ארכיון תגיות: ספרות מתורגמת

האישה בתא מספר 10 – רות וייר

כוכבת אינסטגרם מאוסטרליה מתה על ספינה של מיליארדר ביוון  כך בישרו הכותרות בעתונים אך לפני שבוע

היעלמות העיתונאית בצוללת: הממציא הדני פיטר מדסן הואשם ברצח כותרות מחודש ינואר השנה, שסיפרו את סיפורה של עיתונאית שבחודש אוגוסט 2017, עלתה על צוללת של ממציא, איש עסקים דני,כדי לראיין אותו. היא נרצחה והצוללת טובעה כדי להעלים את גופתה ואת הראיות לרצח.

"הֶארינְגֶיי אֶקו, יום שבת 26 בספטמבר. תיירת לונדונית נעדרת מספינת שיט נורבגית" (עמ' 140)

"חדשות הבי-בי-סי, יום שני, 28 בספטמבר. האישה הבריטית הנעדרת, לורה בלקלולק – גופה נמצאה על ידי דייגים דנים." (עמ' 169)

קשה כבר לדעת האם המציאות מחקה את הספרות או להיפך, הספרות נותנת רעינות למציאות.

לו, לורה בלקלוק, עיתונאית כתבת במגזין טיולים עלתה על ה"אורורה בוראליס", ספינת טיולים למאיון העליון, במסע ההשקה לעיתונאים ומקורבים במיוחד; מסע שיועד לקדם, בהמשך, את מכירות הסיורים בספינה לאלה החושקים בכך, ויכולים להרשות לעצמם, כמובן.

להמשיך לקרוא

Share

האוהד – וייט תאן נוון

".. אילו היתה ספינת ההיסטוריה מפליגה בנתיב שונה, אילו נעשיתי רואה חשבון, אילו התאהבתי באישה הנכונה, אילו הייתי אוהב מוסרי יותר, אילו היתה אמי פחות אימא, אילו היה אבי הולך להציל נפשות באלג'יריה ולא כאן, … אילו שכחנו את טינתנו, אילו שכחנו את נקמתנו, אילו הבנו שכולנו בובות במשחקו של אחר, אילו לא יצאנו להילחם זה בזה, אילו לא היו כמה מאיתנו מכנים את עצמם לאומנים או קומוניסטים, או קפיטליסטים או ריאליסטים.. אילו לא היו האמריקאים באים להציל אותנו מעצמנו,.. אילו לא היו הסובייטים מכנים את עצמם חברינו לדרך.." (עמ' 367)

"…לא בחרנו להיות מושפלים בידי הצרפתים, לא ביקשנו שיחלקו אותנו לשילוש הלא-קדוש של צפון, מרכז ודרום, שימסרו אותנו לידי המעצמות הגדולות של הקפיטליזם והקומוניזם לצורך ביתור נוסף, שיכפו עלינו למלא תפקיד במלחמה הקרה, משחק שחמט שנערך בחדרים ממוזגים בידי גברים לבנים לובשי חליפות וענובי שקרים. …" (עמ' 375)

בימי נעורי נחלק העולם לאדום וכחול; מפות העולם צוירו בשני צבעים – אדום לאזור בהשפעה סובייטית, כחול לאזור בהשפעה אמריקאית. מרבית המלחמות שהתנהלו אז, התנהלו כדי להגביר את ההשפעה הסובייטית או האמריקאית, לפי הצורך. המלחמה בויטנאם, בין דרומה (בהשפעה מערבית) לבין צפונה (השפעה סובייטית) היוותה רקע תרבותי וקצת אידאולוגי לשנות הששים והשבעים של המאה הקודמת; המוזיקה, הסרטים, החדשות מעבר לאוקיינוס, המשברים, הכל סבב סביב המאבקים הכחולים-אדומים, ובדגש על מלחמת ויטנאם.

