ארכיון תגיות: ספרות מתורגמת

פרנקנשטיין בבגדאד – אחמד סעדאווי

מה אנחנו באמת יודעות על עיראק? על בגדאד? חלקנו זוכרים את הטילים שנשלחו אלינו בתקופת מלחמת עיראק הראשונה, ומי שזוכרת קצת יותר, זוכרת את פלישת הכוחות העיראקים לכווית, פלישה שהיוותה את עילת המלחמה ההיא.

וחלקנו זוכרות את מלחמת עיראק השניה עת בוש הבן החליט לסיים את שהחל בוש האב, ופעל להדחת שליט עיראק, סדאם חוסיין ובניו המנוולים. כולנו זוכרות את דמותו של סדאם חוסיין כאשר נתפס, והוא נראה כפושע נמלט, וכל שמץ נהנתנות נעלם ממנו כליל. ואנו זוכרות גם את פסלי השליט המופלים בערים.

אבל מה אנחנו באמת יודעות על עיראק?

מה אנחנו יודעות (ויודעים) על מאבקי הכוחות בין בעלי האמונות השונות? על חיי היום יום, אחרי שנכנסו האמריקאים כדי "לעשות סדר" ולהביא את הדמוקרטיה?

לא הרבה, למען האמת, אלא אם כן אנחנו חוקרים בתחום, או עוסקים בו בתחום עיסוקינו, משום שהעיתונות במקומותינו, או מה שנשאר ממנה, לא ממש טורחת לספק לנו קצת מידע, ומשום שאנחנו לא באמת מתעניינות, אם להודות על האמת.

ומה נשאר לנו? ספרים. הספרים יכולים לפתוח לנו צוהר לעולם שאין לנו באמת נגיעה אליו, ולספר לנו מה קורה שם, מעבר למסך חוסר הידיעה.

להמשיך לקרוא

Share

סקרלט – מאריסה מאייר

פטנט חביב מצאה לה מאריסה מאייר: אגדות הילדים ששמענו פעם בלבוש היי-טקי מד"בי, תוך ערבוב כמה אגדות לתוך פנטזיה אחת, עם סיפור מסגרת מעל. מבולבלים? לא תהיו אחרי שתתמכרו לסדרה הזו – תולדות הלבנה.

את "סינדר", הלא היא סינדרלה, פגשנו בספר הראשון. נערה מאומצת על ידי אם חורגת ושתי אחיות, האב מת זה מכבר, האם החורגת והאחות האחת שונאות אותה משום שגופה הינו גוף אנושי שתוּקן, אחרי פגיעה אנושה, באיברים ביוניים, ועל-כן היא "קיבורגית", שאין לה זכויות אזרח, והיא רכושה של המשפחה. מצד שני, בהיותה אנושית במהותה, הרי שיש לה רגשות וכאבים.

סינדר, כמו סינדרלה פוגשת בנסיך בנשף, הוא מתאהב בה, היא בורחת ובמנוסתה מותירה אחריה את כף רגלה הביונית. רק אז מתברר לו כי אינה אנושית לגמרי.

סקרלט גיבורת הספר השני בסדרה, היא נערה יתומה מאם ואביה לא ממש מתפקד, גדלה בבית סבתה. הספר נפתח בהעלמה של הסבתא, והמשטרה המשוכנעת שהסבתא נעלמה מרצונה.

מכאן ייפתח מסע לחיפושה של הסבתא, כשבסביבה רוחשים אנשים שהם סוג מסוים של אנשי זאב המחפשים את סינדר הנעלמת, על פי הוראת מלכת הלבנה.

להמשיך לקרוא

Share

מסתרי פיטסבורג – מייקל שייבון

לפני כמה (וכמה) שנים הצטרפתי לפורום ספרים וספרות באתר YNET, ובזכות חברות וחברים בפורום ההוא, שבינתיים כבר נסגר (יחד עם שאר הפורומים באתר, בהחלטה שכלל אינה מובנת לי עד היום), הכרתי סופרים וספרים נפלאים וטובים, וכאלה שקצת פחות, כמובן, גם.

בין הספרים שהומלץ לי לקרוא (ואיני זוכרת, בעוונותי, על ידי מי) היה גם "איגוד השוטרים היידים", שכתב מייקל שייבון.

