ארכיון תגיות: ספרות מתורגמת

מה שאליס שכחה – ליאן מוריארטי

שערי בנפשך שאת מתעוררת יום אחד, ואת צעירה בעשר שנים ממה שהיית, וכל מיני דברים שאת יודעת את כבר לא יודעת. האדם שנהיית, התכונות שאימצת, שהתובנות שרכשת, החברים שיש לך, המשפחה, הסביבה, העבודה, כל מה שיצרת בעשור האחרון נעלם ואיננו, ואת מתחילה מחדש.

ואם תקחי כיוון אחר, דרך אחרת?

אם תבחרי באיש הזה ולא באחר? אם לא תתפטרי, או כן תתפטרי מן העבודה שאת אוהבת /מתעבת? תתכנני ילדים, או שיבואו לך בהפתעה? תמשיכי את ההריון הלא מתוכנן או לא?

ותארי לך שיום אחד את מתעוררת צעירה (בתודעתך) בעשר שנים ממה שהיית רגע קודם, וכל הסובבים אותך נמצאים בהווה, זה שאת שכחת, זה ששכחת מה שאת ומה שנהיה ממך, האיש שלו נישאת, קשרי המשפחה שלך, החברות שלך, הבית שלך, הילדים שלך.

כי זה מה שקרה לאליס. בסמוך ליום הולדתה הארבעים נפלה על ראשה בחדר הכושר (אמרתי לכם שהתעמלות זה לא ממש כזה בריא!) וכשהתעוררה חשבה שהיא תיכף בת שלושים, ובהריון ראשון. ותכננה איך מישהו בודאי יודיע לבעלה שהיא הובהלה לבית החולים, והוא יחכה לה שם עם פרחים ויחבק וינחם אותה.

אבל הוא לא. כי בעשור הזה ששכחה קרו כל מיני דברים. היא רזתה מאד, ויש לה בגדים יפים ויקרים להחריד (מאיפה יש לה כסף לכאלה?), ויש לה קמטים (קלים) בפנים שהיא לא מכירה, ותכשירי קוסמטיקה ואיפור יוקרתיים שהידיים זוכרות איך להניח ולהשתמש, ולה אין מושג איך הגיעו לתיק שלה.

בכלל – מה היא בכלל עושה בחדר הכושר, היא הלא שונאת להתאמן, וזה נראה לה שטותי למדי.

להמשיך לקרוא

Share

חיבוק-גדול – רומן גארי

אדם חי בעיר גדולה, לבדו. יש לו עבודה שמפרנסת אותו, יש לו דירה לגור בה, ויש בו הרבה אהבה, כך הוא מדמיין, אבל אין לו למי להעניק אותה.

אדם חי לבדו בעיר גדולה, והוא מדבר עם עצמו, ומדמיין שהוא מדבר עם אנשים אחרים סביבו, מנהל איתם שיחות שלמות, דיאלוגים על דיאלוגים, מדמיין שהוא חברם הטוב של אנשים מסויימים, מדמיין שיש איזה ניצוץ של רגש בינו לבין אשה אחת, קולגה לעבודה, והוא מפתח תכונות של סטוקר, ממתין לה בכל בוקר ליד המעלית, עד שהיא מגיעה, כדי שיוכלו לעלות ביחד, מפרש כל בדל חיוך או מבט שלה, ובונה תילי תילים של מחשבות על חייהם המשותפים העתידיים, מעביר בראשו שיחות שלמות שהם מנהלים.

אבל לא באמת. כי חילופי הדברים ביניהם, אם בכלל, הם ספורדיים וסתמיים, נימוסים של יום-יום.

כדי לא להיות לבד הוא מחזיק בביתו פיתון, כזה הנכרך סביבו, כמו פיתון, ונותן הרגשה של חיבוק גדול. וזהו אכן שמו של הפיתון "חיבוק-גדול".

"כשפיתון כורך את עצמו סביבך ומחבק אותך חזק-חזק, במותניים, בכתפיים, ומניח את ראשו על צווארך,  כל מהשנותר הוא לעצום את העיניים ולהרגיש את הרוך ואת האהבה. .." (עמ' 17 – 18)

אדם חי לבדו בעיר הגדולה, ולמעט שעות העבודה אין הוא פוגש אנשים. ומשום שהוא עצוּר עד מאד, הרי שמרבית השיחות עם אחרים, ובכלל מרבית החיים החברתיים שלו מתחוללים בראשו.

