ארכיון תגיות: ספרות מתורגמת

להתראות עכו – עלא חליחל

חמישים וארבעה ימים צרו גדודי צבא בפיקודו של נפוליאון על עכו, חמישים וארבעה ימים והעיר לא נפלה. עד היום מעוטרת חומתה של העיר בתותחים, זכר לתבוסתו של נפוליאון. זכר לנצחונה של העיר. העיר שעצרה את מסעו של קיסר צרפת לכיבוש הממלכה העות'מאנית, או חלקים ממנה.

על חמישים וארבעה הימים האלה כתב עלא חליחל בספרו זה; על כל שהתרחש בעיר, על המצור, על הפחדים, על האנשים, על המנהיג – אחמד פאשה, המכונה: אל-ג'זאר, הקצב, על שום אכזריותו ונטיתו להטיל מומים באויביו האמיתיים והמדומים. ועל יועצו היהודי – חיים פרחי, שפעם, כדי ללמד אותו לקח, או משום שנדמה היה שפגע בכבודו, או כדי שידע מה מקומו, נקר אחת מעיניו, וקטם את קצה אפו, וקצץ אחת מאוזניו. ופרחי נשאר אחר כך יועצו הקרוב ואיש סודו, והממונה על הכספים. ועל אנטואן דה פיליפו, קצין תותחנים צרפתי, בן אצולה מלוכני, ידיד נעורים של נפוליאון, שברח מצרפת משום שהתנגד לנפוליאון, בן דלת העם שמינה עצמו לקיסר, והצטרף לאנגלים, אויביה של צרפת ושל נפוליאון, ומוּנה לסייע לאל ג'זאר בהגנה על העיר מפני המתקפה המתוכננת של נפוליאון.

דרך סיפור המצור על העיר מתוודע/ת הקורא/ת להלך הרוחות בתוכה, לפחד מפני השליט, יחד עם האהבה הגדולה אליו, אהבה המוּנעת הן מאותו הפחד, הפחד מן האכזריות, הפחד מן השרירות, שרירות שבאה לידי ביטוי, למשל, בכינוס כל מפקדי הצבא הבכירים ביותר, והוקעה אקראית של כמה מהם כבוגדים שיוּצאוּ להורג; מן ההחלטות הפזיזות, מן השגעון המיוחס לו לעתים, והן מתוך הידיעה שהוא בונה העיר אחרי דאהר אל-עומר, והידיעה כי הוא המגן היחיד בפני הלא נודע שבחילופי השלטון לוּ יעלה בידו של נפוליאון לכבוש את העיר.

להמשיך לקרוא

Share

מסע הפיל – ז'וּזֶה סאראמאגוּ

"… בסופו של דבר יש להודות כי ההיסטוריה אינה רק סלקטיבית, אלא היא גם מַפלה, היא מלקטת מן החיים מה שמעניין אותה בתור חומר שמקובל בחברה כהיסטורי, ומתעלמת מכל השאר, דווקא במקום שאולי היה יכול להימצא ההסבר האמיתי של העובדות, של הדברים, של המציאות הארורה. באמת אומַר לכם, באמת אני אומֵר לכם,שכדאי יותר לחבר רומאנים, לכתוב בִּדיון, להיות בדאי.  או מאמן פילים… " (עמ' 189)

כן, כזה הוא סאראמאגו, לעתים. לוקח סיפור אמיתי מן ההיסטוריה, או מיתוס או אמונה, והופך אותם לסיפור מרתק, סיפור שיש בו עלילה, שיש בו מחשבותיהן ורגשותיהן של הנפשות הפועלות, גם אם אין לכך כל סימוכין בשום מקום אחר, סיפור שאפשר לכלול בו ביקורת חברתית על מוסדות השלטון והמלוכה, ועל מוסדות הדת, ובסופו של דבר – יש בפני הקורא/ת סיפור שהוא כולו משובב נפש. כי ככה זה סאראמאגו.

