ארכיון תגיות: ספרות מתורגמת

האישה בחלון – א.ג'. פין

בראשית היתה הכתבה ב"הארץ", כתבה ששלחה אותי בעקבות הספר הזה. כי הרי את "חלון אחורי" של היצ'קוק ראיתי כמה וכמה פעמים, ובכל פעם מחדש  רותקתי מחדש, ו"נמתחתי" מחדש, ומה כבר יכול להיות רע במותחן כתוב טוב?

אנה פוקס, ד"ר אנה פוקס, היתה פעם פסיכולוגית ילדים מצליחה, היו לה בעל ובת, והם חיו בבית גדול בן שלוש קומות, עם מרתף בהארלם שבניו-יורק, עם גינה על הגג, חדרי עבודה, ובכלל – חיים טובים של אנשים שיש להם.

עכשיו היא לבד. כמעט לבד, חוץ מהחתול והדייר המתגורר בקומת המרתף, שיש לה כניסה נפרדת, ועל כן הם לא ממש נפגשים, אלא אם כן עולה הצורך. עכשיו היא כבר לא פסיכולוגית ילדים מצליחה, ובעלה ובתה לא נמצאים איתה, אלא בנפרד. עכשיו היא לא יוצאת מהבית. משהו קרה לפני כמעט שנה, משהו שגרם לה להסתגר ולפתח אגורפוביה – בעת חוצות. כל יציאה מן הבית, ואפילו למדרגות המובילות לחצר האחורית גורמת לה לתופעות חרדה – דופק מוגבר, שיתוק, הלם. משהו קרה לפני כמעט שנה, ועכשיו היא נפגשת באופן קבוע, פעם בשבוע עם פיזיותרפיסטית ופעם בשבוע עם פסיכיאטר. היא מטופלת במינונים לא קטנים של כדורי הרגעה וכדורי שינה, כאלה המאפשרים לה לתפקד באופן חלקי, והטכנולוגיה העכשווית מאפשרת לה לנהל מגעים עם העולם החיצון בלא שתצטרך לצאת מהבית. משלוחי מזון, תרופות, קבוצות דיון, לימוד שפות, משחקי שח – הכל נמצא בלחיצת Enter.

עכשיו היא ספונה בביתה, צמודה למצלמה, וכמו ג'יימס סטיוארט ב"חלון אחורי" עוקבת בעניין מרובה או מועט אחרי השכנים, בואם וצאתם, ומשלימה פרטים דרך האינטרנט.

להמשיך לקרוא

Share

לא אימא שלי – תומס ה' אוגדן

מתישהו, בשליש או ברבע האחרון של הספר, תהיתי אם כדאי להפסיק; מצד אחד תומס ה' אוגדן, שאת ספרו הקודם "הפרטים שהושמטו" אהבתי ביותר, ולא חדלתי לשבח, ובסך הכל הספר כתוב טוב מאד, ויש משהו במשפחה הבלתי מתפקדת הזו, שהוא מרתק עד מאד. ומצד שני – אכן משפחה בלתי מתפקדת, שסיפורה מרתק, אבל התפנית שהוא בחר בה, העמקת האי-תפקוד למחוזות הבלתי מקובל (ולא שאין דברים כאלה, אבל המשפחה הזאת כבר מוזרה למדי), הכיוון שהספר לקח רמז לי על איזו חוסר יכולת של הסופר להשלים את סיפורו, ועל כן הבחירה הזו בכיוון הזה.

אבל מהתחלה. "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה היא אומללה בדרכה שלה." דומה שהציטוט הזה מתוך "אנה קרנינה" של טולסטוי יכול ללוות הרבה מאד ספרים, וגם את "לא אימא שלי". משפחת קִין, נשוא הספר הזה, היא משפחה די אומללה ולא במיוחד מתפקדת. האב – בריאן – נהרג בתאונת דרכים, עת האם – רוז – היתה בהריון עם הבת השלישית במשפחה – קתרין. שני אחים בוגרים יותר – אֶרין ודמיאן – היו ילדים קטנים עת נהרג האב. האם שקעה בדכדוך שלא נגמר, והתקשתה לתפקד לאורך זמן. לעזרתה נחלצה אחותה – מרגרט – אשת קריירה, גרושה ללא ילדים.

הספר נפתח בתאונה ביתית בה הבת – קתרין – בת השלוש עשרה נופלת במדרגות ונחבלת בראשה. כתוצאה מן החבלה תסבול קתרין מצליעה קלה במשך כל חייה.

