ארכיון תגיות: ספרות מקור

והכלה סגרה את הדלת – רונית מטלון

"הכלה הצעירה, שהסתגרה בשתיקה מוחלטת בחדר השינה בבית הוריה במשך יותר מחמש שעות, הודיעה לבסוף מה שהודיעה וחזרה שלוש פעמים על הצהרתה המדהימה מבעד לדלת המוגפת, שארבעה זוגות אוזנייםה יו כרויים אליה בחרדה ובמסירות אין קץ. 'לא מתחתנת, לא מתחתנת, לא מתחתנת,' שבה וקראה הכלה בקול שטוח, כמעט משועמם, שבקע מבבעד לדלת רחוק ונמוג כל כך, כמו אדי ריח אחרונים של תרסיס ניקוי." (עמ' 7)

ככה, בלי הסברים. סגרה את הדלת והדבר היחיד שאמרה, וחזרה ואמרה, כמו לחש השבעה או לחש קסמים "לא מתחתנת". ועכשיו מה?

כולם בשלבים שונים של הכנות לקראת החתונה שאמורה להערך הערב, עוד מעט צריך לצאת לצילומים, באתר שהכלה בחרה, בגינת לוינסקי, כשהפליטים אמורים לשמש לה תפאורה. אמה כבר לבושה באופן חלקי, וגם החתן המיועד כבר מתכונן, ותיכף יגיעו הוריו. ומאין נפלה עליו פתאום ההודעה הזו?

והרי היא זו שרצתה כבר להתחתן.

להמשיך לקרוא

Share

למה היא לא עפה – אושרית נברה

%d7%9c%d7%9e%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%90-%d7%9c%d7%90-%d7%a2%d7%a4%d7%94"אני הילדה שגדלה במספרה. מרגע שפקחתי את העיניים ראיתי פנים של נשים. כל מיני פנים של כל מיני נשים. כשתינוקות אחרים שמעו שירים שקטים, נלחשים מתוך פה דואג של אמא אוהבת, אני שמעתי קולות של מוסיקת דיסקו ורעש של מייבש שֵער, וזה פשוט מה שהיה. והייתי אפופה בניחוחות נעימים של שמפו ובריחות חריפים של אמוניה. וגדלתי על ברכיהן של עשרות נשים ששערן עטוף במגבת או מרוח בצבע או מגולגל בתוך רולים או נחפך או מסורק. ושמעתי קולות צחוק ובכי וסודות כמוסים.

וידעתי לזהות פנים של ייאוש ופנים של תשוקה ופנים של עונג ופנים של שמחה, עוד הרבה לפני שידעתי לדבר. והם נצרבו בראשי, כל הפנים כולם, כמסדר פסיה השחורים של זברה בראשו של הסייח הקטן, שגם בתוך המון דוהר ידע לזהותם וללכת בעקבותיהם.

וגם אני הלכתי בעקבותיהם. כל החיים הלכתי בעקבותיהם מחפשת אותם בהמון הדוהר ונצמדת אליהם. ואני עדיין הולכת." (עמ' 286)

 ליזי חלפון נולדה בבאר שבע. ואיזה סיכוי בכלל היה לה בחיים? ליזי חלפון נולדה בבאר שבע לאם שהיא עובדת נקיון, קמה מוקדם בכל בוקר ויוצאת מן הבית, ולאב העובד בנגריה, ויוצא אף הוא מוקדם בכל בוקר לעבודה. את שנות ילדותה העבירה בין בית סבתה, מטרונית השבט, לבין המספרה של דודה – סמי, הצמודה לבית הסבתא, שמוּנה להשגיח עליה בהעדרם של הוריה.

ילדה חכמה היתה ליזי חלפון, חכמה מאד.

להמשיך לקרוא

Share

אִי זוּגִי – רעות אקשטיין-בלום

saizugiלא מעט אני תוהה, ככה ביני לביני, מה גורם להוצאה לאור "להסתכן" בהוצאת ספר ביכורים של כותב או כותבת שאינם ידועים כלל לקהל הרחב. והרי מצב שוק הספרים ידוע, והיכולת להגיע לתודעת הקהל מצומצמת, שלא לדבר על קהל קוראי הספרים, ההולך ופוחת עם השנים.

