ארכיון תגיות: ספרות מתורגמת

שיר ענוג – לֵילָה סְלימאני

שירים על מות ילדים (1901 – 1904)

1

הנה השמש שוב זרחה,

כמו שום אסון זה הליל לא ארע.

רק בי לבדי האסון הלם,

השמש זורחת למלוא עולם.

 

בקרבך הלילה אל תסגור,

השקיעהו עמוק בנצח- אור.

פנס זעיר באהלי דעך,

אור החדווה שלעולם ברוך ומבורך!

(תרגום: עדה ברודסקי)

 

את הביקורת הזו אני כותבת כשברקע מתנגנים השירים על מות ילדים שכתב ריקרט וחמישה מהם הולחנו על ידי גוסטב מאהלר.

כי הילדים מתים.

מילָה ואדם מתים.

ומרים דווקא הקדימה בואה מן העבודה ביום הזה, חשבה להפתיע אותם, קנתה להם מאפים בקונדיטוריה הסמוכה לבית, ואפילו עוגת תפוזים ללואיז, האומנת.

אבל הילדים מתים. כך מצאה אותם.

כך מתחיל הספר.

להמשיך לקרוא

Share

ריחם המתוק של הזכרונות – ג'ס וולטר

כשהייתי ילדה, והפכתי לתולעת ספרים (למגינת לבה של אמי, שרק רצתה שאצא כבר לשחק עם ילדים וילדות אחרים), קראתי פעם או יותר את רובינזון קרוזו. אחר כך בגרתי ומתישהו, בשנות העשרים לחיי, כמדומתני, שבתי וקראתי בו, והפעם, בקריאה בוגרת יותר וביקורתית יותר, גיליתי בו לא מעט מיסיונריות והטפה לחיים נוצריים טובים והגונים.

וזו המחשבה שעלתה בי, לקראת סוף הספר הזה, שהוא ספר נוצרי הגון, מלא במידות טובות נוצריות, חסד נוצרי וחמלה נוצרית, שכר ועונש, חזרה בתשובה וגמולה. ולא משום שגיבוריו נוצרים, כלל וכלל לא. חלקם חסרי אמונה, או ממעטים בה בכל אופן, אבל בסך הכל סדר צריך שיהיה, ורצוי שיהיה סדר נוצרי כלשהו.

"שמע, ממילא אנחנו לא משפחה דתית. אנחנו הולכים לכנסיה רק בחג המולד ובפסחא. אז מה אם אביך לקח את האמרה הזאת מסרט בן שלושים שנה ולא מספר בן אלפיים? זה לא אומר שהיא שקרית, נכון? למעשה, אולי זה רק עושה אותה נכונה יותר." (עמ'28)

ואין בכך לפגום בספר כלל וכלל, אלא שהעניין הנוצרי מוסיף לו עוד שכבה, שבעיני האתיאיסטית שאני, קצת מיותרת.

ולספר עצמו. הספר נע בשני מישורי זמן עיקריים, במקביל, ועוד מישורי זמן משניים, המוזכרים מדי פעם. זמן עבר העיקרי הוא שנות הששים, השנה בה הוסרט הסרט "קלאופטרה", סרט בו נפגשו ריצ'רד ברטון ואליזבת טיילור, והסרט הזה הוא הרקע לארועי הספר בתקופת הזמן המוקדמת יותר. ברטון אף מופיע בספר בתפקיד אורח, ודמותו מקרינה על גיבוריו.

להמשיך לקרוא

Share

הדרך הצרה אל הצפון העמוק – ריצ'רד פלנגן

"בסופו של דבר נותרו רק החום וענני הגשם, והחרקים והציפורים והחיות והצמחים שלא ידעו דבר ושלא אכפת היה להם מדבר. בני האדם הם רק דבר אחד מבין דברים רבים, וכל אותם דברים שואפים לחיות, וצורת החיים הנעלה ביותר היא החירות: של אדם להיות אדם, של ענן להיות ענן, של במבוק להיות במבוק.

