ארכיון תגיות: עם עובד

צ'יק ואני – וולפגנג הרנדורף

"… חשבתי שבלי צ'יק לא הייתי חוווה שום דבר מהדברים האלה באותו קיץ ושזה היה קיץ נהדר, הקיץ הכי טוב אי-פעם, ועל הכול חשבתי בזמן שעצרנו את הנשימה והבטנו למעלה, מבעד לנצנוץ הכסוף ולבועות המים, היכן ששני שוטרים במדים רכנו אובדי עצות מעל שפת הבריכה ודיברו זה עם זה בשפה דוממה ורחוקה, בעולם אחר – והייתי מאושר נורא. כי אמנם אי אפשר לעצור את הנשימה לנצח, אבל אפשר להחזיק אותה לא מעט זמן." (עמ' 216)

הספר הזה הוא ספר מסע; לא מסע נינוח של אנשים מבוגרים, דוגמת "שלושה בסירה אחת" או "מסעותי עם דודתי" או אפילו "המסע הבלתי סביב (בעליל) של הרולד פריי" (אם כי כאן המסע היה קצת פחות נינוח), כזה שבו עובר הגיבור ממקום למקום, פוגש אנשים, נח קצת, ממשיך הלאה, עוצר שוב, פוגש עוד אנשים, לכל אחד מהם סיפור משלו, כזה המאפשר מנוחה מן המסע וחוזר חלילה; כאן המסע הוא אכן בין מקומות, כשכלל לא בטוח מהו יעדו, או לפחות מהו הכיוון, וגיבורי המסע הזה הם שני נערים בני ארבע עשרה.

הספר הזה הוא (סוג של) ספר נוער, משום שגיבוריו הם שני נערים, בני ארבע עשרה, שכמו כל הנערים בגיל הזה הם כבר יודעים הכל יותר טוב מהמבוגרים, ובעצם אינם יודעים הרבה; שכמו נערים אחרים בגילם הם מתחילים לגשש אחר האפשרות של אהבה ראשונה; שכמו נערים אחרים בני גילם תוהים באשר למעמדם בקרב בני גילם מן החֶברה הקרובה; שכמו נערים אחרים בני גילם בעיקר מבולבלים.

הספר הזה מתרחש בגרמניה. לא גרמניה של רוב הספרים שקראנו עד כה – זו של מלחמת העולם השניה (בעיקר) או הראשונה, או בין המלחמות, אלא גרמניה של כאן ועכשיו, זו שאנשיה עסוקים בעיקר ביום יום, דאגות פרנסה,חינוך, ואין בה כמעט אזכור למקומה בהיסטוריה.

להמשיך לקרוא

Share

נער האופניים – אלי עמיר

בעידן שבו ניתן לצרף מלים למשפטים, משפטים לפסקאות, פסקאות לפרקים, לאגד את כולם, להעביר לבית דפוס, להוסיף צילום בכריכה, ולקרוא לזה ספר, להוצאות הספרים יש תפקיד חשוב; לבחור את הספרים שעוברים איזושהי נפּה, לתרגם תרגום איכותי (אם כי גם כאן חזיתי בלא מעט "נפילות"), לערוך, כן, אפילו ספר מתורגם צריך לערוך כך אמר לי פעם עורך באחת מהוצאות הספרים. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בספר שנכתב בשפה העברית, והוגש להוצאה לאור שהחליטה כי אכן יש לקחת את קובץ המלים והמשפטים והפסקאות והפרקים ולהפכם לספר. צריך לערוך! צריך לשים לב לסדר הדברים כפי שיובאו יום אחד לעיני הקורא/ת, צריך לקצץ, צריך לשים לב לכפילויות, צריך להרחיב במקומות מסויימים.

אבל אסור להניח לכתב היד כפי שהוא. אסור.

והנה, כשכבר חשבתי להניח את הספר הזה, אחרי מאה וקצת עמודים, ואולי לחזור אליו בעתיד, אולי לא לחזור אליו כלל, החלטתי שאולי בכל זאת אנסה עוד קצת. וטוב שעשיתי זאת. כי הסיפור סוחף לגמרי.