והלא אני עצמי, שיש לי קצב קריאה מניח את הדעת, ואני יכולה להרשות לעצמי, מדי פעם, לקחת לידי ספר שאין לי מושג מה יש בו (הכריכה האחורית לא באמת מספרת מה יש, או, במקרה של "הספריה החדשה", מספרת הרבה יותר מדי, כך שאני נמנעת מלקרוא), ובכל זאת, ספרי ביכורים נזקקים אצלי, בדרך כלל להמלצה נוספת. שלא לדבר על כך שבמקרה הזה לא מדובר על רומן אחד, אלא על שתי נובלות שנתקבצו להן לספר אחד.

הכל היה נגדו, ואין לי מושג למה לקחתי אותו לידי, בהתחשב בכל כך הרבה ספרים אחרים הממתינים להיקרא. אבל לקחתי. וטוב מאד עשיתי. ממש טוב.

הספר הזה ראוי להלל ולשבח עד מאד, ואל לו להיבלע בין עשרות הספרים היוצאים לאור מדי שבוע, או חודש.

מקסים, גיבור הנובלה הראשונה – "בא לבד" אכן בא לבד. על-פי שמו ניתן לזהות כי הגיע מאחת ממדינות ברית המועצות לשעבר, הגיע לארץ במסגרת נעל"ה, שירת בצבא כחייל בודד, ועכשיו, בזמן הסיפור, הוא עובד בעבודה מועדפת, בתחנת דלק, עבודה שבתום התקופה יזכה למענק מיוחד הניתן לחיילים משוחררים העובדים בעבודות מועדפות.

הגר, לקוחה קבועה, אשה צעירה ויפה, מרוחקת, זוכה למבטי הערכה של כולם, ויום אחד מבקשת שיצטרף אליה למכונית. יש לה הצעה בשבילו.

להמשיך לקרוא

Share

ויטוריה – דפנה ויטלה בן בסט

%d7%95%d7%99%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94בשנים האחרונות יותר ויותר ספרים יוצאים לאור בהוצאות פרטיות. דומה כי הכותבים והכותבות הצעירים והצעירות (או קצת פחות צעירים וצעירות) בוחרים שלא לעלות על דרך החתחתים של פניה להוצאה זו או אחרת, או יותר מאחת, וקבלת תשובה שלילית אחרי תשובה שלילית. אלה מהם ומהן שממש מתעקשים להוציא תחת ידיהם ספר שיש בו יותר מאשר עריכה לשונית, פונים למימון המון, ובעזרת טפטופי המממנות ומממנים צוברים סכום המאפשר עריכה מקצועית והוצאה לאור מכובדת דיה.

כך נהגה גם דפנה ויטלה בן בסט. וטוב שכך עשתה משום שמצאה לה עורכת נפלאה בדמותה של עדנה שבתאי, ואל יקל הדבר בעיניכן, משום שעריכה טובה, שלא לדבר על כה נפלאה, יכולה להפוך כתב יד לספר מרתק לגמרי.

את סיפור הוצאתו לאור של הספר הזה שמעתי בערב אחד, בסלון התרבותי הנערך מדי חודש לערך בחברת קו קו קולטיב קולקשן, שהיא בכלל חברה המיצרת בגדים. אלא שיש לה גם אג'נדה חברתית, ומשום כך אנו זוכות מדי פעם לערב תרבותי בעניינים שונים. וכשקבלתי את ההזמנה לערב הזה, מיהרתי להרשם, למרות שבדרך כלל איני הולכת לערבי-ספר של ספרים שלא קראתי.

אבל לקו קו אני הולכת.

וטוב שכך, משום שזכיתי לערב נפלא עם העורכת והסופרת ואף חזרתי לביתי עם הספר (ועם שמלה, כמובן, אבל זה כבר עניין אחר), ומשום התגובות הנלהבות שנשמעו סביבי בערב הזה, הוקדמה קריאת הספר ל"כמה-שיותר-מוקדם", ולא ל"יום אחד אגיע גם אליו" (ויש כאלה לא מעטים).

