועמה המועקה הכבדה, והשאלות הנשאלות – מה עושים כדי למנוע את המצב הזה, שתיכף יגיע?

כזהו "גיבור" של אריק צ'רניאק. דיסטופיה של הכאן והעכשיו (או תיכף). כזו שאנו מזהים בה את ראש הממשלה ואת שר הביטחון לשעבר – "שר הביטחון לשעבר התכרבל במיטתו בתנוחה עוברית, וחלם את החלום הרגיל. הוא שוב צעיר. הוא שוב עמוק בתוך ביירות  ניצב מחופש לאשה בפינת רחוב אפלה,..," (עמ' 189),  את שר החינוך ואת שר התחבורה. והתמונה המצטיירת מן הספר מבהילה ביותר.

לא, אין כאן משהו מרוחק ולא כל כך ברור אם יכול בכלל להיות כמו "השלישי" של ישי שריד, אין כאן אווירה עתידנית עם ממשל סמכותני בעל יכולות "אח-גדוליות" כמו ב"המעברים המאושרים" של דוד טרבאי, או אי בודד של שפיות נרדפת ומסוגרת כמו "מלאכים באים" של יצחק בן-נר (שלושתם, אגב, מומלצים ביותר). כאן הכל יכול לקרות תיכף, עוד רגע, אם רק נמשיך כך. תמרור אזהרה זוהר מרחוק (או שלא, תלוי מאיזה צד מסתכלים).

גיבור – נועם גיבור הוא טייס קרב די טרי, המרגיש כאילו הוא נמצא "על הכוונת" של מפקדו. שרק לא יפשל. "… למפקד הטייסת הרבה יותר קל להעיף אותך מהטייסת. וכשמעיפים אותך מהטייסת אתה נהיה טייס פשוש. ..פשוש. טייס קרב יעדיף למות רק שלא יהפכו אותו לטייס תובלה. הוא צעיר. הקריירה שלו רק מתחילה והנה הוא כבר תחת זכוכית מגדלת. .." (עמ' 10). נועם גיבור, שנקרא למשימה ולא שואל שאלות, להטיל פצצה על ביתו של מבוקש בכיר ברצועת עזה, והפצצה המוטלת מוטלת גם על אוטובוס ילדים (זוכרים את חיסול סלאח שחאדה? זה עם "המכה הקלה בכנף" של מפקד חיל האוויר? אז כזה). אלא שהפעם ההרג המשני מצית אש גדולה של פעולות נקם מן הצד הערבי. טילים נוחתים בערים, אזעקות חותכות את השקט, מחבל מרסס כתה של ילדים קטנים כפעולת תגמול, פעולות תגמול שכנגד יוצאות מן הצד היהודי, ותגמול כנגד התגמול מן הצד הערבי. מדינות ערב השכנות הקרובות (סוריה) והרחוקות (אירן) מאיימות אף הן מצידן. "הסורים על הגדר" הופכת להיות מציאות, ואף מעבר לגדר. ערביי הגדה יחד עם ערביי ישראל מנתקים צירים ותוקפים בערים ובישובים מבודדים. כאוס מוחלט. להמשיך לקרוא

Share

תשאלי – לאה איני

"טיבו של מקום קטן שהוא כתא מיקרוסקופי במעבדה. ועדיין, זעיר ככל שיהיה יתרחש בו עולם ומלואו." (עמ' 35)

"גרתי במקום הזה ועדותי אמת. המגיעים לשְאול, גם לפי הכופרים, נקראים חוטאים. חטאנו שלי ושל משפחתי היה שיצאנו שם מן השורות. שורות שאולי מלכתחילה לא היו מכניסות אותנו ביניהן, כל כמה שהכניסו, אילו נערכה לבאים ועדת קבלה. המיון, הסינון, הבידוד וההסתגרות מפני – היו נטועים עמוק בדי-אן-אי של תושביו עצמם." (עמ' 40)

נולדתי וגדלתי בקיבוץ. קהילה קטנה, שכולם מכירים את כולם ויש בה מעמדות (גם אם אף אחד לא מצהיר על עובדה זו בריש גלי), ויש לה ועדות קבלה; לא כל אחד יכול לבוא ולגור בקיבוץ, אפילו אם הוא קונה שם בית (היום, אחרי ההפרטות למיניהן, צריך גם לקנות את ביתך בקיבוץ, לא מספיק לעבור ועדות קבלה); הצורך להשתייך לקהילה מחייב ויתורים על חלקים ב"אני", באישיות, ברצונות הפרטיים, בצרכים האישיים השונים, ממש כמו שבני האדם שונים איש מרעהו ומרעותו.

