ארכיון תגיות: עם-עובד

רשימת האימהות – גלי מיר-תיבון

" ב-12 ביוני 1941 גילה היטלר ליון אנטונסקו את ה'פתרון' שלו ל'יהודי המזרח'. אפשר אפוא לקבוע כי בהשפעתו של היטלר החליט אנטונסקו לגשת ל'פתרון בעיית היהודים' בבסרביה ובבוקובינה, ואיפשר שם הרג המונים. הצבא נצטווה לאסור את היהודים בערים, הז'נדרמים נצטוו להרוג כול יהודי שיימצא באזורים הכפריים, בפועל השתתפו יחידות צבא גרמניות ורומניות בהשמדת היהודים בשני האזורים, מלווים ביחידות השמדה של הס"ס, איינזצגרופה D [עוצבת מבצע D]. בשלב הראשון של המיבצע נרצחו כ-160,000 יהודים, בסיועה של האוכלוסייה המקומית, רומנים ואוקראינים. ב-15 בספטמבר 1941 פקד אנטונסקו לגרש לאזור טרנסניסטריה שבין הנהר בוג לנהר דנייסטר את הניצולים, כ-150,000 במספר. עשרות אלפים נהרגו בדרכי הגירוש, נורו בידי המלווים הרומנים, מתו ברעב, בצמא, במחלות, בהתעללות ובאפיסת כוחות. טרנסניסטריה הפכה לקבר אחים ליהודי רומניה, ובשנות השלטון הרומני, מסתיו 1941 עד אביב 1944, נספו שם כ-90,000 מן המגורשים. הצבא והז'נדרמריה הרומנית השתתפו גם ברציחת עשרות אלפי יהודים מאוקראינה. העילה הרשמית לגירוש היה הרצון ל'טהר' את האזורים המשוחררים מן היסוד היהודים העויין, ששיתף פעולה עם השלטון הסובייטי (1940-1941), והתנהגותם האנטי-רומנית של היהודים בעת נסיגת הרומנים מן האזורים ההם בסוף יוני 1940. באוקטובר גורשו גם יהודי דרום בוקובינה, שלגביהם לא ניתן היה לטעון כי שיתפו פעולה עם השלטון הסובייטי. יון אנטונסקו עצמו נתן את פקודת הגירוש, וקבע כי בסרביה תהיה 'נקייה מיהודים', ובבוקובינה יושארו מכול כ-90,000 יהודיה רק כ- 10,000 יהודים שהיו חיוניים לכלכלת האזור. הגרמנים לא הפעילו בעניין זה כול לחץ משום שממילא פעל אנטונסקו על-פי תוכניותיהם של הנאצים באשר ליהודים." (מתוך: השואה ברומניה, בסרביה, בוקובינה וטרנסניסטריה באתר "יד ושם")

בין כל סיפורי וספרי השואה נבלע לרוב סיפורה של יהדות רומניה, נבלע ונבלל בשאר הסיפורים, הוצנע מעט, כי הרי רומניה היתה בת ברית למשטר הנאצי. אבל יהודיה לא היו מוגנים. כלל וכלל לא.

ספר שפותח צוהר לסיפורה של יהדות רומניה בתקופת מלחמת העולם השניה, ואף יותר מכך, מעלה שאלות ותהיות אצל הקורא/ת – מה הייתי עושה אילו? אילו הייתי בראש הועד היהודי במקום הכינוס / מחנה הריכוז הזה או האחר? כשמגיעות המכסות למשלוח למחנות עבודה, כשצריך לצמצם את האוכלוסיה, בגלל מחסור ומחלות? את מי לשלוח קודם? על מי לשמור? האם ניתן לשחד את הממונים מטעם השלטונות? ומי יממן את השוחד?

