ארכיון תגיות: ספרות מתורגמת

נדנדת חבלי הכביסה – אחמד דני רמדאן

"לעתים נדירות אנחנו משאירים את העבר מאחורינו ומרפים ממנו ממש. לפעמים אנחנו אפילו שוכחים את העבר, אבל המשקעים שלו נותרים בתוכנו." (*)

"סביבנו יש רטטים; כמו יצירה מוזיקלית שלא נכתבה. המנגינה הנסתרת הזאת יוצרת עבורנו שגרה. כל מעשה שאנחנו עושים בחיינו הוא כמו נגיעה עדינה במיתרי כינור. אנחנו יוצרים סימפוניה של מסורות ושל מנהגים יומיומיים שמחקים את החיים; אבל אלה אינם חיים, אלא תנועה בסולם מוזיקלי." (*)

בסופו של דבר, זהו סיפור אהבה. בסופו של דבר, אם "נפשיט" ממנו את הרקע, את ההיסטוריה הפרטית של המספר, בסוף מה שנשאר הוא סיפור אהבה.

סיפור אהבה בתוך תאטרון כורסא או חדר, שכל הסיפור כולו, כמעט, מתרחש במקום אחד; ביתם של הנאהבים.

שלוש דמוית נאספו אל תוך החדר – המספר: חַכַּוַואתי, אהובו והמוות, המוות המחכה, המוות המלווה אותו, את המספר בכל אשר יימצא. והמספר מנסה לעכב את המוות מלקחת את אהובו, כמו שחרזאדה שדחתה את מותה כאשר סיפרה סיפורים. והמוות מסכים לחכות. בינתיים.

"נולדתי בדמשק, ילד בודד. עוד לפני שנולדתי אמרו שדבקה בי עין הרע." (*)

וזה הסיפור הראשון – הילד שנולד לאם שהלכה ואיבדה את שפיות דעתה, ולאב שמתישהו חדלה אהבתו לאמו, והוא הפך לנעדר נוכח. ולפני שהפך לכזה, היתה שם אהבה גדולה, ובית יפה, ונדנדה שארג לה מחבלי כביסה, ובו היו יושבים, האם ובנה, ומביטים על דמשק שפעם היתה יפה, ופעם לא היתה בה מלחמה בין אזרחיה תומכי השלטון למתנגדיו.

להמשיך לקרוא

Share

נעורים ללא אל – אדן פון הורבאט

"העובדה שהפרחחים האלה מתנגדים לכל מה שקדוש לי אינה גרועה כל כך. גרועה ממנה היא הדרך שבה הם מתנגדים לכך, כלומר: בלי להכיר את הדבר שהם מתנגדים לו. אך גרועה מכול היא העובדה שהם כלל לא מעוניינים להכיר אותו!" (עמ' 20)

דומה שהציטוט לעיל יכול להתאים גם לזמנים מאוחרים יותר מזמן הספר הזה (שאנו יודעות ויודעים מתי נכתב, ולאיזו תקופה מתייחס) וגם למקומות אחרים (גם כאן אנו יודעות ויודעים, אף אם אין הדבר מצוין במפורש בספר, באיזה מקום מתרחשים האירועים); ואף-על-פי-כן, הידיעה המוקדמת של מקום וזמן תוחמת ומכוונת את הקורא/ת במידה מסויימת.

כי נערים הם נערים, ואפשר לכוון את ידיעתם ולעשות אינדוקטרינציה למחשבתם באמצעים פשוטים למדי, בדרך כלל. ואם נוסיף לכך את המקום והזמן הנכונים, כאשר האינדוקטרינציה מכוונת לכל, מבוגרים כנערים, והדיבור פשוט, ישיר, ב(מה שנקרא כיום) סאונד-בייטס, מסרים חד ערכיים, שכל ויכוח עמם מחייב הרחבה והעמקה, כי אז נוכל להשיג חיילים בשירות המסר, והמפלגה והדוגמה (והמדינה, כמובן).