סיפורם של העולים מעיראק, שבאו לכאן, חלקם כנגד רצונם, שלא לגמרי התערו בארץ הזו, שנשלחו למעברות ולכפרים נידחים, בשולי המקומות המיושבים של ה"ותיקים".

סיפורו של נורי, בן דמותו של עמיר, ככל הנראה, שמשפחתו גלתה מביתה אל מקום שאמנם אינו נידח כלל, אלא כפר הצמוד לגדרה, אלא שזהו כפר לעולים, שהצריפים בו קטנים, והאבק חודר לכל פינה; כפר שמראהו, לאלה הרואים, משום שמרבית התושבים בו עיוורים, יכול להביא לייאוש בלב.

להמשיך לקרוא

Share

אור הירח – מייקל שייבון

זו הביקורת שחשבתי לכתוב על הספר:

בתקופה האחרונה קראתי לא מעט ספרים ש"התכתבו" עם עברו/ה של הסופר/ת, או של משפחתו/ה; כך ב- "עד שנולדתי" של איתמר לוי, המספר את סיפור משפחתו, "ילדה רעה" האוטוביוגרפי של נעמי לויצקי, "יקיצה" של ניר ברעם, שגם אם אינו אוטוביוגרפי לגמרי, הרי יש בו בהחלט חלקים מחייו של הסופר. גם "הראיון האחרון" שכתב אשכול נבו, יש בו לא מעט סממנים אוטוביוגרפיים, ו"ארץ עיר ילדה" של אביגיל קנטורוביץ' מתכתב לא מעט עם חייה של הסופרת. "אור הירח" של מייקל שייבון הינו ספר על משפחתו של המספר – בעיקר סבו וסבתו, וסיפורם המופלא. היא שורדת שואה, שהצליחה להשאר בחיים כנגד כל הסיכויים ואף לחלץ את ילדתה הקטנה ולהגיע לאמריקה, שם פגשה באיש שאהב אותה יותר מכל, אימץ את ילדתה וניסה ככל שיכול היה להעניק לה חיים טובים.

הם נפגשו בבית הכנסת בו כיהן כרב אחיו של הסב – ריי, בעת חגיגות הפורים. הסב, חייל משוחרר ממלחמת העולם השניה (על כך בהמשך), הגיע לחגיגות לא משום שהיה לו עניין בהן או בכל עניין יהודי אחר, אלא משום שהיה יהודי של אחרי מלחמת העולם השניה.

"החגיגות השנתיות לכבוד רחמנותו של האל, עוזו והצדק שלו, הסעודות או הצומות לתפארת שמו, הניסים שעשה כביכול לנו ולאבותינו – לדעתו של סבא שלי כל אלה התאיינו מול הדבר שהוא עדיין לא למד לקרוא לו השואה. במצרים, בשושן, בימי יהודה המכבי, אלוהים התערב וגאל אותנו ביד חזקה ובזרוע נטויה; נו, אז מה. כשנשלחנו למשרפות אלוהים ישב עם אצבע נטויה בתחת ונתן לנו להישרף. ב- 1947 הייתה לדעתו של סבא שלי רק סיבה אחת להמשיך להגדיר את עצמך יהודי, להמשיך להיות יהודי קבל עם ועדה: כדי להגיד להיטלר 'זין בעין'." (עמ' 108).

להמשיך לקרוא

Share

מוות על הנילוס – אגתה כריסטי

שוב קלקלתי לעצמי; ב- 1978 יצא הסרט "מוות על הנילוס" (או שמא קראו לו כאן "רצח על הנילוס"? אני לא באמת זוכרת), וצפיתי בו לפחות פעמיים. עד היום ישנן כמה סצינות שלא שכחתי.

לכן, כשלקחתי לידי את הספר הזה, ידעתי כמובן מיהו הרוצח/ת, ולא נותר לי אלא לקרוא ולהבין מיד את כל הרמזים המטרימים ששתלה כריסטי לאורך כל הספר, עד לפתרון התעלומה.

