ארכיון תגיות: עם-עובד

ארוחה בחורף – הוּבּר מנגָרֵלי

שלושה חיילים גרמנים במחנה נידח בפולין. מלחמת העולם השניה. מכאן שברור לנו לקורא/ת שגיבורי הספר, כל כמה שלא יישמעו אנושיים, נמצאים בצד ה-לא נכון; בצד של "הרעים".

אבל גם שם היו אנשים. בני אדם. שהיו לא רק חיילים אלא גם בנים ואבות, שפעם היתה להם עבודה, או לימודים, ועכשיו, במלחמה, הם חיילים. אולי הם לא בחרו במלחמה הזאת, אולי הם לא בחרו בשלטון הזה, אבל הם מצייתים לפקודות, לשלטון. בלי באמת להרהר אחרי אותן פקודות והוראות.

והקורא/ת כבר יודע/ת, בדיעבד, את תוצאות אותה מלחמה, ואת מחירה.

ואנחנו כאן נושאים את מורשתה כמעט ב-ד.נ.א. שלנו.

ובכן – שלושה חיילים, גרמנים, כבר לא צעירים לגמרי, לא בני 18 נלהבים אלי קרב, אלא מילואימניקים, שיש להם חיים מלאים שם בבית. ותיאוריהם, דרך זרם התודעה של המספר, הופכים אותם מ"סתם" חיילים גרמניים לבני אדם.

יום אחד בחייהם, יום אחד ממנו יכול/ה הקורא/ת להסיק ולהבין משהו מחייהם האזרחיים, מדאגותיהם, ומטיב שירותם הצבאי.

פולין. מחנה נידח. כנראה מחנה ריכוז מסוג מסוים, שבו רוצחים ביריה, מדי יום, יהודים המגיעים אליו, מגורשים מכל מיני מקומות.

להמשיך לקרוא

Share

העשב – קלוד סימון

"… ההיסטוריה אינה סדרה מקוטעת של תאריכים, בריתות וקרבות מרהיבים ומצלצלים (שכמוהן בסופו של דבר כמחלות, מגפות, שיטפונות ושאר זרעי פורענות שמתגלעים מפעם לפעם ומתרחשים בשעות, במקומות ובתאריכים מוגדרים מראש, כמו למשל מלחמות שוורים או מותו הנצחי של אדיפוס) אלא להפך, היא חסרת גבולות, לא רק מבחינת הזמן (אינה עוצרת, אינה מאטה, אינה נקטעת לעולם, נמשכת ברצף כמו סרטי קולנוע המוקרנים שוב ושוב, חוזרים ומציגים אותה עלילה מטופשת) אלא גם מבחינת התוצאות, ללא כל הבחנה בין המשתתפים, המלחמה עצמה כבר אינה נערכת – כלומר נסבלת, כלומר נישאת,  נכאבת … – רק בידי גברים שכוחם במותניהם אלא בה במידה בידי ילדים וגברות זקנות כמוה, חבושות כובע, עוטות כפפות, עשויות לבלי חת, מסוגלות לשבת ישיבה זקופה על מזוודתיהן, כאילו רק באו לביקור, שבעים שעות ויותר, בתוך קרון בהמות, באמצע השדות, בהפצצות, בתחנות רכבת גדושות המון צורח ומפגינות … כל כך הרבה אומץ ושלוות נפש – או חוסר מודעות…. לפחות את זה למדנו: שאם לסבול את ההיסטוריה (לא להשלים אִתה: לסבול אותה) משמע לעשות היסטוריה, אזי הקיום הדהוי של גברת זקנה הוא-הוא ההיסטוריה עצמה, חומר הגלם שלה…" (עמ' 28 – 29)