להמשיך לקרוא

Share

בתו של מלך הביצה – קארן דיון

"בילדותי לא חשבתי שמשהו לא כשורה במשפחה שלי. ככה זה אצל ילדים בדרך כלל. יהא מצבם אשר יהא, הם מתרגלים אליו. בנות להורים מתעללים מסתבכות בבגרותן עם גברים מתעללים כי לזה הן רגילות,  וזה מה שמוכר וטבעי להן, גם אם הן סולדות מנסביבות ילדותן.

אבל אני אהבתי את חיי בביצה והייתי הרוסה כשהם התפוררו. …" (עמ' 49)

אבל לא היה שום דבר רגיל או מוכר בחייה של הלנה פֵּלֶטְיֶה. עד גיל 12 כל מי שהכירה היו אביה ואמה. כל מה שהכירה על העולם שסביבה היה תוצאה של החינוך והלימוד של אביה: איך לצוד, איך לשרוד, איך לעקוב, איך לירות, איך לפשוט עורן של חיות. כל מה שהכירה על העולם בכלל היה מתוך גליונות ישנים מאד של נשיונל ג'אוגרפיק, שעותקים מהם נמצאו בבקתה בה גרו. משפחה גרעינית מבודדת מכל העולם.

מה שהלנה לא ידעה הוא שאביה חטף את אמה כשהיתה בת ארבע-עשרה, והחזיק אותה מבודדת מן העולם בבקתה בה חיו.

אבל כל אלה היו בעבר.

בהווה, הלנה שינתה את שמה, ניסתה לשים את עברה מאחוריה, אם כי לעתים הפגינה התנהגות לא כל כך מקובלת בקרב אנשי העולם ה"תרבותי", הציוויליזציה, אליה הגיעה.

להמשיך לקרוא

Share

סטוקר – לארס קפלר

דו"ח נטישה

ספר מתח טוב ראוי, קודם כל, שיהיה מותח. שלא ארצה להניח מהיד, שאבקש לסיים כל עיסוק אחר שאינו הספר, כדי שאוכל לשוב ולהתכרבל בין דפיו, עד לפתרון התעלומה.

"סטוקר" אינו ספר כזה.

נשים נרצחות באכזריות בביתן, כשקודם לכל רצח מתקבל סרטון במשטרה, ובו צילום של הנרצחת לעתיד, בביתה, מבצרה. עם קבלת הסרטון השני, ברור כבר לחוקרי המשטרה כי בזמן הקרוב יקבלו הודעה על מציאת גופה נוספת. למרות זאת, הם מנסים בחמש הדקות הללו, שבין קבלת הסרטון לרצח עצמו, לזהות היכן יתבצע הרצח. מובן שזה בלתי אפשרי.

ואלה גיבורי הספר – מרגו סילברמן, העומדת בראש החקירה מטעם המשטרה, נמצאת בחודשי הריון מתקדמים.

להמשיך לקרוא

Share

שטוּם – ג'ם לסטר

אנחת הרווחה הכללית נשמעה היום (27 בדצמבר, 2017) מקצה הארץ עד קצה: לא תהיה שביתה כללית במוסדות החינוך. לא צריך לחפש פתרון קסם לילדים, לא צריך "לגרור" אותם לעבודה, או לגייס איזה סבא או סבתא, או אפילו לקחת יום חופש כדי לבלותו עם הילדים שהמוסד החינוכי שלהם נסגר לפתע.

אבל אלה ילדים "רגילים". תארו לכם מה היה לו הילד שלכם לא היה מדבר, והיה נזקק לחיתולים עד גיל שמונה או תשע או עשר או עד בכלל. אי אפשר היה להבין מה הוא רוצה, רק אפשר היה להבין אם הוא מרוצה או לא. אם היה, כאות לכך שאינו מרוצה, דופק את הראש בקיר או מכה את עצמו, או נושך את עצמו ואחרים, או חונק. אם הוא מרוצה הוא קופץ ורץ ורוקד בהתלהבות בלתי מרוסנת. כזהו ג'ונה. אוטיסט בתפקוד נמוך.

לא, לא כריסטופר, הילד ב"המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" או וילו צ'אנס ב"החיים חלקי 7", אף לא פרופסור דון טילמן ב"פרויקט רוזי", כולם בשלבים הגבוהים של תסמונת אספרגר, אלא ילד יפה שאי אפשר כמעט להבין מה הוא רוצה. אפשר רק לנחש.