ונכתבים בספר.

הספר הזה נכתב כולו מתוך זרם התודעה של האדם הזה, מסיה קוזן, החי לבדו בעיר הגדולה, והוא מפתח תאוריות ומאמץ עמדות פוליטיות מסויימות, וכאמור מדמיין שיחות ארוכות ומערכות יחסים שונות עם הסובבים אותו, מערכות יחסים שכולן בראשו.

אני מודה ומתוודה שאלמלא שמו של הסופר (שני שמותיו, למען הדיוק) שהוא חביב עלי מזה שנים רבות, ככל הנראה לא הייתי לוקחת אותו לידי, ומשום שהוא מוזר למדי, הספר, כלל לא בטוח שהייתי מגיעה עד סופו.

 

מוזר. אבל מעניין.

 

ושתי מובאות נוספות שמצאתי

"… הרבה יותר קשה להרוג מישהו שאנחנו מכירים.  … הרבה יותר קל להרוג מרחוק, בלי לראות את מי הורגים, מאשר מקרוב. כשהטייסים מפציצים הם מרגישים פחות. הם מסתכלים על זה ממקום גבוה מאד." (עמ' 42)

 

"… לפחות במדינת משטרה אין חופש ואפשר לדעת למה, אין לנו חלק בה. אבל מה שמגעיל בצרפת זה שאפילו לא מספקים לך תירוצים. אין דבר יותר מתועב, יותר מחושב, יותר בוגדני מארצות שיש בהן הכול כדי להית מאושרים. …" (עמ' 72 – 73)

 

חיבוק-גדול – רומן גארי (אמיל אז'אר). תרגום: דורית שילה. הוצאת: עם עובד. 245 עמודים

Gros-Calin – Romain Gary (Emile Ajar)

 

לרכישה

(לא מצאתי בפורמט דיגיטלי)

Share

רצח באוריינט אקספרס – אגתה כריסטי

קריאה בספר מתח, כשאת כבר יודעת מי הרוצח, יש בה בעייתיות מסוימת, כי חלק מהכיף בקריאת ספר כזה הוא לנסות לנחש לבד מי הרוצח (וכרגיל לטעות, ולהצדיק את הטעות בכך שלא כל העובדות היו לפניך, ולהנות מן הטעות). אם כך, ההנאה הזו נשללה ממני בקריאת הספר הזה.  לא משום שכבר קראתי אותו (איני זוכרת שעשיתי כן) אבל את הסרט ראיתי, ודווקא כאן נחרטו בזכרוני פרטי הפתרון.

אבל חוץ מן הידיעה מראש מהו סוף הסיפור, הרי שנהניתי הנאה מרובה מן הקריאה, מן התרגום המחודש לספרה של כריסטי (כנראה, לקראת יציאת גרסה מעודכנת של הסרט), ובכלל – קריאה של ספרים ישנים וטובים, תמיד יש בה הנאה לא מועטה, וכתביה של אגתה כריסטי תמיד היו אהובים עלי במיוחד. אולי משום שגיבוריה היו אנשים לא יפים במיוחד, לא צעירים במיוחד, ללא שרירים משורגים, לא גיבורי על, ובכל זאת הצליחו לפתור תעלומות מתעלומות שונות.

גיבור כזה הוא הרקול פוארו – בלש בלגי, נמוך למדי, בעל ראש ביצה ושפם מסולסל, המדבר במבטא צרפתי בולט, ופותר תעלומות בעזרת שכלו הפתלתל.

פוארו זה, עלה על הרכבת – האוריינט אקספרס (אין כבר רכבות שכאלה, הלוקחות את החפצים בכך על פני ארצות, עם קרון מסעדה, וקרונות שינה, ויש זמן להציץ בנופים..). וברכבת הזאת – מגוון של אנשים בגילים שונים ומלאומים שונים. ואיש אחד נרצח. דווקא כאשר הרכבת נקלעה למפולת שלגים והיה צורך להמתין לחילוץ.

פוארו נקרא על ידי אחד ממנהלי הרכבת, שלקח אף הוא חלק בנסיעה, לנסות לפתור את תעלומת הרצח, עוד לפני החילוץ ובוא המשטרה.