 הזמן – הווה; בחדר האחד שוכבת על ערש דווי מארי. בחדר השני סאבין ופייר, בעלה, אחיה הצעיר (בהרבה) של מארי; פעם היתה אחות נוספת, אוז'ני, מבוגרת יותר. אך היא כבר מתה. שתי האחיות וויתרו על חייהן, מעולם לא נישאו, לא ילדו ילדים, לא אהבו. תמיד חיו יחד, הטליאו בגדיהן כדי לחסוך בהוצאות. בכלל חסכו בהוצאות כדי שפייר, האח הקטן, שעכשיו הוא כבר לגמרי לא צעיר, יזכה להשכלה, שתפתח לו את הדרך לחיים טובים יותר מזה של אביהם, שהיה איכר אנלפבית. סאבין, אשה לא צעירה אף היא, שותה לא מעט ומלהגת לא מעט גם כן, אף אם אין איש מקשיב, מתנה באזני פייר את טענותיה בדבר בגידותיו האמיתיות או המדומות, ואין היא שועה לנסיונותיו לענות לה. ובחדר השלישי – לואיז, כלתם של סאבין ופייר, אשת בנם ז'ורז'. ז'ורז' שבחר לחזור להיות אכר, כושל למדי, יש לציין, ז'ורז' שהיא, לואיז, תוהה אם עליה להשאר עימו או לברוח עם מאהבה, משום שהקיום הזה, במקום הזה, מעיק עליה.

להמשיך לקרוא

Share

חיבוק-גדול – רומן גארי

אדם חי בעיר גדולה, לבדו. יש לו עבודה שמפרנסת אותו, יש לו דירה לגור בה, ויש בו הרבה אהבה, כך הוא מדמיין, אבל אין לו למי להעניק אותה.

אדם חי לבדו בעיר גדולה, והוא מדבר עם עצמו, ומדמיין שהוא מדבר עם אנשים אחרים סביבו, מנהל איתם שיחות שלמות, דיאלוגים על דיאלוגים, מדמיין שהוא חברם הטוב של אנשים מסויימים, מדמיין שיש איזה ניצוץ של רגש בינו לבין אשה אחת, קולגה לעבודה, והוא מפתח תכונות של סטוקר, ממתין לה בכל בוקר ליד המעלית, עד שהיא מגיעה, כדי שיוכלו לעלות ביחד, מפרש כל בדל חיוך או מבט שלה, ובונה תילי תילים של מחשבות על חייהם המשותפים העתידיים, מעביר בראשו שיחות שלמות שהם מנהלים.

אבל לא באמת. כי חילופי הדברים ביניהם, אם בכלל, הם ספורדיים וסתמיים, נימוסים של יום-יום.

כדי לא להיות לבד הוא מחזיק בביתו פיתון, כזה הנכרך סביבו, כמו פיתון, ונותן הרגשה של חיבוק גדול. וזהו אכן שמו של הפיתון "חיבוק-גדול".

"כשפיתון כורך את עצמו סביבך ומחבק אותך חזק-חזק, במותניים, בכתפיים, ומניח את ראשו על צווארך,  כל מהשנותר הוא לעצום את העיניים ולהרגיש את הרוך ואת האהבה. .." (עמ' 17 – 18)

אדם חי לבדו בעיר הגדולה, ולמעט שעות העבודה אין הוא פוגש אנשים. ומשום שהוא עצוּר עד מאד, הרי שמרבית השיחות עם אחרים, ובכלל מרבית החיים החברתיים שלו מתחוללים בראשו.

ונכתבים בספר.

הספר הזה נכתב כולו מתוך זרם התודעה של האדם הזה, מסיה קוזן, החי לבדו בעיר הגדולה, והוא מפתח תאוריות ומאמץ עמדות פוליטיות מסויימות, וכאמור מדמיין שיחות ארוכות ומערכות יחסים שונות עם הסובבים אותו, מערכות יחסים שכולן בראשו.

אני מודה ומתוודה שאלמלא שמו של הסופר (שני שמותיו, למען הדיוק) שהוא חביב עלי מזה שנים רבות, ככל הנראה לא הייתי לוקחת אותו לידי, ומשום שהוא מוזר למדי, הספר, כלל לא בטוח שהייתי מגיעה עד סופו.

 

מוזר. אבל מעניין.

