ארכיון תגיות: עם-עובד

חיבוק-גדול – רומן גארי

אדם חי בעיר גדולה, לבדו. יש לו עבודה שמפרנסת אותו, יש לו דירה לגור בה, ויש בו הרבה אהבה, כך הוא מדמיין, אבל אין לו למי להעניק אותה.

אדם חי לבדו בעיר גדולה, והוא מדבר עם עצמו, ומדמיין שהוא מדבר עם אנשים אחרים סביבו, מנהל איתם שיחות שלמות, דיאלוגים על דיאלוגים, מדמיין שהוא חברם הטוב של אנשים מסויימים, מדמיין שיש איזה ניצוץ של רגש בינו לבין אשה אחת, קולגה לעבודה, והוא מפתח תכונות של סטוקר, ממתין לה בכל בוקר ליד המעלית, עד שהיא מגיעה, כדי שיוכלו לעלות ביחד, מפרש כל בדל חיוך או מבט שלה, ובונה תילי תילים של מחשבות על חייהם המשותפים העתידיים, מעביר בראשו שיחות שלמות שהם מנהלים.

אבל לא באמת. כי חילופי הדברים ביניהם, אם בכלל, הם ספורדיים וסתמיים, נימוסים של יום-יום.

כדי לא להיות לבד הוא מחזיק בביתו פיתון, כזה הנכרך סביבו, כמו פיתון, ונותן הרגשה של חיבוק גדול. וזהו אכן שמו של הפיתון "חיבוק-גדול".

"כשפיתון כורך את עצמו סביבך ומחבק אותך חזק-חזק, במותניים, בכתפיים, ומניח את ראשו על צווארך,  כל מהשנותר הוא לעצום את העיניים ולהרגיש את הרוך ואת האהבה. .." (עמ' 17 – 18)

אדם חי לבדו בעיר הגדולה, ולמעט שעות העבודה אין הוא פוגש אנשים. ומשום שהוא עצוּר עד מאד, הרי שמרבית השיחות עם אחרים, ובכלל מרבית החיים החברתיים שלו מתחוללים בראשו.

ונכתבים בספר.

הספר הזה נכתב כולו מתוך זרם התודעה של האדם הזה, מסיה קוזן, החי לבדו בעיר הגדולה, והוא מפתח תאוריות ומאמץ עמדות פוליטיות מסויימות, וכאמור מדמיין שיחות ארוכות ומערכות יחסים שונות עם הסובבים אותו, מערכות יחסים שכולן בראשו.

אני מודה ומתוודה שאלמלא שמו של הסופר (שני שמותיו, למען הדיוק) שהוא חביב עלי מזה שנים רבות, ככל הנראה לא הייתי לוקחת אותו לידי, ומשום שהוא מוזר למדי, הספר, כלל לא בטוח שהייתי מגיעה עד סופו.

 

מוזר. אבל מעניין.

 

ושתי מובאות נוספות שמצאתי

"… הרבה יותר קשה להרוג מישהו שאנחנו מכירים.  … הרבה יותר קל להרוג מרחוק, בלי לראות את מי הורגים, מאשר מקרוב. כשהטייסים מפציצים הם מרגישים פחות. הם מסתכלים על זה ממקום גבוה מאד." (עמ' 42)

 

"… לפחות במדינת משטרה אין חופש ואפשר לדעת למה, אין לנו חלק בה. אבל מה שמגעיל בצרפת זה שאפילו לא מספקים לך תירוצים. אין דבר יותר מתועב, יותר מחושב, יותר בוגדני מארצות שיש בהן הכול כדי להית מאושרים. …" (עמ' 72 – 73)

 

חיבוק-גדול – רומן גארי (אמיל אז'אר). תרגום: דורית שילה. הוצאת: עם עובד. 245 עמודים

Gros-Calin – Romain Gary (Emile Ajar)

 

לרכישה

(לא מצאתי בפורמט דיגיטלי)

Share

רצח באוריינט אקספרס – אגתה כריסטי

קריאה בספר מתח, כשאת כבר יודעת מי הרוצח, יש בה בעייתיות מסוימת, כי חלק מהכיף בקריאת ספר כזה הוא לנסות לנחש לבד מי הרוצח (וכרגיל לטעות, ולהצדיק את הטעות בכך שלא כל העובדות היו לפניך, ולהנות מן הטעות). אם כך, ההנאה הזו נשללה ממני בקריאת הספר הזה.  לא משום שכבר קראתי אותו (איני זוכרת שעשיתי כן) אבל את הסרט ראיתי, ודווקא כאן נחרטו בזכרוני פרטי הפתרון.

