ארכיון תגיות: ספרות מקור

עיר מקלט – ליעד שהם

אשה צעירה נרצחת בצפון תל אביב, עניין ראוי לכותרות ראשיות. אשה צעירה שעיקר עיסוקה בטיפול בפליטים במסגרת ארגון הסיוע לפליטים, יהיו שיאמרו ש"מגיע לה", שאכלה את הדייסה שבישלה בעצמה, ובכלל הרצח הזה יכול להיות דלק לכל מיני אג'נדות בעד ונגד; בעיקר נגד.

מיכל פולג היתה האשה הצעירה הזו, שנרצחה בצפון תל אביב (בכתובת בלתי קיימת – שטריקר 122; אני יודעת. גרתי ברחוב הזה.) "…חתיכת טיפוס. לא פחדה לומר את אשר על לבה, ללכת נגד כולם ולשלם את המחיר. לא היה לה טלפון נייד (שנאה מכשירים אלקטרוניים) ולא רשיון נהיגה (פחדה להרוג מישהו בטעות). היא לא אכלה בשר, דגים, דבש או ביצים. בתקופות מסוימות גם הגבילה את עצמה רק לפירות שנשרו מהעצים. לא היו לה עיסוקים מלבד ההתנדבות באס"ל ובארגון סיוע לנגעות תקיפה מינית. היא חיה בצמצום, בעיקר מהכסף שהורישה לה סבתה. לדברי אחיה, מיכל חשבה שהואיל וסבתא שלה היתה ניצולת שואה ופליטה בעצמה, שימוש בכספיה לצורך עזרה לפליטים הוא נכון וראוי. הגישה הזאת הוציאה את המשפחה שלה מדעתה." (עמ' 73 – 74). להמשיך לקרוא

Share

גבר אשה ציפור – איריס אליה כהן

" הָאַהֲבָה כְּמוֹ חוֹל, הִיא מְחַלְחֶלֶת עַד לַקַּרְקָעִית הַתּוֹדָעָה. … וְלִפְעָמִים הַגּוּף חוֹלֵם, כְּלוֹמַר חוֹוָה מַרְאוֹת דִּמְיוֹנִיִּים, כְּמוֹ גַּעְגּוּעִים. וְאָז הוּא מִתְעוֹרֵר. וְאֵין."(*)

זה סיפור על אהבה. אני חושבת שאין אהבות כאלה, שמתחילות בגן או בבית הספר היסודי ונשארות לכל החיים. כאלה ששום מכשול שהיה בדרך, והיו מכשולים בדרך, הרבה מכשולים; היו פרידות כפויות, כשעוד היו ילדים והוריהם בחרו עבורם היכן יגורו ועם מי יתראו, והיו פרידות אמיתיות, מתוך החלטה של אחד מהם, או שניהם, כי התאהבו באחרים, או כי האש ביניהם דעכה, ואש הרי תמיד הובילה אותם, ואיכשהו תמיד חזרו זה אל זו.

פעם, כששוחחנו בינינו, בנות הקיבוץ בגילאים סמוכים, אמרה מישהי – מי שישבת איתו על הסיר, לא תיכנסי איתו למיטה, וזה היה די נכון, לפחות לקהילות קטנות וסגורות כמו שלנו, שכולם הכירו בהן את כולם וכולן, וקשה היה אכן לנהל רומן, קצר או ארוך, עם מי שאנחנו מכירים כל כך טוב.

ובכלל – אהבה כל כך עזה, כל כך חמה, עתידה מתישהו לשרוף את נושאיה, ואז נשארים רק פחם ואפר, ושיירים של אהבה שהיתה פעם, וזכרונות.

ואולי בכל זאת יש אהבות כאלה עזות ונואשות ובלתי מנוצחות, על ידי הזמן והשיגרה והחיים עצמם.

להמשיך לקרוא

Share

היה היתה – יעל נאמן

"פזית מחקה כל מה שהיה לה, כל מה שהיא עשתה. היא מחקה תוך כדי ומחקה בדיעבד. וכשידעה שתמות הקדישה את עצמה למחיקה. פזית מתה ב- 29 בנובמבר 2002. היא היתה בת חמישים ושש." (עמ' 11)

היה היתה אשה שנולדה וחיה ומתה.

היה היתה אשה, שחייה ומותה נודעו רק לאנשים הקרובים לה ביותר, עד שבאה יעל נאמן ואספה סיפורים ממכריה ובני משפחתה, ואלמלא אספה סיפורים ומכתבים, וחיפשה ושאלה וריאיינה, כי אז היו חייה ומותה של אותה אשה לא ידועים לרובנו.