 

ושתי מובאות נוספות שמצאתי

"… הרבה יותר קשה להרוג מישהו שאנחנו מכירים.  … הרבה יותר קל להרוג מרחוק, בלי לראות את מי הורגים, מאשר מקרוב. כשהטייסים מפציצים הם מרגישים פחות. הם מסתכלים על זה ממקום גבוה מאד." (עמ' 42)

 

"… לפחות במדינת משטרה אין חופש ואפשר לדעת למה, אין לנו חלק בה. אבל מה שמגעיל בצרפת זה שאפילו לא מספקים לך תירוצים. אין דבר יותר מתועב, יותר מחושב, יותר בוגדני מארצות שיש בהן הכול כדי להית מאושרים. …" (עמ' 72 – 73)

 

חיבוק-גדול – רומן גארי (אמיל אז'אר). תרגום: דורית שילה. הוצאת: עם עובד. 245 עמודים

Gros-Calin – Romain Gary (Emile Ajar)

 

לרכישה

(לא מצאתי בפורמט דיגיטלי)

Share

רצח באוריינט אקספרס – אגתה כריסטי

קריאה בספר מתח, כשאת כבר יודעת מי הרוצח, יש בה בעייתיות מסוימת, כי חלק מהכיף בקריאת ספר כזה הוא לנסות לנחש לבד מי הרוצח (וכרגיל לטעות, ולהצדיק את הטעות בכך שלא כל העובדות היו לפניך, ולהנות מן הטעות). אם כך, ההנאה הזו נשללה ממני בקריאת הספר הזה.  לא משום שכבר קראתי אותו (איני זוכרת שעשיתי כן) אבל את הסרט ראיתי, ודווקא כאן נחרטו בזכרוני פרטי הפתרון.

אבל חוץ מן הידיעה מראש מהו סוף הסיפור, הרי שנהניתי הנאה מרובה מן הקריאה, מן התרגום המחודש לספרה של כריסטי (כנראה, לקראת יציאת גרסה מעודכנת של הסרט), ובכלל – קריאה של ספרים ישנים וטובים, תמיד יש בה הנאה לא מועטה, וכתביה של אגתה כריסטי תמיד היו אהובים עלי במיוחד. אולי משום שגיבוריה היו אנשים לא יפים במיוחד, לא צעירים במיוחד, ללא שרירים משורגים, לא גיבורי על, ובכל זאת הצליחו לפתור תעלומות מתעלומות שונות.

גיבור כזה הוא הרקול פוארו – בלש בלגי, נמוך למדי, בעל ראש ביצה ושפם מסולסל, המדבר במבטא צרפתי בולט, ופותר תעלומות בעזרת שכלו הפתלתל.

פוארו זה, עלה על הרכבת – האוריינט אקספרס (אין כבר רכבות שכאלה, הלוקחות את החפצים בכך על פני ארצות, עם קרון מסעדה, וקרונות שינה, ויש זמן להציץ בנופים..). וברכבת הזאת – מגוון של אנשים בגילים שונים ומלאומים שונים. ואיש אחד נרצח. דווקא כאשר הרכבת נקלעה למפולת שלגים והיה צורך להמתין לחילוץ.

פוארו נקרא על ידי אחד ממנהלי הרכבת, שלקח אף הוא חלק בנסיעה, לנסות לפתור את תעלומת הרצח, עוד לפני החילוץ ובוא המשטרה.

להמשיך לקרוא

Share

חוצָה את הקו – נֶלָה לַרסֶן

השם, שם הספר, קצת מטעה; מטעה, משום שבתוך הספר, בתוך הסיפור, נעשה שימוש בתרגום המילולי של שם הספר – "עוברת". ויש לשימוש במילה הזו משמעות רבה. ה"עוברת" היא השחורה, או זו שיש לה שורשים שחורים, שאחד מהוריה, או מסביה שחור, אלא שצבע עורה אינו מסגיר זאת, והיא יכולה להחשב לבנה, או לכל היותר – ספרדיה או יווניה, אך בשום אופן לא שחורה (כל הנאמר נכון גם ללשון זכר, אלא שהספר עניינו נשים, בעיקר). והיותה של מישהי לא שחורה, יש לכך משמעות עמוקה עד מאד בארצות הברית של תחילת המאה העשרים, לאחר המלחמה הגדולה (מלחה"ע הראשונה), כאשר עדיין קיימת הפרדה (נפרד אך שווה) במדינות רבות ובערים רבות, וכן קיימים קודי התנהגות שונים בקרב מעמד הביניים, ואף-על-פי-כן שינויים מתחילים לחול, ורוחות חדשות מנשבות.