הסיפור האמיתי, כפי שמופיע על הכריכה האחורית של הספר: "מסעו של הפיל הוא עובדה היסטורית. דוֹן זוּאַוּ השלישי, מלך פורטוגל, ואשתו האוסטרית דונה קתרינה, העניקו פיל כמתנת נישואין לבן-הדוד הארכידוכס (הקיסר בעתיד) מקסימיליאן, אחרי שהחיה הענקית הנדירה, שאיש לא ראה כמותה באירופה באותה עת, כבר נמאסה עליהם." או, בהרחבה, במאמר של מרים רינגל ב"הארץ": "מקורות שונים מספרים את הסיפור בווריאציות קלות. סיפור אחד מספר שכדי להקל על בדידותו של נכדם בן החמש, הנסיך קרלוס מספרד, המלך ז'ואו השלישי מפורטוגל ואשתו, קטרינה מאוסטריה, שלחו לו פיל שיוכל לשחק אתו. החיה הצעירה נולדה ב-1539 וכנראה שהתה בשבי האורוות המלכותיות בציילון. הפיל נשלח כמתנה כדי לאשר מחדש ברית פוליטית שנערכה עם המלכים הפורטוגלים ב-1542. פמליה שכללה את הפיל, שניים משלישי המלך, שני מאמני פילים וגביר מבית המלוכה, החלה מעט אחרי 22 באוקטובר 1549 במסע רגלי מליסבון לעבר ספרד, היכן שהנסיך הקטן התגורר. הפיל עורר תדהמה רבה בחצר המלוכה הספרדית. אנשי החצר היו אובדי עצות, הם לא ידעו היכן לשכן אותו ואיך לטפל בו. הטיפול בו עלה ממון רב ובעיה נוספת היתה הקור ששרר בצפון קסטיליה. שומר הנסיך הציע להעביר את הפיל דרומה לאזורים חמים יותר. אבל במקום להעבירו דרומה הוחלט לשלוח את הפיל לדודתו של הנסיך, מריה מאוסטריה, שהתחתנה לא מכבר עם בן דודה מבית הבסבורג, הקיסר העתידי מקסימיליאן השני. שניהם שבו לווינה עם שני ילדיהם הקטנים לאחר ששימשו מושלים בספרד בין השנים 1548-1551".

להמשיך לקרוא

Share

קווי מתאר – רייצ'ל קאסק

אשה אחת, אנגליה, שחיי נישואיה הסתיימו, שהיא סופרת, נוסעת לאתונה ללמד בקורס לכתיבה יוצרת בשפה האנגלית.

".. אי אפשר, … להסביר למה הסתיימו הנישואים שלי. בין היתר, נישואים הם מערכת אמונות, סיפור, ואף שהם באים לידי ביטוי בדברים מוחשיים, הדחף המניע אותם מסתורי ביסודו. מה שהיה אמיתי, בסופו של דבר, הוא אובדן הבית, שהפך לאתר גיאוגרפי לדברים שנפקדו, וייצג, כך הנחתי, תקווה לשובם ביום מן הימים. .." (עמ' 11)

לידה במטוס יושב איש אחד, יווני, ששב לאתונה ממסעותיו, וכדרך אנשים הנקלעים יחדיו לחלל הסגור של מטוס, ושהם זרים זה לזו, שמעולם לא נפגשו, ויש להניח שלא ייפגשו בעתיד, מתפתחת ביניהם שיחה שיש בה יותר מאשר חילופין של דברי נימוסין, אלא עניינים שכל אחד נושא בלבו. משום הזרות, משום שלא ייפגשו שוב, ככל הנראה.

"אמרתי לו שאני סופרת ושאני נוסעת לאתונה לכמה ימים כדי להעביר שיעורים במסגרת קורס קיץ. כותרת הקורס היתה 'איך לכתוב'. …" (עמ' 15)

"…המון אנשים רוצים להיות סופרים, אין סיבה לחשוב שאי אפשר לקנות את זה בכסף. .." (עמ' 5)

הסופרת והמספרת (לנו, קהל הקוראים) יותר מקשיבה מאשר מדברת, או כך, לפחות, היא בוחרת לדווח, לנו הקוראות והקוראים. דרך עיניה אנו מתוודעים לשכן הזה, לסיפורי אהבותיו, נישואיו (היו לו יותר מאחד), ילדיו, משפחתו, הונו שהיה, והונו הנוכחי. ומשום שהיא יודעת לספר סיפור, הרי שדרך עיניה אפשר ממש לראות איך הוא נראה ונשמע, ובכלל התרשמותה הכללית ממנו.

להמשיך לקרוא

Share

שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי – ג'ואנה קאנון

"ממש ברגע זה אנישוכבת על רצפת חדר האורחים ומחכה שימצאו אותי. מחכה שמישהו ישים לב שאני נעדרת.

