ארכיון תגיות: ספרות מתורגמת

כיכרות לחם של מכשפות – או. הנרי

לקרוא ספר של או. הנרי, פירושו לשבת ב"חדר" (כך קראו אז לבית ההורים בקיבוץ), על הכורסה או הספה, מול הפיירסייד הבוער, לכרסם טוסט, עם כוס תה מהבילה ליד. קולות הגשם והרוח מבחוץ, ולהנשא למחוזות רחוקים. "אמריקה" היה המחוז הרחוק הזה, מקום שצריך דמיון מפותח מאד כדי להבין איך היא נראית, ומריחה, ונשמעת.

או. הנרי לקח אותי לשם, לאמריקה, האמיתית או המדומיינת, זו של העיר ושל הספר האמיתי, ניו יורק על עליות הגג הטחובות שבה, ערי הספר הנידחות, והאנשים, כן האנשים שלכל אחד מהם סיפור מסוים, ומספר מבריק המצליח, בכמה מלים ומשפטים, להביא את סיפורם.

היכולת המופלאה הזו, להביא בתמצית, מבלי לגרוע במאום משלמות הסיפור, את סיפורם ותולדות חייהם של גיבוריו, שאינם גנרלים או נשיאים או מנהיגים, אלא, ברובם, אנשים "רגילים" לעתים מכובדים, לרוב משולי החברה, פושעים קטנים, בעלי עסקים קטנים, בעלות בית מוצלחות יותר או פחות; היכולת הזו מייחדת את סיפוריו של או. הנרי, והופכת אותם לבני בלי גיל.

עובדה – גם מקץ (למעלה מ)ארבעים שנה, כשהגיע אלי קובץ הסיפורים הזה, ששתי אליו ואצתי לקרוא בו, וכאילו לא עברו אותן (למעלה מ)ארבעים שנה, הסיפורים הללו "שאבו" אותי אליהם אחד אחד. ואף כי זכרתי חלק מן הסיפורים, ואף כי הכרתי את ה"טוויסט" שבסופם, הקסם שבהם לא פג.

להמשיך לקרוא

Share

אחכה לך במוזיאון – אן יאנגסון

פרופסור פ"ו גלוב (היה כזה באמת) משיב לחבורת תלמידות צעירות שפנו אליו בקשר לתגליות ארכיאולוגיות חדשות, אי אז בשנות הששים של המאה הקודמת, ומקדיש להן ולבתו את ספרו העוסק בתגליות שבביצות דנמרק.

נערה אחת מהן, טינה הופגוד, פונה אליו, למעלה ממחצית המאה לאחר מכן, והיא כבר אינה נערה כלל, במכתב, ובו היא מזכירה את ההקדשה הזו, מספרת שהיא וחברתה הטובה ביקשו תמיד לנסוע יום אחד מאנגליה, מקום מושבן, לדנמרק, כדי לצפות באחת התגליות החשובות – האיש מטולון (גופה של אדם שחי במאה הרביעית לפנה"ס), אלא שמעולם לא נמצאה ההזדמנות לנסיעה שכזו, כל אחת מהן חיה את חייה, עד שאותה חברה הלכה לעולמה, ועתה נותרה טינה לבדה עם אותה חלום חיים שלא יצא אל הפועל, ועם הרבה מחשבות סביב אי הגשמת החלום הזה, ובכלל – מין משבר אמצע החיים שכזה שתוקף אותה, והיא מרגישה שהיא מוכרחה להעלות את מחשבותיה על הכתב, ומאחר שהחלום שלא התגשם נוגע לאיש מטולון, הרי היא ממענת את המכתב לאותו פרופסור גלוב.

"החיים פשוט ממשיכים להם מיום ליום והרגע המסוים הזה לא מגיע אף פעם." (*)

אנדרס לארסן, האוצר במוזיאון המדובר, משיב לה, אף הוא במכתב, מספר לה כי הפרופסור מת, ומשיב לכל מיני עניינים שהעלתה במכתבה.