להמשיך לקרוא

Share

כתר הברזל – אהרון אפלפלד

keterk_habarzelלא קראתי את כל ספריו של אהרון אפלפלד, משום שהם רבים עד מאד. אם כי יש סיכוי שאגיע לעוד ועוד עם השנים. את ספרו הראשון "עשן" קראתי בנעורי (עובדה ששימחה אותו עד מאד, כאשר נפגשתי עמו לפני מספר שנים בשבוע הספר בככר העיר), ומאז קראתי לא מעט ספרים משלו, רבים מהם עסקו, או סבבו סביב, מלחמת העולם השניה, השואה, היהודים בשואה.

הספר הזה שונה מהם, והוא עוסק בתקופה מוקדמת יותר, אם כי עדיין ניתן "לשייך" את גיבוריו לתרבות ממנה הגיע אפלפלד- ביתו ומולדתו.

פטר שטיין, בן למשפחה יהודית באימפריה האוסטרו הונגרית. אביו בעל חנויות במרכזים שונים בעיר ובערים סמוכות, אמו מנהלת משק הבית, כיאה לנשים מן המעמד הבורגני הגבוה, ויש להם עובדי משק הבית מקרב הגויים. יהודים הם, אך רק במוצאם. יש להם מכרים וחברים שהמירו דתם כדי שיוכלו לעסוק במשרות שיהודים אינם מתקבלים אליהן. יהדותם מתבטאת בעיקר בלידה ומוות, שאז יש להקבר בבית הקברות של היהודים, על ידי החברה קדישא המקומית.

אחותו, אולה, הנפש הקרובה לו ביותר, חולה במחלת השחפת, ונוסעת תדיר לבתי הבראה בהרים בהם האוויר צח.

האנטישמיות, שהרי ביהודים מדובר, אינה גלויה, אך אי אפשר להתעלם מקיומה. ישנן, כאמור, משרות שיהודי אינו יכול להתקבל אליהן, ישנן מכסות להשכלה, אבל הכל מתורבת, כאילו.

להמשיך לקרוא

Share

האורחים – אופיר טוּשֶה גַפלָה

%d7%94%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%97%d7%99%d7%9dאיפה הייתם בארבעה בנובמבר, 1995? אתם ודאי זוכרים כל רגע מאותו ערב, השעות והדקות שקדמו להודעה הדרמטית, ואיך נצמדתם למסכי הטלוויזיה, וקמתם למחרת בתקווה שלא קרה דבר, וידעתם שקרה, והלכתם ברחובות, והרחובות היו שקטים, שקט אחר, שקט של פוסט טראומה, ונצמדתם עוד חודשים ארוכים לדיווחים החדשותיים של מה ואיך…

ואיפה הייתם באחד עשר בספטמבר 2001? אני הייתי בעבודה, ואיזשהו מבזק באחד מערוצי החדשות האינטרנטיים המקומיים "הקפיץ" אותי לאתר של CNN, ובו דווח הלא יאמן. ואחר כך קרסה הרשת וכולנו נצמדנו לערוצי החדשות ברדיו ובטלוויזיה, ודוּוחנו, כמו שאר העולם, על ההתנגשות השניה במגדל השני, ועל ההתנגשות בפנטגון, ושוב הפכו הרחובות לשקטים יותר, כמו בפוסט טראומה.

ואיפה הייתם באחד עשר בינואר בשעה ארבע ועשרים לפנות בוקר?

".. אף אחד לא ראה כלום. אני לא מדבר רק על אנשים, אלא כל כל מצלמות המעקב.. באף אחת מהן לא נצפו הידיים המסתוריות שהניחו את הקופסאות בפתחי הבתים או על מפתני הדירות בבניינים. ארבע ועשירם לפנות בוקר, על פי שעון ישראל. … כעבור שעה, לפי שעון לונדון. כעבור שבע שעות, לפני שעון ניו יורק. …ארבע ו- 19 דקות לפנות בוקר. כמה פעמים שמענו את השאלה הטרחנית, ' זוכר איפה היית ב- 11 בינואר בשעה 4:19 לפנות בוקר?' " (עמ' 35)

(לא מצוינת שנה, אבל ברור שזה מתישהו בעשור האחרון, כי אובמה הוא הנשיא וביבי ראש הממשלה..)

