ארכיון תגיות: ספרות מתורגמת

מקרים אבודים – קייט אטקינסון

"…רומנים נותנים מושג מטעה לגמרי על החיים, הם מספרים שקרים ורומזים שתמיד יש סוף, כשבמציאות אף פעם אין סוף, הכול פשוט ממשיך עוד ועוד בלי סוף." (עמ' 50)

הטריגר לקריאה שניה בספר הזה, היתה סדרת הטלויזיה שנתקלתי בה במקרה; במקרה משום שעדיין לא תורגמה ולא הוקרנה באחד מערוצי הטלויזיה הרבים (למה באמת?) והחלטתי לרענן את זכרוני בכתיבה עצמה, רק כדי להיווכח (שוב) שהספר טוב בהרבה מהסדרה, ושבניגוד לסדרות אחרות, במקרים אחרים, כאן "תמצתו" את הספר לשני פרקים (אם כי לסדרה כולה קוראים בשם הספר הראשון), והפרקים הבאים עוסקים, שני פרקים בכל פעם, בשאר עלילותיו של ג'קסון ברודי, הבלש הפרטי שבראה קייט אטקינסון המופלאה.

ועוד סיבה לקרוא היא שעוד מעט יצא הספר החמישי בסדרת הספרים הזו, וצריך להתעדכן; בין קריאת שלושת הספרים הראשונים בסדרה לספר הרביעי עברו לא מעט שנים, והרביעי כלל לא תורגם לעברית (למה, באמת?) ורציתי לחזור לחוויה הראשונית של קריאת הספר הזה "מקרים אבודים"; מה גם שלראשונה קראתיו לפני כמעט עשור.

וסיבה לא פחות חשובה – כל ספריה של אטקינסון נשארו בספריה שלי, לקריאה חוזרת, ומפאת המקום המצומצם, לא הרבה ספרים נשארים, אבל אטקינסון היא אטקינסון, ועליה אסור לוותר.

ג'קסון ברודי הוא בלש פרטי. פעם הוא היה במשטרה, ולפני כן היה בצבא (אבל לא הלך לקורס קצינים, כי לא רצה להפוך לסנוב שחצן כמוהם). אחרי פרישתו הפך לבלש פרטי, והוא עסוק בעיקר במעקב אחרי אשה אחת שבעלה חושב שהיא בוגדת בו.

להמשיך לקרוא

Share

מוות על הנילוס – אגתה כריסטי

שוב קלקלתי לעצמי; ב- 1978 יצא הסרט "מוות על הנילוס" (או שמא קראו לו כאן "רצח על הנילוס"? אני לא באמת זוכרת), וצפיתי בו לפחות פעמיים. עד היום ישנן כמה סצינות שלא שכחתי.

לכן, כשלקחתי לידי את הספר הזה, ידעתי כמובן מיהו הרוצח/ת, ולא נותר לי אלא לקרוא ולהבין מיד את כל הרמזים המטרימים ששתלה כריסטי לאורך כל הספר, עד לפתרון התעלומה.

מובן, שחלק מן העלילה נשכח ממני, ובוודאי עלילות המשנה, אבל החלק העיקרי, אותו חלק ההופך את הקריאה בספר מתח משובח (והספר הזה בהחלט משובח) לבלתי נשכחת, הפך למשני. לא יכולתי להיות מופתעת כלל מהפתרון הגאוני (והוא גאוני לגמרי), יכולתי רק ליהנות מיכולת הכתיבה המופלאה והמרתקת, וכאמור, לגלות את כל אותם רמזים ששתלה בדרך לגילוי.

ולספר עצמו – לינט רידג'ווי, יורשת עשירה ומחוזרת, ואשת עסקים מצוינת, למרות גילה הצעיר, נישאת במפתיע לאיש פשוט יחסית, סימון דויל, ארוסה של אחת מחברותיה, ז'קלין בלפור, שהכירה ביניהם, מתוך מחשבה שלינט תוכל למצוא לו איזו משרה שתפרנס אותם באופן הגון.

נישואים מהירים אלה מזעזעים כמה לוחות טקטוניים או לכל הפחות, כמה עורכי דין מנאמניה של היורשת, אלה האחראים כי תקבל ירושתה בהגיעה לגיל המתאים, או עם נישואיה, והם ממהרים משני צידי האוקינוס, מארצות הברית ומאנגליה, כדי לחבור אליה ולהשגיח.