האח האמצעי – דמיאן – נדמה לו שאולי דחף אותה, אבל הוא לא בטוח. דמיאן מרגיש סוג של נטע זר במשפחתו, חריג במראהו וביחס אליו. כשהיה קטן אמו לא ממש אהבה אותו, ודחתה אותו ממנה.

להמשיך לקרוא

Share

הקרטוגרף של שטח ההפקר – פ"ס דאפי

"כשמישהו איננו, איננו לתמיד, חתיכה ממך נעלמת- מי שהיית עם האדם הזה ואולי מי שחשבת שתוכל להיות פעם."(*)

הספר הזה התחיל דווקא טוב (ופתיחה שכזו אומרת רק שאחר כך יבואו גם כמה דברים פחות טובים); אדם שיש לו בית ומשפחה, אשה, בן יחיד, אב שגידלו באהבה גדולה, יוצא למלחמה הגדולה (שאחר כך תיקרא: "מלחמת העולם הראשונה"), לא משום שהוא מוכרח, אלא משום שהוא מבקש למצוא את אחיה של אשתו, אח, שהוא נשמתה התאומה, שנעדר במלחמה, ואין יודעים אם חי הוא או אם מת.

התחיל טוב, כי בחלק הראשון של הספר אפשר למצוא ביקורת מרומזת, אך נוקבת, על המלחמה, על הצורך בה, על מהלכיה, ומצד שני – מה שנשאר מאחור, הבית, המשפחה, האוהבים, הדואגים.

אנגוס מק'גראת, קנדי מנובה סקוטיה, יצא להלחם, יחד עם בנות הברית בצרפת, כנגד הגרמנים שאיימו לכבוש ולהשתלט על כל אירופה. בבית נותרו אביו – דנקן, שגידלו לבדו, מאז היה תינוק, שכן אמו מתה עליו, המתנגד בכל דרך למלחמה, אשתו, הטי, שאחיה, כאמור, נעדר, ובנו סיימון, נער מתבגר, המחפש את דרכו בחיים.

בעל סירה, המשיט אותה בנהר נושא סחורות, ובשעות הפנאי מצייר, כי הוא מוכרח לצייר, קיווה להשלח למחלקת הקרטוגרפים בלונדון, ומשם לנסות לאתר את גיסו, אלא שמחלקת הקרטוגרפים מלאה, ועל כן נשלח לשדה הקרב.

ובשדה הקרב – כמו מחול מתוזמן היטב, יש שעות למנוחה, ושעות למתקפה, שעות לסיורים, והמוות אורב בכל רגע.

להמשיך לקרוא

Share

גברת בירד היקרה – א"ג' פירס

"גלי במה את טובה, מיס לייק, ואז השתפרי בזה עוד יותר." (*)

אמילין לייק, אשה צעירה, בת 23 בסך הכל (אם כי בראשית שנות הארבעים של המאה הקודמת אשה בגיל הזה כבר יכולה היתה להחשב "על-סף-רווקה-זקנה", אם לא היה לה חבר נעורים איתו היתה עתידה להתחתן מתישהו..), בלונדון המופצצת של מלחמת העולם השניה.

כמו נשים צעירות אחרות, שבחרו שלא לחזור (או להישאר, או לעבור) לכפר, חיה אמילין בין עבודה ביום להפצצות בלילה, כשחלק מן הלילות היא מתנדבת בתחנת הכבאות הקרובה. בין לבין היא מנסה, כמו כולם, "להרים את הסנטר" ולהראות להיטלר ששיגרת החיים לא נפגעת, אוכלים מה שיש (בקיצוב), חוגגים כשאפשר, יוצאים לקולנוע, למסעדה, ממשיכים.

יש לה חלום, לאמילין לייק, להיות עיתונאית. לראיין, לעשות תחקירים, למצוא ממצאים מעניינים, וכשהיא רואה מודעה על משרה בתאגיד תקשורת מסוים היא ממהרת להגיש מועמדות, רק כדי שיתברר לה, לאחר שכבר קבלה על עצמה את העבודה והתפטרה מן העבודה הקודמת, כי המשרה היא במגזין לנשים, תחת פיקוחה של גברת בירד, זו העונה לשאלות נשים במגזין שיש בו – סיפורים "שמעניינים נשים", עצות לבישול ומדור מכתבים ל"גב' בירד היקרה".