גיבורות הספר – איירין רדפילד, שדרך תודעתה מסופר כל הסיפור הזה, שחורה שצבעה בהיר דיו כדי ש"תעבור" במקומות בהם יש הפרדה גזעית בין שחורים ללבנים:

"… אני לא מאמינה שאי-פעם אתחזה ללבנה אלא אם כן לשם הנוחות, במסעדות, בשביל כרטיסים לתאטרון ודברים כאלה. אף פעם לא לצורך חברתי, אני מתכוונת, אלא באופן מזדמן. …" (עמ' 132).

להמשיך לקרוא

Share

כתב סתרים – שושי בריינר

מי שמכיר אותי יודע שעל שולחני או בתיבת הדואר שלי נוחתים מדי שבוע כמה וכמה ספרים, הרבה יותר ממה שאי-פעם אוכל לקרוא (שלא לדבר על חנויות הספרים שאני מסתובבת בהן לעתים מתוך כוונה "רק להסתכל" ולא תמיד עומדת בפיתוי, ושלא לדבר על הקינדל שלי, שאף הוא מתחדש מדי פעם). את הספרים המגיעים אני ממיינת לכמה סוגים: ספרים שארצה לקרוא, ספרים שאולי ארצה לקרוא, ספרים שלא בטוח שארצה לקרוא אבל ימתינו לעיון מחדש, וספרים שבטוח שלא ארצה לקרוא, או שבטוח לא יהיה לי זמן לקראם, אפילו כשאצא לפנסיה. הספר הזה – "כתב סתרים" – הונח בפינת הספרים שכנראה ארצה לקרוא, אבל לא לגמרי בטוח; ביקורת משבחת למדי שקראתי על הספר, העבירה אותו לסקצית הספרים שארצה לקרוא (רק איני יודעת מתי), ואז ויוי, שפעם המליצה לי על ספר אחד, וצדקה, סרהבה בי שאקרא, ומובן שמיד קידמתי אותו לקריאה בקרוב מאד, תיכף אחרי הספר שבקריאה כרגע (תודה, ויוי, עשית מצווה גדולה).

ספר ארס-פואטי, שעניינו אהבה ועניינו כתיבת ספרים, וכך הוא נפתח:

"אני רוצה לספר לכם סיפור אהבה. אבל לא עליי ועל זוגתי נאוה אני רוצה לספר, אלא על אוהבים אחרים. זהו סיפור נפתל ומעורר תמיהה, יש בו שכול וכישלון (ויסלח לי ברנר), יש בו רמייה ועיוורון, יש בו תוקפנות וגם השפלה. כן, על פי כל הגדרה מקובלת, הקשר הזה בהחלט עמד על ראשו. ובכל זאת, זהו סיפור אהבה, כי מעל הכול, יש בו מה שמעידים על עצמם האוהבים הנוגעים בדבר, ואין איש מלבדם שרשאי לתאר את אשר בלבם. ובכלל, מי יקבע מהו נופה של האהבה? לפעמים, כך מתברר, פניה כפני הירח, אבק ומכתשים וחושך, ורק לעתים אור-מעט מושאל מן השמש." (עמ' 9)

להמשיך לקרוא

Share

חול טובעני – סטיב טולץ

יש  ספרים שכשאת קוראת אותם, את יודעת שמצאת לך סופר כלבבך, כזה שתמיד תרצי לקרוא דברים שכתב, אפילו אם זה יהיה סתם ספר טלפונים. כך קרה לי אחרי שקראתי את "שבריר" שכתב סטיב טולץ. ספר חכם, שנון, אנרכיסטי, מפתיע, כתוב לעילא. כל מה שהופך ספר לספר משובב נפש ממש.