עד שהם יגיעו יש לי הרבה זמן לתכנן מה אני עומדת לומר. הרבה זמן להיזכר בכל מה שקרה, ממש מההתחלה, ולהפוך את הדברים למשהו מובן." (*)

"בחייו של כל אדם יש סוד, משהו שהוא לא מדבר עליו. לכל אחד יש מילים שהוא שומר לעצמו. הדבר החשוב הוא מה עושים עם הסודות. האם גוררים אותם מאחור לתמיד, כמו מזוודה כבדה? או שמוצאים מישהו לספר לו?" (*)

פלורנס קלייבורן, אשה בת שמונים, דיירת בדיור מוגן (פעם קראו לזה "בית אבות"), בשם צ'רי טרי. בשלבים המוקדמים של דמנציה. היא עוד זוכרת, רוב הזמן, אבל מתחילה לשכוח.

התקופה האחרונה אינה קלה לה במיוחד. היא מודעת לשיכחה הפוקדת אותה. מיס אמברוז, המנהלת את צ'רי טרי (יש מעליה מנהלת נוספת, אבל היא פחות נוכחת בחיי הדיירות והדיירים) אמרה לה שהיא נמצאת בתקופת מבחן, שבסופה יוחלט אם תוכל להשאר בצ'רי טרי, שהוא דיור מוגן לדיירים עצמאיים, או תצטרך לעבור לגרינבנק, שגם הוא דיור מוגן, אך לאנשים הזקוקים לטיפול והשגחה מתמידים, תשושי גוף או תשושי נפש. היא לא רוצה לעבור לשם. היא מפחדת מן המעבר. היא יודעת ששם הוא המקום האחרון.

פעם כבר החליטו בשבילה שהיא צריכה לעבור. לעבור מהבית שלה, לדיור המוגן. שם תהיה תחת השגחה, שם תטופל.

להמשיך לקרוא

Share

שנה של מחשבות מופלאות – ג'ואן דידיון

"לפני תשעה חודשים וחמישה ימים, ב- 30 בדצמבר 2003, בערך בתשע בערב, זמן קצר אחרי שהתיישבתי עם בעלי, ג'ון גרגורי דאן, לאכול ארוחת ערב ליד השולחן שבחדר המגורים של דירתנו בניו-יורק, עבר כנראה ג'ון אירוע כלילי מסיבי פתאומי שגרם למותו. בתנו היחידה, קווינטנה, שכבה בחמשת הלילות שקדמו לכך חסרת הכרה ביחידה לטיפול נמרץ..  . מה שנראה כשפעת דצמבר שהיתה חמורה דיה כדי להבהיל את קווינטנה לחדר מיון בבוקר חג המולד, התפתח לדלקת ריאות והלם זיהומי. בספר הזה אני מנסה למצוא היגיון בתקופה שבאה לאחר מכן, …" (עמ' 10)

ג'ון דידיון היתה נשואה לג'ון גרגורי דאן ארבעים שנה. במהלך ארבעים השנים הללו, למעט תקופות קצרות מאד לא נפרדו. שניהם כתבו ועבדו בביתם, כל אחד בחדר העבודה שלו / שלה, והעבירו אחד לשניה לסקירה ולחוות דעת. יחד כתבו מספר תסריטים ועבדו על פרוייקטים נוספים. מין סימביוזה מופלאה בין שני אנשים שהמלה הכתובה היא לחם חוקם, ויש להם זה את זו, ויש להם ילדה משותפת, וחברים וחיים מלאי עניין, ופתאום הכל מתהפך. הכל נפסק בבת אחת.

"את מתיישבת לארוחת הערב והחיים כפי שאת מכירה אותם מסתיימים." (עמ' 56 ובעוד מקומות לאורך הספר.)

להמשיך לקרוא

Share

שמונה הרים – פאולו קונייטי

"היתה לאבי דרך הליכה משלו בהרים. הוא לא נטה לשקוע בהרהורים, כל כולו היה נחישות ויוהרה. הוא טיפס בלי לשמור כוחות, תמיד התחרה במישהו או במשהו, ובמקומות שנראה לו שהשביל ארוך – חתך בקו התלול ביותר. בחברתו אסור היה לעצור, אסור היה להשתהות בגלל רעב, עייפות או קור, אבל מותר היה לשיר שיר יפה, בייחוד בעת סערה או ערפל כבד. ולשגר יללות שיצנחו מטה אל שדות השלג." (עמ' 7)

כמו ב-"נחלה" של רוזינה ליפי, כמו ב-"יערות אפלים" של קורינה ביי, לסיפור בספר אין הרבה משמעות; אלא רק, ובעיקר, למסגרת, לנוף, לטבע, לסביבה, ולמה שקורה בתוכם. ההרים, השלג, היובלים, הבקעים, השבילים, הבקתות הנטושות ואלה שעדיין לא, כל אלה – הם הם הסיפור עצמו.