להמשיך לקרוא

Share

שלי ורק שלי – גבריאל טאלנט

קשוח! אני חושבת שבמילה הזאת אפשר לתמצת את הספר הזה – קשוח! צריך הרבה כוחות נפש כדי לצלוח אותו עד תוּמו. החיים המתוארים בו, חייה של נערה אחת, הם כל כך כואבים וכל כך מסובכים וכל כך בלתי אפשריים, ובכל זאת – הם בהחלט יכולים להיות. ובהחלט ייתכן שיש נערות כאלה, נשים צעירות כאלה, שיש להן חיים דומים לאלה של ג'וליה אלווסטון.

ג'וליה, המוכנה טרטל, אלווסטון, היא נערה בת ארבע עשרה, והיא מתגוררת עם אביה, מרטין, על חלקת אדמה המשקיפה על האוקיינוס, בעיירה בצפון קליפורניה. על אותו שטח חי גם אביו, סבה, בקרוואן מוזנח למדי.

טרטל ואביה חיים בבית די מתפורר ומלוכלך. היא יודעת הכל על כלי נשק, ויש לה כמה משל עצמה. יודעת הכל על זוויות ירי, על השפעת הרוח, על סוג הפגיעה האפשרית מכל סוגי הקליעים. היא יודעת לצוד חיות ולפשוט את עורן, ואחר כך לבשל אותן. יודעת לבנות ומה תפקידם של כל כלי העבודה הנמצאים בבית, יודעת לדוג ולאסוף סרטנים וצדפות, יודעת לחבוש פצעים ולקבע נקע. יודעת להדליק אש גם ללא גפרורים. יודעת לנווט בשטחים לא מוכרים. יש לה כל הכישורים לשרוד, אם רק תזדקק לכך.

ואת כל אלה לימד אותה אביה. לימד אותה להיות קשוחה, לא לוותר לעצמה, גם אם כואב, גם אם קשה.

כל בוקר הוא מלווה אותה לאוטובוס שאוסף אותה לבית הספר. בסופו של כל יום מחכה לה, מבשל לה ארוחות.

ובלילה הוא עולה לחדרה אוסף אותה לזרועותיו, ויורד עמה במדרגות אל חדרו.

היא לא מתנגדת. היא מחכה לו. היא נענית לו. היא לא פוחדת ממנו. היא יודעת שהוא אוהב אותה עד כלות. היא אוהבת אותו.

להמשיך לקרוא

Share

יום השנה האחרון – ליאן מוריארטי

יש לה את זה, לליאן מוריארטי; יש לה היכולת לרקוח סיפורים וללהטט במלים עד כי הקוראת אינה יודעת נפשה מרוב עונג. וגם אם בסיומו של הספר לא נשארו הרבה זכרונות, ומשא לקחת עמי לאורך השנים, הרי שזכרון ההתענגות השקטה על קריאה בספריה, זכרון זה דווקא ישאר ולא ידעך. וזו ודאי הסיבה שאני שבה וקוראת עוד ועוד מספריה.

אי האקליפטוסים הוא אי די קטן, כמעט לא גרים בו אנשים, וכל אלה שגרים בו שייכים למשפחה אחת. כדי לנסוע לעבודה הם עולים על מעבורת, או חותרים בסירותיהם האישיות. האי שייך למשפחה בעקבות איזו התערבות של אחד מאבות המשפחה, והמבקרים באי נדרשים לעזוב עד שעה מסוימת.

האי מאד מפורסם, מפורסם בגלל אחת מתושבותיו – אניגמה, שכעת היא כבר אשה לא צעירה כלל, אבל היא מוכרת עד מאד כבתם של אליס וג'ק מונרו שיום אחד נעלמו מעל פני האדמה, והשאירו את התינוקת אניגמה בעריסה. למרבה המזל, האחיות קוני ורוז שהתגוררו בצד השני של האי גילו את התינוקת הנטושה ולקחוה עמם, וגידלו אותה. סביב סיפור המסתורין הזה נטוו אגדות והשערות וספקולציות אין ספור, והמשפחה הפכה את יום הגילוי של התינוקת לחגיגה בה מוזמנים אנשים להתארח באי בערב של אוכל ושתייה, ומופעים ועיסוקים לילדים, ערב שכולו שמחה.