להמשיך לקרוא

Share

המחסל – חגי ליניק

המחסל"למה הסכמתי להרוג אותו?

הם כנראה הסיקו שאני כשרוני.

למה הסכמתי להרוג אותו?

הייתי צעיר, רך בימים.

למה הרגתי אותו? למה מסכימים להרוג מישהו?

למה הורגים הספרדים את השור? למה צדים פיל, פיל שהוא גדול מבן אדם?

אמביציה.

אם אני יכול לחסל אדם אחד, אני יכול לחסל רבים, מה ההבדל?

למה הרגתי אותו? אולי כי אחד שם ביקש יפה ואני הסכמתי." (חלק שלישי *)

מה הופך אדם למתנקש? מה הופך אדם נורמטיבי, מן הישוב, למחסל? איך הופך מישהו שאת ילדותו אנחנו מכירים, כי ראינו כאלה סביבנו, כי היינו כאלה בעצמנו, לאדם המסוגל, כדבר של יום ביומו, לקחת את חייו של אדם אחר? אדם שאינו מכיר ואין הוא יודע מדוע נגזר עליו למות, ומי הוציא את גזר הדין הזה שעל פלוני אלמוני לשלם בחייו על משהו, על אדם זה ולא על אחר, במקום מסוים, בזמן מסוים, וכנראה גם לא ידע, משום שלא כל מוות מדווח בעיתונות, וגם אם כן, לא תמיד ניתן לקשר את המוות המדווח להתנקשות.

להמשיך לקרוא

Share

גבולות – רונית רפ

גבולותשני חלקים לו לספר הזה, שני חלקים המרכיבים סיפור אחד.

הצד שלה

הצד שלו.

הצד שלה – הילה – אשה נשואה ואם לשני בנים, גרפיקאית. אמה מתדרדרת אט-אט במורדות הדמנציה, עוד מעט כבר לא תזכור דבר. בינתיים עוד זוכרת, לפעמים. והגוף אף הוא בוגד. מעבירה ימיה בביתה עם המטפלת הפיליפינית. הילה, שרצתה לזכור את אמה בדרך משלה, מחליטה לחזור ללמוד ציור, כדי שתוכל לצייר את אמה. כל זמן שאפשר, כי אולי עוד מעט יהיה צורך להעבירה למעון מחסה לקשישים מוגבלים, אולי לא תחיה עוד הרבה.

החוג שהיא בוחרת ללמוד בו מעביר אותה לדרך חדשה, שאולי לא ציפתה לה.

ואולי כן.

כי לפעמים המשאלות הכמוסות כמוסות גם מן השואל.

הצד שלו – מיכאל, מייקי. רופא שיניים, ג'ינג'י, אורתודנט. פעם, כשהיה בן שמונה וחצי היה עולה חדש, שצריך היה להסתיר את כל חולשותיו מפני חבורת הילדים, כי ילדים, כידוע, יכולים להיות אכזריים לעתים.

להמשיך לקרוא

Share

ואם היו אומרים לךְ – גלית דיסטל אטבריאן

ואם היו אומרים לך"..'אם היו אומרים לך שתהיי יפה כמו ברוק שילדס אבל כשתגדלי יצא לך ילד מפגר.. אם היו אומרים לך בית עם קומות וחדר משלך אבל כשתגדלי יהיה לך ילד אוטיסט..'" (עמ' 371)

שרק יהיו בריאים ושלמים, הייתי מאחלת ומיחלת לעצמי, הרבה לפני שנולדו ילדי; שרק יהיה בריא ושלם, ושיהיה בן-אדם, יותר מזה אני לא צריכה ולא רוצה, כך הייתי מבקשת בשקט, בִּפְנִים, בכל פעם שנשאתי ברחמי אחד או אחת מילדי. לא צריכה מהנדס או רופאה, לא צריכה מוזיקאית מצטיינת או רקדן מהולל, לא מצפה מהם שיגשימו את החלומות שחלמתי ולא הגשמתי.. רק שיהיו בריאים.