היה היתה אשה, בת יחידה להורים שורדי שואה, שחיה חמישים ושש שנים, וניהלה רומן מתמשך עם המוות, כי פצע היה פעור בנפשה, עד שבא הסרטן ופתר את העניין הזה, של המוות.

היה היתה אשה ושמה פזית פיין. פזית נולדה בשם סילביה בשנת 1947 במחנה עקורים בסנט אוטיליין, בת יחידה להוריה, שניהם שורדי שואה. מתישהו, לאחר שעלו לארץ, שוּנה שמה ל"פזית" (כמו מרבית העולים אז, ועוד הרבה שנים אחר כך, במסגרת מחיקה של הזהות הקודמת והטמעה בכור ההיתוך). גדלה בשכונת "המפדה האזרחי" בחולון. לא נישאה, לא היו לה ילדים. היו לה חברים ובני משפחה קרובים יותר או פחות. אחר כך חלתה בסרטן. אחר כך מתה.

להמשיך לקרוא

Share

סימנים כחולים – אמילי מואטי

"האם היה שלב שבו יכלה להבין לאן פניו מועדות? האם בתוך הרגעים שעברו מהכניסה למועדון עד שחדר לגופה וזיהם אותו ברעל שלו יכלה לצפות את שקרה? מתי? בבר בו לא היה מקום פנוי? כשהבינה שהמשרד הוא לא ממש משרד? וגם כשהבינה שהמשרד אינו משרד, לאן יכלה ללכת? לאן? לא היה לה אלא להתפשט מולו ולקוות שתישאר בחיים, זו היתה המשימה המרכזית גם כשלא הבינה שזה היעד – לצאת מזה חיה. לצאת מזה אדם, אדם חי ומגיב. …" (עמ 118)

אשה צעירה בעיר זרה, פוגשת איש "יפה כמו אלוהים" ומשליכה עליו את כל חלומותיה ותקוותיה ויהבה למצוא אהבה. והוא קובע איתה פגישה, ואונס אותה, והיא הרה ללדת בן, ולאחר שהילד נולד היא הורגת את האיש שאנס אותה, עומדת למשפט והולכת לכלא.

כך, בתמצית, זה כל הסיפור.

אונס. ממש אונס, ולא כפי שניסה מראיין אחד, בראיון עם אמילי מואטי לרגל צאת הספר, להמעיט בדרגתו של האונס, כי אין אונס קל ואונס קשה, ואין אונס שאינו אכזרי, ואין אונס שאינו ברוטלי, ואין אונס שאינו משאיר צלקות, לעתים מדממות, ואין אונס שאין אחריו טראומה, וגם אם האנס מוכר לנאנסת, ואין זה המקרה כאן, כי ההכרות ביניהם מועטה וקצרה, אין היא יודעת עליו דבר, אפילו לא את שם משפחתו, אפילו אם האנס מוכר לנאנסת, הפצעים נשארים. והצלקות. ואסור אף פעם לגרד יותר מדי, כי הצלקות יכולות לדמם.

להמשיך לקרוא

Share

חוה – איגי דיין

כמו קליידוסקופ צבעוני, ים של צבעים ומראות וקולות וריחות מתערבלים מול העיניים בשפע מטורף של זרם התודעה, ובתוכם חוט דק ויציב של סיפור, חוט שנמשך ונפרש, נע קדימה (בעיקר) ואחורה (לפעמים) בזמן. סיפור נפלא ועצוב לפעמים, ומרתק לגמרי, סיפור מהחיים.

הנה למשל (ורצוי לקרוא בקצב הראפ):

"חבר חדש. התרגשות. סדר חדש. עולמות תוכן חדשים. רעיונות חדשים. מבחני קבלה. אישורים מרוממים. דחיות מקריסות. קווים מתיישרים – חיבורים מאשרים – שייכות. שונות – קווים אחרים, שבורים, מופרעי תדר, תהומות תודעתיים, פערים נוסחי בלבול ועצב. נקודת התייחסות למדידה. איתות מהבהב להתמצאות במרחב. מישהו לחלוק איתו. מישהו לשאול. …" להמשיך לקרוא

Share

יקיצה – ניר ברעם

"… בסופו של דבר, יש את אלה שמסתלקים ויש את אלה שנשארים, ולנשארים לא רק השנים שעוד לפניהם, אלא גם כל הזמן שהיה, שתמונותיו עוד מתגלות פתאום, עולות מהמצולות, חדשות בתודעה כחוויית הרגע הזה, בהרף עין משנות תפיסה של תקופה שלמה;.." (עמ' 3878)

בבואך לכתוב ספר, כך אומרות העצות לכותב/ת המתחיל/ה, כתוב / כתבי על הקרוב והמוכר, זה שמתוכו תוכל/י לפתח סיפור שיהיו בו מן המציאות המוכרת לך ומדמיונך, והקורא/ת המדומיינ/ת לא תמיד ידע/תדע מה אמת ומה בדיה.