וצריך להשגיח, כל הזמן להשגיח, כל שעות הערות, אסור לעזוב לרגע, או להסיר את העיניים.

"…כל הורה טרי מקריב קורבנות – רובם בשמחה – ומחליף את מה שהוא תפס כחופש בגאווה הורית אמיתית או מדומיינת, כי זה מה שמצפים ממנו לעשות. ועד כמה שזה קשה בהתחלה, ישנה גם הידיעה הוודאית שזה ילך וייעשה קל יותר. השינה של לילה מלא תחזור, החיוכים והתגובות יגיעו, וה"א-בא" הבלתי נמנע. …" (*)

להמשיך לקרוא

Share

שנתיים, שמונה חודשים ועשרים ושמונה לילות

"…אנחנו, מצדנו, מכנים את עצמנו "אנחנו". "אנחנו" הוא היצור המספר לעצמו סיפורים כדי להבין איזה מין יצור הוא. כשהסיפורים מגיעים אלינו, הם מתנשאים מעל הזמן והמקום, מאבדים את פרטי ראשיתם אך זוכים בטהרת תמציתם. בטהרת היותם פשוט הם עצמם. …" (עמ' 174)

"כך זה הועבר אלינו כעבור אלף שנים, כהיסטוריה רווּיַת אגדות ואולי מוצפת בהן. כך אנו חושבים על זה עכשיו, כמו זיכרון מתעתע או חלום על העבר הרחוק. אם זה לא נכון, או לא נכון חלקית, אם סיפורים מומצאים השתרבבו לרשומות, מאוחר מדי לעשות משהו בנידון. זהו סיפורם של אבותינו כפי שאנו בוחרים לספר אותו, ולכן כמובן זהו גם סיפורנו. …" (עמ' 25)

אלף שנים. אלף שנים לפני כתיבת הספר הזה התחוללה מלחמה גדולה בעולם. מלחמה שנמשכה שנתיים, שמונה חודשים ועשרים ושמונה לילות. אלף לילה ועוד לילה. מלחמה בין כוחות הטוב והרע. מלחמה שבה, פרט לבני האדם, השתתפו גם יצורים מעולם אחר – הג'ינים. שדים, שיש בהם טובים ויש בהם רעים, והמלחמה בעצם היתה על השליטה בעולם, בכל העולמות, בין הג'ינים הנחשבים "טובים" לבין ה"רעים". הרעים הם העִפריתים – ארבעה מהם ביקשו לשלוט על העולם ולחלקו ביניהם (אם כי לא באמת הצליחו להחליט איך בדיוק לחלק. כן, גם בין ג'ינים יש סכסוכים טריטוריאליים).

אבל מהם ומיהם הג'ינים?

להמשיך לקרוא

Share

יער אפל – ניקול קראוס

שני סיפורים מתרחשים במקביל בספר הזה; שני סיפורים שכל המחבר ביניהם הוא הזמן ומלון אחד, מלון הילטון בתל-אביב. מלון ששניהם מתאכסנים בו, שניהם יוצאים ממנו אל הסיפור.

הוא: ג'ולס אפשטיין, יהודי, ניו יורקי, אמיד. הוריו הלכו לעולמם, מאשתו נפרד לאחר הרבה מאד שנות נישואין (להפתעת כל חבריהם), ילדיו פרחו איש איש לעיסוקיו. עולמו הולך וסוגר עליו, הולך ונגמר.

בצעד מפתיע משהו הוא פורש מעסקיו, מחלק את מרבית רכושו, וטס לישראל, כשמטרתו למצוא דרך מכובדת להנציח את הוריו.

היא: סופרת צעירה (יחסית) שמקור כתיבתה נחסם. יש לה בעל ושני ילדים. סיפורה מסופר בגוף ראשון, ככל הנראה בת דמותה של קראוס עצמה. והיא בורחת מחייה – בוחרת לטוס לישראל, להשתכן במלון הילטון שהיה לה פעם כמעט בית שני, אולי שם יוסר המחסום הזה מכתיבתה.