נפלתי בקסמיו של הסופר המוכשר הזה; איזו כתיבה מרהיבה, איזה דמיון פרוע, איזו דרך לרקום עלילה. הה

אחר כך נתקלתי ב"פתרון סופי או תעלומת התוכי החטוף" ומיד קניתי, וכמובן קראתי. הספר היה לי קצת מוזר, אבל כתוב נפלא. הוא גם היה קצר דיו, כך שלא הכביד במיוחד.

ואז שוכנעתי על ידי אחד או אחת מחברי הפורום הנ"ל (ושוב איני זוכרת מי, אבל זוכרת שאמרו לי ש"זה הכי טוב שלו") לקרוא את "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי". שוב כתיבה וירטואוזית עוצרת נשימה כמעט וסיפור נפלא. לא יודעת אם "הכי טוב", אני בכל זאת מעדיפה את "איגוד השוטרים היידים", אבל בהחלט נפלא.

וכשיצא לאור "אבירי הדרך" כה נהניתי, למרות היותו צנום (181 עמודים בלבד), הצליח להפגין אותה וירטואוזיות בכתיבה, יחד עם עלילה מפותלת ומהנה.

להמשיך לקרוא

Share

כצל נטוי – אנטוניו מוניוס מולינה

דוח נטישה (זמנית לפחות)

כשקיבלתי לידי את הספר הזה שמחתי עד מאד, משום שקריאה קודמת במולינה – ספרד – העשירה את עולמי וריתקה אותי בעבותות אל הספר.

ולא כך קרה לי ב"כצל נטוי"; לא היה דבר שיתפוס אותי, או שיאחוז בי, לא היה דבר שנגע בי וירד חדרי בטן. היתה בי הרגשה, שכבר חשתי בעבר, בספרים אחרים – הצורך הזה של כותבים, מתישהו לכתוב על עצמם ועל הכתיבה; הצורך הזה מייגע במקצת.

וכאן זה בלט במיוחד.

לא מזמן שאל מישהו באיזה פורום בפייסבוק, מתי אנחנו מחליטים ומחליטות להניח לספר, ולא להמשיך לקרוא בו, ולא היתה לי תשובה, משום שיש ספרים שהגעתי למחציתם, ויש ספרים שנשארו לי בהם עמודים ספורים. יש ספרים שקראתי עד תומם, והצטערתי שלא נעניתי לקול הלוחש לי לחדול, כי אין טעם. ויש ספרים, שדי בתחילתם אני בוחרת לעזוב; כאן הגעתי עד עמוד 60, והחלטתי להניח בצד.

אולי אשוב אליו, אולי לא.

איני יודעת.

בינתיים.

 

כצל נטוי – אנטוניו מוניוס מולינה. תרגום:  ליה נירגד. הוצאת: מודן – הסדרה לספרות יפה. 416 עמודים.

Como la Sombra que se a – Antonio Muñoz Molina

 

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (לא לקינדל)

 

 

Share

בתולת הים – קמילה לקברג

השבוע שעבר היה שבוע פורה במיוחד; ארבעה ספרים חדשים הגיעו אלי, ומשום שהייתי זקוקה למנוחה בחרתי בזה שנראה הכי מבטיח: ספר מתח, שוודי, שכתבה קמילה לקברג. השם הזה צלצל מוכר, ומיד זכרתי שקראתי פעם את סתת האבן שכתבה. לא כל כך זכרתי מה היה בו, בספר ההוא, כי כך טבעם של "ספרי המנוחה" שלי, שאני קוראת ומיד שוכחת את רוב העניינים שהיו בהם, אבל זכרתי שמאד נהניתי לקראו, ושהיו בו כל התבלינים הנכונים של ספר מתח.

ומה עושה ספר מתח לספר מתח טוב? קודם כל היפוך הדפים: כזה שהחיים עצמם מאד מפריעים לו, וכל מה שאת רוצה הוא להגיע הביתה, ולהתכרבל לך על הספה שבסלון עם הספר. כזה שאתה קורא במטה עד שנעצמות עיניך, ועוד קצת, עוד קצת, כי אי אפשר לעצור כך באמצע המשפט.

ומה עוד? שלא יהיה מובן מאליו, שלא יהיה ברור מי הרוצח/ת מן הרגע הראשון, או השני. שהעלילה תהיה מציאותית, שהגיבורים והגיבורות לא יהיו גיבורי על (כי אז זה ספר פנטזיה), וכל השאר בונוסים.