לכן, כשנחת אצלי בתיבת הדואר ספרו השני שתורגם לעברית – "חול טובעני" – שמחתי עד מאד. כי ברור היה לי ששוב אפגש עם הציניות, השנינות, החכמה והכתיבה המצוינת.

אלא שנכונה לי אכזבה. הספר, שקראתיו עד הסוף כי אולי, רק אולי בסוף תהיה לי איזושהי הארה, משהו "יתהפך" ויאיר באור חדש את כל מה שקראתי עד עתה. אבל לא, לא קרה.

הכתיבה אכן שנונה ומתוחכמת, מצחיקה לעתים, אלא שהיצירה השלמה אינה גדולה מסך חלקיה, להיפך; העלילה אינה משכנעת דיה, הדמויות שצוירו גרוטסקיות במתכוון, ככל הנראה, הפכו בלתי אמינות, והכל הכל לא באמת מצדיק ספר בעובי שכזה, והזמן שנדרש לקריאתו.

אלדו בנג'מין הינו גיבור הספר, גדל במשפחה לא ממש מתפקדת. אחותו מתה טרם עת, אביו לא עמד בצערו ואמו, אשה פשוטה שבמהלך השנים הצליח לרושש אותה מכל נכסיה (המועטים). המספר הינו חברו לתיכון – ליאם ויילדר, שרצה להיות סופר והפך להיות שוטר, והספר שיכתוב ברבות הימים יהיה קורות חייו של אלדו, חברו מן התיכון.

להמשיך לקרוא

Share

מפלצת הזיכרון – ישי שריד

ושוב לוקח ישי שריד פרה קדושה, ושוב מציג אותה לפנינו במערומיה, על פרטי הפרטים המדוקדקים, ושוב שוחט אותה, ואנחנו מהנהנים, משום שהוא צודק (אם כך הם אכן פני הדברים; כפי שהוא מציג אותם).

אם ב"השלישי" הציג בפנינו שריד איך יראו החיים כאן, לכשיוקם בית המקדש השלישי, ומלכות ישראל הקדושה, זו הנזכרת יותר ויותר כשאיפה פוליטית לגיטימית, תקום ותכונן, הרי שבספר הזה "מפלצת הזיכרון" מציב בפנינו שריד מראה ביקורתית למדי על מסעות החיים לפולין, למחנות העבודה וההשמדה, ועל השימוש המניפולטיבי לעתים, בזיכרון השואה.

דוקטורנט צעיר לחקר השואה, שנושא הדוקטורט שלו הוא: אחדות ושוני בשיטות הפעולה של מחנות ההשמדה הגרמניים במלחמה העולם השניה, ושאינו מוצא תעסוקה באחת האוניברסיטאות בארץ, או בהוראה בבית ספר, מוצא עצמו מלווה במסעות החיים לפולין, משום הידע הרב שצבר. מלווה מומלץ ומצטיין, יש לומר, מבוקש מאד בזכות הידע הנרחב ויכולתו "להעביר את החומר" בצורה מוחשית דיה.

התלמידים במסעות החיים, כמו שאנו מכירים, מן העיתונות או אפילו מתוך היכרות אישית, המסעות הללו מהווים עבורם סוג של חוויה כיפית מצד אחד, נוסעים לחוץ לארץ, ומצד שני כמובן, זוהי חוויה מכבידה עד מאד, על כל אדם, וכשהוא צעיר החוויה הזו יכולה להפוך לסוג של אינדוקוטרינציה מסוימת.