לעתים, הסיפור יהיה קרוב עד מאד לחיי המספר, והקוראים יוכלו להתוודע לאדם שמאחורי הסיפור, לפרטי פרטים; כך מי שקורא/ת את ספריה של לאה איני  (שכתבה ביקורת נפלאה על "יקיצה"), "ורד הלבנון", "בת המקום" ו"תשאלי"  (אם למנות כמה מהם) מתוודע/ת לפרטים מדוייקים למדי מן הביוגרפיה של הסופרת (ספרים נפלאים ומומלצים אחד, אחד, אם כבר הוזכרו כאן).

ניר ברעם בחר לספר את סיפורו האישי ביותר עד כה, אחרי שכבר כתב ספרים רחבי יריעה ומקיפים, המבוססים על תחקירים מעמיקים, רק בספרו זה האחרון, ספר המבוסס, באופן חופשי יותר או פחות, על ימי ילדותו ונעוריו.

סיפורי התבגרות נכתבו (ונקראו) לא מעט, ואפשר בקלות ליפול לתוך כל הקלישאות והעלילות הצפויות; לא אצל ברעם. הקלישאות, הסיפורים המוכרים, לבטי ההתבגרות שפגשנו בספרים אחרים (אני יכולה לתאר איך נראים חייה של נערה מתבגרת אמריקנית או חייו של נער מתבגר אמריקני למרות ביקורים קצרים בלבד), כל אלה לא מופיעים אצל ברעם.

להמשיך לקרוא

Share

העליונים – נעמי לויצקי

באחד מימי העיון שנערכו במסגרת לימודי לתואר (שני) בלימודי דמוקרטיה בין-תחומיים, השתמש פרופ' בני נויברגר במונח "דמוקרטיה מתגוננת" שוב ושוב בקשר למדינת ישראל. לא לגמרי הבנתי מדוע הוא חושב שהדמוקרטיה בישראל "מתגוננת", עד שהגענו לימינו אלה, בהם האיום על הדמוקרטיה הולך וגובר, והרשות המגינה עליו – בית המשפט העליון, כוחה הולך ופוחת. מצד אחד, הרשות המבצעת פועלת, באמצעות הרשות המחוקקת, להקטין את כוחו של בית המשפט העליון בהגנה על חוקי היסוד, ובעיקר "חוק יסוד כבוד האדם וחרותו", ומאידך – חלה שחיקה מתמדת באמון הציבור בבית המשפט העליון, כפי שמשתקף מן המחקר השנתי הנערך על ידי "המכון הישראלי לדמוקרטיה. אם בשנת 2000 זכה בית המשפט העליון לאמון בקרב 80% מכלל הנשאלים במגזר היהודי, בשנת 2014 ירד המספר ל- 60% בשנת להמשיך לקרוא

Share

בחזרה מעמק רפאים – חיים באר

לאורך כל הספר הזה תהיתי מה היה קורה אילו הייתי צפרדע בבִּיצה הספרותית המקומית, אילו הכרתי מקרוב את הנפשות הפועלות בה, מי נגד מי, מי בעד מי, מי נמצא/ת באיזה מחנה.. והלא כל כך הרבה שנים אני מסתובבת בשולי-השוליים, נפגשת עם הוצאות הספרים, עם אנשי ונשות יחסי הציבור, עם סופרים וסופרות, מכירה את האנשים הנכונים. אבל אף פעם לא הכרתי את מאחורי הקלעים, אלא אם כן קראתי איזו כתבה באיזה מוסף ספרותי, אף פעם לא הסתופפתי במכוני המחקר, באוניברסיטאות בחוגים לספרות עברית או כללית .. אבל אילו הייתי חלק מן העולם הזה, חלק אינטגרלי, כי אז הייתי אולי יודעת מיהן הדמויות המסומנות בספר הזה – "בחזרה מעמק רפאים", הייתי יכולה לחייך לעצמי חיוך קטן של ידיעה אישית, כמו למשל, כאשר מוזכרת המכירה של ארכיונו של יהודה עמיחי, או התערוכה העוסקת בישו במוזיאון ישראל בירושלים, תערוכה שביקרתי בה בדצמבר 2016, והמוזכרת בספר:

"עליתו אליה בשליחותו של אחד מחבריי, אוצר באחד מחשובי המוזיאונים לאמנות, שאצר תערוכה ושמה "צלם בהיכל" – על ייצוג ישו והצליבה באמנות הישראלית, ובה, בין השאר, יצירותיהם של ראובן רובין, יוסל בֶּרגנֶר, יגאל תומרקין ועדי נס. …" (עמ' 78)

להמשיך לקרוא

Share

זו אני, איווה – גלית דהן-קרליבך

התוכנית לכתיבה יצירתית, הידועה יותר כ"סדנת הסופרים של איווה ", באוניברסיטת איווה שבאיווה סיטי, איווה, היא תוכנית  אקדמית לכתיבה ברמה הגבוהה ביותר בארצות הברית. התוכנית הינה לתואר שני, ובין בוגריה ניתן למצוא סופרים וסופרות רבים, זוכי פרסים יוקרתיים, מרצים מבוקשים ועוד.