להמשיך לקרוא

Share

תגידי שאת אחת מהם – אוּאֶם אַקְפָּן

 וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם.  ו וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ.  ז וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם:  כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם.  …

  יז וַאֲנִי, הִנְנִי מֵבִיא אֶת-הַמַּבּוּל מַיִם עַל-הָאָרֶץ, לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר-בּוֹ רוּחַ חַיִּים, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם:  כֹּל אֲשֶׁר-בָּאָרֶץ, יִגְוָע. "

(בראשית ו')

אחרי קריאת הספר הזה – זו התחושה שעלתה בי. צריך להרוס הכל ולהתחיל מחדש. רי-סטארט של האנושות. כי אי אפשר לראות ולהשאר אדישים, לדעת, לראות בטלוויזיה תחקיר של אמנון לוי, ולהמשיך לחיות כאילו זה לא נוגע בנו, זה רחוק, זה שם.

ושם זה אפריקה

באפריקה נערות בנות שתים עשרה ועשר עוסקות בזנות. כמו אחיותיו הגדולות של ג'יגָנָה, המספר ב"סעודת כריסמס". מַיישָה, האחות הגדולה, בת שתים-עשרה וכבר מנוסה עד מאד באיך צריך להתנהג ברחובות. הערב – ערב חג המולד – היא זו שתביא את סעודת חג המולד, שאריות שתאסוף מכל מיני מקומות, אחרי שתסיים לענג שלושה זרים לבנים וקוף (כן, גם הקוף כנראה ישותף ב"חגיגה") שאספו אותה ביגואר. יגואר!. מיישה היא המפרנסת העיקרית במשפחה, כי האב לא בדיוק מתפקד, והוא חייב כספים לכל מיני, ובדרך כלל שיכור, האם בעיקר יולדת ויולדת, ומיניקה ומסדרת תורנויות טיפול בתינוק. נָאימָה, בת העשר מקבלת כבר הדרכה ממיישה, שעוד מעט תיסע למקום אחר, אבל לפני כן, תספיק להביא עוד מעט כסף למימון בית הספר של ג'יגנה, המדים, הספרים. מיישה, שלא היה כסף לשלוח אותה לבית הספר, ומוכרת את גופה בן השתים-עשרה לגברים.

להמשיך לקרוא

Share

טוהר – ג'ונתן פראנזן

"כמה קל להאשים את האמא. החיים הם סתירה אומללה, תשוקה בלי גבול ומשאבים מוגבלים, הלידה היא רק כרטיס למוות: למה לא להאשים את האדם שכפה עליך חיים? נכון, אולי זה לא הוגן. אבל אמא שלך יכולה להאשים את אמא שלה תמיד, וזו בתורה את אמא שלה, וכן הלאה עד לגן עדן. מאז ומעולם האשימו בני האדם את האמא, ולרובם – אנדראס היה די בטוח בכך – היו אמהות ראויות לאשמה פחות משלו." (עמ' 127)

כן. לכל אחת ואחד מגיבורי הספר הזה יש איזה עניין עם אמו או אמה.

ואלה האנשים והנשים שחייהם נפרשים על פני דפי הספר הזה:

פיפ, פיוריטי בשמה המלא, שאם נתרגמו לעברית הריהו "טוהר". זה מכבר סיימה את לימודי הקולג' והיא חייבת הרבה מאד כסף בגין לימודיה. הרבה מאד מבחינתה, כמובן. פיפ גדלה בידיעה שאינה יודעת מי אביה,  ומה היה שם אמה לפני שנולדה, משום שאמה מסתירה את שתיהן טוב טוב מפני האב, ומפני אביה שלה, עניין שיתברר בהמשך. פיפ גדלה בעוני מסוים, ואמה תלויה בה למדי. גם כשהיא מרחיקה ממנה, זה לא יכול להיות ממש רחוק, משום שהאם עשויה להזדקק לה. האם עובדת כקופאית באיזה מרכול נידח. פיפ עובדת בחברת "פתרונות מתחדשים".