אבל ככה זה בקהילה קטנה.

אחר כך בגרתי ונישאתי, והלכתי, שוב, לקהילה קטנה אחרת – ישוב קטן בשומרון שהייתי חברה בגרעין ההקמה שלו. גם לישוב הזה היתה ועדת קבלה, והיו בו אנשים מקורבים יותר ומקורבים פחות, וגם בקהילה הזו צריך היה לוותר על כל מיני מאפיינים אישיים כדי להשתייך.

כי ככה זה בקהילה קטנה.

להמשיך לקרוא

Share

רשימת האימהות – גלי מיר-תיבון

" ב-12 ביוני 1941 גילה היטלר ליון אנטונסקו את ה'פתרון' שלו ל'יהודי המזרח'. אפשר אפוא לקבוע כי בהשפעתו של היטלר החליט אנטונסקו לגשת ל'פתרון בעיית היהודים' בבסרביה ובבוקובינה, ואיפשר שם הרג המונים. הצבא נצטווה לאסור את היהודים בערים, הז'נדרמים נצטוו להרוג כול יהודי שיימצא באזורים הכפריים, בפועל השתתפו יחידות צבא גרמניות ורומניות בהשמדת היהודים בשני האזורים, מלווים ביחידות השמדה של הס"ס, איינזצגרופה D [עוצבת מבצע D]. בשלב הראשון של המיבצע נרצחו כ-160,000 יהודים, בסיועה של האוכלוסייה המקומית, רומנים ואוקראינים. ב-15 בספטמבר 1941 פקד אנטונסקו לגרש לאזור טרנסניסטריה שבין הנהר בוג לנהר דנייסטר את הניצולים, כ-150,000 במספר. עשרות אלפים נהרגו בדרכי הגירוש, נורו בידי המלווים הרומנים, מתו ברעב, בצמא, במחלות, בהתעללות ובאפיסת כוחות. טרנסניסטריה הפכה לקבר אחים ליהודי רומניה, ובשנות השלטון הרומני, מסתיו 1941 עד אביב 1944, נספו שם כ-90,000 מן המגורשים. הצבא והז'נדרמריה הרומנית השתתפו גם ברציחת עשרות אלפי יהודים מאוקראינה. העילה הרשמית לגירוש היה הרצון ל'טהר' את האזורים המשוחררים מן היסוד היהודים העויין, ששיתף פעולה עם השלטון הסובייטי (1940-1941), והתנהגותם האנטי-רומנית של היהודים בעת נסיגת הרומנים מן האזורים ההם בסוף יוני 1940. באוקטובר גורשו גם יהודי דרום בוקובינה, שלגביהם לא ניתן היה לטעון כי שיתפו פעולה עם השלטון הסובייטי. יון אנטונסקו עצמו נתן את פקודת הגירוש, וקבע כי בסרביה תהיה 'נקייה מיהודים', ובבוקובינה יושארו מכול כ-90,000 יהודיה רק כ- 10,000 יהודים שהיו חיוניים לכלכלת האזור. הגרמנים לא הפעילו בעניין זה כול לחץ משום שממילא פעל אנטונסקו על-פי תוכניותיהם של הנאצים באשר ליהודים." (מתוך: השואה ברומניה, בסרביה, בוקובינה וטרנסניסטריה באתר "יד ושם")

בין כל סיפורי וספרי השואה נבלע לרוב סיפורה של יהדות רומניה, נבלע ונבלל בשאר הסיפורים, הוצנע מעט, כי הרי רומניה היתה בת ברית למשטר הנאצי. אבל יהודיה לא היו מוגנים. כלל וכלל לא.