מובן, שחלק מן העלילה נשכח ממני, ובוודאי עלילות המשנה, אבל החלק העיקרי, אותו חלק ההופך את הקריאה בספר מתח משובח (והספר הזה בהחלט משובח) לבלתי נשכחת, הפך למשני. לא יכולתי להיות מופתעת כלל מהפתרון הגאוני (והוא גאוני לגמרי), יכולתי רק ליהנות מיכולת הכתיבה המופלאה והמרתקת, וכאמור, לגלות את כל אותם רמזים ששתלה בדרך לגילוי.

ולספר עצמו – לינט רידג'ווי, יורשת עשירה ומחוזרת, ואשת עסקים מצוינת, למרות גילה הצעיר, נישאת במפתיע לאיש פשוט יחסית, סימון דויל, ארוסה של אחת מחברותיה, ז'קלין בלפור, שהכירה ביניהם, מתוך מחשבה שלינט תוכל למצוא לו איזו משרה שתפרנס אותם באופן הגון.

נישואים מהירים אלה מזעזעים כמה לוחות טקטוניים או לכל הפחות, כמה עורכי דין מנאמניה של היורשת, אלה האחראים כי תקבל ירושתה בהגיעה לגיל המתאים, או עם נישואיה, והם ממהרים משני צידי האוקינוס, מארצות הברית ומאנגליה, כדי לחבור אליה ולהשגיח.

להמשיך לקרוא

Share

השופט – שי אספריל

ימים לא קלים עוברים על מערכת המשפט בזמן הזה; הועדה למינוי שופטים מתגלה כמקום שבו נחתכים גורלות ומתמנים מינויים לא תמיד ראויים, ומיד יש מי שמעלה מתהום הנשיה מינויי עבר, שאף הם נעשו מטעמים שאינם ענייניים, מינוי מקורבים (אשתו של.., בנו של..), מינוי "מטעם", מינוי על פי מכסה (אחת אשה, אחד ערבי, אחד מזרחי..); ומיד נשמעים קולות על אובדן אמון במערכת, ו"ניקוי אורוות כללי". ובתוך כל אלה שופטים טובים יותר או פחות, עורכות ועורכי דין ישרים פחות או יותר, חייבים להמשיך לעשות במלאכה, לטעון טיעונים, לפסוק פסקים, לגזור דינם של מורשעים…

ובתוך כל אלה שקעתי ראשי ורובי ב"השופט" ספרו המצוין של שי אספריל ש"גרף" אותי אל תוכו, והסיט אותי מכל עיסוקי (ככל שאפשר, כמובן).

השופט הוא אריאל בן אליאס; שופט מחוזי צעיר (יחסית), מעמיק ומוצלח (ככל שניתן לשפוט, בעל ידע נרחב, ולא רק בתחום עיסוקו, שחב את קידומו גם (אך לא רק) לאחת מאותן מכסות ידועות, ודרכו ל"עליון" נראית סלולה אם רק לא יעשה שגיאות קלות או נוראיות, אם רק לא יתגלה איזה סוד אפל בעברו.

"לפעמים לא צריך לעבור על החוק כדי שיראו לך את הדרך החוצה. לעיתים די בהתבטאות לא מוצלחת או בתמונה שלך עם המאהבת. לפעמים די בהימצאותך במקום לא הולם, אם בכנס פוליטי שנוי במחלוקת ואם במרתף מפוקפק, ומאחוריך מלכה שמצליפה בישבנך בשוט." (עמ' 112)

אבל יש איזה סוד אפל; כזה שמעולם לא חלק עם איש, כזה הרודף את מחשבותיו וחלומותיו, מסייט שנתו בלילות ומתגנב למחשבתו בימים, סוד שיותר משמעיק על מלאכת השיפוט, מערער את חייו הפרטיים.

להמשיך לקרוא

Share

העיר העשרים ושבע – ג'ונתן פראנזן

בשנת 2001 יצא לאור ספרו של ג'ונתן פראנזן "התיקונים", וזכה לכל מיני פרסים יוקרתיים, וגם לבחירתו כ"ספר החודש" של אופרה ווינפרי. זכיה שיש לה משמעות כלכלית לא קטנה, משום שהטבעת "ספר החודש של אופרה" על גבי ספר, הופכת אותו לרב-מכר כמעט באופן מיידי.