להמשיך לקרוא

Share

בלילה נלך סחור-סחור – דניאל אלרקון

הקיבוץ שגדלתי בו היה נידח למדי; כבישים צרים דו-סטריים הובילו אליו. לעתים, בימי גשמים נסחפו הגשרים שמעל היובלים שזרמו בשדות הקיבוצים השכנים, והכבישים קרסו, או הוצפו. ובכל אופן, הדרכים נחסמו לזמן מה, עד שיכולנו לשוב ולנסוע בהם. אפילו לבית הספר.

בקיבוץ שגדלתי בו, בשנות הקמתו על ידי אנשים ונשים צעירים וצעירות, היה להם, לאנשים האלה, ועד הורים, שפנה ופעל, דפק על דלתות וכתב מכתבים. וכך קרה שבגלל המרחק מן הדרכים הראשיות (נידחות אף הן, במידה מסוימת) הצליחו ההורים של המתיישבים הצעירים לדאוג לכך כי יכנס אוטובוס עד לתוך הקיבוץ. פעם ביום, בבוקר, יקח את המבקשים לנסוע לעיר הגדולה, ופעם אחרי הצהריים, יביא את החוזרים לביתם.

כך במשך שנים, ועד עצם היום הזה; שני אוטובוסים ביום. אחד בבוקר, אחד אחרי הצהריים.

כך גם בעיירה ט… אליה הגיע התאטרון הנודד דיסיֶמבְּרֶה, עם המחזה "הנשיא האידיוט". בעיירה ט…, בה התרחשו כל האירועים שהם עילתו של הספר הזה, בעיירה הזו הגיע אוטובוס אחד מדי יום או יומיים (על פי לוח הזמנים  ותלוי בעבירוּת הדרכים). היה מגיע, מביא את המעטים המבקרים או השבים לביתם, ממתין מעט ואוסף את הנוסעים אל העיר.

העיירה ט.. היא היא המקור ובה קרו כל הדברים שהובילו לספר הזה; עיירה נידחת, שמי שיכול עוזב אותה אל העיר, וחוזרים אליה רק לעת זקנה, לחיות את השנים האחרונות במקום מוכר, עם פרצופים מפעם, אלה שלא נסתייע בידם לעבור משם. אנשים שמעולם לא יצאו ממנה, היא כל עולמם.

והקוראים והקוראות יפגשו בה רק במחצית הספר לערך.

להמשיך לקרוא

Share

מסתרי פיטסבורג – מייקל שייבון

לפני כמה (וכמה) שנים הצטרפתי לפורום ספרים וספרות באתר YNET, ובזכות חברות וחברים בפורום ההוא, שבינתיים כבר נסגר (יחד עם שאר הפורומים באתר, בהחלטה שכלל אינה מובנת לי עד היום), הכרתי סופרים וספרים נפלאים וטובים, וכאלה שקצת פחות, כמובן, גם.

בין הספרים שהומלץ לי לקרוא (ואיני זוכרת, בעוונותי, על ידי מי) היה גם "איגוד השוטרים היידים", שכתב מייקל שייבון.

נפלתי בקסמיו של הסופר המוכשר הזה; איזו כתיבה מרהיבה, איזה דמיון פרוע, איזו דרך לרקום עלילה. הה

אחר כך נתקלתי ב"פתרון סופי או תעלומת התוכי החטוף" ומיד קניתי, וכמובן קראתי. הספר היה לי קצת מוזר, אבל כתוב נפלא. הוא גם היה קצר דיו, כך שלא הכביד במיוחד.

ואז שוכנעתי על ידי אחד או אחת מחברי הפורום הנ"ל (ושוב איני זוכרת מי, אבל זוכרת שאמרו לי ש"זה הכי טוב שלו") לקרוא את "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי". שוב כתיבה וירטואוזית עוצרת נשימה כמעט וסיפור נפלא. לא יודעת אם "הכי טוב", אני בכל זאת מעדיפה את "איגוד השוטרים היידים", אבל בהחלט נפלא.

וכשיצא לאור "אבירי הדרך" כה נהניתי, למרות היותו צנום (181 עמודים בלבד), הצליח להפגין אותה וירטואוזיות בכתיבה, יחד עם עלילה מפותלת ומהנה.

להמשיך לקרוא

Share