פייטרו, המספר, בן יחיד לשני הוריו, שהיגרו מן הכפר אל העיר, ולא כל כך מצאו שם מנוחה, אבל החיים והעבודה הכריחו אותם לשהות שם, לכן קבעו להם מקום חופשה קבוע בכפר אחד, די נידח, גרָנָה שבאזור פידמונט, בה שכרו בית מדי שנה, והיו שוהים בו, האם והבן כל הקיץ, והאב חלק מן הזמן ובסופי השבוע.

".. הוא היה רגשני, סמכותי ולא סובלני, והיא הייתה חזקה, רגועה ומכילה. הדרך הבטוחה הייתה לגלם תמיד את אותו תפקיד בידיעה שהצד האחר יגלם את תפקידו: לא היו ביניהם ויכוחים אמיתיים, אלא רק דקלומים שסופם היה תמיד ידוע מראש, ואני הייתי כלוא עימם באותו כלוב. .." (עמ' 68 – 69)

להמשיך לקרוא

Share

אחותו של צייד המכשפות – בת' אנדרדאון

רומן הסטורי יש לו כמה דרכים להיכתב; יכול/ה הסופר/ת לקחת דמות אמיתית, שהתיעוד בגינה מועט, ו"למלא" את החסר בידע שלנו אודותיה, בבדיון מוחלט (אך הגיוני). כך למשל נהגה מרגרט אטווד ב"לטענת גרייס", או אנה אנקוויסט ב"השיבה הביתה". אפשר גם לכתוב על אנשים בדיוניים המסתובבים בקרבתם של אנשים אמיתיים וידועים, שספרי ההסטוריה מלאים בהם, כמו שעשה קן פולט ב"עמוד האש", ואז ההסטוריה מהווה רקע לסיפור עצמו. אפשר גם לברוא דמויות בדיוניות ו"לעטוף" אותן בתקופה הסטורית, ודרך חייהן לתאר את אורח החיים באותה תקופה, כמו שעשתה אמה דונהיו ב"הפלא של אנה". דומה כי בת' אנדרדאון עשתה משהו שבין האופציה הראשונה לאחרונה – בחירת דמות אמיתית ו"עטיפתה" בדמויות נוספות ובסיפור עצמו.

"…(מת'יו) הופקינס, שכינה עצמו ה- Witchfinder General, והיה אחראי למשפטי המכשפות הקטלניים ביותר באנגליה בשנים 1644 – 1647, שבהם קיפחו את חייהם כמאה בני אדם. …"(בתוך: אחרית דבר מאת ד"ר שי פררו*)

להמשיך לקרוא

Share

הירחים של יופיטר – אליס מנרו

"עכשיו אינני מאמינה עוד שסודות של אנשים הם מוגדרים ונוחים להיאמר, או שרגשותיהם מפותחים דיים וקלים לזיהוי. אני לא מאמינה בזה. עכשיו אני יכולה רק לומר שאחיותיו של אבי קירצפו את הרצפות בחומר חיטוי, הן אלמו אלומות וחלבו את הפרות ביד. … בנות הדודות של אמי התנהגו בדרך אחרת; הן התלבשו יפה וצילמו זו את זו; הן טיילו בעולם. לא משנה איך התנהגו, הן כולן מתת. אני נושאת בתוכי משהו מהן. .." (עמ' 47)

מה נשאר אתנו מילדותנו, כשבגרנו, אם הבית שחיינו בו כבר לא קיים, או נמכר לאנשים אחרים, אם הסביבה כולה שינתה פניה? מה נשאר לנו ממשפחתנו, אחרי שכל "המבוגרים" של פעם הלכו לעולמם? רק זכרונות. לעתים יהיה זה קרוב או קרובת משפחה, שפעם, כשהיינו ילדים, הקסימו אותנו בכל מיני דרכים – בלבוש אקסצנטרי במיוחד, במשחקים ששיחקו איתנו, בהתנהגות שכשבגרנו כבר נראתה לנו קצת ילדותית, או המונית. עד שלעתים התנשאנו מעליהם, כאילו היו פחות טובים מאיתנו. כזוהי, קצת המספרת ב"צ'אדֶלים ופלֶמינגים" הסיפור הראשון, בספר, המחולקת למשפחת האם – הצ'אדלים – ומשפחת האב – הפלמינגים. עם משפחת האב, אחיותיו שמעולם לא עזבו את החווה, כמעט לא היה קשר, למרות שחיו קרוב מאד, משום שלא היו ממש ניידות. בנות הדוד של האם, שהיו כאחיותיה כמעט, דווקא נהגו לבקר, ונחשבו כ"מי שעשו משהו בחיים".