אלא שפראנזן סירב להתארח בתוכניתה של ווינפרי, ובכך זכה לפרסום רב אף יותר, ולהתעניינות שחרגה מגבולות אמריקה, והגיעה אף לכאן. וכך זכינו אף אנו להכיר (ולהוקיר) את כתיבתו המרתקת, המקיפה, היורדת לפרטי פרטים, של פראנזן. "התיקונים" יצא לאור בהוצאת עם-עובד בשנת 2003.

הסקנדל הקטן משך כבר אז את תשומת לבי, ומשום כך מיהרתי לקרוא בספר ההוא. קראתי ונשביתי בקסמיו של פראנזן.

אחר כך, כשיצאו לאור, אצתי לקרוא את "חירות" ואת "טוהר", שני הרומנים הבאים בתור שלו (עדיין מחכה לי ספר המסות שלו  "איך להיות לבד"), ומובן שכשיצא הספר הזה לאור "העיר העשרים ושבע", הרומן הראשון של פראנזן (שיצא לאור כבר ב- 1988), פיניתי לי זמן איכות כדי לקראו.

ולא התאכזבתי. זאת אומרת, כמעט. ברומן הראשון הזה מתגלה כבר יכולת הכתיבה הפנומנלית של פראנזן לספר סיפור באופן מרתק, כזה שכלל לא רוצים להניח את הספר מן היד, ולהכביר פרטים ופרטי פרטים על האנשים והנשים, הגיבורות והגיבורים הראשיים, והמשניים, ההיסטוריה של כל אחד, והיחסים ביניהם, והסביבה, אף היא מקומה לא נפקד.

להמשיך לקרוא

Share

הרחק מעצי התרזה – יונתן ברג

דו"ח נטישה

ניסיתי. באמת שניסיתי. עד עמוד 206 הגעתי.

ודי לי.

הדמויות לא קרמו עור וגידים בעיני רוחי, לא הצלחתי לראות את המקומות, את הבתים, את הדרכים. השפה יפה ועשירה ומיוחדת, אבל הסיפור לא לגמרי סיפור.

אז ויתרתי.

יעקב, פרופסור בגימלאות, שעזב את ברלין רגע לפני שאי אפשר יהיה לעזוב, והקים כאן בית ומשפחה, ואחר כך עוד משפחה. בערוב ימיו מתגורר לבדו, בניו מנוכרים לו. ושכנתו, בר, אשה צעירה ויפה, יוצאת עדות המזרח יש לומר (ויש לזה איזשהו תפקיד בספר), שמשפחתה חמה ואוהבת, ובעלה עשיר, אך אינו רוצה, בינתיים, ילדים.

להמשיך לקרוא

Share

ולא נותר אף אחד – אגתה כריסטי

עשרה חיילים קטנים אכלו במסבאה,

אחד פתאום נחנק, ונותרו תשעה.

תשעה חיילים קטנים שקעו אז בשינה,

אחד לא קם בבוקר, ונותרו שמונה.

שמונה חיילים קטנים יוצאים לנסיעה,

אחד נשאר בדבון, ונותרו שבעה.

שבעה חיילים קטנים חותרים בול עץ ישר,

אחד נחתך לו בעצמו,ונותרו שישה.

שישה חיילים קטנים רוצים דבש, בבקשה,

אחד עקצה דבורה, נותרו רק חמישה.

חמישה חיילים קטנים חבשו את הפאה,

אחד הלך לבית משפט, נותרו רק ארבעה.

ארבעה חיילים קטנים יצאו לשוט אי-שם,

אחד, נדמה, טבע בים, ונותרו שלושה.

שלושה חיילים קטנים בגן חיות בינתיים,

אחד נתקל בדוב ונותרו רק שניים.

שני חיילים קטנים ביום חופשי מיוחד,

אחד נשרף בשמש, נותר חייל אחד.

חייל קטן אחד נשאר כל כך לבד,

תלה עצמו על עץ, ולא נותר אף אחד.