בנוסף לתוכנית האקדמית, מקיימת האוניברסיטה סדנת כתיבה בינלאומית בכל קיץ, אליה מוזמנים סופרים וסופרות, משוררים ומחזאים נבחרים, ממדינות שונות, לתקופה של שלושה חודשים, ומאז 1968 מוזמנים ומשתתפים גם כותבים מישראל.

עוד על תוכנית הכתיבה ניתן לקרוא בכתבתה של גילי איזיקוביץ ב"הארץ" – בקו הייצור של ספרות איכותית.

גלית דהן קרליבך, סופרת צעירה ומצוינת ועטורת פרסים מבית, הוזמנה אף היא לסדנה הבינלאומית, והספר, או נובלה, אם תרצו, "זאת אני, איווה" מבוסס על חוויותיה במקום.

המספרת, סופרת צעירה (ממש כמו דהן קרליבך), שמאחורה שלושה ספרים (לדהן קרליבך שלושה ספרים למבוגרים, אך היא כתבה גם לבני נוער), מוזמנת, לסדנה הבינלאומית באיווה, הזדמנות פז, שאין מי שלא ישמח או תשמח לקבל. לסדנה מגיעים יחד איתה כותבים וכותבות ממקדוניה, טיבט, מלזיה, יפן, איראן, מצרים, פלסטין, פולין אוסטרליה, שוודיה, קניה, כמה מדינות מדרום אמריקה, ובטח שכחתי עוד כמה. אין היא נותנת להם שמות, אלא מכנה אותם בשם ארצות מוצאם, כולם וכולן מוטלים אל תוך הקלחת הזו ששמה סדנה בינלאומית וליצור ביניהם אינטרקציות, אולי לכתוב, אולי לא, להשתתף בערבי הקראה, לטייל, לקבל השראה ותובנות ומשהו להמשך החיים ככותבים וכותבות.

להמשיך לקרוא

Share

חוף הים של ירושלים – עידו גפן

"חוף הים של ירושלים"; והלא אין לירושלים ים, וממילא אין לה חוף ים; וגם העטיפה מטעה: רגליים צצות מתוך המים, כמו מי שעומד עמידת ראש בתוך בריכה או ים, אלא שכאן הרגליים למטה והים למעלה.. מין היפוך עולמות מסוים, פנטסטי במידה. אבל עוד אגיע לזה – לסיפור הנושא את שם הספר: "חוף הים של ירושלים".

כמה מלים קודם לכן. הספר הזה צד את עיני, ושמרתי אותו ל"הזדמנות קרובה" (שבדרך כלל מגיעה הרבה יותר מאוחר, ולוּ רק בגלל הספרים הרבים המגיעים ודוחקים הצידה ספרים אחרים, את כולם אני רוצה לקרוא, והזמן לא תמיד מספיק. אבל שמרתי.) ואז באה המלצתה הנהדרת של אריאנה מלמד ב"הארץ" ספרים (בדרך כלל אני שומעת בקולה, וקוראת ספרים שהיא ממליצה עליהם), ותורו של הספר הזה הגיע מיד. (טוב, כמעט מיד)

נתקלתי כאן בכתיבה רעננה וייחודית, חריפה, צינית, אמפתית, מצחיקה, עצובה. הכל יחד, ובנפרד. תענוג גדול.

ולסיפורים עצמם.

הסיפור הפותח את הספר: "המחלקה הגריאטרית" שאינה מחלקה בבית החולים, אלא מחלקה בצבא. מחלקה אליה שולחים את הקשישים שמשפחתם אינה רוצה או יכולה להחזיק ולטפל בהם. קשישים מתפקדים לגמרי, או כמעט, שנעשו לסוג של נטל על המשפחה, ומה יותר טוב מאשר לשלוח אותם למחלקה מיוחדת שהוקמה לכבודם בצבא. לתת להם מדים ונשק, ולהפקיד אותם על משימת אבטחה באיזה מקום נידח למדי ובטוח לגמרי. כמעט.

להמשיך לקרוא

Share