עשרות שנים יעברו. כמה קטעים קצרים של המסילה יבוראו על ידי מי שסבורים שהזיכרון הוא חשוב, ויהפכו בבוא הזמן לרגליים ללא גוף, רגליים מוזרות שהושבו לחיים – אתרי תיירות, אתרים קדושים, אתרים לאומיים.

כיוון שהקו הזה, כמו כל הקווים נקטע, הכול היה לחינם, ודבר לא נותר ממנו. אנשים המשיכו לחפש משמעות ותקווה אבל דברי הימים הם בסך הכול סיפור טובעני של תוהו ובוהו.

ואת כל ההרס העצום הזה, האינסופי והקבור עמוק, כיסה הג'ונגל הנמתח באדישות אל האופק. רק עשב גבוה נותר מחלומות על אימפריה ומאנשים מתים." (עמ' 264 – 265)

מסילת הרכבת תאילנד-בורמה הייתה מסילת רכבת שנבנתה בארצות אלו במהלך הכיבוש שלהן בידי יפן במלחמת העולם השנייה. המסילה, בת 415 קילומטרים, קישרה בין הערים בנגקוק שבתאילנד ורנגון שבבורמה ושימשה את הצבא היפני לשם העברת אספקה לכוחותיו שבבורמה אשר התעתדו לפלוש משם להודו.

המסילה נבנתה בעבודת כפייה על ידי כ- 270 אלף עובדים אסיאתיים וכ- 60 אלף שבויים מצבאות בעלות הברית. העובדים הועבדו על ידי היפנים בתנאים קשים ביותר וכתוצאה מהם מתו לפחות 100 אלף מהם – לפחות 90 אלף עובדים מקומיים וכ- 10,000 עד 16 אלף שבויים.

(מתוך הערך: מסילת הרכבת תאילנד-בורמה בויקיפידיה)

להמשיך לקרוא

Share

סודו של הבעל – ליאן מוריארטי

סודות, כנרמז בשמו של הספר, הם הציר סביבו סובב הספר הזה. סודות שיתגלו, סודות שיישמרו, סודות שיתגלו לקוראות ולקוראים בלבד, סודות שיתגלו לגיבורות הספר בתחילתו, או במהלכו, סודות שישנו את חייהן, או שיביאו אותן להשלמה עם אותם חיים. סודות.

ססיליה פיצפטריק, גיבורת הסיפור האחד, נשואה באושר מסוים לג'ון-פול, אם לשלוש בנות יפות ומוצלחות, ככל שניתן לשפוט בגיל הזה, מנהלת בית למופת, "מתקתקת" סדר יום קפדני, סוכנת של כלי טאפרוור, פעילה בוועד ההורים המקומי. סופרוומן מסוג מסוים, הסוג הפרוורי.

שלוש בנות, תלמידות בית ספר, הקטנה רק בת שש, הגדולה מתחילה למשוך מבטי גברים ברחוב.

"הנה זה מתחיל, חשבה ססיליה בעצב. לו רק היה ביכולתה להעניק לאיזבל מגן מפלסטיק, כמו זה שכוחות משטרה שממונים על פינוי הפגנות משתמשים בו, כדי להגן עליה מפני תשומת לב זכרית: התחושה הזאת בכל פעם שאת מהלכת לאורך הרחוב, הצעקות המבזות שנשמעות ממכוניות, המבטים הסורקים כבדרך אגב. .." (עמ' 85)

להמשיך לקרוא

Share

למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית? – ג'נט וינטרסון

ג'נט וינטרסון נולדה לאשה צעירה, צעירה מאד, לא נשואה ככל הנראה, ונמסרה לאימוץ לזוג הורים פנטקוסטלים די אדוקים. כאלה שהאמונה הדתית שלהם מלאת איסורים, וחטאים, והכאה עליהם, ותפילות, טקסים, ובעיקר מחסור; מחסור הנובע מכל אותם איסורים. למשל, איסור על קריאה ב(הרבה מאד) ספרים מסויימים.