להמשיך לקרוא

Share

מרחק ביטחון – סמנתה שְוֶבְּלין

"…אני תמיד חושבת על הגרוע מכול. וגם ברגע זה אני מחשבת כמה זמן ייקח לי לצאת מהמכונית ולהגיע אל נינה אם היא תחליט פתאום לרוץ לבריכה ולקפוץ למים. אני קוראת לזה "מרחק ביטחון", כך אני קוראת למרחק המשתנה הזה שמפריד ביני לבתי, וכל היום אני עסוקה בלחשב אותו, אם כי אני תמיד מסתכנת יותר מהראוי." (עמ' 18 – 19)

מוזר. זו המלה שעלתה בי במהלך הקריאה בספר הצנום הזה. מוזר ומושך, הופך אפל מרגע לרגע, מעמוד לעמוד, ואי אפשר להפסיק. מדיר שלווה, אפל ואפל יותר.

דו-שיח בין ילד לאשה. בבית החולים, או במרפאה. לא ברור. ומתוכו עולה הסיפור שמאחורי הסיבה לאשפוז, הזה, לשיחה הזו.

אשה צעירה שבאה לחופשה עם בתה באזור כפרי, ומשהו קרה. משהו לא ברור.

עכשיו היא כאן, עם הילד – דויד. הוא מנסה להבין, להגיע למקור. אמו והאשה היתה ביניהן איזו ידידות, ומשהו שהסתתר מאחור.

גם הוא חולה, כך הוא מספר לה. הוא מספר לה על משהו שקרה, שבעקבותיו חלה.

ואיפה אמו עכשיו?

איפה הילדה?

נינה, זו הילדה, יודעת להיות תמיד נוכחת בטווח הראייה של אמה, במרחק הביטחון, יודעת לחגור חגורת בטיחות ברכב, מיד כשהיא נכנסת אליו, ילדה נבונה. נינה אינה נמצאת בבית החולים. אמה לא זוכרת איך נפרדו. מרחק הביטחון נפרץ

להמשיך לקרוא

Share

הסיפור של הילדה האבודה – אלנה פרנטה

"אני כותבת זמן רב מדי, ואני עייפה, קשה לי יותר ויותר לשמור את חוט הסיפור מתוח בכאוס של השנים, של האירועים הקטנים והגדולים, של מצבי־ הרוח." (*)

בכנס שנכחתי בו, לא כל כך מזמן, סיפרה לי אשה אחת שזה עתה החלה לקרוא את הספר הראשון בסדרת הרומנים הנפוליטניים והסתכלתי בה בקנאה מסויימת, משום שאני קראתים על פי קצב הוצאתם לאור, קודם השניים הראשונים – החברה הגאונה והסיפור של שם המשפחה החדש, ואחר כך הייתי צריכה להמתין תשעה חודשים, לערך, עד צאת השלישי בסדרה – הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו, ואז להמתין נצח של יותר משנה, עד צאת הספר הרביעי בסדרה; אבל מי שמתחילה לקרוא רק עכשיו, יכולה לקרוא את כולם ברצף, בלי לקטוע את הסיפור, בלי לשכוח חלקים אלה או אחרים.

אני, שלא חיכיתי, שבתי אל סיפוריהן לִילה ואלנה-לֶנו, כמו פגישה עם חברה ותיקה שלא נפגשתי אתה הרבה שנים, ואנחנו ממשיכות בדיוק מאותו המקום שהפסקנו, כאילו לא בגרנו מעט, ועשינו הרבה, ונסיבות החיים שעברו על שתינו ודאי חרטו איזה סימן בלתי נראה.

גם לילה ואלנה חוזרות, במהלך הספר הזה, למערכת היחסים שהיתה ביניהן אי אז בילדותן. לנו, שבסופו של הספר הקודם בחרה במי שאהבה בנעוריה על פני אישה ואבי בנותיה, תוך שהיא משאירה אותן ואותו בחוסר וודאות. בין נסיעותיה בעקבות ספריה, ובעקבות אהובה, המשפחה נשארת מאחור, וצריכה לתפקד, עד שהיא חוזרת. ושוב נוסעת.

להמשיך לקרוא

Share

שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק – גייל פארנט

"ובמה כל זה מסתכם? בכלום. פשוט כלום. בזבוז של חיים וערימות של כרטיסי תיאטרון משומשים." (עמ' 109)

ובזה, בעצם, מסתכמת דעתי על הספר הזה, אחרי יומיים ו- 162 עמודים: כלום. אוויר. בלון ריק.

פעם, בשנות השבעים של המאה הקודמת, כשיצאו לאור פחות ספרים מכפי שיוצאים כיום, סימנתי לי את הספר הזה כ- Must, ספר שאני מוכרחה לקרוא. אבל הוא לא היה בספריה, או שכן היה, אבל היה בהשאלה, או שסתם לא הספקתי להגיע אליו (מסתבר שאפילו אז היו יותר ספרים שהתכוונתי לקרוא מאלה שקראתי בפועל), ואיכשהו לא קראתי.