סבתא הדסה (לא סבתא שלי באמת, רק אשה צדיקה שהיתה אוספת ילדים עזובים שננטשו על ידי הוריהם בבתי החולים, ומגדלת אותם בבית תינוקות ובבית ילדים שהקימה פעם ברמת גן, וידעה לאבחן מן העריסה מיהו ילד "רגיל" ומי לא), כשעוד היתה שכנה שלי, סימנה לי "וי" על שתי בנותי כשהגעתי איתן, לאחר הלידה, הביתה, וכשנולד בני, וכבר לא היינו שכנות, בקשתי שתגיע לבית החולים, והיא הגיעה, עם עין אחת חבושה לאחר ניתוח, כדי לומר לי ולאשר שהילד בריא והכל בסדר. וכמה חשובים היו דבריה, בכל הפעמים, להרגיע דאגות מכרסמות בלב, במהלך שנות חייהם הראשונות.

אבל מה זה אומר לגדל ילד שהוא לא בדיוק "רגיל"? מה זה אומר ללדת ילד שנראה כמו כולם, אבל הוא קצת יותר שקט, או שיש לו איזה מבט שלא ברור לךְ  מהו, או שהוא באמת נראה רגיל?
ומה קורה אחרי שמגלים? וכמה זמן לוקח לגלות? כמה זמן מותר להתאבל על הילד שאף פעם לא יהיה לך? כמה זמן אפשר להתכנס בתוך עצמך?

להמשיך לקרוא

Share

מסיבה לילדות טובות – שולה מודן

מסיבה לילדות טובות"… לא מלמדים אותנו מי אנחנו ומה אנחנו רוצים. מלמדים אותנו לכתוב, לקרוא, איך להתנהג, אבל אף מלה על רגשות. כשאנחנו מגיעים לרגשות, אנחנו אנאלפביתים, אין לנו מה לעשות עם הפחד שלנו, הכעס שלנו, הסקרנות שלנו, האכזבה שלנו. החלומות שלנו זורקים אותנו לעולם לא מוכר, לג'ונגל. אנחנו צריכים למלא את צו המשפחה שחקוק בנו מדורי דורות. להיות חופשי עם עצמי זה כמעט מעשה מגונה. להרגיש תשובה, תאווה, זה להסתכן בסקילה. לעוף זה להיהרג. איך אתה יודע להיות אתה, אם אינך יודע שום דבר על עצמך.." (עמ' 322)

את הספר הזה "גמעתי" בכמה ימים, תוך שאני נשבית אט-אט בקסמו, למרות שהיה קשה לקראו מיד אחרי ספר מופתי כמו "הדו"ח של ברודק", וקשה עוד יותר להסביר, אפילו לעצמי, מה היו אותם חבלי קסם שסובבוני וכפתוני, בעדינות, ומשכוני עוד ועוד.. עד שהגיע הסוף.

אז מה היה בו, בעצם, בספר הזה? מה היה בו שהפך את הקריאה מסתם "נחמדת" ו"נעימה" ל"מרתקת" ו"כובשת לב"? והרי אין כאן סיפורי עלילה ומתח, או גבורה, או תהפוכות גורל; אין כאן תאורים מקפיאי דם, אין כאן עלילות מהפכות קרביים. רק, או בעיקר, אווירה.

החיים בתל אביב של שנות השלושים של המאה הקודמת. והרי היו לנו ספרים המתארים הווי החיים בשנות השלושים, אלא שבדרך כלל היו אלה תאורי החיים בפריפריה, במושבים ובקיבוצים, בספַר. חייהם הקשים (בדרך כלל) של החלוצים, או השומרים,  עובדי האדמה. וכאן – סתם חיים זעיר בורגניים, של מהגרים ממקומות שונים, בדרך כלל אבל לא רק ממזרח אירופה. אנשים שמסיבות אלה או אחרות בחרו להגר ולבנות את ביתם כאן.

ונותרו זרים לתמיד.

להמשיך לקרוא

Share