המכתבים, אגב, נכתבים כולם על נייר ונשלחים בדואר אמיתי (למרות קיומו של דואר אלקטרוני).

להמשיך לקרוא

Share

פָּצ'ינקו – מין ג'ין לי

אלמלא הספר הזה כנראה היתה ההיסטוריה של הכיבוש / סיפוח היפני בקוריאה נשאר עלום בשבילי; שיעורי ההיסטוריה בבית הספר לא הגיעו עד המזרח הרחוק, וכל מה שלא נגע ליהודים ויהדות די נדחק הצידה. קוריאה ויפן לא ממש נגעו בהיסטוריה היהודית, אז לא באמת היה צורך שנלמד.

וטוב שנכתב הספר הזה וטוב שתורגם, וטוב שקראתיו, כי אלמלא עשיתי כן, לא הייתי אצה להשלים, ולו במעט את הידע שלי על הכיבוש / סיפוח היפני, ולוּ רק כדי להבין טוב יותר את הספר הזה.

הספר סוקר את תולדותיה של משפחה אחת, קוריאנית, תחת הכיבוש היפני, ובהמשך, הגירתם של הדורות הבאים ליפן, שם המשיכו להחשב כנחותים, כמיעוט שאין "להתערבב" בו, שרצוי לא להעסיקו, שחשוד בהתנהגות לא נאותה.

האנשים הפשוטים, אלה שחיו בכפר דייגים קטן, גיבורי הספר הזה, שידעו תמיד, גם בעיתות מצוקה יחסית או מוחלטת לשמור את הראש "מעל המים" לכלכל עצמם בתבונה, ולהשמר, ככל שיכלו מן הפוליטיקה הכללית.

"…'אין מה לעשות', היה אומר, 'אין מה לעשות.' בין אם סין תיכנע ובין אם תתקומם עדיין יהיה צריך לעקור את העשבים השוטים מגינת הירק, לקלוע חבלים לסנדלים ולשמור על התרנגולות המעטות מפני הגנבים שניסו את כוחם לעיתים קרובות." (עמ' 20)

להמשיך לקרוא

Share

וייט ריבר בוערת – ג'ון וֶרדון

ספר מתח טוב צריך שיהיו בו כמה וכמה אלמנטים בסיסיים, שימשכו את הקורא/ת עד תום הספר; עלילה מוצלחת, כתיבה טובה, מתח הולך ונבנה, פתרון בלתי צפוי או צפוי, אבל בנוי לעילא. ספר מתח טוב צריך להרחיק אותי מכל טרדות היום, להוות "מנוחה" בין ספרים רציניים ותובעניים, ולרתק אותי עד כי יקשה עלי להניח אותו מן היד.

"וייט ריבר בוערת" עונה על מרבית הסעיפים, ואם המחבר לוקה לעתים בהגזמות, או באיזה חוסר קוהרנטיות – יסולח לו, זה רק ספר מתח.

דייב גרני, ששמחתי לגלות שכבר פגשתי בו בספר אחר משל ג'ון ורדון – "פיטר פן חייב למות" הוא גיבור הספר הזה. ורדון, כמו לא מעט סופרי מתח (ולא רק) מן השנים האחרונות, כותב, כך הסתבר לי, סדרת ספרים שבכולם מככב אותו גיבור, ועלילותיו האישיות מתמשכות מספר לספר. אפשר לקרוא כל ספר בנפרד, והנאת הקריאה לא תיפגם, ואפשר לקרוא את כולם האחד אחרי השני, ואפילו לפי סדר הוצאתם, ולעקוב אחרי עוללות הגיבור.

ובכן – דייב גרני זה, שכבר פרש מכל עיסוקיו כשוטר (פעם היה השוטר המהולל והמעוטר ביותר בעיר ניו יורק), ומבקש לטפח את גנו ואת תחביביו,  נקרא על ידי פרקליט המחוז לסייע לו בחקירת רצח שוטר במהלך הפגנות שנערכו בעיר וייט ריבר הסמוכה במלאת שנה למותו של אדם שחור בידי שוטר לבן.