אבל חוץ מן הידיעה מראש מהו סוף הסיפור, הרי שנהניתי הנאה מרובה מן הקריאה, מן התרגום המחודש לספרה של כריסטי (כנראה, לקראת יציאת גרסה מעודכנת של הסרט), ובכלל – קריאה של ספרים ישנים וטובים, תמיד יש בה הנאה לא מועטה, וכתביה של אגתה כריסטי תמיד היו אהובים עלי במיוחד. אולי משום שגיבוריה היו אנשים לא יפים במיוחד, לא צעירים במיוחד, ללא שרירים משורגים, לא גיבורי על, ובכל זאת הצליחו לפתור תעלומות מתעלומות שונות.

גיבור כזה הוא הרקול פוארו – בלש בלגי, נמוך למדי, בעל ראש ביצה ושפם מסולסל, המדבר במבטא צרפתי בולט, ופותר תעלומות בעזרת שכלו הפתלתל.

פוארו זה, עלה על הרכבת – האוריינט אקספרס (אין כבר רכבות שכאלה, הלוקחות את החפצים בכך על פני ארצות, עם קרון מסעדה, וקרונות שינה, ויש זמן להציץ בנופים..). וברכבת הזאת – מגוון של אנשים בגילים שונים ומלאומים שונים. ואיש אחד נרצח. דווקא כאשר הרכבת נקלעה למפולת שלגים והיה צורך להמתין לחילוץ.

פוארו נקרא על ידי אחד ממנהלי הרכבת, שלקח אף הוא חלק בנסיעה, לנסות לפתור את תעלומת הרצח, עוד לפני החילוץ ובוא המשטרה.

להמשיך לקרוא

Share

חוצָה את הקו – נֶלָה לַרסֶן

השם, שם הספר, קצת מטעה; מטעה, משום שבתוך הספר, בתוך הסיפור, נעשה שימוש בתרגום המילולי של שם הספר – "עוברת". ויש לשימוש במילה הזו משמעות רבה. ה"עוברת" היא השחורה, או זו שיש לה שורשים שחורים, שאחד מהוריה, או מסביה שחור, אלא שצבע עורה אינו מסגיר זאת, והיא יכולה להחשב לבנה, או לכל היותר – ספרדיה או יווניה, אך בשום אופן לא שחורה (כל הנאמר נכון גם ללשון זכר, אלא שהספר עניינו נשים, בעיקר). והיותה של מישהי לא שחורה, יש לכך משמעות עמוקה עד מאד בארצות הברית של תחילת המאה העשרים, לאחר המלחמה הגדולה (מלחה"ע הראשונה), כאשר עדיין קיימת הפרדה (נפרד אך שווה) במדינות רבות ובערים רבות, וכן קיימים קודי התנהגות שונים בקרב מעמד הביניים, ואף-על-פי-כן שינויים מתחילים לחול, ורוחות חדשות מנשבות.

גיבורות הספר – איירין רדפילד, שדרך תודעתה מסופר כל הסיפור הזה, שחורה שצבעה בהיר דיו כדי ש"תעבור" במקומות בהם יש הפרדה גזעית בין שחורים ללבנים:

"… אני לא מאמינה שאי-פעם אתחזה ללבנה אלא אם כן לשם הנוחות, במסעדות, בשביל כרטיסים לתאטרון ודברים כאלה. אף פעם לא לצורך חברתי, אני מתכוונת, אלא באופן מזדמן. …" (עמ' 132).

להמשיך לקרוא

Share

כתב סתרים – שושי בריינר

מי שמכיר אותי יודע שעל שולחני או בתיבת הדואר שלי נוחתים מדי שבוע כמה וכמה ספרים, הרבה יותר ממה שאי-פעם אוכל לקרוא (שלא לדבר על חנויות הספרים שאני מסתובבת בהן לעתים מתוך כוונה "רק להסתכל" ולא תמיד עומדת בפיתוי, ושלא לדבר על הקינדל שלי, שאף הוא מתחדש מדי פעם). את הספרים המגיעים אני ממיינת לכמה סוגים: ספרים שארצה לקרוא, ספרים שאולי ארצה לקרוא, ספרים שלא בטוח שארצה לקרוא אבל ימתינו לעיון מחדש, וספרים שבטוח שלא ארצה לקרוא, או שבטוח לא יהיה לי זמן לקראם, אפילו כשאצא לפנסיה. הספר הזה – "כתב סתרים" – הונח בפינת הספרים שכנראה ארצה לקרוא, אבל לא לגמרי בטוח; ביקורת משבחת למדי שקראתי על הספר, העבירה אותו לסקצית הספרים שארצה לקרוא (רק איני יודעת מתי), ואז ויוי, שפעם המליצה לי על ספר אחד, וצדקה, סרהבה בי שאקרא, ומובן שמיד קידמתי אותו לקריאה בקרוב מאד, תיכף אחרי הספר שבקריאה כרגע (תודה, ויוי, עשית מצווה גדולה).