 לספר הזה היה פעם שם אחר, עשרה כושים קטנים, והשיר היה כמובן אחר, אלא שמסיבות תקינות פוליטית שונה השם, בתחילה לעשרה אינדיאנים קטנים ולאחר מכן ל"ולא נותר אף אחד", אבל הסיפור נותר אותו סיפור.   להמשיך לקרוא

Share

שובי נפשי – יהודית רותם

הספר הזה הוא כולו, או רובו, או חלקים נרחבים ממנו, התרסה. התרסה כנגד העולם החרדי, התרסה כנגד הקטלוג והסימון של אנשים רק על פי צבעם או מוצאם, התרסה נגד מוסכמות, התרסה נגד סדרי החברה, התרסה כנגד החוקים המבדילים בין אדם לאדם רק בשל מוצאו, או הדרך בה הגיע לכאן, החברה המבדילה ביחסה לגברים ונשים, ומצפה מהם להתנהגויות שונות, סולחת לגברים ומאשימה נשים.

ויש בו גם אהבה, בספר הזה, וחמלה, ונסיון להיטיב, ונסיון להבין.

שתי גיבורות לספר – שלי ויולי, שני עולמות שונים לגמרי, והחלוקה ביניהן: פרק לזו ופרק לזו; אם כי שלי "נהנית" מפרקים ארוכים הרבה יותר מאלה של יולי, אולי משום ששלי קרובה ברוחה ובעצמה הרבה יותר לסופרת, מאשר יולי, שהיא זרה.

שלי, פעם היתה חרדית, פעם היתה נשואה לגבר ששודך לה, ולא היתה אהבה ביניהם, ולא קרבה, חוץ מקרבת הגוף ההכרחית, והקרבה הבלתי נמנעת מהחיים בבית אחד, הורים לילדים משותפים. אבל היא חיה כך כי כך צריך, וכך חונכה, ואם לעתים היו בה הרהורי כפירה, כי אז השגרה וההכרח החזירו אותה "לתלם".

"…איך ייתכן ש'התורה' הקדושה, החשובה מכל חשיבות, רוצה בהפיכת הנשים לשפחות חרופות? ולמה מטים הגברים החרדים את עוּלה על גב הנשים, ההרות ויולדות ומגדלות ומפרנסות ודואגות לביתן?.." (עמ' 99)

להמשיך לקרוא

Share

נטל ההוכחה – אילת שמיר

אל תקראו את הספר הזה, אם אינכם רוצים להכיר במציאות הסובבת אותנו. אם נוח לכן לעצום עיניים. כמו ילד המסתיר פניו בכפות ידיו ובטוח שאיש אינו רואה אותו. אל תקראו בספר הזה, כי המציאות שהוא מציג, בלשון רכה בדרך כלל, לא תמיד, לפעמים אי אפשר להתאפק ולהחליק, המציאות הזו כואבת ומכעיסה במידה שלא תיאמן.

"… ככה זה כשיש מלחמה אתה לא מעניין אף אחד, בטח לא אם אתה מזכיר במראה פניך את פניו של האויב. …" (עמ' 169)

ככה זה כשיש בינינו ומסביבנו אנשים שהם לא בדיוק אנחנו, שיש להם מוצא אחר, או דת אחרת, לפעמים גם צבע אחר; אנחנו תיכף מקטלגים, מסמנים מי לנו מי לצרינו, כי ככה נוח.

וגם אם הפסקנו, לפחות באופן מודע, לקטלג, למיין, לסמן את משלנו ואת האחרים, המשקעים עוד שם, אף פעם לא נעלמו לגמרי, ותמיד יבואו לידי ביטוי באינטונציה, בטון הדיבור, במלים שתיבחרנה על פני אחרות.

כי ככה זה, בני אדם. אנחנו.

רומנו הוא עורך דין חיפאי, גרוש ואב לשניים בוגרים האחד בצבא, השני כבר אחרי, מתגעגע לעתים לגרושתו. פעם רצה להיות עורך דין שיפעל על פי ערכי הצדק, רצה עולם נכון יותר, מוסרי יותר. אחר כך התפשר, גם על מעמדו במשרד, שותף בכיר כבר לא יהיה. גם על הצדק. מוטב להוציא את הלקוח שלך הכי טוב שאפשר, הצדק יכול לחכות.

להמשיך לקרוא

Share