להמשיך לקרוא

Share

הנשף – אנה הופ

כדי לקרוא בספר הזה צריך/ה הקורא/ת להיות מודע/ת לכמה מושגי יסוד, ובראשם: תורת האאוגניקה, שהיא פילוסופיה חברתית העוסקת בחקר השפעת התורשה על מאפיינים מנטליים והתנהגותיים בבני אדם, מתוך השאיפה למצוא וליישם דרכים "להשביח" את המין האנושי. (מתוך "וויקיפדיה")

כדי שניתן יהיה להשביח את המין האנושי יש "לסמן" את החלקים המשובחים יותר ואת המשובחים פחות, ואת אלה שאינם משובחים כלל, ולפעול, בדרכים שונות, כדי להרבות את הפריטים מן המין המשובח ולהמעיט את הפריטים מן המינים הפחות משובחים ואת אלה שאינם משובחים כלל, יש להמעיט אף יותר.

הדרכים לעשות זאת יכולות לנוע בין הרג / חיסול הפריטים הלא משובחים, עבור ב"הפרדה" בין המינים זכר ונקבה, כך שלא יוכלו להתרבות, או עיקור של פריטים בלתי משובחים, גם כאן, על מנת שלא יוכלו להתרבות.

עוד צריך/ה הקורא/ת להכיר מעט את המצב החברתי / כלכלי באנגליה של תחילת המאה העשרים ואת מקומם של העניים, תשושי הנפש, וכן כאלה שהוגדרו ככאלה, ושהושמו במוסדות בהם הורחקו מן החברה, ועליהם הופקדו רופאים ואחיות וסוהרים וסוהרות מסוגים שונים (למרות שלא כונו בשמות שכאלה, שכן, בתי המשוגעים לא היו בתי כלא, על-פי הגדרה לפחות, אם כי בהחלט היה דמיון לא מוּעט בין שני סוגי המוסדות).

למוסד שכזה – שרסטון – נשלחה אלה פיי. נערה צעירה שהתקוממה כנגד תנאי העבודה במפעל הטקסטיל בו עבדה, ובזעמה שברה שמשה. וזאת לדעת: מפעלי הטקסטיל היו בעצם סדנאות יזע, חסרי אוורור, מחניקים ורועשים, ושבירת שמשה יכולה להחשב, בימינו לפחות, התנהגות נסלחת, אם אי אפשר לפתוח חלון.

להמשיך לקרוא

Share

בני בולטימור – ז'ואל דיקר

"אם הספר הזה נפל לידיכם, אנא קראו אותו.

הייתי רוצה שמישהו יכיר את הסיפור של הגולדמנים מבולטימור" (עמ' 10)

אז נפל לידי, וקראתי, ומה אומר? שיכולתי למצוא לזמני שימוש טוב יותר מאשר לקרוא בספר הזה.

את ז'ואל דיקר הכרתי בספרו הראשון, הנפלא ביותר "האמת על פרשת הארי קברט". בספר ההוא מרקוס גולדמן, סופר מהולל של ספר ראשון "נתקע" במחסום הכתיבה של הספר השני ("מחלה" ידועה, ככל הנראה אצל סופרים של ספר ראשון מוצלח במיוחד), ולמרות חוזה להוצאת הספר השני שתיכף עומד לפוג תוקפו, עדיין לא כתב אף לא עמוד אחד. נראה כאילו אותו מחסום ניצב בפני דיקר, אלא שהוא, במקום לפנות לחיים עצמם, כפי שפעל מרקוס גולדמן בספרו הראשון, בחר להנפיק את הספר הזה, שהוא קל כנוצה, שטוח כשולחן, עלילותיו מופרכות ובלתי נתפסות לעתים, ובכל זאת, הוא ממלא חמש מאות עמודים (ואת כולם קראתי.)