דייב גרני ומדלן, אשתו, בחרו להתנתק למדי מן העולם שמסביבם, להתרכז בחייהם, ולא להיות "מחוברים" לקורה בסביבה הקרובה, ובעולם. "… הם החזיקה בדעה ש"חדשות" הוא לעיתים קרובות מונח המלכד בתוכו מחלוקות יזומות, חצאי-אמיתות שטחיות ואירועים שאין להם עליהם כל השפעה. .." (עמ' 24)

להמשיך לקרוא

Share

העיר העשרים ושבע – ג'ונתן פראנזן

בשנת 2001 יצא לאור ספרו של ג'ונתן פראנזן "התיקונים", וזכה לכל מיני פרסים יוקרתיים, וגם לבחירתו כ"ספר החודש" של אופרה ווינפרי. זכיה שיש לה משמעות כלכלית לא קטנה, משום שהטבעת "ספר החודש של אופרה" על גבי ספר, הופכת אותו לרב-מכר כמעט באופן מיידי.

אלא שפראנזן סירב להתארח בתוכניתה של ווינפרי, ובכך זכה לפרסום רב אף יותר, ולהתעניינות שחרגה מגבולות אמריקה, והגיעה אף לכאן. וכך זכינו אף אנו להכיר (ולהוקיר) את כתיבתו המרתקת, המקיפה, היורדת לפרטי פרטים, של פראנזן. "התיקונים" יצא לאור בהוצאת עם-עובד בשנת 2003.

הסקנדל הקטן משך כבר אז את תשומת לבי, ומשום כך מיהרתי לקרוא בספר ההוא. קראתי ונשביתי בקסמיו של פראנזן.

אחר כך, כשיצאו לאור, אצתי לקרוא את "חירות" ואת "טוהר", שני הרומנים הבאים בתור שלו (עדיין מחכה לי ספר המסות שלו  "איך להיות לבד"), ומובן שכשיצא הספר הזה לאור "העיר העשרים ושבע", הרומן הראשון של פראנזן (שיצא לאור כבר ב- 1988), פיניתי לי זמן איכות כדי לקראו.

ולא התאכזבתי. זאת אומרת, כמעט. ברומן הראשון הזה מתגלה כבר יכולת הכתיבה הפנומנלית של פראנזן לספר סיפור באופן מרתק, כזה שכלל לא רוצים להניח את הספר מן היד, ולהכביר פרטים ופרטי פרטים על האנשים והנשים, הגיבורות והגיבורים הראשיים, והמשניים, ההיסטוריה של כל אחד, והיחסים ביניהם, והסביבה, אף היא מקומה לא נפקד.

להמשיך לקרוא

Share

שלוש דקות – אנדרס רוסלנד וביורג הלסטרום

ספרי מתח ב"המשכים" יכולים להיות דבר מעצבן למדי; הנה סגרת ספר, נפתרה התעלומה, אבל יש איזושהי תעלומה נמשכת, שלא נפתרה, ואז יש צורך לקרוא את הספר הבא בסדרה. או, לחילופין, אם התגלגל לידיך הספר השני או השלישי, ופתאום נדמה לך שמשהו חסר, איזו פיסת אינפורמציה שניתנה בספר הקודם, ולך זה חסר.

ויש גם ספרי מתח ב"המשכים" שאפשר לקרוא כל אחד בפני עצמו, התעלומה נפתרת, יש "סגירה" לסיפור; (ברור שהגיבורים, אלה שנשארו בחיים כמובן, ממשיכים בחייהם, אבל לא צריך להמשיך עם סימני השאלה של "מה קרה אחר כך?"), ואם יש אי אלה איזכורים לעבר, הם לא מחייבים קריאת הספר הקודם בסדרה, כי חשיבותם משנית.