ספר שפותח צוהר לסיפורה של יהדות רומניה בתקופת מלחמת העולם השניה, ואף יותר מכך, מעלה שאלות ותהיות אצל הקורא/ת – מה הייתי עושה אילו? אילו הייתי בראש הועד היהודי במקום הכינוס / מחנה הריכוז הזה או האחר? כשמגיעות המכסות למשלוח למחנות עבודה, כשצריך לצמצם את האוכלוסיה, בגלל מחסור ומחלות? את מי לשלוח קודם? על מי לשמור? האם ניתן לשחד את הממונים מטעם השלטונות? ומי יממן את השוחד?

להמשיך לקרוא

Share

בעלי לא בבית – מירב הלפרין

את הספר הזה קניתי לא כל כך מזמן באחת מחנויות הספרים. קניתי כי כל כך הרבה המליצו עליו, והיה איזה הייפ מסביבו, ואמרו שהוא מצחיק. היו כאלה שכתבו כי זה היה לעתים מביך, עת פרצו בצחוק רם בפומבי. ואני הלא זקוקה, לעתים, לספר שממש יצחיק אותי.

אבל זה לא הספר הזה. לעתים עלה בדל חיוך על שפתותי, אבל בסך הכל הספר הזה די עצוב, אם מסתכלות על התמונה המלאה, וקוראות בין השורות.

ולא שהספר מעמיק במיוחד, הו לא! אין כמעט קלישאה שלא נזכרת בו, בעניינן של נשים רווקות / גרושות ובעניינים של יחסים בין המינים. למען האמת ההגדרה היותר מדויקת תהיה "ריק"; הספר הוא במשקל נוצה, ולא מותיר אחריו סימנים כלל.

מצד שני הוא נקרא בשטף, ונגמר בתוך יומיים, כך שהוא בהחלט כתוב טוב.

אשה אחת, שיש לה שני ילדים בגיל ההתבגרות, ובעל אחד שמודיע לה יום אחד שהוא עוזב אותה כי מצא אהבה חדשה. זה לא באמת צריך להפתיע אותה, כי הם בעיקר חיים האחד ליד השניה, תוך ניהול הבית. חיי הנישואין כקלישאה.

להמשיך לקרוא

Share

סוּפה של אליס – גלית דהן קרליבך

"נולדתי בהצטיינות. 'אפגר עשר. הציון הגבוה ביותר,' הדגישה אליס. אני התינוקת היחידה שקיבלה אי-פעם ציון כזה גבוה. אצלה – גם אם הם ורודים, גם אם אוחזים מיד בפטמה, גם אם הם מביעים עניין ונושמים כהלכה – רוב התינוקות מקבלים 'נכשל'. אפילו הם מתנאים בפניה בפעלולים מתוקים, אליס לא נכנעת. בטופס היא כותבת את הציון 9 בידיים רועדות (כי עשר זה אלוהים), ואלי, מאחורי גבה של היולדת, היא מעגלת אצבעות לאות אפס עגול ומאופס. .." (עמ' 33)

סוּפה היא המספרת. בתה של אליס. אם חד-הורית. אין אבא בתמונה. אין אחים. משק אוטרקי של נשים בלבד. כזה שכבר פגשנו פעם אצל דהן קרליבך ב- "אחותי כלה והגן נעול". הן בנות המשפחה היחידות. אין סבא וסבתא. לא ידוע מי האב. הורי האם טבעו בטטואן. אחותה מתה מצריכת סמים. נותרו רק האם והבת. והאם עוטפת, ככל יכולתה, את בתה בצמר גפן. מרחיקה אותה מכל צרות ופגעים ואסונות, אמיתיים או מדומים. חיה במושב קטן ומבודד, לא רחוק מקיבוץ אחד שאליס גרה בו פעם, ועכשיו כבר לא, ולבה מלא על הקיבוצים והקיבוצניקים (על אדמות המריבה בין המושבים לקיבוצים, על ההרחקה, על החינוך; דהן קרליבך לא תחסוך מן הקורא/ת את דעתה בנדון, ואת הצד שהיא לוקחת).

מרחיקה אותה מכל מה שיכול לאיים. מכל מה שיכול להפריד ביניהן. מצאה תירוצים לצבא, כדי שלא תגויס, מנעה ממנה ללכת לאוניברסיטה, למרות מלגה שקבלה. סדרה לה עבודה בבית. ממש בבית – סוכנות הדואר המקומית. זו הפוגשת את הדואר-נע (באוטו האדום) ומקבלת מכתבים ומוסרת מכתבים.