להמשיך לקרוא

Share

נקודת שבירה – סי-ג'יי בוקס

כמה רשויות לשמירת החוק והסדר יש מסביבנו? ישנה המשטרה, והצבא, ומשמר הגבול. יש שב"כ והמוסד, ויש גם רשויות מצומצות יותר, כמו עיריות, רשות המיסים, המשרד להגנת הסביבה, ובוודאי יש עוד. לכל רשות כזו יש חיילים משלה או פקחים משלה, שלעתים משלבים זרועות בפעולות מסוימות, ולעתים נלחמים זה בזה על סמכויות, ובדרך יכולים "לדרוך" על האזרח, רק משום שאתרע מזלו להיקלע ביניהם. ושערו בנפשכם, את מספר הרשויות בארצות הברית.

ג'ו פּיקֶט, פקח ציד בוויומינג, גר בעיירה קטנה שבה כולם בערך מכירים את כולם. כולם עובדים קשה ומקווים להצליח לשלוח את ילדיהם לקולג' ולא ליפול למעגל העוני. משרה ממשלתית אולי אינה משאת נפש, אבל יש בה פרנסה מסוימת. במסגרת תפקידו הוא עוסק בניהול משאבי טבע, יחסים עם בעלי קרקעות וקהילה ואכיפת החוק. בעצם, אכיפת החוק גוזלת את מירב זמנו. אכיפת החוק בענייני ציד, כמובן.

שני סוכנים מיוחדים ברשות להגנת הסביבה שהגיעו משום מה לעיירה בה מתגורר ג'ו פיקֶט, נעלמו, ונראה כי נורו ונקברו בחלקה שיועדה לבניית בית. החלקה שייכת לבּוּץ' רובֶּרסון.  החקירה מתחילה להתנהל על ידי השריף המקומי, שנעזר, בתחילה לפחות בפיקט, אלא שמהר מאד מגיעים סוכני האף. בי. איי., מושל המדינה, המנהל האזורי של הרשות להגנת הסביבה יחד עם סוכנים נוספים:

להמשיך לקרוא

Share

ארץ קטנה – גָאֵל פָיי

"'המלחמה בין הטוטסי להוטו, זה מפני שהם לא מאותה ארץ?'

'לא, לא זה העניין, הם חיים באותן ארצות.'

'אז… הם לא מדברים אותה שפה?'

'דווקא כן, הם מדברים אותה שפה.'

'אז הם לא מאמינים באותו אל?'

'הם כן מאמינים באותו אל.'

אז.. אז למה הם נלחמים?'

'כי אין להם אותו אף.'" (עמ' 7 – 8)

מה אנחנו יודעים על אפריקה? מה אנחנו יודעים על רואנדה? מה אנחנו יודעים על בורונדי? מה שלמדנו בשיעורי הגאוגרפיה נשכח ברובו. המורים להיסטוריה לא הקדישו יותר מדי זמן ליבשת השחורה, אלא בהקשרים של אירופה ואמריקה, כי כך הכתיבו ספרי הלימוד. אפריקה היתה (ועודנה?) החצר האחורית של העולם המערבי. ההיסטוריה שלה קרובה, קרובה מאד, לעתים נכתבת בזמן הווה. אנחנו קוראות את ההיסטוריה של אפריקה בעיתונים.

זהו סיפור התבגרותו של נער אחד, בן תערובת. אביו צרפתי שהגיע לרואנדה ונישא לאמו, בת המקום משבט הטוטסי, ובגבור המתח הפנימי בין הוטו לטוטסי, גלו מארצם אל הארץ השכנה – בורונדי, ועברו להתגורר בשכונה של זרים ודיפלומטים.

בבורונדי היו זרים, אבל לא לגמרי. אבל הגעגועים היו תמיד אל המולדת, אל רואנדה.

להמשיך לקרוא

Share