"שלוש דקות" נמנה על הסוג השני. אמנם בספרים הקודמים של המחברים רוסלנד והסלטרום, "שלוש שניות" ו"תא 21" (שהוא מומלץ מאד, בלי שום קשר ל"סדרה), ישנם רמזים מטרימים לספר הזה, אבל אין חובה לקראם לפני הקריאה בו, משום שתרומתם להבנת העלילה והדמויות משנית לגמרי.

הספר הזה "שלוש דקות" עוסק בפייט הופמן, שנחשב בשבדיה עבריין מת, ובעצם  הוא "מודיע" הן של משטרת שבדיה והן של הסוכנות למלחמה בסמים האמריקאית, "שתול" עמוק עמוק בתוככי אחת הקבוצות בקרטל הסמים בקולומביה. במעמדו בקרטל הוא האדם המקורב ביותר לאחד מראשי הקבוצות, ומתלווה אליו לכל מקום. כך הוא עד הן לפעולות הקשורות בסחר וייצוא סמים לארצות המערב, ויכול לדווח עליהן, וכן לכל מה שקורה בין ראש אותה קבוצה, לכפופים לו, ולאלה שיש לו יחסי מסחר אתם.

להמשיך לקרוא

Share

ציפורי גשם – קלריסה גוּנְאווָן

בסוף הספר נשארתי די מהורהרת ומרוחקת, ובעיקר תוהה. מצד אחד לא הצלחתי לגמרי להתחבר לספר, לעלילה, לדמויות, ומצד שני, לגמרי היה קשה להניח אותו מן היד.

ספרים מארצות רחוקות פותחים לפנינו צוהר להצצה לעולמות לא מוכרים. מי שלא חיו ביפן, ואפילו לא ביקרו בה, יכולים להבין טפח מן התרבות דרך הספרים הנכתבים בהן.

את יפן פגשתי, פעם, בספר "רקמת סתיו", ב "נוף גבעות חיוור" של אישיגורו ואצל מורקמי ב"יער נורבגי".

שני הראשונים הילכו עלי קסם. האחרון קצת פחות. אולי משום שהיו מעוגנים בתקופת זמן מוקדמת יותר, כשקודים מסויימים היו תקפים יותר מאשר בתקופה המודרנית.

אף הספר הזה – "ציפורי גשם" עניינו אנשים החיים בסופה של המאה העשרים, עם צורות וקודים של התנהגות הקרובים יותר לאלה המוכרים לי במערב. אולי משום כך פג קצת הקסם.

להמשיך לקרוא

Share

קְרֵס – מאריסה מאייר

כמו שני הספרים הקודמים בסדרת "תולדות הלבנה" גם הספר הזה מסתיים בסוף פתוח, למרבה האכזבה (מצד הקורא/ת) ולמרבה השמחה מצד הסופרת / המשווקים/ המו"לים וכו', כי מי לא ירצה לדעת "מה קרה אחר כך?".

מצד שני, גם זה, כמו שני קודמיו, מהפך דפים, נחמד, מרתק, נבלע במהירות וכיף גדול להעביר איתו זמן בין ספרים "רציניים", מין הפוגה שכזאת.

אם בספר הראשון "סינדר" נערה צעירה בחלקה בת אנוש, בחלקה בנויה מחלקים אלקטרוניים שנועדו להחליף איברים שנפגעו פעם, המייצגת את סינדרלה מאגדות הילדים (בת חורגת למשפחה, האב מת, האם החורגת שונאת אותה, שתי אחיות חורגות, תחרות על לב הנסיך וכו') ובספר השני "סקרלט", פגשנו את תואמת כיפה אדומה והזאבים (והסבתא, בספר השלישי "קרס" אנו פוגשים מישהי המזכירה עד מאד את רפונזל, שנכלאה בטירה, וצימחה שער ארוך-ארוך, זו שעל צמתה טיפס האביר כדי להצילה.

ובכן, קרס זו נכלאה בלווין המקיף את כדור הארץ, ועוקבת עבור המלכה הרעה לונה, מן הירח, אחרי בני האדם, הקיבורגים (בני אנוש שיש להם חלקים אלקטרוניים, והם חסרי זכויות אזרח), ושאר הברואים על פני הכדור, וכן אחרי הספינות והתשדורות, וכל מידע שחשוב למלכה לדעת.