"חברת 'פתרונות מתחדשים' לא ייצרה, לא בנתה ואפילו לא התקינה שום דבר. במקום זאת, לפי כיוון הרוחות הרגולטוריות (לא 'האקלים', אלא 'הרוחות' כי התקנות השתנו מעונה לעונה ולפעמים, כך נראה משעה לשעה), היא 'ארזה', היא 'תיווכה', היא 'קלטה', היא 'סקרה', היא 'הנגישה ללקוח'. בתאוריה כל זה היה בעל ערך רב. אמריקה פלטה יותר מדי פחמן לאטמוספרה, מקורות אנרגייה מתחדשים יכלו לעזור בכך, הממשל הפדרלי וממשלי המדינות המציאו תמריצי מיסוי חדשות לבקרים, חברות התשתית הפגינו אדישות עד התלהבות מתונה מהאפשרות לשפר את תדמיתן הירוקה, שיעור לא זניח ומשביע רצון של בתי אב ובתי עסק בקליפורנייה היו מוכנים לשלם תוספת תמורת חשמל נקי יותר, והתוספת הזאת, כפול אלפים רבים פלוס הכסף הזורם מבירת האומה ומבירת המדינה, בניכוי הכסף שהולך לחברות שבאמת מייצרות או מתקינות דברים, הספיק כדי לשלם משכורות לחמישה עשר עובדי 'פתרונות מתחדשים' ולפייס את קרנות הון הסיכון שמממנות אותה. גם המונחים העדכניים ששימשו בחברה היו טובים: 'קולקטיב', 'קהילה', 'קואופרטיב'." (עמ' 41 – 42)

להמשיך לקרוא

Share

הפרטים שהושמטו – תומס ה' אוגדן

"' יש לי כמה מלים לומר לך, ואם לא אגיד אותן עכשיו, אני חוששת שלא אגיד אותן לעולם, אז בבקשה תקשיבי עד הסוף. זה ייקח רק דקה-שתיים. את צעירה, ועוד יש לך סיכוי לקבל כמה החלטות לפני שיקבלו אותן בשבילך. את צריכה לדעת שאם תתחתני ויהיו לך ילדים, ייקחו ממך את החיים שהיו לך. לא, האמת שאת תיתני אותם בחינם אם תסכימי להתחתן ולהקים משפחה, אבל רוב הנשים לא יודעות את זה ולא באמת מקבלות החלטה להקים משפחה, הן פשוט הולכות ועושות את זה. את צריכה להיות אשה חזקה מאוד כדי להחליט לא להתחתן ולא להביא ילדים, ואולי את כזאת ואולי לא, אבל אני רוצה שתקבלי החלטה על זה לפני שתעשי את זה, כי אם באמת תבחרי בחיים האלה, אני חושבת שתרגישי פחות מרירה בקשר לחיים שוויתרת עליהם.'" (עמ' 19)

ארל ומרתה נפגשו בקולג', ומתישהו נהיו לזוג. לא שהיתה שם אהבה גדולה, אבל הם מצאו נושאים משותפים ותחומי עניין דומים, והיה להם נעים מאד איש בחברת רעותו. ארל בא מחווה בקנזס והיתה לו שם משפחה אוהבת ותומכת, אב, אם, אחות ואח, שביניהם, בין האחים, היתה חברות מיוחדת. כזאת שנוצרת בתוך משפחות גרעיניות בקהילות קטנות, כשהאחים הם כל מה שיש לך בסופו של יום. מרתה באה מהיכנשהו, ולא סיפרה דבר על משפחתה.

ארל רצה להמשיך בלימודיו לתואר שני, ולהיות מהנדס.

מרתה רצתה לעסוק בספרנות, ובעיקר בשימור ספרים ישנים.

להמשיך לקרוא

Share

בנדיט – איתמר אורלב

"המוח ממהר לסדר את המציאות מחדש כך שמה שנראה לא ייאמן נראה כעבור רגע מובן מאליו, אבל לפעמים אפשר לעכב אותו, לנסות לשמר עוד קצת את התחושה המיוחדת של הרגע שלפני., (עמ' 112 – 113)

סיפור מסע. ולא סתם סיפור מסע, כזה המתחיל במקום אחד ומסתיים במקום אחר, ובדרך נוספות תובנות אלה ואחרות לגיבורים, ויש במסע הרפתקאות מהרפתקאות שונות, והוא אלגוריה לחיים, אלא סיפור מסע אל העבר. מסע שהחיים שיהיו אחריו ישאו עמם לא רק את חוויות המסע אלא גם את העובדות שנתגלו לגיבור במהלך המסע, עובדות על עצמו ועל עברו, ועל עברו של אביו.