פרט לכך נשמר ביתם של הזוג מונרו במשך כל השנים, והוא מהווה אתר עליה לרגל, כאשר אחת מבני המשפחה תמיד מלווה ומדריכה סיורים במקום. והכל בתשלום, כמובן. גם חגיגות השנה.

להמשיך לקרוא

Share

שריקה באפילה – אמה הילי

ספר שני הוא תמיד בעיה; תמיד ניצב לפני הסופר/ת אתגר לעמוד בציפיות שנוצרו עם ספר הביכורים ה"כה מוצלח" ש"זכה לשבחי הביקורת; תמיד יבקשו הקוראים עוד מאותו הדבר.

אלא שה"דבר" הזה חמקמק ביותר. לא ברור לגמרי. איך בדיוק הפך הספר הראשון לכזו הצלחה? ספר שהפך את הסופר/ת ל"דבר הבא", "ההבטחה" וכו'.

כל הלבטים הללו מופיעים כל כך יפה בספר "האמת על פרשת הארי קברט" כעלילת מסגרת לסיפור העלילה העיקרי (ספר מצוין, אגב).

דומה שאף הסופרת – אמה הילי – בספר הזה היטיבה לתאר את העניין (בתחום שונה לגמרי):
"… היא הרגישה שאמנים תמיד מתחילים עם ציורים יפהפיים, תמונות שכל אחד היה רוצה לתלות בבית, ומסיימים ביצירת דברים מפלצתיים, מכוערים וחסרי פשר. .." (*)

ובכן, אמה הילי. בספרה הראשון "אליזבת איננה", היתה איזו רעננות, הבטחה, משהו שונה. לכן מובן שהציפיה לספרה החדש, השני, היתה רבה ביותר.

ואכן, ניכר בספר הזה – "שריקה באפילה" – אותו כישרון כתיבה שהביא לה את תהילתה בספרה הראשון. היא נינוחה יותר, אולי, מרשה לעצמה "להתפזר" מעט, להיות פחות קוהרנטית, "לבלבל" את הקורא/ת, שנדרש/ת "לאפס" עצמו/ה בתחילת כל פרק, כדי להבין בדיוק באיזו נקודת זמן נמצא הפרק הספציפי; ומשום שהפרקים כה קצרים, נדרש לעתים מאמץ שכזה מדי עמוד או שניים.

להמשיך לקרוא

Share

והלב הולך אחרון – מרגרט אטווד

רצון חופשי. בואו נדבר רגע על רצון חופשי. עד כמה הרצון שלנו באמת חופשי, עד כמה הבחירה שלנו באמת חופשית, חופשיה מאילוצים של צרכי מחיה, מוסכמות החברה, הסוציאליזציה של כולנו? עד כמה אנחנו יכולים לבחור את המקצוע שבו נעסוק, או אם נרצה להחליף? עד כמה אנו חופשיות לבחור את מי שעמו נחלוק את חיינו, או חלק מהם?

עד כמה אשה צעירה, שיש לה ילדים ואין לה השכלה או הכשרה מקצועית, ואין לה מנין לשלם את שכר הדירה הקרוב, עד כמה אשה כזו יכולה לבחור שלא למכור את גופה לכל דורש, פעם אחת, פעמיים? ואז איך תצא מן המעגל?

עד כמה איש צעיר שגדל בחברה סגורה ורוצה לעזוב אותה, אך יודע שהעזיבה הזו תפגע בכבוד המשפחה ובסיכויי השידוך של אחיו ואחיותיו, עד כמה הבחירה שלו להשאר חופשית באמת?

או, נניח שאתם זוג צעיר ואוהב, שנישאתם וקניתם בית עם משכנתא מסוימת, לשניכם יש מקומות עבודה בטוחים, וחלומות על העתיד, ילדים, משפחה. את עובדת בבית אבות יוקרתי, ואתה בתעשיית הרובוטיקה. ויום אחד הכל מתנפץ, כל החלומות, כל מה שאי פעם רציתם. משבר כלכלי מחייב את סגירת בית האבות, כי המשפחות כבר לא יכולות לשלם, ותעשיות ההיי-טק נודדות למקום אחר, ואתה מפוטר (באנגלית יש לזה ביטוי: Made redundant, נעשה מיותר), ופתאום אין לכם מספיק כדי לשלם משכנתא, והבנק מעקל את ביתכם שאהבתם, ואתם עוברים לגור במכונית. אתם לא יכולים לוותר עליה, משום שהיא המגן האחרון בפני הסביבה שהפכה להיות סביבת פרא, עם כנופיות של אנשים שאיבדו יותר מכם, ויש להם עוד פחות להפסיד, וכל מה שהם רוצים הוא את מה שיש לכם.