להמשיך לקרוא

Share

ולא נותר אף אחד – אגתה כריסטי

עשרה חיילים קטנים אכלו במסבאה,

אחד פתאום נחנק, ונותרו תשעה.

תשעה חיילים קטנים שקעו אז בשינה,

אחד לא קם בבוקר, ונותרו שמונה.

שמונה חיילים קטנים יוצאים לנסיעה,

אחד נשאר בדבון, ונותרו שבעה.

שבעה חיילים קטנים חותרים בול עץ ישר,

אחד נחתך לו בעצמו,ונותרו שישה.

שישה חיילים קטנים רוצים דבש, בבקשה,

אחד עקצה דבורה, נותרו רק חמישה.

חמישה חיילים קטנים חבשו את הפאה,

אחד הלך לבית משפט, נותרו רק ארבעה.

ארבעה חיילים קטנים יצאו לשוט אי-שם,

אחד, נדמה, טבע בים, ונותרו שלושה.

שלושה חיילים קטנים בגן חיות בינתיים,

אחד נתקל בדוב ונותרו רק שניים.

שני חיילים קטנים ביום חופשי מיוחד,

אחד נשרף בשמש, נותר חייל אחד.

חייל קטן אחד נשאר כל כך לבד,

תלה עצמו על עץ, ולא נותר אף אחד.

 לספר הזה היה פעם שם אחר, עשרה כושים קטנים, והשיר היה כמובן אחר, אלא שמסיבות תקינות פוליטית שונה השם, בתחילה לעשרה אינדיאנים קטנים ולאחר מכן ל"ולא נותר אף אחד", אבל הסיפור נותר אותו סיפור.   להמשיך לקרוא

Share

לא תוכל לחזור הביתה – תומס וולף

הסיפור עצמו קצר למדי. אם ממש נרצה אפשר להציגו בכמה פסקאות ותו לא. סופר צעיר, אמריקאי, מוציא לאור את ספרו הראשון, רגע לפני המשבר הכלכלי הגדול של 1929. ספר המבוסס על חייו בעיירה מרוחקת וקרתנית. במהלך כתיבת הספר השני והוצאתו לאור, נוסע לאנגליה, ולאחר מכן לגרמניה, בכל אחת מהן שוהה תקופת מה, וכך נהיה עד לתקופה שקדמה למלחמת העולם השניה, אחר כך חוזר לאמריקה.

ממש כמו חייו של תומס וולף, אם נעיין באחרית הדבר המצוינת של עודד וולקשטיין הספר הזה – ספרו השלישי במספר של וולף – שיצא לאור אחרי מותו, מתאר את שלבי ההוצאה לאור של שני ספריו הקודמים, כולל תיאורים של אירועים שונים בהם נכח, ואנשים שונים איתם נפגש, ממש כמו גיבור ספרו: ג'ורג' וֶבֶּר.

ואולי אפשר היה לקרוא את תולדות חייו של וולף כדי להכיר את כל הסיפור…

אלא שמעבר לסיפור, מעבר לאנשים ולאירועים, יש כאן תיאור מונומנטלי של חיים, של תקופה, ירידה לדקויות ולפרטי פרטים המאפשרים לקורא/ת לטעום, להריח, להבין, לדעת, לראות ממש כאילו הי(ת)ה שם בתחילת המאה העשרים.

החלק הראשון – תיאורה של ניו יורק ערב המשבר הכלכלי הגדול ב- 1929, דרך סיפור מסיבה הנערכת בביתה של המאהבת של הסופר ובעלה, מסיבה אליה מוזמנים אנשי ונשות החברה הגבוהה של העיר, מסיבה שכמויות המזון שבה, הפאר, ההדר, הדקדנס בעצם, כאילו כדי להצביע על המפולת הבלתי נמנעת.

להמשיך לקרוא

Share