מפת העולם בתקופת המלחמה הקרה

כמה סרטים ראינו על המלחמה הזו – "צייד הצבאים", "אפוקליפסה עכשיו", "הכומתות הירוקות", "בוקר טוב וייטנאם", "השיבה הביתה" ועוד ועוד; בכולם עלו חיילים אמריקאים על מטוסי תובלה, נחתו באזור הג'ונגלים, בוססו בבוץ, עלו על מטעני צד, נפצעו, נהרגו או לא, ושבו לארצם, אלה שנשארו בחיים, עם זכרונות טראומטיים לכל החיים. אמריקה הפסידה, ברית המועצות ניצחה.

להמשיך לקרוא

Share

הרשת של אליס – קייט קווין

אליס דובואה, ששמה האמיתי היה לואיז דה בטיניי, היתה אשה אמיתית. אשה שעמדה בראש אחת מרשתות הריגול כנגד הגרמנים בזמן מלחמת העולם הראשונה. הסיפור (האמיתי) שלה הוא כל כך מופלא וכל כך לא יאמן, ובעצם כמעט נשכח (עובדה שלא תיאמן בפני עצמה). היכולת המופלאה לתמרן בין מקומות ומחסומים, לאסוף מידע ולהעבירו, לנהל, לתמוך, כל אלה באשה אחת שפעם היתה אומנת, ואחר כך נחשבה למלכת המרגלים. וטוב עשתה קייט קווין שגאלה אותה מתהום השכחה.

שתי גיבורות לספר הזה – הרשת של אליס – שתיהן דמיוניות, וחברו לדמויות אמיתיות, כדי להציג את סיפורן. איב, אוולין גרדינר, אנגליה, פעם חברה ברשת של אליס, נערה צעירה שגויסה לרגל אחרי הגרמנים והוצבה בעיר ליל, שם אספה מידע חשוב בחשאי, תוך שהיא עובדת במסעדה של משתף פעולה (אף הוא דמות דמיונית שנארגה מדמויותיהם של משתפי פעולה אמיתיים), מסעדה ששירתה את כוח הכיבוש הגרמני. סיפורה נפרש בפרקים הזוגיים, בשנות המלחמה.

שארלוט, צ'ארלי סנט קְלֶר, נערת קולג' אמריקנית, נוסעת עם אמה, ילידת צרפת ליבשת, כדי להפטר מה"בעיה" – הריון מחוץ לנישואין. השנה 1947, קצת אחרי מלחמת העולם השניה. אירופה מתאוששת לאיטה. הן היו בדרך לשוויץ, לקליניקה המתמחה בפתרון בעיות שכאלה, ואחר כך אמורות היו להמשיך לפריז כדי לבקר משפחה וידידים, ובעיקר להסוות את סיבת הנסיעה האמיתית, כדי למנוע שערוריה, כמובן. בדרך עצרו באנגליה, בסאותהמפטון. צ'ארלי בחרה להעלם. היה לה עניין דחוף לסדר, דחוף הרבה יותר מפתרון "הבעיה".

להמשיך לקרוא

Share

הילדים שבזמן – איאן מקיואן

ילד שמת, או ילדה שמתה, משאירים חלל עצום, כמעט אינסופי בחיי הוריהם; כאב וכמיהה, וגעגועים. מדמים לעצמם כי הכל היה חלום רע ותיכף יתעוררו, מדמים את הילד גדל, משוחחים עם הילדה הבוגרת יותר. הם נמצאים יום יום ושעה שעה במחשבותיהם.

אבל ילד שנעלם, ילדה שנחטפת, ואף אחד לא ראה או שמע, אף אחד לא יודע היכן הוא, כאילו בלעה אותה האדמה; כאן לא ממש אפשר להתאבל כי הילד עוד חי (או כך מקווים ההורים) ומשלחות חיפוש יוצאות ובאות, עד שהמשטרה חדלה לחפש, משום עניינים דחופים יותר, והתיק עובר למחלקה אחרת, ממתינים למידע מודיעיני, שלא תמיד מגיע (כמעט תמיד לא מגיע) ורק ההורים נותרים טרוּפים בדעתם, נעים בין תקווה ליאוש, מבקשים לדעת, מבקשים מנוחה, מרגוע לנפשם, מבקשים למצוא, מבקשים.. מבקשים ולא מוצאים.