"לכתוב ספר זה כמו להקים מחנה קיץ לילדים. אל החיים שלך, המתנהלים על פי רוב בבדידות ובשלווה, מתפרצות פתאום שלל דמויות והופכות את חייך על פיהם בלי שום התרעה. הן מגיעות בוקר אחד באוטובוס גדול, שממנו הן יורדות בקולי קולות, אחוזות התרגשות מהתפקיד שקיבלו,. ולך לא נותר אלא להסתגל למצב החדש: עליך לטפל בהן, להאכיל אותן, להלין אותן. האחריות כולה מוטלת על כתפיך. כיוון שאתה, אתה הסופר." (עמ' 13)

להמשיך לקרוא

Share

חוצָה את הקו – נֶלָה לַרסֶן

השם, שם הספר, קצת מטעה; מטעה, משום שבתוך הספר, בתוך הסיפור, נעשה שימוש בתרגום המילולי של שם הספר – "עוברת". ויש לשימוש במילה הזו משמעות רבה. ה"עוברת" היא השחורה, או זו שיש לה שורשים שחורים, שאחד מהוריה, או מסביה שחור, אלא שצבע עורה אינו מסגיר זאת, והיא יכולה להחשב לבנה, או לכל היותר – ספרדיה או יווניה, אך בשום אופן לא שחורה (כל הנאמר נכון גם ללשון זכר, אלא שהספר עניינו נשים, בעיקר). והיותה של מישהי לא שחורה, יש לכך משמעות עמוקה עד מאד בארצות הברית של תחילת המאה העשרים, לאחר המלחמה הגדולה (מלחה"ע הראשונה), כאשר עדיין קיימת הפרדה (נפרד אך שווה) במדינות רבות ובערים רבות, וכן קיימים קודי התנהגות שונים בקרב מעמד הביניים, ואף-על-פי-כן שינויים מתחילים לחול, ורוחות חדשות מנשבות.

גיבורות הספר – איירין רדפילד, שדרך תודעתה מסופר כל הסיפור הזה, שחורה שצבעה בהיר דיו כדי ש"תעבור" במקומות בהם יש הפרדה גזעית בין שחורים ללבנים:

"… אני לא מאמינה שאי-פעם אתחזה ללבנה אלא אם כן לשם הנוחות, במסעדות, בשביל כרטיסים לתאטרון ודברים כאלה. אף פעם לא לצורך חברתי, אני מתכוונת, אלא באופן מזדמן. …" (עמ' 132).

להמשיך לקרוא

Share

הנני – ג'ונתן ספרן פויר

רעש אדמה בעוצמה 7.6 הכה בישראל ובמזרח התיכון בכלל. בואו ננסה לדמיין לעצמנו את התרחיש הזה, האפוקליפטי אך אפשרי לגמרי. רעש אדמה נוראי, כזה שכשאנחנו שומעות (ושומעים) על שכזה במדינות אחרות, רחוקות או קרובות, אנחנו מצקצקים בלשוננו בצער, ומשלחים משלחת חילוץ והצלה, ומקווים לטוב. אבל עכשיו זה כאן. אצלנו. רעש אדמה בעוצמה חזקה. בניינים נופלים, החשמל נפסק, קוי תקשורת קורסים, צינורות מים מתפוצצים, קווי ביוב עולים על גדותיהם.

וכאילו האזור לא נפיץ גם ככה, עכשיו נוספו לו כל הרעות החולות המתלוות לרעידת אדמה.

"הורוביץ: העליונות הטקטית של ישראל היא טכנולוגית, והרעידה פגעה בה קשות. ההרס יגרום ייאוש ואי-שקט. ואלה יתפתחו – בין שאורגנית ובין שבמכוון – לאלימות. אם זה עוד לא מתרחש, בקרוב נראה המונים מציפים את הגבולות בניסיון לחדור לישראל – מהגדה המערבית, עזה, ירדן, לבנון, סוריה. ..

זיגל: למה שהם יגיעו לישראל…?

הורוביץ: כי לאויבת המרה הזאת יש שירותים רפואיים מהמעלה הראשונה. לאויבת המרה הזאת יש אוכל ומים. וישראל תצטרך לקבל החלטה: אם להכניס אותם או לא. הַכנסתם תחייב חלוקת משאבים מוגבלים ויקרים מפז. כדי שאחרים יחיו, ישראלים יצטרכו  למות. אבל אם לא נכניס אותם, נצטרך להתמודד עם ירי. ומובן שגם השכנות של ישראל יצטרכו לקבל החלטה: אם לטפל באזרחים שלהן או לנצל את העובדה שישראל הפכה פגיעה פתאום. .." (עמ' 301)

להמשיך לקרוא

Share

עמוד האש – קן פולט

לימודי ההיסטוריה שלנו בבית הספר, היו מחולקים להיסטוריה יהודית ולהיסטוריה כללית, כאשר לזו האחרונה הוקדש פחות זמן, וגם מי שהיו לו מורים או מורות מעולים ביותר להיסטוריה, בסופו של יום, מי שלא המשיך/ה ללימודי היסטוריה באוניברסיטה, או לפחות עסק/ה בתחומים המשיקים ללימודי היסטוריה, כי אז נשאר איזשהו "בליל" של תאריכים וקצת שמות, קצת קרבות, וזהו בערך.