שלא נדע מי הרוצח ברגע הראשון או השני? ובכן, אני ידעתי מי הרוצח/ת בעמוד 293, רק כדי להבין שלא ייתכן שזה/זו הרוצח/ת בעמוד 356, והאמת מתחילה להתבהר רק בעמוד 399. ספר מתח טוב, ללא ספק.

להמשיך לקרוא

Share

קליפת אגוז – איאן מקיואן

אשה אחת, טרודי שמה, פגשה פעם איש אחד, ג'ון קֶרְנְקרוס שמו, והם התאהבו ואחר כך התחתנו, עברו לביתו, בית המשפחה מדורי דורות (או קצת פחות דורות), ועכשיו היא הרה.

אבל היא כבר לא אוהבת אותו, את ג'ון. למען האמת, ביקשה ממנו לצאת מן הבית כי היא זקוקה ל"אוויר" ול"מרחב" ולחופש מסוים.

או כך היא אומרת.

למען האמת היא התאהבה בגבר אחר, אבל אסור לג'ון קרנקרוס לדעת זאת, משום שהמאהב החדש הוא אחיו הצעיר, קלוד.

ג'ון הוא המוצלח מבין השניים, על פי כל קנה מידה כמעט. הוא משורר, ובעל הוצאת ספרים. הוא מרצה ומלמד משוררים אחרים, הוא מגלה משוררים מצויינים, וכשהם מתפרסמים וסוף סוף אפשר איכשהו להתפרנס מכתיבתם, הם עוברים להוצאות לאור מכובדות וגדולות.

וקלוד? קלוד מצטיין בדבר אחד – לעשות כסף. הוא איש עסקים כנראה די מוצלח. ומתגורר בשכונה מכובדת בלונדון, אם כי מבלה לא מעט זמן במיטתה ובחיקה של טרודי.

והוא איש משעמם. מאד משעמם. אבל לא את טרודי.

"… את כל החליפות שלו קונה רק ברחוב הזה ולא ההוא באזור מיפר, את החולצות במקום אחר, ואת הגרביים, אה, הוא לא זוכר.. אם רק.. אבל. איש מלבדו לא מסיים משפט במלה "אבל"." (עמ' 27)

להמשיך לקרוא

Share

שִיבָה – יָא גֶ'סִי

בחודש יולי, שנת 2016, נסעתי עם המקהלה שאני שרה בה, לפורטוגל לפסטיבל, תחרות וסיבוב קונצרטים. במסגרת הקונצרטים ביקרנו בעיר לאגוש, בה הוקם מוזיאון להנצחת מקומה של פורטוגל ולאגוש בפרט בסחר העבדים מן היבשת השחורה – מוזיאון שוק העבדים. המוזיאון הוקם, כך הוסבר לנו על ידי המדריך המקומי, כדי להנציח את תפקידה של פורטוגל באחד מן הפשעים האיומים והנוראים ביותר כנגד האנושות, פשע שתוצאותיו מהדהדות עד היום, הן בהרכב האוכלוסיה במדינות היעד, הן בהרכב האוכלוסיה במדינות המוצא.

ומובן שאין פורטוגל לבדה בפשע הזה, אלא היו שותפים גם מדינות אירופה הנאורות – אנגליה, צרפת, ספרד, ומדינות היעד ובראשן המושבות האנגליות באמריקה, ואף מרכז ודרום אמריקה.

כדי לגרום להגירתם הכפויה של מיליונים מתושבי אפריקה, צריך היה להיות שיתוף פעולה עם המקומיים – שבטים שונים שבמסגרת המלחמות ביניהם היו מעברים שבויים מן המלחמות לידי האירופים, ואלה בתורם היו מניידים את הסחורה האנושית, בתנאים מחרידים, אל המקומות שיועדו להם. מי ששרד את הדרך, היה כנראה חזק דיו להימכר כעבד.

המוזיאון – שוק העבדים בלאגוש

להמשיך לקרוא

Share

ועכשיו נרקוד! – קארין למבֶּר

דו"ח נטישה

לומר את האמת – הייתי נוטשת כבר קודם, אבל היה לילה, ולא רציתי לצאת שוב מן המטה, רק כדי להתחיל ספר חדש, ובכלל, ניסיתי קצת להניח לראש אחרי קריאת "הטבלה המחזורית"; אבל זו לא היתה באמת מנוחה נכונה. בעיקר בזבוז זמן.