מרחיקה אותה ממחזרים, כי גברים זה מסוכן, הם יכולים לגרום לכל מיני צרות ומכאובים. וצריך להזהר.

להמשיך לקרוא

Share

על אהבה אני רוצה להגיד – גילית חומסקי

"פעם חשבתי שרק מילים יכולות לגעת בעומק הכאב ולרפא. יש רפואה בלספר את הסיפור. להודות, גם בחלקים המביכים, ולקבל בחזרה תשורת מילים מנחמת. מלים יכולות לעשות את הבלתי-אפשרי ולנחם על טעויות שכבר מאוחר לתקן. פעם לא ידעתי את הדברים שאני יודעת עכשיו. למשל, כמה החיים קצרים ויקרים, ומוטב להגיד בפשטות על האהבה והרצון. ושמול האין-מילים שלא נאמרו פורחים עולמות שלא נבראו, ולא תמיד יש נחמה." (עמ' 190)

כשלמדתי באוניברסיטה, אף פעם לא היה לי מרצה נערץ, שכולם נוהרים לשיעוריו, וכולן מסכמות במחברות סיכומים ארוכים מדבריו, ומי שזוכה להתקרב אליו מרגיש/ה כאילו נגע/ה בשמיים. אולי משום שלמדתי באוניברסיטה הפתוחה, ששם מרבית הלימודים ממילא נעשים מרחוק, אולי משום שלא המשכתי באיזשהו מחקר והפכתי, מטבע הדברים, לקרובה או מקורבת לאיזה מרצה או לאיזו מרצה.

אבל שמעתי על שכאלה, בעיקר באוניברסיטאות "רגילות". מרצים מהוללים שאין מקום להכניס סיכה בשיעוריהם / הרצאותיהם, שיש להם תלמידים ותלמידות מעריצים ומעריצות, שמי שנבחר לעבוד עם מרצה כזה כעוזר מחקר, נוגע בו קסם מסוג מסוים.

כזו היתה עמליה, המספרת, במחיצתו של יושי, פרופ' יהושע ברינגר. שהלכה אליו ללמוד ספרות משום שהיה המומחה לדוד שחר, והיא אהבה מאד את "היכל הכלים השבורים", ומשום שאהבה ספרים וספרות בכלל, עד כדי אובדן כמעט בין דפי ספרים:

להמשיך לקרוא

Share

בנדיט – איתמר אורלב

"המוח ממהר לסדר את המציאות מחדש כך שמה שנראה לא ייאמן נראה כעבור רגע מובן מאליו, אבל לפעמים אפשר לעכב אותו, לנסות לשמר עוד קצת את התחושה המיוחדת של הרגע שלפני., (עמ' 112 – 113)

סיפור מסע. ולא סתם סיפור מסע, כזה המתחיל במקום אחד ומסתיים במקום אחר, ובדרך נוספות תובנות אלה ואחרות לגיבורים, ויש במסע הרפתקאות מהרפתקאות שונות, והוא אלגוריה לחיים, אלא סיפור מסע אל העבר. מסע שהחיים שיהיו אחריו ישאו עמם לא רק את חוויות המסע אלא גם את העובדות שנתגלו לגיבור במהלך המסע, עובדות על עצמו ועל עברו, ועל עברו של אביו.

כי זה הסיפור – המסע לגילוי האב.

טאדק שנישואיו מתפרקים וילדו היחיד מתרחק ממנו, מתוקף הנסיבות, בעקבות שיחה עם אמו מחליט לנסוע לפולין, לפגוש את אביו, שעתה כבר נמצא בבית אבות, וזו עתידה להיות, כך נראה פגישתם האחרונה. פגישה אחרי שנים רבות שלא התראו. מאז היה בן שתים עשרה, עת עזב עם אמו ואחיו את פולין שלא על מנת לחזור.

והקשר ניתק.