אפשטיין נפגש עם גופים שונים במטרה למצוא את הדרך הנאותה לנציח את זכר הוריו, למרות שזכרונותיו מהם לא לגמרי טובים או מושלמים. מכון ויצמן והקרן הקיימת לישראל, ועל הדרך – רב אחד האוסף את כל צאצאי דוד המלך (כך הוא טוען). ואחר כך הוא נודד בכל מיני מקומות, ונעלם.

היא נפגשת עם אדם אחד, פרופסור לספרות מאוניברסיטת תל אביב, שיש לו איזה עניין לסופרת הצעירה. העניין נוגע, כך מתברר בהמשך, לכתביו של קפקא, פרנץ קפקא, שנשארו בידיהן של בנותיה של המזכירה של ידידו הטוב של פרנץ קפקא, מקס ברוד, שבניגוד מוחלט לצוואתו של קפקא, לא השמיד את כתביו, אלא טרח וערך ופרסם, וכך באו לעולם כתביו המוכרים לנו, אם כי חלק מן הכתבים נותרו, כאמור ברשותן של בנותיה של אילזה הופה, המזכירה.

להמשיך לקרוא

Share

ארוחה בחורף – הוּבּר מנגָרֵלי

שלושה חיילים גרמנים במחנה נידח בפולין. מלחמת העולם השניה. מכאן שברור לנו לקורא/ת שגיבורי הספר, כל כמה שלא יישמעו אנושיים, נמצאים בצד ה-לא נכון; בצד של "הרעים".

אבל גם שם היו אנשים. בני אדם. שהיו לא רק חיילים אלא גם בנים ואבות, שפעם היתה להם עבודה, או לימודים, ועכשיו, במלחמה, הם חיילים. אולי הם לא בחרו במלחמה הזאת, אולי הם לא בחרו בשלטון הזה, אבל הם מצייתים לפקודות, לשלטון. בלי באמת להרהר אחרי אותן פקודות והוראות.

והקורא/ת כבר יודע/ת, בדיעבד, את תוצאות אותה מלחמה, ואת מחירה.

ואנחנו כאן נושאים את מורשתה כמעט ב-ד.נ.א. שלנו.

ובכן – שלושה חיילים, גרמנים, כבר לא צעירים לגמרי, לא בני 18 נלהבים אלי קרב, אלא מילואימניקים, שיש להם חיים מלאים שם בבית. ותיאוריהם, דרך זרם התודעה של המספר, הופכים אותם מ"סתם" חיילים גרמניים לבני אדם.

יום אחד בחייהם, יום אחד ממנו יכול/ה הקורא/ת להסיק ולהבין משהו מחייהם האזרחיים, מדאגותיהם, ומטיב שירותם הצבאי.

פולין. מחנה נידח. כנראה מחנה ריכוז מסוג מסוים, שבו רוצחים ביריה, מדי יום, יהודים המגיעים אליו, מגורשים מכל מיני מקומות.

להמשיך לקרוא

Share

העשב – קלוד סימון

"… ההיסטוריה אינה סדרה מקוטעת של תאריכים, בריתות וקרבות מרהיבים ומצלצלים (שכמוהן בסופו של דבר כמחלות, מגפות, שיטפונות ושאר זרעי פורענות שמתגלעים מפעם לפעם ומתרחשים בשעות, במקומות ובתאריכים מוגדרים מראש, כמו למשל מלחמות שוורים או מותו הנצחי של אדיפוס) אלא להפך, היא חסרת גבולות, לא רק מבחינת הזמן (אינה עוצרת, אינה מאטה, אינה נקטעת לעולם, נמשכת ברצף כמו סרטי קולנוע המוקרנים שוב ושוב, חוזרים ומציגים אותה עלילה מטופשת) אלא גם מבחינת התוצאות, ללא כל הבחנה בין המשתתפים, המלחמה עצמה כבר אינה נערכת – כלומר נסבלת, כלומר נישאת,  נכאבת … – רק בידי גברים שכוחם במותניהם אלא בה במידה בידי ילדים וגברות זקנות כמוה, חבושות כובע, עוטות כפפות, עשויות לבלי חת, מסוגלות לשבת ישיבה זקופה על מזוודתיהן, כאילו רק באו לביקור, שבעים שעות ויותר, בתוך קרון בהמות, באמצע השדות, בהפצצות, בתחנות רכבת גדושות המון צורח ומפגינות … כל כך הרבה אומץ ושלוות נפש – או חוסר מודעות…. לפחות את זה למדנו: שאם לסבול את ההיסטוריה (לא להשלים אִתה: לסבול אותה) משמע לעשות היסטוריה, אזי הקיום הדהוי של גברת זקנה הוא-הוא ההיסטוריה עצמה, חומר הגלם שלה…" (עמ' 28 – 29)