להמשיך לקרוא

Share

הניקס – נייתן היל

"…הניקס.. הוא שדון מים שעף הלוך ושוב על קו החוף ומחפש ילדים, במיוחד ילדים הרפתקנים שמסתובבים לבד. כשהוא מוצא אחד, הניקס מופיע בפני הילד בדמות סוס לבן גדול. בלי אוכף, אבל ידידותי ומאולף. הוא משתוחח נמוך ככל שסוס יכול, כדישהילד יוכל לטפס עליו.

הילדים פוחדים תחילה, אך בסופו של דבר, איך הם יכולים לסרב? סוס משלהם! הם קופצים עליו, וכשהוא קם על רגליו הם בגובה שניים וחצי מטרים מהקרקע והם בעננים – שום דבר גדול כל כך לא הבחין בהם עד כה. הם נועזים. הם בועטים בסוס כדי שידהר מהר יותר, והוא פורץ בדהרה קלה, וככל שזה מוצא חן בעיניהם יותר, כך מאיץ הסוס את דהרתו.

זה תמיד כך. הילדים שהם קורבנותיו של הניקס תמיד חשים תחילה פחד. אחר כך שהתמזל מזלם. אחר כך רכושנות. אחר כך גאווה. אחר כך אימה. .. זה הדבר הכ טוב שקרה להם. הם מעולם לא חשו חשובים כל כך, מעולם לא נהנו כל כך. ורק בנקודה הזו – בשיא המהירות והאושר.. הסוס סוטה מהדרך שמובילה העירה ודוהר לעבר הצוקים המשקיפים אל הים.. והילדים צורחים ומושכים ברעמתו של הסוס ובוכים ומייללים אבל שום דבר לא עוזר. הסוס מזנק מהצוק ונופל. …" (עמ' 114)

כשאת לוקחת ליד ספר בן 700 עמודים, את צריכה לקחת בחשבון כל מיני עניינים פעוטים אך כבדי משקל, כמו – משקלו של הספר, למשל, שמכביד בתיק (כי את לוקחת עמך ספר לכל מקום, שמא יזדמנו לך חמש דקות תמימות פנויות, וחבל שלא לנצל אותן לקריאה), או העובדה שכמה זמן שלא תקדישי לו, תמיד יהיו עניינים אחרים שתצטרכי לעסוק בהם כמו עבודה, או ארוחות ואפילו שינה, שלא לדבר על העובדה שלפעמים, במהלך הקריאה, את מוכרחה לעשות הפסקה כדי לנוח משפע המידע ש"נחת" עליך במהלכה, ואת מוכרחה קצת זמן לחשוב.

מכאן מובן מאליו כי קריאת ספר בן 700 עמודים היא עניין שלוקח זמן, ולא מעט. ומיד נשאלת השאלה – האם כדאי להקדיש כל כך הרבה זמן לספר אחד?

במקרה של "הניקס" – התשובה היא כן! לחלוטין!

להמשיך לקרוא

Share

משחק השקרים – רות וייר

את רות וייר פגשתי כבר בשני ספריה "האשה בתא מספר 10" ו"ביער אפל", שניהם מותחנים שהיפכוּ דפים והדירו שינה מעיני; לכן מובנת לגמרי הציפיה כי גם הספר הזה, שנועד לשמש "הפוגה" בין ספרים יותר "רציניים", יהיה כזה מין מותחן: מהפך דפים ומדיר שינה.

ובכן – לא. לא לגמרי מהפך דפים. בהחלט לא מדיר שינה. אמנם יש כאן תעלומה, ויש רצון למצוא מהי, אלא שהתעלומה היא תעלומה ישנה ומירב המתח נבנה סביב הגילוי לשיעורין; לא נספר לכם בהתחלה מה היה, כדי שתמשיכו לקרוא.