ועתה, בעקבות שיחה עם אמו, ולאחריה עם אחותו, שהיגרה מכאן, אולי כי מהגרים לעולם לא יהיו להם באמת שורשים במקום אחד, ותמיד יחושו שלא במקום, תמיד יחפשו להם מקום שבו ירגישו בבית, כך גם אחותו השניה ואחיו, עתה מחליט טאדק לנסוע לפגוש את אביו. אין הוא יודע מה יפגוש, והזכרונות מאביו רחוקים רחוקים. שהיה איש אלים, שהיה חוזר שיכור כמעט מדי ערב, אם בכלל חזר, והיו מקווים שלא יחזור, כי אם חזר היה מכה אותם, ואת האם, או את השכנים. אם רק נדמה לו שפגעו בו, או בכבודו.

להמשיך לקרוא

Share

והכלה סגרה את הדלת – רונית מטלון

"הכלה הצעירה, שהסתגרה בשתיקה מוחלטת בחדר השינה בבית הוריה במשך יותר מחמש שעות, הודיעה לבסוף מה שהודיעה וחזרה שלוש פעמים על הצהרתה המדהימה מבעד לדלת המוגפת, שארבעה זוגות אוזנייםה יו כרויים אליה בחרדה ובמסירות אין קץ. 'לא מתחתנת, לא מתחתנת, לא מתחתנת,' שבה וקראה הכלה בקול שטוח, כמעט משועמם, שבקע מבבעד לדלת רחוק ונמוג כל כך, כמו אדי ריח אחרונים של תרסיס ניקוי." (עמ' 7)

ככה, בלי הסברים. סגרה את הדלת והדבר היחיד שאמרה, וחזרה ואמרה, כמו לחש השבעה או לחש קסמים "לא מתחתנת". ועכשיו מה?

כולם בשלבים שונים של הכנות לקראת החתונה שאמורה להערך הערב, עוד מעט צריך לצאת לצילומים, באתר שהכלה בחרה, בגינת לוינסקי, כשהפליטים אמורים לשמש לה תפאורה. אמה כבר לבושה באופן חלקי, וגם החתן המיועד כבר מתכונן, ותיכף יגיעו הוריו. ומאין נפלה עליו פתאום ההודעה הזו?

והרי היא זו שרצתה כבר להתחתן.

להמשיך לקרוא

Share

למה היא לא עפה – אושרית נברה

%d7%9c%d7%9e%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%90-%d7%9c%d7%90-%d7%a2%d7%a4%d7%94"אני הילדה שגדלה במספרה. מרגע שפקחתי את העיניים ראיתי פנים של נשים. כל מיני פנים של כל מיני נשים. כשתינוקות אחרים שמעו שירים שקטים, נלחשים מתוך פה דואג של אמא אוהבת, אני שמעתי קולות של מוסיקת דיסקו ורעש של מייבש שֵער, וזה פשוט מה שהיה. והייתי אפופה בניחוחות נעימים של שמפו ובריחות חריפים של אמוניה. וגדלתי על ברכיהן של עשרות נשים ששערן עטוף במגבת או מרוח בצבע או מגולגל בתוך רולים או נחפך או מסורק. ושמעתי קולות צחוק ובכי וסודות כמוסים.

וידעתי לזהות פנים של ייאוש ופנים של תשוקה ופנים של עונג ופנים של שמחה, עוד הרבה לפני שידעתי לדבר. והם נצרבו בראשי, כל הפנים כולם, כמסדר פסיה השחורים של זברה בראשו של הסייח הקטן, שגם בתוך המון דוהר ידע לזהותם וללכת בעקבותיהם.

וגם אני הלכתי בעקבותיהם. כל החיים הלכתי בעקבותיהם מחפשת אותם בהמון הדוהר ונצמדת אליהם. ואני עדיין הולכת." (עמ' 286)

 ליזי חלפון נולדה בבאר שבע. ואיזה סיכוי בכלל היה לה בחיים? ליזי חלפון נולדה בבאר שבע לאם שהיא עובדת נקיון, קמה מוקדם בכל בוקר ויוצאת מן הבית, ולאב העובד בנגריה, ויוצא אף הוא מוקדם בכל בוקר לעבודה. את שנות ילדותה העבירה בין בית סבתה, מטרונית השבט, לבין המספרה של דודה – סמי, הצמודה לבית הסבתא, שמוּנה להשגיח עליה בהעדרם של הוריה.

ילדה חכמה היתה ליזי חלפון, חכמה מאד.

להמשיך לקרוא

Share