אחר כך שכחתי.

והנה, לא כל כך מזמן, יצא הספר הזה שוב לאור, ונזכרתי שפעם רציתי לקרוא וכו', וסימנתי לי אותו ככזה שאם ייפול לידי, אשמח מאד לקראו.

והנה נפל לידי. מ. חברתי הנפלאה לעבודה ובכלל, קנתה אותו באחת מטיסותיה לחו"ל, וכשחזרה מיהרה להביאו לי כ"ספר קל-קליל כזה שאינו מחייב". אז לקחתי.

וקראתי.

להמשיך לקרוא

Share

להתראות עכו – עלא חליחל

חמישים וארבעה ימים צרו גדודי צבא בפיקודו של נפוליאון על עכו, חמישים וארבעה ימים והעיר לא נפלה. עד היום מעוטרת חומתה של העיר בתותחים, זכר לתבוסתו של נפוליאון. זכר לנצחונה של העיר. העיר שעצרה את מסעו של קיסר צרפת לכיבוש הממלכה העות'מאנית, או חלקים ממנה.

על חמישים וארבעה הימים האלה כתב עלא חליחל בספרו זה; על כל שהתרחש בעיר, על המצור, על הפחדים, על האנשים, על המנהיג – אחמד פאשה, המכונה: אל-ג'זאר, הקצב, על שום אכזריותו ונטיתו להטיל מומים באויביו האמיתיים והמדומים. ועל יועצו היהודי – חיים פרחי, שפעם, כדי ללמד אותו לקח, או משום שנדמה היה שפגע בכבודו, או כדי שידע מה מקומו, נקר אחת מעיניו, וקטם את קצה אפו, וקצץ אחת מאוזניו. ופרחי נשאר אחר כך יועצו הקרוב ואיש סודו, והממונה על הכספים. ועל אנטואן דה פיליפו, קצין תותחנים צרפתי, בן אצולה מלוכני, ידיד נעורים של נפוליאון, שברח מצרפת משום שהתנגד לנפוליאון, בן דלת העם שמינה עצמו לקיסר, והצטרף לאנגלים, אויביה של צרפת ושל נפוליאון, ומוּנה לסייע לאל ג'זאר בהגנה על העיר מפני המתקפה המתוכננת של נפוליאון.

דרך סיפור המצור על העיר מתוודע/ת הקורא/ת להלך הרוחות בתוכה, לפחד מפני השליט, יחד עם האהבה הגדולה אליו, אהבה המוּנעת הן מאותו הפחד, הפחד מן האכזריות, הפחד מן השרירות, שרירות שבאה לידי ביטוי, למשל, בכינוס כל מפקדי הצבא הבכירים ביותר, והוקעה אקראית של כמה מהם כבוגדים שיוּצאוּ להורג; מן ההחלטות הפזיזות, מן השגעון המיוחס לו לעתים, והן מתוך הידיעה שהוא בונה העיר אחרי דאהר אל-עומר, והידיעה כי הוא המגן היחיד בפני הלא נודע שבחילופי השלטון לוּ יעלה בידו של נפוליאון לכבוש את העיר.

להמשיך לקרוא

Share

מסע הפיל – ז'וּזֶה סאראמאגוּ

"… בסופו של דבר יש להודות כי ההיסטוריה אינה רק סלקטיבית, אלא היא גם מַפלה, היא מלקטת מן החיים מה שמעניין אותה בתור חומר שמקובל בחברה כהיסטורי, ומתעלמת מכל השאר, דווקא במקום שאולי היה יכול להימצא ההסבר האמיתי של העובדות, של הדברים, של המציאות הארורה. באמת אומַר לכם, באמת אני אומֵר לכם,שכדאי יותר לחבר רומאנים, לכתוב בִּדיון, להיות בדאי.  או מאמן פילים… " (עמ' 189)

כן, כזה הוא סאראמאגו, לעתים. לוקח סיפור אמיתי מן ההיסטוריה, או מיתוס או אמונה, והופך אותם לסיפור מרתק, סיפור שיש בו עלילה, שיש בו מחשבותיהן ורגשותיהן של הנפשות הפועלות, גם אם אין לכך כל סימוכין בשום מקום אחר, סיפור שאפשר לכלול בו ביקורת חברתית על מוסדות השלטון והמלוכה, ועל מוסדות הדת, ובסופו של דבר – יש בפני הקורא/ת סיפור שהוא כולו משובב נפש. כי ככה זה סאראמאגו.