רומנים היסטוריים עושים "תיקון" ללימודי ההיסטוריה שלנו, בכך שהם מציגים לנו את חיי היומיום בתקופות מסויימות, ומאירים תקופות שונות וארועים שונים באור יקרות.

אני, למשל, חבה (כמעט) את כל הידע שלי על תקופת נפוליאון ל"דזירה" שכתבה אנמרי סלינקו. וכשלהקת אבבא שרו על "ווטרלו" מיד יכולתי למקם את השיר בהקשרו ההיסטורי.

"עמוד האש" של קן פולט הינו רומן היסטורי משובח העוסק בתקופת שלטונן של מרי הראשונה "העקובה מדם" ואליזבת הראשונה, שתיהן בנותיו של הנרי השמיני שמלכו אחריו.

להמשיך לקרוא

Share

חול טובעני – סטיב טולץ

יש  ספרים שכשאת קוראת אותם, את יודעת שמצאת לך סופר כלבבך, כזה שתמיד תרצי לקרוא דברים שכתב, אפילו אם זה יהיה סתם ספר טלפונים. כך קרה לי אחרי שקראתי את "שבריר" שכתב סטיב טולץ. ספר חכם, שנון, אנרכיסטי, מפתיע, כתוב לעילא. כל מה שהופך ספר לספר משובב נפש ממש.

לכן, כשנחת אצלי בתיבת הדואר ספרו השני שתורגם לעברית – "חול טובעני" – שמחתי עד מאד. כי ברור היה לי ששוב אפגש עם הציניות, השנינות, החכמה והכתיבה המצוינת.

אלא שנכונה לי אכזבה. הספר, שקראתיו עד הסוף כי אולי, רק אולי בסוף תהיה לי איזושהי הארה, משהו "יתהפך" ויאיר באור חדש את כל מה שקראתי עד עתה. אבל לא, לא קרה.

הכתיבה אכן שנונה ומתוחכמת, מצחיקה לעתים, אלא שהיצירה השלמה אינה גדולה מסך חלקיה, להיפך; העלילה אינה משכנעת דיה, הדמויות שצוירו גרוטסקיות במתכוון, ככל הנראה, הפכו בלתי אמינות, והכל הכל לא באמת מצדיק ספר בעובי שכזה, והזמן שנדרש לקריאתו.

אלדו בנג'מין הינו גיבור הספר, גדל במשפחה לא ממש מתפקדת. אחותו מתה טרם עת, אביו לא עמד בצערו ואמו, אשה פשוטה שבמהלך השנים הצליח לרושש אותה מכל נכסיה (המועטים). המספר הינו חברו לתיכון – ליאם ויילדר, שרצה להיות סופר והפך להיות שוטר, והספר שיכתוב ברבות הימים יהיה קורות חייו של אלדו, חברו מן התיכון.

להמשיך לקרוא

Share

שיר ענוג – לֵילָה סְלימאני

שירים על מות ילדים (1901 – 1904)

1

הנה השמש שוב זרחה,

כמו שום אסון זה הליל לא ארע.

רק בי לבדי האסון הלם,

השמש זורחת למלוא עולם.

 

בקרבך הלילה אל תסגור,

השקיעהו עמוק בנצח- אור.

פנס זעיר באהלי דעך,

אור החדווה שלעולם ברוך ומבורך!

(תרגום: עדה ברודסקי)

 

את הביקורת הזו אני כותבת כשברקע מתנגנים השירים על מות ילדים שכתב ריקרט וחמישה מהם הולחנו על ידי גוסטב מאהלר.

כי הילדים מתים.

מילָה ואדם מתים.

ומרים דווקא הקדימה בואה מן העבודה ביום הזה, חשבה להפתיע אותם, קנתה להם מאפים בקונדיטוריה הסמוכה לבית, ואפילו עוגת תפוזים ללואיז, האומנת.

אבל הילדים מתים. כך מצאה אותם.

כך מתחיל הספר.

להמשיך לקרוא

Share