סטיבן לואיס ואשתו, ג'ולי, היה להם הכל. חייהם היו מן הסוג שאנשים מן הישוב חולמים על שכאלה – הוא, סופר ילדים מצליח, היא כנרת, היה להם בית שאהבו, שהתאים בדיוק להם. חבריהם הטובים, המו"ל שלו, שהפך ברבות הימים לחבר בבית הנבחרים, חביב על ראש הממשלה, ואשתו, מדענית, היו לצידם, היוו דוגמא לאיך צריך ואיך כדאי.

והיתה להם קייט; ילדה נפלאה וחביבה, כזו שרק מתחילה לגלות את העולם. ילדה בת שלוש.

"… הוא נהג לחשוב שחייו הם הרפתקה שסופה לא ידוע, הוא נהג להעניק דברים, זה שיעשע אותו כשהלא-צפוי התרחש, יד המקרה היתה נושאת אותו הלאה. מתי כל זה נפסק?…" (עמ' 114)

וביום אחד נהפכו חייהם.

להמשיך לקרוא

Share

גן עדן וגיהינום – יוֹן קלמן סְטֶפַנסוֹן

"… יש מילים שכמוהן ככדורי רובה, אחרות הן צלילי כינור. יש שביכולתן להמס את הקרח סביב הלב, ובימים קשים מנשןא, כשאולי איננו חיים ואיננו מתים, אפשר אפילו לשגר מילים כצוותי חילוץ. עם זאת, אין די במילים, ואנחנו אובדים בשדות הבור של החיים אם אין בידינו אלא קולמוס לאחוז בו. .. " (עמ' 52)

"מלים אינן אחידות.

חלקן בהירות, אחרות כהות. אפריל, למשל, היא מילה בהירה. הימים מתחילים להתארך, אורם מפלח את החושך כמו סכין. …" (עמ' 91)

איך אפשר לתאר יופי כזה? איך אפשר לספר על ספר שהוא כולו שירה; פרוזה בשירה. משפטים מתגלגלים ופורצים ופורחים, ומחַיים בדמיון את כל שהם מספרים עליו. ספר שאין בו סיפור כמעט כלל, ובכל זאת ישנם בו סיפורים רבים רבים, ותיאור חיים לא ממש מוכרים (אלא אם כן ביקרת פעם באיסלנד, בכפרים ובעיירות הנידחים באמת). אבל היופי הזה, היופי הזה חורט בנשמה ונשאר גם אחרי שתם הספר. תם ונשלם.

וחבל. כי אפשר להמשיך ולקרוא, להמשיך ולהתענג עד אין גבול. וטוב שנגמר, כי הנפש מלאה מן היופי הזה, וצריך קצת לנוח, לנשום אוויר אחר.

ולשוב אליו פעם נוספת, בעתיד.

להמשיך לקרוא

Share

חנות הספרים – פנלופי פיצג'רלד

"ב- 1959 לא הייתה בהרדבורו שום חנות פיש-אנד-צ'יפס, לא הייתה בה מכבסה ולא היה בה קולנוע, למעט הקרנה אחת בערב פעם בשבועיים. הצורך בכל אלה הורגש היטב, אך איש לא חשב לפתוח בה חנות ספרים; ואיש לא העלה על דעתו שמרת גרין שוקלת לפתוח חנות שכזאת." (עמ' 8)

הנה כי כן, הגברת פלורנס גרין החליטה לפתוח חנות ספרים בעיירה די נידחת. הגב' גרין, אשה באמצע שנותיה, שזה מכבר התאלמנה, והחנות שבה עבדה נסגרה, החליטה לרכוש בית ישן (מאד), ומט לנפול, שיש אומרים שיש לו רוח רפאים משלו, בכל אופן, יש כל מיני תופעות בלתי מוסברות ורעשים בלתי מוסברים, בכל מיני שעות. להפוך את הבית למקום מגורים ולפתוח בו להמשיך לקרוא

Share

יום א' של המתים – אנדריאס פור

לפעמים אני בוחרת "לנוח" מעט מספרים "רציניים" יותר או פחות, ובוחרת לי אחד מספרי המתח המונחים על המדפים. לרוב איני יודעת דבר על הסופר או הספר, ובוחרת בעיקר על פי הכריכה האחורית. בדרך כלל הספרים הללו מדירים שינה מעיני, שכן קשה לי להניחם מן היד עד תוּמם.