כי זה הסיפור – המסע לגילוי האב.

טאדק שנישואיו מתפרקים וילדו היחיד מתרחק ממנו, מתוקף הנסיבות, בעקבות שיחה עם אמו מחליט לנסוע לפולין, לפגוש את אביו, שעתה כבר נמצא בבית אבות, וזו עתידה להיות, כך נראה פגישתם האחרונה. פגישה אחרי שנים רבות שלא התראו. מאז היה בן שתים עשרה, עת עזב עם אמו ואחיו את פולין שלא על מנת לחזור.

והקשר ניתק.

ועתה, בעקבות שיחה עם אמו, ולאחריה עם אחותו, שהיגרה מכאן, אולי כי מהגרים לעולם לא יהיו להם באמת שורשים במקום אחד, ותמיד יחושו שלא במקום, תמיד יחפשו להם מקום שבו ירגישו בבית, כך גם אחותו השניה ואחיו, עתה מחליט טאדק לנסוע לפגוש את אביו. אין הוא יודע מה יפגוש, והזכרונות מאביו רחוקים רחוקים. שהיה איש אלים, שהיה חוזר שיכור כמעט מדי ערב, אם בכלל חזר, והיו מקווים שלא יחזור, כי אם חזר היה מכה אותם, ואת האם, או את השכנים. אם רק נדמה לו שפגעו בו, או בכבודו.

להמשיך לקרוא

Share

טלגרף אווניו – מייקל שייבון

%d7%a2%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%94_-_%d7%98%d7%9c%d7%92%d7%a8%d7%a3_%d7%90%d7%95%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%952יש סופרים וסופרות שדי בכך שיוציאו לאור ספר, ומיד אשאף לשים עליו ידי ולקראו בהקדם האפשרי. מרגרט אטווד, למשל, חדלתי להמתין לתרגום ספריה לעברית, ועברתי לקרוא באנגלית, בסמוך ככל שניתן ליציאת הספר לאור. או אליס מנרו, אצלה אני דווקא כן מחכה לתרגומים, אבל זה בעיקר בגלל שהיא פחות או יותר חדלה להוציא ספרים. או קייט אטקינסון, שמאז שגיליתי אותה אני לא שבעה מלקרוא בספריה.

גם בשפת המקור יש כאלה שקראתי את כל או כמעט כל כתביהם, אופיר טושה גפלה הוא דוגמא נהדרת, שכל ספר שלו חייב להגיע אלי מיד עם צאתו לאור, ומקבל קדימות על פני אחרים. גם אשכול נבו, ואף אמיר גוטפרוינד, ומאיר שלו. כל כתביהם נקראו על ידי בשמחה רבה.

ויש גם אנה אנקוויסט ואלנה פרנטה, ובוודאי שכחתי עוד כמה סופרות מופלאות וסופרים נהדרים, שאיני מחמיצה אף ספר שלהם.

וכזהו גם מייקל שייבון. או היה, עד הספר הזה (אם לא נספור את "מסתרי פיטסבורג" שעדיין ממתין להיקרא). הכרתי אותו, את שייבון ב"איגוד השוטרים היידים", ומיד נשביתי בקסמיו. אחר כך קראתי את "פתרון סופי או תעלומת התוכי החטוף", שהיה קצת מוזר, אבל כתוב לעילא (וקצר, אז המוזרות לא באמת הציקה לי). אחר כך קראתי את "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי", הנחשב למופתי שבין ספריו, ובו "צללתי" אל העולם המוכר בעיקר לאמריקאים – עולם הקומיקס, (ועדיין אהבתי יותר את "איגוד השוטרים היידים"), ואז בא "אבירי הדרך", שהוא חכם ומצחיק, וכתוב אף הוא לעילא.

