ארכיון תגיות: ספרות תרגום

הדיירים של מוּנבלוּם – אדוארד לואיס וולאנט

נורמן מונבלום הוא סוכן האחראי על ארבעה בתים בניו יורק; אחראי לתחזוקתם, אחראי לגבות את שכר הדירה מן הדיירים, ולהעביר את הכסף לבעל הבית, שהוא במקרה אחיו (היותר מבוגר והיותר "מוצלח"), ארווין.

נורמן מונבלום עובר, פעם בשבוע, בין כל הדיירים בארבעת הבניינים, שומע את כל מה שיש להם להשמיע, אוסף את שכר הדירה (במזומן, רק במזומן, אין לו מה לעשות עם צ'קים), כותב קבלות ומבטיח לטפל באחזקה.

הוא לא באמת מקשיב. הוא לא באמת מתכוון לטפל בשום בעיה; אחרי הכל שכר הדירה זול, ומי שנכנס לגור בבניינים הללו, שיום אחד מישהו יפנה מהם את כל הדיירים ויבנה שם בתים טובים יותר לעשירים יותר (זה לא ממש כתוב בספר, אבל אלה החיים עצמם), בתהליך ג'נטריפיקציה מוכר כל כך מכל מיני ערים וכל מיני מקומות מרכזיים ומבוקשים, ועד שפיסות הנדל"ן הללו, המהוות הבטחה עתידית לעושר לבעליהן, אכן תקיימנה את ההבטחות הללו, יש להפיק מהן את מירב התועלת תוך הקטנת העלויות למינימום, וכך למקסם רווחים. לכן יש איש תחזוקה אחד לכל ארבעת הבניינים, לכן בצנרת מטפל מי שאינו באמת שרברב, אבל מן הסתם יודע ומבין משהו בצנרת כדי לתקן תיקונים זמניים ולהטליא במקומות שצריך. לכן אין מפנים את קארלוף, הדייר הקשיש בקומת הקרקע בבניין שברחוב 13, ששכבות הלכלוך בדירתו יכולות להוות מקור מחקר פורה לכל ארכיאולוג, ושהמקקים מטפסים ממנה אל כל קומות הבניין, כי הוא דייר משלם. אין מתקנים את המעלית בבניין ברחוב 70, למרות שלט האזהרה שהודבק מטעם חברת המעליות, ועוד ועוד תיקונים דחופים ונדרשים. כי תיקונים עולים כסף וחסכון בתיקונים הוא רווח נקי לבעל הבית.

ובעל הבית, להזכירנו, הוא אחיו של נורמן, המזהיר אותו מדי פעם כי לא יהיו לו שום סנטימנטים משפחתיים אם העבודה לא תבוצע לשביעות רצונות, ודמי שכר הדירה לא יועברו אליו במועד.

וישנם, כמובן, הדיירים; הדיירים נשוא הספר הזה. אלה שנורמן פוגש בסיוריו בין הבתים. כולם בעלי יכולת השתכרות נמוכה וחסרי כח להתמודד מול השררה שהיא בעל הבית וסוכנו, נורמן, גיבור הספר, העובר ביניהם ואוסף את שכר הדירה.

להמשיך לקרוא

Share

חיים קטנים – האניה ינגיהארה

כשקראתי את הספר הזה לראשונה, ובשפה האנגלית, משום שאז טרם ידעתי שיתורגם לעברית, וחבר אחד שלי, שהוא סוג של גורו בענייני ספרים (נקרא לו א'), אמר לי שממש ממש כדאי לי למהר ולקראו, ולא לחכות לחופשה הקרובה, משום שזה לא ספר לחופשה, ולמרות זאת חיכיתי שנה בערך מאז שקניתיו לקינדל; ובכן – כשקראתי אותו לראשונה ליוו אותי במקביל שתי תחושות סותרות לגמרי – האחת, אושר גדול שנפל בחלקי ספר כל כך מצוין, והשניה – עצב רב, משום שהספר הזה יש בו כל כך הרבה רוע אנושי, כל כך הרבה כאב, עד שהוא הופך לעתים קשה מנשוא, ומוכרחה הייתי להניחו מן היד, לשאוף קצת אוויר, לנגב את הדמעות ולשוב אליו.

כך קרה לי גם הפעם, בקריאה בעברית.

ויש הבדלים בין קריאה ראשונה לשניה: קודם כל, בקריאה שניה כבר התייפחתי עוד לפני שהגעתי לתיאורים המכאיבים באמת; בכיתי משום שידעתי מה מצפה לי מעבר לדף, או לשניים, או אפילו בפרק הבא. ידעתי שאי אפשר להמלט ממה שתיכף יגיע, ומה שתיכף יגיע הוא רוע אפל, הרבה מעבר לדמיון של חיי המרובעים. כך למשל, כשאנה, העובדת הסוציאלית שטיפלה בג'וד סנט פרנסיס, גיבור הסיפור, מתחילה לבכות, לאחר שקראה משהו שכתב "…'טוב,' היא אמרה בזריזות וקיפלה את זה מחדש והחזירה למעטפה. 'עבודה טובה,' הוסיפה, ואז, פתאום היא התחילה לבכות, כמעט בפראות, לא מסוגלת לעצור בעצמה. היא אמרה לו משהו, אבל התייפחה ככה שהוא לא הצליח להבין אותה, ובסוף היא הלכה, אם כי אחר כך, בערב, היא התקשרה אליו והתנצלה.