כך עשיתי גם הפעם עם "יום א' של המתים", אלא שלא ממש היתה לי בעיה לעזבו, ולשוב אליו, עד שאכן ממש תם. ולא שלא עברו בי הרהורי עבירה, להניח אותו באמצע, או בשני שליש או אפילו בשלושה רבעים, אלא שבכל זאת, ביקשתי לדעת איך יוצא הסופר מתוך התסבוכת שרקם לעצמו.

גופה מתגלה מתחת לכנסיה נטושה באחת החוות הנטושות בכפר אחד בגרמניה. חקירת המשטרה מעלה כי הגופה שייכת לאשה שמתה בשלהי מלחמת העולם השניה, שנת 1945.

הקורא/ת היודע/ת כל (כי הסופר פותח בכך את הספר) יכול/ה כבר לדעת כי המדובר באשה אחת מתוך קבוצה של נשים שצעדו באחד ממצעדי המוות והגיעו לפאתי הכפר, שם פגשו בקצין אס אס, שככל הנראה הכיר אותה.

מכאן ינוע הסיפור בין מאי 1945 לשנת 1992, ההווה של הסיפור, לחקירת המשטרה, תוך סיפורים נוספים מאז ומעכשיו עד הסוף הלא ממש צפוי (כי ככה זה ספר מתח, הרוצח תמיד יהיה זה שלא היה חשוד כלל).

להמשיך לקרוא

Share

שְׂרוֹכִים– דומֶניקו סְטַרנונֶה

"'אם שכחת, אדוני הנכבד, תרשה לי להזכיר לך: אני עדיין אשתך. אני יודעת שהעובדה הזאת נעמה לך בעבר ועכשיו, פתאום, היא מעיקה עליך. אני יודעת שאתה מעמיד פנים שאיני קיימת ושמעולם לא הייתי קיימת, כדי לא להביך את עצמך בפני חוג החברים המשכילים שלך. אני יודעת גם שחייםמסודרים שמצריכים ממך להגיע הביתה בזמן לארוחת הערב ולשכב לישון איתי ולא עם מי שבא לך, גורמים לך להרגיש כמו אידיוט. אני יודעת שאתה מתבייש להגיד בקול: "תראו כולם, התחתנתי ב- 11 באוקטובר 1962, ביל עשרים ושתיים, אמרתי כן בפני הכומר, בכנסיה של שכונת סְטֶלָה, ועשיתי את זה רק למען האהבה, מבלי להסתיר דבר.."'" (עמ' 7)

כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה, לא יכולתי שלא להזכר בספר הראשון שקראתי של אלנה פרנטהימי הנטישה; כאילו הפרידות האלה, החיתוך החד הזה של הנישואין, ההודעה של הבעל (תמיד של הבעל) שהוא עוזב, או פשוט עזיבתו, מותירה את אשתו המומה וכואבת, כאילו כל אלה אופייניים רק לאיטלקים, ועוד יותר – לנאפוליטנים שבהם. אבל איכשהו ניגון השפה (אפילו דרך תרגום) הזכיר לי את הספר ההוא.

והכאב, הכאב המצמית הזה, שאוחז בה, באשה הנטושה, המופתעת. כל כך דומים.

להמשיך לקרוא

Share

האישה בחלון – א.ג'. פין

בראשית היתה הכתבה ב"הארץ", כתבה ששלחה אותי בעקבות הספר הזה. כי הרי את "חלון אחורי" של היצ'קוק ראיתי כמה וכמה פעמים, ובכל פעם מחדש  רותקתי מחדש, ו"נמתחתי" מחדש, ומה כבר יכול להיות רע במותחן כתוב טוב?

אנה פוקס, ד"ר אנה פוקס, היתה פעם פסיכולוגית ילדים מצליחה, היו לה בעל ובת, והם חיו בבית גדול בן שלוש קומות, עם מרתף בהארלם שבניו-יורק, עם גינה על הגג, חדרי עבודה, ובכלל – חיים טובים של אנשים שיש להם.