זוכרות את ספרי מיילס אנד בון? אלה שקראו להם בעברית "הרומן הרומנטי"? זוכרות?

תמיד היתה בהם אשה צעירה ובלתי מנוסה, בדרך כלל עניה, שפגשה גבר עשיר, מסוקס, גברי, בדרך כלל היתה לו חברה לצידו, או כזו שרצתה להיות. הוא יכול היה להיות רווק או אלמן, לפעמים עם ילדים משלו. גיבורת הספר התאהבה בגיבור ולהיפך, החיים הפרידו ביניהם, עד ששבו והתאחדו בנשיקה.

אז כזה בדיוק.

רק בגיל הזהב.

להמשיך לקרוא

Share

הטבלה המחזורית – פרימו לוי

פעם, בבית הספר היסודי במסגרת שיעורי הבית שהטילו עלינו התבקשנו להמיס מעט מלח במים, ואז להרתיח את המים עד שיתאדו לגמרי, ולדווח מה קרה. המים התאדו ועל קרקעית הכלי נותרה שכבת מלח.

ניסוי נוסף כלל סוכר במקום מלח, והתוצאות היו, כמובן, סוכר שהתגבש על קרקעית הכלי, כמעט בלתי ניתן להסרה, ואמא אחת זועמת מעט, שבחיוך אירוני ביקשה שבפעם הבאה המורה תגיע לנקות את הכלי משאריות הניסויים הכימיים הללו.

בניסוי הסוכר נזכרתי כאשר קראתי את הפרק "ארסן" בו מתבקש הכימאי לבדוק האם חבילת הסוכר מכילה חומרים נוספים חוץ מסוכר.

כי כזהו הספר הזה "הטבלה המחזורית", עוסק, כביכול, ביסודות הכימיה, דרך הטבלה המחזורית, שיטת המיון של מנדליב המציגה את היסודות על פי המספר האטומי והסמל הכימי של האטומים שלהם (ענין המובן בעיקר ליודעי ח"ן, כימאים או לומדי כימיה, שוודאי יהנו מן הספר הזה אף יותר מאלה שכמוני, זנחו את המעבדות, מבערי הבונזן, החומרים והמבחנות כבר בתחילת לימודיהם/ן בחטיבת הביניים, או התיכון); אבל, בעצם, כל פרק בספר הוא סיפור, אוטוביוגרפי או אחר, הקשר ליסוד כימי מן הטבלה המחזורית.

להמשיך לקרוא

Share

הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו – אלנה פרנטה

קודם כל ולפני הכל: אם טרם קראתם את שני הספרים הראשונים מתוך ארבעת הרומנים הנפוליטניים של פרנטה, אין לי אלא להפציר בכם להמתין עוד קצת, עד שיצא לאור התרגום של החלק הרביעי.

כי עם סיום החלק השלישי – הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו – נשאר/ת הקורא/ת תלוי/ה באוויר, תרתי משמע, יחד עם אלנה גרקו, המספרת. באוויר.

והלא בין הספר השני לשלישי צריכים היינו להמתין תשעה חודשים. אפשר היה ללדת ילד בזמן הזה, או ילדה. ועכשיו מה? עוד ששה או תשעה או כמה-שלא-ייקח?

מצד שני – אם כבר קראתם את השניים הקודמים (ואיך אפשר שלא?) אין שום סיבה להמתין יותר. אפשר כמובן, אם זמנכן בידכן, ואין לכם ערימה מתגבהת והולכת של ספרים-שטרם-נקראו ליד המטה, לקרוא שוב את השניים הקודמים (כך עשיתי פעם עם ספרי הארי פוטר למשל, או, בשלב מוקדם בהרבה בחיי, עם הטרילוגיה של ג'.ר.ר. טולקין – שר הטבעות), או פשוט לדפדף בכל פעם לתחילת הספר, כדי לזכור מיהו מי בשכונת העוני בה גדלו שתי הגיבורות בנאפולי.

ובכל מקרה – אלה ספרים שצריך לקרוא אותם, עכשיו או אחר כך, או קודם. אבל לקרוא – צריך.

להמשיך לקרוא

Share