לימים הפכה לסופרת ופרסמה, בין השאר, ספר סמי-אוטוביוגרפי "תפוזים הם לא הפרי היחיד", שאף עוּבד לסדרת טלוויזיה, ולאחר מות אמה המאמצת פנתה לכתוב ספר אוטוביוגרפי (בחלקו; היא מדלגת על תקופה של כמה וכמה שנים), הנכתב כאשר אין היא יודעת כיצד יסתיים. (דהיינו, אין לה מיתווה ברור).

הסיפור – סיפורה של ילדה מאומצת, של כאב, של מחסור בסיסי במשהו שלא ברור מהו, של רצון תמידי ונואש באהבה:

".. ילדים מאומצים ממציאים את עצמם בלית ברירה; בראשית חיינו יש היעדר, לא כלום, סימן שאלה. חלק חיוני מהסיפור שלנו נמחק, ובאלימות, כמו פצצה ברחם." (עמ' 12)

אין זה סיפור מתקתק וורוד על משפחה מאמצת אוהבת המחבקת בחום, אולי אף מעבר לרגיל, כי צריך לפצות את הילדה על ה"חור" הזה שבתוכה. להיפך. משפחת וינטרסון היא משפחה קרה ומנוכרת. האם (שהסופרת מכנה אותה לכל אורכו של הספר – גברת וינטרסון) מתיחסת אל בתה כאל פרי חטא, כאל "טעות בעריסה", כזו שכמעט בטוח שתחטא מתישהו, שכל מחשבה שלה עלולה להפוך למחשבה הנושאת עמה חטא כזה או אחר, כזו שיש להענישה בכל מיני דרכים וצורות, כמו – נעילה מחוץ לבית ללילה שלם (בצפון אנגליה זה יכול להיות די קר, לישון על סף הבית, או במחסן הפחמים), לא לתת לה מפתח לבית, כדי שלא תעולל דברים איומים ונוראים אם תשהה לבד בבית (ואם חזרת מבית הספר, ואין אף אחד בבית, חכי. מתישהו מישהו יבוא להכניסך.)

להמשיך לקרוא

Share

בלילה נלך סחור-סחור – דניאל אלרקון

הקיבוץ שגדלתי בו היה נידח למדי; כבישים צרים דו-סטריים הובילו אליו. לעתים, בימי גשמים נסחפו הגשרים שמעל היובלים שזרמו בשדות הקיבוצים השכנים, והכבישים קרסו, או הוצפו. ובכל אופן, הדרכים נחסמו לזמן מה, עד שיכולנו לשוב ולנסוע בהם. אפילו לבית הספר.

בקיבוץ שגדלתי בו, בשנות הקמתו על ידי אנשים ונשים צעירים וצעירות, היה להם, לאנשים האלה, ועד הורים, שפנה ופעל, דפק על דלתות וכתב מכתבים. וכך קרה שבגלל המרחק מן הדרכים הראשיות (נידחות אף הן, במידה מסוימת) הצליחו ההורים של המתיישבים הצעירים לדאוג לכך כי יכנס אוטובוס עד לתוך הקיבוץ. פעם ביום, בבוקר, יקח את המבקשים לנסוע לעיר הגדולה, ופעם אחרי הצהריים, יביא את החוזרים לביתם.

כך במשך שנים, ועד עצם היום הזה; שני אוטובוסים ביום. אחד בבוקר, אחד אחרי הצהריים.

כך גם בעיירה ט… אליה הגיע התאטרון הנודד דיסיֶמבְּרֶה, עם המחזה "הנשיא האידיוט". בעיירה ט…, בה התרחשו כל האירועים שהם עילתו של הספר הזה, בעיירה הזו הגיע אוטובוס אחד מדי יום או יומיים (על פי לוח הזמנים  ותלוי בעבירוּת הדרכים). היה מגיע, מביא את המעטים המבקרים או השבים לביתם, ממתין מעט ואוסף את הנוסעים אל העיר.