ספר ארס-פואטי, שעניינו אהבה ועניינו כתיבת ספרים, וכך הוא נפתח:

"אני רוצה לספר לכם סיפור אהבה. אבל לא עליי ועל זוגתי נאוה אני רוצה לספר, אלא על אוהבים אחרים. זהו סיפור נפתל ומעורר תמיהה, יש בו שכול וכישלון (ויסלח לי ברנר), יש בו רמייה ועיוורון, יש בו תוקפנות וגם השפלה. כן, על פי כל הגדרה מקובלת, הקשר הזה בהחלט עמד על ראשו. ובכל זאת, זהו סיפור אהבה, כי מעל הכול, יש בו מה שמעידים על עצמם האוהבים הנוגעים בדבר, ואין איש מלבדם שרשאי לתאר את אשר בלבם. ובכלל, מי יקבע מהו נופה של האהבה? לפעמים, כך מתברר, פניה כפני הירח, אבק ומכתשים וחושך, ורק לעתים אור-מעט מושאל מן השמש." (עמ' 9)

להמשיך לקרוא

Share

חול טובעני – סטיב טולץ

יש  ספרים שכשאת קוראת אותם, את יודעת שמצאת לך סופר כלבבך, כזה שתמיד תרצי לקרוא דברים שכתב, אפילו אם זה יהיה סתם ספר טלפונים. כך קרה לי אחרי שקראתי את "שבריר" שכתב סטיב טולץ. ספר חכם, שנון, אנרכיסטי, מפתיע, כתוב לעילא. כל מה שהופך ספר לספר משובב נפש ממש.

לכן, כשנחת אצלי בתיבת הדואר ספרו השני שתורגם לעברית – "חול טובעני" – שמחתי עד מאד. כי ברור היה לי ששוב אפגש עם הציניות, השנינות, החכמה והכתיבה המצוינת.

אלא שנכונה לי אכזבה. הספר, שקראתיו עד הסוף כי אולי, רק אולי בסוף תהיה לי איזושהי הארה, משהו "יתהפך" ויאיר באור חדש את כל מה שקראתי עד עתה. אבל לא, לא קרה.

הכתיבה אכן שנונה ומתוחכמת, מצחיקה לעתים, אלא שהיצירה השלמה אינה גדולה מסך חלקיה, להיפך; העלילה אינה משכנעת דיה, הדמויות שצוירו גרוטסקיות במתכוון, ככל הנראה, הפכו בלתי אמינות, והכל הכל לא באמת מצדיק ספר בעובי שכזה, והזמן שנדרש לקריאתו.

אלדו בנג'מין הינו גיבור הספר, גדל במשפחה לא ממש מתפקדת. אחותו מתה טרם עת, אביו לא עמד בצערו ואמו, אשה פשוטה שבמהלך השנים הצליח לרושש אותה מכל נכסיה (המועטים). המספר הינו חברו לתיכון – ליאם ויילדר, שרצה להיות סופר והפך להיות שוטר, והספר שיכתוב ברבות הימים יהיה קורות חייו של אלדו, חברו מן התיכון.

להמשיך לקרוא

Share

מפלצת הזיכרון – ישי שריד

ושוב לוקח ישי שריד פרה קדושה, ושוב מציג אותה לפנינו במערומיה, על פרטי הפרטים המדוקדקים, ושוב שוחט אותה, ואנחנו מהנהנים, משום שהוא צודק (אם כך הם אכן פני הדברים; כפי שהוא מציג אותם).

אם ב"השלישי" הציג בפנינו שריד איך יראו החיים כאן, לכשיוקם בית המקדש השלישי, ומלכות ישראל הקדושה, זו הנזכרת יותר ויותר כשאיפה פוליטית לגיטימית, תקום ותכונן, הרי שבספר הזה "מפלצת הזיכרון" מציב בפנינו שריד מראה ביקורתית למדי על מסעות החיים לפולין, למחנות העבודה וההשמדה, ועל השימוש המניפולטיבי לעתים, בזיכרון השואה.