 הזמן – הווה; בחדר האחד שוכבת על ערש דווי מארי. בחדר השני סאבין ופייר, בעלה, אחיה הצעיר (בהרבה) של מארי; פעם היתה אחות נוספת, אוז'ני, מבוגרת יותר. אך היא כבר מתה. שתי האחיות וויתרו על חייהן, מעולם לא נישאו, לא ילדו ילדים, לא אהבו. תמיד חיו יחד, הטליאו בגדיהן כדי לחסוך בהוצאות. בכלל חסכו בהוצאות כדי שפייר, האח הקטן, שעכשיו הוא כבר לגמרי לא צעיר, יזכה להשכלה, שתפתח לו את הדרך לחיים טובים יותר מזה של אביהם, שהיה איכר אנלפבית. סאבין, אשה לא צעירה אף היא, שותה לא מעט ומלהגת לא מעט גם כן, אף אם אין איש מקשיב, מתנה באזני פייר את טענותיה בדבר בגידותיו האמיתיות או המדומות, ואין היא שועה לנסיונותיו לענות לה. ובחדר השלישי – לואיז, כלתם של סאבין ופייר, אשת בנם ז'ורז'. ז'ורז' שבחר לחזור להיות אכר, כושל למדי, יש לציין, ז'ורז' שהיא, לואיז, תוהה אם עליה להשאר עימו או לברוח עם מאהבה, משום שהקיום הזה, במקום הזה, מעיק עליה.

להמשיך לקרוא

Share

נוף גבעות חיוור – קזואו אישיגורו

"… במובנים רבים, דמה קיץ זה במאוד לאחרים. ביליתי רגעים רבים – כפי שהייתי עתידה לעשות במהלך השנים שלאחריהן – בּצְפִייה ריקה אל המראה שנשקף מחלון דירתי. בימים הבהירים יכולתילראות, הרחק מעבר לעצים שעל גדת-הנהר שמנגד, נוף גבעות חיוור שהשתרטט על פני רקע העננים. …, (עמ'99)

 אשה אחת, אֶטסוקו שמה, שפעם היתה ביפן וכיום חיה לבדה באנגליה בבית כפרי, נזכרת, במהלך ביקורה של בתה השנייה, ניקי, בקיץ אחד בנגאסאקי של אחרי המלחמה.

 מה אנחנו יודעים על נגאסאקי? בדרך כלל נזכר שמה בנשימה אחת עם הירושימה, המפורסמת יותר, משום שבה, בהירושימה הופלה פצצת האטום הראשונה. נגאסאקי שבה הופלה הפצצה השניה זכתה בפרסום פחוּת, וב"תהילה" פחותה (עד כמה שתהילה יכולה להיקשר לפצצה).

אבל מה אנחנו יודעים עליה מעבר לכך? ומה אנחנו יודעים על החיים ביפן אחרי התבוסה במלחמת העולם השנייה? כשהתברר שהקיסר אינו בן האלוהים, שהמסורות הישנות החלו להשבר או, לפחות, להסדק.

 קיץ אחד בנגאסאקי, לאחר המלחמה. אטסוקו, אשה צעירה בתחילת נישואיה, הרה ללדת את ילדה הראשון, מכבדת את בעלה ומשפחתו (חמיה האלמן מבקר אצלם ביקור ארוך ארוך), נושאת באורך רוח כל הקנטה וכל דיבור אדנותי מצד בעלה. נוהגת בנימוס מופלג בשכנותיה.

 "הזיכרון, נוכחתי, עשוי להיות בלתי מהימן לעתים; פעמים רבות הוא מושפע עד מאוד מן הנסיבות שמתוכן צמח, וללא ספק זה חל על חלק מן הזיכרונות שאני מכנסת כאן. …" (עמ' 155) להמשיך לקרוא

Share