העיירה ט.. היא היא המקור ובה קרו כל הדברים שהובילו לספר הזה; עיירה נידחת, שמי שיכול עוזב אותה אל העיר, וחוזרים אליה רק לעת זקנה, לחיות את השנים האחרונות במקום מוכר, עם פרצופים מפעם, אלה שלא נסתייע בידם לעבור משם. אנשים שמעולם לא יצאו ממנה, היא כל עולמם.

והקוראים והקוראות יפגשו בה רק במחצית הספר לערך.

להמשיך לקרוא

Share

הפּלֶא של אנה – אֶמה דונהיוּ

הו, אתם הבאים ובעיקר אתן הבאות (כי, בינינו, את הספר הזה תקראנה הרבה יותר נשים מאשר יקראו אותו גברים, וההפסד כולו שלהם) בשערי הספר הזה, זנחו כל תקווה לספר מהיר וזורם ועוצר נשימה כמו "חדר", ספרה הקודם של אמה דונהיו שתורגם ונקרא ואף עובד לסרט (מוצלח למדי). הו לא. הספר הזה הוא איטי ואין בו מתח, אין הוא מהפך דפים במהירות. כמעט עד סופו. אבל אל תרפו, ואל תתיאשו. ואל תחשבו לרגע לעזוב, כי הספר איטי ואין בו מתח, ואין הוא מהפך דפים. כי התעלומה שבתוכו, ופתרונה, וכן סיומו של הספר (גם אם יש כאן איזו "קריצה" לקהל הקוראות והקוראים ורצון שלא להעציבם יותר מדי), הסיום הזה בהחלט מתגמל על הקריאה האיטית והמהורהרת משהו.

ואין פלא שהספר איטי במקצת; שהרי הוא מתרחש באמצע המאה ה- 19, באחד הכפרים הנידחים באירלתנד, רק כעשור לאחר שנות הרעב הגדול, עת תפוחי האדמה כמשו, ואירים רבים מצאו את מותם ברעב.

כן, רעב הוא הגיבור בספר הזה. הרעב שכופה על עצמה ילדה קטנה, רק בת אחת עשרה. אנה או'דונל שהחליטה לצום, מתוך אמונה שלמה שזה הדבר הנכון לעשות.

ליבּ (אליזבת) רייט, אחות אנגליה, מחניכותיה של פלורנס נייטינגייל, בוגרת מלחמת קרים, נקראת לכפר אירי קטן כדי להיות עדה וצופה ומדווחת האם אכן אנה או'דונל אינה אוכלת דבר, ומתקיימת אך ורק ממעט מים (ועל כן תהיה, מתישהו, ראויה לתואר קדושה, אם יתברר כך בכל הוועדות הבודקות מטעם הכנסייה).

להמשיך לקרוא

Share

שקרים קטנים גדולים – ליאן מוריארטי

הכל התחיל בכך שורד המליצה לי מאד להוריד, ומיד, לקינדל את הספר Little Big Lies , לפני שעולה הסדרה בטלוויזיה (אפילו שאין לי טלוויזיה) ואקרא לפני שאצפה.

אז הורדתי. או לפחות כך היה נדמה לי, משום שהתברר לי, לאחר כמה פרקים שהורדתי ספר המנתח את הספר הזה, וכך יצא שמן הרגע הראשון ידעתי מה יהיה סופו של הספר; הספויילר המושלם.

ומשידעתי את הסוף, לא היססתי וצפיתי בכל הסדרה כולה, ואף נהניתי לחלוטין, ואני לגמרי ממליצה.

אבל קודם קראו את הספר.

 

קהילה קטנה, כל קהילה קטנה, יש בה סודות קטנים וגדולים, ואלה המחזיקים ואלו המחזיקות בסודות משקרים ומשקרות לסביבה, לחברים ולחברות, לממוּנים, לבעלי השררה, לילדים, לבני ובנות הזוג. כדי לשרוד, כדי שלא להתבייש בפני השכנים, כדי שאפשר יהיה להמשיך ולחיות בקהילה, מבלי להיות מוקא מתוכה.