דוקטורנט צעיר לחקר השואה, שנושא הדוקטורט שלו הוא: אחדות ושוני בשיטות הפעולה של מחנות ההשמדה הגרמניים במלחמה העולם השניה, ושאינו מוצא תעסוקה באחת האוניברסיטאות בארץ, או בהוראה בבית ספר, מוצא עצמו מלווה במסעות החיים לפולין, משום הידע הרב שצבר. מלווה מומלץ ומצטיין, יש לומר, מבוקש מאד בזכות הידע הנרחב ויכולתו "להעביר את החומר" בצורה מוחשית דיה.

התלמידים במסעות החיים, כמו שאנו מכירים, מן העיתונות או אפילו מתוך היכרות אישית, המסעות הללו מהווים עבורם סוג של חוויה כיפית מצד אחד, נוסעים לחוץ לארץ, ומצד שני כמובן, זוהי חוויה מכבידה עד מאד, על כל אדם, וכשהוא צעיר החוויה הזו יכולה להפוך לסוג של אינדוקוטרינציה מסוימת.

להמשיך לקרוא

Share

בלילה נלך סחור-סחור – דניאל אלרקון

הקיבוץ שגדלתי בו היה נידח למדי; כבישים צרים דו-סטריים הובילו אליו. לעתים, בימי גשמים נסחפו הגשרים שמעל היובלים שזרמו בשדות הקיבוצים השכנים, והכבישים קרסו, או הוצפו. ובכל אופן, הדרכים נחסמו לזמן מה, עד שיכולנו לשוב ולנסוע בהם. אפילו לבית הספר.

בקיבוץ שגדלתי בו, בשנות הקמתו על ידי אנשים ונשים צעירים וצעירות, היה להם, לאנשים האלה, ועד הורים, שפנה ופעל, דפק על דלתות וכתב מכתבים. וכך קרה שבגלל המרחק מן הדרכים הראשיות (נידחות אף הן, במידה מסוימת) הצליחו ההורים של המתיישבים הצעירים לדאוג לכך כי יכנס אוטובוס עד לתוך הקיבוץ. פעם ביום, בבוקר, יקח את המבקשים לנסוע לעיר הגדולה, ופעם אחרי הצהריים, יביא את החוזרים לביתם.

כך במשך שנים, ועד עצם היום הזה; שני אוטובוסים ביום. אחד בבוקר, אחד אחרי הצהריים.

כך גם בעיירה ט… אליה הגיע התאטרון הנודד דיסיֶמבְּרֶה, עם המחזה "הנשיא האידיוט". בעיירה ט…, בה התרחשו כל האירועים שהם עילתו של הספר הזה, בעיירה הזו הגיע אוטובוס אחד מדי יום או יומיים (על פי לוח הזמנים  ותלוי בעבירוּת הדרכים). היה מגיע, מביא את המעטים המבקרים או השבים לביתם, ממתין מעט ואוסף את הנוסעים אל העיר.

העיירה ט.. היא היא המקור ובה קרו כל הדברים שהובילו לספר הזה; עיירה נידחת, שמי שיכול עוזב אותה אל העיר, וחוזרים אליה רק לעת זקנה, לחיות את השנים האחרונות במקום מוכר, עם פרצופים מפעם, אלה שלא נסתייע בידם לעבור משם. אנשים שמעולם לא יצאו ממנה, היא כל עולמם.

והקוראים והקוראות יפגשו בה רק במחצית הספר לערך.

להמשיך לקרוא

Share

מסתרי פיטסבורג – מייקל שייבון

לפני כמה (וכמה) שנים הצטרפתי לפורום ספרים וספרות באתר YNET, ובזכות חברות וחברים בפורום ההוא, שבינתיים כבר נסגר (יחד עם שאר הפורומים באתר, בהחלטה שכלל אינה מובנת לי עד היום), הכרתי סופרים וספרים נפלאים וטובים, וכאלה שקצת פחות, כמובן, גם.

בין הספרים שהומלץ לי לקרוא (ואיני זוכרת, בעוונותי, על ידי מי) היה גם "איגוד השוטרים היידים", שכתב מייקל שייבון.

נפלתי בקסמיו של הסופר המוכשר הזה; איזו כתיבה מרהיבה, איזה דמיון פרוע, איזו דרך לרקום עלילה. הה

אחר כך נתקלתי ב"פתרון סופי או תעלומת התוכי החטוף" ומיד קניתי, וכמובן קראתי. הספר היה לי קצת מוזר, אבל כתוב נפלא. הוא גם היה קצר דיו, כך שלא הכביד במיוחד.