'אני מצטערת, ג'וד,' היא אמרה. 'זה ממש לא מקצועי מצדי. …'" (עמ' 95), ממש כאן התחלתי לבכות, כי כבר ידעתי מה קראה, למרות שהספר עדיין לא הגיע לסיפור הספציפי הזה. להמשיך לקרוא

Share

כל מה שקרה שם באמת – ברין גרינווד

כבר מזמן לא קראתי ספר שגרם לי לכל כך הרבה התלבטויות וחיבוטי נפש בין מה שאני חושבת שנכון וראוי לבין מה שקראתי בספר. קראתי ואהבתי, והזדהיתי, וצחקתי ובכיתי. אולי מאז "לוליטה" של נבוקוב, שקראתי לפני שנים, והייתי צריכה לחזור ולהזכיר לעצמי שהמספר, שכל כך קל להזדהות איתו ולהבין לנפשו, הוא בעצם רוצח ואנס ופדופיל מתועב (זה מצליח, אחרי כמה רגעים. באחריות). אבל כאן, בספר הזה, זה הרבה יותר קשה. הרבה יותר קשה לתעב את קֶלֶן, או אפילו לכעוס עליו, אם כי מה שהוא עשה או הרשה לעצמו להיגרר למעשה, מכעיס למדי.

מצד שני, איך אפשר לכעוס עליו בכלל? הרי אלמלא הוא, מה היה קורה לוֶייבי? לאן היא היתה מגיעה?

שני בני אדם שהחיים לא חייכו אליהם, וזה האנדרסטייטמנט של השנה, נפגשו, כמו התנגשות קוסמית, נפש נוגעת בנפש, ונקשרו זה לזו בעבותות שאי אפשר לקרוא להם סתם "אהבה", אלא הרבה יותר מזה, הרבה מעבר.

אלא שהוא היה בן עשרים ואחת והיא בת שמונה.

מה שעבר על וייבי, לפני שנפגשו, יכול לפרנס חיים שלמים ועוד יישאר משהו לאנשים אחרים. נולדה לאם נרקומנית ולאב יצרן סמים, יפה כמו כוכב קולנוע, ומחזיק לו הרמון קטן משלו, עניין שמעורר קנאה עזה אצל האם, ברגעי השפיות שלה, ותגובות מעוררות חמלה וזעם גם יחד, ברגעים בהם היא שוקעת אל תוך הסם. וייבי, ילדה שגדלה עם כל כך הרבה חסכים, שממעטת בדיבור, שמגע מחריד אותה, שאוכלת הרחק מעיני אנשים אחרים, שקופה לסביבה כמיטב יכולתה, חכמה ונבונה, שהחיברות הראשוני שלה היה כל כך עקום, שלא בטוח כלל שניתן לישר אותו.

להמשיך לקרוא

Share

ג'נטלמן במוסקבה – אמור טוואלס

"הרוזן שם את ספרו ואת כוס הפורט שלו בצד, הניח את מתנתה של נינה בחיקו … אחר כך הרים בזהירות את המכסה.. אך מצא בפנים עוד קופסה עטופה בצהוב וקשורה בסרט ירוק-כהה.

הרוזן הזיז את הקופסה הריקה הצדה,.. משך שוב את קצות הקשר השני והרים את המכסה השני.. ומצא שם קופסה שלישית. הרוזן חזר בצייתנות על פתיחת הקשר והמכסה בשלוש הקופסאות הבאות, עד שהחזיק קופסה בגודל קופסת גפרורים. …" (עמ' 113)

כמו לקבל מתנה – חבילה גדולה עטופה בנייר חום, קשורה בסרט,לקרוע את הסרט, לקלף את נייר העטיפה, רק כדי לגלות חבילה, קצת יותר קטנה, עטופה אף היא בנייר, הפעם קצת יותר צבעוני. ולקלף גם אותו, רק כדי לגלות עוד חבילה, עטופה בנייר מרשרש וצבעוני אף יותר, ועוד אחת, ועוד אחת; כך גם הספר הזה. בכל פעם מתגלית הפתעה חדשה, תפנית בלתי צפויה, סיפור מן העבר המאיר אנקדוטה בהווה, דמות חדשה שנפגוש בעתיד ויהיה לה תפקיד משמעותי, או גיבור משנה, שסיפור צדדי מאיר אותו באור שונה, מעניין יותר.

הרוזן אלכסנדר רוסטוב, גיבור הספר, נידון, בשנת 1922, על ידי ועדת החירום של קומיסריון הפנים העממי (ה-נקו"ד), למעצר בית במלון "מטרופול" , הניצב מול הקרמלין במוסקבה, ואם יהין לצאת ממנו אי-פעם, דינו מיתה, ממש כמו כל בני האצולה ברוסיה, לאחר המהפכה הבולשביקית. מלון מטרופול ניצב בככר התאטרון ומחלונותיו ניתן להשקיף על התאטרון והדרך המוליכה אליו, לראות את האורות הדולקים במבואה, כמשה הצופה אל הארץ, ואליה לא יבוא.

מוסקבה 1922

מאחר שמלון מטרופול ממילא היה לו כבית שני בשהותו במוסקבה, שמח הרוזן על ה"כלא" הזה שניתן לו, אלא שהתברר לו, שלא הסוויטה החביבה עליו, זו שחי בה לא מעט זמן, ואשר רוהטה ונתמלאה בחפציו, היא זו שהוקצתה למעצר הבית שלו, אלא חדר קטן בעליית הגג, בקומה הששית, שהמעלית אף אינה מגיעה אליו, משום שקומה זו יועדה תמיד לאלה שהם מייחוס פחוּת מזה של האצילים והאורחים במלון, ומשום גודלו של החדר עליו להפרד ממרבית החפצים והרהיטים והספרים ושאר שכיות החמדה שהביא עמו מן הטירה, עת עבר לגור במוסקבה. ולהפרד מחפצים זהו עניין די קשה.

להמשיך לקרוא

Share