ג'יין, למשל, אם חד-הורית. האב אינו ידוע. או כך היא טוענת באזני בנה בן החמש – זיגי. כך גם סיפרה לבני משפחתה. אבל היא נושאת עמה סוד, והשקרים שהיא צריכה לספר והצורך שלה להסתיר, כל אלה גובים ממנה מחיר. מחיר המתבטא בסיוטי לילה. מחיר המתבטא בצורך שלה להתחבא קצת, להסתיר את עצמה, לא להתבלט.

להמשיך לקרוא

Share

פרנקנשטיין בבגדאד – אחמד סעדאווי

מה אנחנו באמת יודעות על עיראק? על בגדאד? חלקנו זוכרים את הטילים שנשלחו אלינו בתקופת מלחמת עיראק הראשונה, ומי שזוכרת קצת יותר, זוכרת את פלישת הכוחות העיראקים לכווית, פלישה שהיוותה את עילת המלחמה ההיא.

וחלקנו זוכרות את מלחמת עיראק השניה עת בוש הבן החליט לסיים את שהחל בוש האב, ופעל להדחת שליט עיראק, סדאם חוסיין ובניו המנוולים. כולנו זוכרות את דמותו של סדאם חוסיין כאשר נתפס, והוא נראה כפושע נמלט, וכל שמץ נהנתנות נעלם ממנו כליל. ואנו זוכרות גם את פסלי השליט המופלים בערים.

אבל מה אנחנו באמת יודעות על עיראק?

מה אנחנו יודעות (ויודעים) על מאבקי הכוחות בין בעלי האמונות השונות? על חיי היום יום, אחרי שנכנסו האמריקאים כדי "לעשות סדר" ולהביא את הדמוקרטיה?

לא הרבה, למען האמת, אלא אם כן אנחנו חוקרים בתחום, או עוסקים בו בתחום עיסוקינו, משום שהעיתונות במקומותינו, או מה שנשאר ממנה, לא ממש טורחת לספק לנו קצת מידע, ומשום שאנחנו לא באמת מתעניינות, אם להודות על האמת.

ומה נשאר לנו? ספרים. הספרים יכולים לפתוח לנו צוהר לעולם שאין לנו באמת נגיעה אליו, ולספר לנו מה קורה שם, מעבר למסך חוסר הידיעה.

להמשיך לקרוא

Share

סקרלט – מאריסה מאייר

פטנט חביב מצאה לה מאריסה מאייר: אגדות הילדים ששמענו פעם בלבוש היי-טקי מד"בי, תוך ערבוב כמה אגדות לתוך פנטזיה אחת, עם סיפור מסגרת מעל. מבולבלים? לא תהיו אחרי שתתמכרו לסדרה הזו – תולדות הלבנה.

את "סינדר", הלא היא סינדרלה, פגשנו בספר הראשון. נערה מאומצת על ידי אם חורגת ושתי אחיות, האב מת זה מכבר, האם החורגת והאחות האחת שונאות אותה משום שגופה הינו גוף אנושי שתוּקן, אחרי פגיעה אנושה, באיברים ביוניים, ועל-כן היא "קיבורגית", שאין לה זכויות אזרח, והיא רכושה של המשפחה. מצד שני, בהיותה אנושית במהותה, הרי שיש לה רגשות וכאבים.

סינדר, כמו סינדרלה פוגשת בנסיך בנשף, הוא מתאהב בה, היא בורחת ובמנוסתה מותירה אחריה את כף רגלה הביונית. רק אז מתברר לו כי אינה אנושית לגמרי.

סקרלט גיבורת הספר השני בסדרה, היא נערה יתומה מאם ואביה לא ממש מתפקד, גדלה בבית סבתה. הספר נפתח בהעלמה של הסבתא, והמשטרה המשוכנעת שהסבתא נעלמה מרצונה.

מכאן ייפתח מסע לחיפושה של הסבתא, כשבסביבה רוחשים אנשים שהם סוג מסוים של אנשי זאב המחפשים את סינדר הנעלמת, על פי הוראת מלכת הלבנה.

להמשיך לקרוא

Share