עכשיו היא לבד. כמעט לבד, חוץ מהחתול והדייר המתגורר בקומת המרתף, שיש לה כניסה נפרדת, ועל כן הם לא ממש נפגשים, אלא אם כן עולה הצורך. עכשיו היא כבר לא פסיכולוגית ילדים מצליחה, ובעלה ובתה לא נמצאים איתה, אלא בנפרד. עכשיו היא לא יוצאת מהבית. משהו קרה לפני כמעט שנה, משהו שגרם לה להסתגר ולפתח אגורפוביה – בעת חוצות. כל יציאה מן הבית, ואפילו למדרגות המובילות לחצר האחורית גורמת לה לתופעות חרדה – דופק מוגבר, שיתוק, הלם. משהו קרה לפני כמעט שנה, ועכשיו היא נפגשת באופן קבוע, פעם בשבוע עם פיזיותרפיסטית ופעם בשבוע עם פסיכיאטר. היא מטופלת במינונים לא קטנים של כדורי הרגעה וכדורי שינה, כאלה המאפשרים לה לתפקד באופן חלקי, והטכנולוגיה העכשווית מאפשרת לה לנהל מגעים עם העולם החיצון בלא שתצטרך לצאת מהבית. משלוחי מזון, תרופות, קבוצות דיון, לימוד שפות, משחקי שח – הכל נמצא בלחיצת Enter.

עכשיו היא ספונה בביתה, צמודה למצלמה, וכמו ג'יימס סטיוארט ב"חלון אחורי" עוקבת בעניין מרובה או מועט אחרי השכנים, בואם וצאתם, ומשלימה פרטים דרך האינטרנט.

להמשיך לקרוא

Share

לא אימא שלי – תומס ה' אוגדן

מתישהו, בשליש או ברבע האחרון של הספר, תהיתי אם כדאי להפסיק; מצד אחד תומס ה' אוגדן, שאת ספרו הקודם "הפרטים שהושמטו" אהבתי ביותר, ולא חדלתי לשבח, ובסך הכל הספר כתוב טוב מאד, ויש משהו במשפחה הבלתי מתפקדת הזו, שהוא מרתק עד מאד. ומצד שני – אכן משפחה בלתי מתפקדת, שסיפורה מרתק, אבל התפנית שהוא בחר בה, העמקת האי-תפקוד למחוזות הבלתי מקובל (ולא שאין דברים כאלה, אבל המשפחה הזאת כבר מוזרה למדי), הכיוון שהספר לקח רמז לי על איזו חוסר יכולת של הסופר להשלים את סיפורו, ועל כן הבחירה הזו בכיוון הזה.

אבל מהתחלה. "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה היא אומללה בדרכה שלה." דומה שהציטוט הזה מתוך "אנה קרנינה" של טולסטוי יכול ללוות הרבה מאד ספרים, וגם את "לא אימא שלי". משפחת קִין, נשוא הספר הזה, היא משפחה די אומללה ולא במיוחד מתפקדת. האב – בריאן – נהרג בתאונת דרכים, עת האם – רוז – היתה בהריון עם הבת השלישית במשפחה – קתרין. שני אחים בוגרים יותר – אֶרין ודמיאן – היו ילדים קטנים עת נהרג האב. האם שקעה בדכדוך שלא נגמר, והתקשתה לתפקד לאורך זמן. לעזרתה נחלצה אחותה – מרגרט – אשת קריירה, גרושה ללא ילדים.

הספר נפתח בתאונה ביתית בה הבת – קתרין – בת השלוש עשרה נופלת במדרגות ונחבלת בראשה. כתוצאה מן החבלה תסבול קתרין מצליעה קלה במשך כל חייה.

האח האמצעי – דמיאן – נדמה לו שאולי דחף אותה, אבל הוא לא בטוח. דמיאן מרגיש סוג של נטע זר במשפחתו, חריג במראהו וביחס אליו. כשהיה קטן אמו לא ממש אהבה אותו, ודחתה אותו ממנה.

להמשיך לקרוא

Share