אז כן, קראתי עד הסוף, אבל לא באמת "נמתחתי" ולא באמת עניין אותי לדעת מה קרה פעם; התחבולה הזאת לא עבדה לגמרי, התפרים גסים מדי, הסיפור קצת פחות מתקבל על הדעת.

אייזה וולד, המספרת, מקבלת יום אחד מסרון מאחת מארבעת חברותיה-ההכי-טובות בפנימייה של פעם; המסרון אומר: "אני זקוקה לכן"; נשלח אליה ואל השתיים הנוספות. ומיד שלושתן מניחות את חייהן בצד ונוסעות לכפר הסמוך לפנימייה בה למדו, לסייע לקייט, זו ששלחה את ההודעה.

להמשיך לקרוא

Share

מעבר – רייצ'ל קאסק

"היא קראה כל כך הרבה ספרים, אמרה, שהם התערבבו לה בראש. לעיתים קרובות היא מקפיצה את הילדים לבית הספר, חוזרת למיטה, מבלה שם כל היום בקריאה וקמה רק כדי לאסוף אותם. היא מסוגלת לקרוא שישה או שבעה ספרים בשבוע. לפעמים באמצע ספר היא נזכרת שכבר קראה אותו. זה בטח בגלל כמות הספרים שהיא קוראת, ובכל זאת מטריד אותה שלוקח לה כל כך הרבה זמן לקלוט את זה. .." (עמ' 150)

כמעט כמוני …

זאת אומרת – לא שישה או שבעה בשבוע, אחד או שניים, לעתים נדירות – שלושה, ואין לי ילדים שצריך לקחת לבית הספר, לעומת זאת יש לי עבודה ה"גוזלת" זמן קריאה יקר; אבל גם אני נתקלתי כבר בספר שרק באמצעו נזכרתי שכבר קראתיו בעבר. גם אני "מגששת" בזכרוני אחר שם איזה ספר שיש לי "תמונות" ברורות ממנו, רק שמו ונושאו ומחברו פרחו מזכרוני.

אבל את רייצ'ל קאסק, משפגשתי בה פעם אחת, כנראה כבר לא אשכח.

גיבורת ספרה הקודם – "קווי מתאר" – היא סופרת אנגליה שנישואיה התפרקו והיא נוסעת לאתונה ללמד בקורס כתיבה יוצרת.

להמשיך לקרוא

Share

כיכרות לחם של מכשפות – או. הנרי

לקרוא ספר של או. הנרי, פירושו לשבת ב"חדר" (כך קראו אז לבית ההורים בקיבוץ), על הכורסה או הספה, מול הפיירסייד הבוער, לכרסם טוסט, עם כוס תה מהבילה ליד. קולות הגשם והרוח מבחוץ, ולהנשא למחוזות רחוקים. "אמריקה" היה המחוז הרחוק הזה, מקום שצריך דמיון מפותח מאד כדי להבין איך היא נראית, ומריחה, ונשמעת.

או. הנרי לקח אותי לשם, לאמריקה, האמיתית או המדומיינת, זו של העיר ושל הספר האמיתי, ניו יורק על עליות הגג הטחובות שבה, ערי הספר הנידחות, והאנשים, כן האנשים שלכל אחד מהם סיפור מסוים, ומספר מבריק המצליח, בכמה מלים ומשפטים, להביא את סיפורם.

היכולת המופלאה הזו, להביא בתמצית, מבלי לגרוע במאום משלמות הסיפור, את סיפורם ותולדות חייהם של גיבוריו, שאינם גנרלים או נשיאים או מנהיגים, אלא, ברובם, אנשים "רגילים" לעתים מכובדים, לרוב משולי החברה, פושעים קטנים, בעלי עסקים קטנים, בעלות בית מוצלחות יותר או פחות; היכולת הזו מייחדת את סיפוריו של או. הנרי, והופכת אותם לבני בלי גיל.

עובדה – גם מקץ (למעלה מ)ארבעים שנה, כשהגיע אלי קובץ הסיפורים הזה, ששתי אליו ואצתי לקרוא בו, וכאילו לא עברו אותן (למעלה מ)ארבעים שנה, הסיפורים הללו "שאבו" אותי אליהם אחד אחד. ואף כי זכרתי חלק מן הסיפורים, ואף כי הכרתי את ה"טוויסט" שבסופם, הקסם שבהם לא פג.

להמשיך לקרוא

Share