ואז שוכנעתי על ידי אחד או אחת מחברי הפורום הנ"ל (ושוב איני זוכרת מי, אבל זוכרת שאמרו לי ש"זה הכי טוב שלו") לקרוא את "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי". שוב כתיבה וירטואוזית עוצרת נשימה כמעט וסיפור נפלא. לא יודעת אם "הכי טוב", אני בכל זאת מעדיפה את "איגוד השוטרים היידים", אבל בהחלט נפלא.

וכשיצא לאור "אבירי הדרך" כה נהניתי, למרות היותו צנום (181 עמודים בלבד), הצליח להפגין אותה וירטואוזיות בכתיבה, יחד עם עלילה מפותלת ומהנה.

להמשיך לקרוא

Share

ארבעה אבות – אמיר זיו

ארבעה גברים, שלוש נשים, במין היפוך מן הפיוט הידוע המושר, בלחנים שונים ובשפות שונות בסוף ליל הסדר, פיוט שנועד, בין השאר, להשאיר את הצעירים שלשולחן ליל הסדר ערים ומוכנים לשיר-חידון הזה, שבו עליהם לזכור בעל-פה כמה מונים בכל אחד מן הנזכרים בשלושה-עשר בתי הפיוט.

שלושה אבות, ארבע אמהות יש בפיוט. ארבעה אבות יש בספר. שלוש נשים. וקולן של אלה, בתחילה, מושתק.

האב הראשון – א' (אליהו) בוכמילר, שאנו פוגשים בו דרך חלופת המכתבים שלו עם מנהל מחלקת ההנדסה בעירייה; עניין בנאלי ומוכר לכאורה לכולנו – הוספת מרפסת ללא רשיון בניה בדירה שמעליו, מתחילה את חלופת המכתבים הזו, בין בוכמילר, השכן, לבין ברוך דומיני, סגן מהנדס העיר.

שניהם, מסתבר, מאוהבים באותה האשה – קלרה. זו שבנתה את המרפסת ללא רשיון, זו ששבתה את לבו של בוכמילר כשהגיעה לבית, למרות שהיא צעירה ממנו בשנים רבות, זו שסגן מהנדס העיר התאהב בה כשביקר בביתה לבדוק את חריגות הבניה, זו שגם בנו של בוכמילר התאהב בה, כך נראה, ומשום כך אינו מתגורר יותר עם אביו, ויש ביניהם נתק.

והכל הכל מתברר בקולם של שניים – בוכמילר ודומיני. קולה של קלרה אינו נשמע.

להמשיך לקרוא

Share

קליפת אגוז – איאן מקיואן

אשה אחת, טרודי שמה, פגשה פעם איש אחד, ג'ון קֶרְנְקרוס שמו, והם התאהבו ואחר כך התחתנו, עברו לביתו, בית המשפחה מדורי דורות (או קצת פחות דורות), ועכשיו היא הרה.

אבל היא כבר לא אוהבת אותו, את ג'ון. למען האמת, ביקשה ממנו לצאת מן הבית כי היא זקוקה ל"אוויר" ול"מרחב" ולחופש מסוים.

או כך היא אומרת.

למען האמת היא התאהבה בגבר אחר, אבל אסור לג'ון קרנקרוס לדעת זאת, משום שהמאהב החדש הוא אחיו הצעיר, קלוד.

ג'ון הוא המוצלח מבין השניים, על פי כל קנה מידה כמעט. הוא משורר, ובעל הוצאת ספרים. הוא מרצה ומלמד משוררים אחרים, הוא מגלה משוררים מצויינים, וכשהם מתפרסמים וסוף סוף אפשר איכשהו להתפרנס מכתיבתם, הם עוברים להוצאות לאור מכובדות וגדולות.

וקלוד? קלוד מצטיין בדבר אחד – לעשות כסף. הוא איש עסקים כנראה די מוצלח. ומתגורר בשכונה מכובדת בלונדון, אם כי מבלה לא מעט זמן במיטתה ובחיקה של טרודי.

והוא איש משעמם. מאד משעמם. אבל לא את טרודי.

"… את כל החליפות שלו קונה רק ברחוב הזה ולא ההוא באזור מיפר, את החולצות במקום אחר, ואת הגרביים, אה, הוא לא זוכר.. אם רק.. אבל. איש מלבדו לא מסיים משפט במלה "אבל"." (עמ' 27)

להמשיך לקרוא

Share