הסיפור האמיתי, כפי שמופיע על הכריכה האחורית של הספר: "מסעו של הפיל הוא עובדה היסטורית. דוֹן זוּאַוּ השלישי, מלך פורטוגל, ואשתו האוסטרית דונה קתרינה, העניקו פיל כמתנת נישואין לבן-הדוד הארכידוכס (הקיסר בעתיד) מקסימיליאן, אחרי שהחיה הענקית הנדירה, שאיש לא ראה כמותה באירופה באותה עת, כבר נמאסה עליהם." או, בהרחבה, במאמר של מרים רינגל ב"הארץ": "מקורות שונים מספרים את הסיפור בווריאציות קלות. סיפור אחד מספר שכדי להקל על בדידותו של נכדם בן החמש, הנסיך קרלוס מספרד, המלך ז'ואו השלישי מפורטוגל ואשתו, קטרינה מאוסטריה, שלחו לו פיל שיוכל לשחק אתו. החיה הצעירה נולדה ב-1539 וכנראה שהתה בשבי האורוות המלכותיות בציילון. הפיל נשלח כמתנה כדי לאשר מחדש ברית פוליטית שנערכה עם המלכים הפורטוגלים ב-1542. פמליה שכללה את הפיל, שניים משלישי המלך, שני מאמני פילים וגביר מבית המלוכה, החלה מעט אחרי 22 באוקטובר 1549 במסע רגלי מליסבון לעבר ספרד, היכן שהנסיך הקטן התגורר. הפיל עורר תדהמה רבה בחצר המלוכה הספרדית. אנשי החצר היו אובדי עצות, הם לא ידעו היכן לשכן אותו ואיך לטפל בו. הטיפול בו עלה ממון רב ובעיה נוספת היתה הקור ששרר בצפון קסטיליה. שומר הנסיך הציע להעביר את הפיל דרומה לאזורים חמים יותר. אבל במקום להעבירו דרומה הוחלט לשלוח את הפיל לדודתו של הנסיך, מריה מאוסטריה, שהתחתנה לא מכבר עם בן דודה מבית הבסבורג, הקיסר העתידי מקסימיליאן השני. שניהם שבו לווינה עם שני ילדיהם הקטנים לאחר ששימשו מושלים בספרד בין השנים 1548-1551".

להמשיך לקרוא

Share

קווי מתאר – רייצ'ל קאסק

אשה אחת, אנגליה, שחיי נישואיה הסתיימו, שהיא סופרת, נוסעת לאתונה ללמד בקורס לכתיבה יוצרת בשפה האנגלית.

".. אי אפשר, … להסביר למה הסתיימו הנישואים שלי. בין היתר, נישואים הם מערכת אמונות, סיפור, ואף שהם באים לידי ביטוי בדברים מוחשיים, הדחף המניע אותם מסתורי ביסודו. מה שהיה אמיתי, בסופו של דבר, הוא אובדן הבית, שהפך לאתר גיאוגרפי לדברים שנפקדו, וייצג, כך הנחתי, תקווה לשובם ביום מן הימים. .." (עמ' 11)

לידה במטוס יושב איש אחד, יווני, ששב לאתונה ממסעותיו, וכדרך אנשים הנקלעים יחדיו לחלל הסגור של מטוס, ושהם זרים זה לזו, שמעולם לא נפגשו, ויש להניח שלא ייפגשו בעתיד, מתפתחת ביניהם שיחה שיש בה יותר מאשר חילופין של דברי נימוסין, אלא עניינים שכל אחד נושא בלבו. משום הזרות, משום שלא ייפגשו שוב, ככל הנראה.

"אמרתי לו שאני סופרת ושאני נוסעת לאתונה לכמה ימים כדי להעביר שיעורים במסגרת קורס קיץ. כותרת הקורס היתה 'איך לכתוב'. …" (עמ' 15)

"…המון אנשים רוצים להיות סופרים, אין סיבה לחשוב שאי אפשר לקנות את זה בכסף. .." (עמ' 5)

הסופרת והמספרת (לנו, קהל הקוראים) יותר מקשיבה מאשר מדברת, או כך, לפחות, היא בוחרת לדווח, לנו הקוראות והקוראים. דרך עיניה אנו מתוודעים לשכן הזה, לסיפורי אהבותיו, נישואיו (היו לו יותר מאחד), ילדיו, משפחתו, הונו שהיה, והונו הנוכחי. ומשום שהיא יודעת לספר סיפור, הרי שדרך עיניה אפשר ממש לראות איך הוא נראה ונשמע, ובכלל התרשמותה הכללית ממנו.

להמשיך לקרוא

Share