ולכן רבו ציפיותי מן הספר הזה, החדש, עב הכרס, "טלגרף אווניו".

להמשיך לקרוא

Share

גבולות – רונית רפ

גבולותשני חלקים לו לספר הזה, שני חלקים המרכיבים סיפור אחד.

הצד שלה

הצד שלו.

הצד שלה – הילה – אשה נשואה ואם לשני בנים, גרפיקאית. אמה מתדרדרת אט-אט במורדות הדמנציה, עוד מעט כבר לא תזכור דבר. בינתיים עוד זוכרת, לפעמים. והגוף אף הוא בוגד. מעבירה ימיה בביתה עם המטפלת הפיליפינית. הילה, שרצתה לזכור את אמה בדרך משלה, מחליטה לחזור ללמוד ציור, כדי שתוכל לצייר את אמה. כל זמן שאפשר, כי אולי עוד מעט יהיה צורך להעבירה למעון מחסה לקשישים מוגבלים, אולי לא תחיה עוד הרבה.

החוג שהיא בוחרת ללמוד בו מעביר אותה לדרך חדשה, שאולי לא ציפתה לה.

ואולי כן.

כי לפעמים המשאלות הכמוסות כמוסות גם מן השואל.

הצד שלו – מיכאל, מייקי. רופא שיניים, ג'ינג'י, אורתודנט. פעם, כשהיה בן שמונה וחצי היה עולה חדש, שצריך היה להסתיר את כל חולשותיו מפני חבורת הילדים, כי ילדים, כידוע, יכולים להיות אכזריים לעתים.

להמשיך לקרוא

Share

המקום הכי טוב בעולם – איילת צברי

עטיפה_-_המקום_הכי_טוב_בעולם(2)ספר סיפורים. וכמו כל ספר סיפורים צריך לדייק. אין מרחב גדול כדי למשוך אליו עלילות משנה, או להאריך באיזה עניין, והכל צריך להיות מהודק ומדויק. זו אמנות גדולה מאד לדעת לספר סיפור קצר.

ואיילת צברי יודעת.

היא יודעת לקחת רגע בזמן ולהפוך אותו לסיפור חיים, או לפחות לסיפור תקופה. היא יודעת לפתוח לקורא/ת עולם, שנמצא ממש כאן ממול, או מעבר לרחוב, או בעיר הסמוכה, ולגלות לנו פינות נסתרות, על המראות והקולות, והריחות, והאור המסמא או משחקי האור והצל של השמש.

והיא יודעת לקחת אותנו אל מעבר לאוקיינוס, אל קנדה (שם היא חיה) ולפתוח לנו חלון אל עולמם של מהגרים (או, בעצם, בעיקר מהגרות) מכאן. כאלה שדוברים את שפתנו, והיא כבר בניגון אחר, ויש בהם נינוחות אחרת, ומחשבות אחרות, ומנהגים אחרים.

או להודוּ. כי גם לשם היא לוקחת אותנו.

המקום הכי טוב בעולם הוא קולומביה הבריטית, או ירושלים. תלוי מי הדוברת. נעמי, האחות הבכורה, או תמר הצעירה, שאף פעם לא ישבה במקום אחד, עד שהגיעה לקולומביה הבריטית, ולאחר ביקור בירושלים הבינה שהיא צריכה כבר להחליט על מקום אחד שהוא בית; ובחרה בגלות. כך בסיפור "המקום הכי טוב בעולם", החותם את הספר ושנתן לו את שמו. שתי אחיות נפגשות אחרי שנים שלא בילו זמן יחד, שנים שהמרחק רק הגביר, כמו תיבת תהודה, את המרחק שביניהן. ועכשיו הן צריכות, או רוצות, לגשר במשהו על הפער הזה, לחזור אחורה. אבל אי אפשר. אפשר רק קצת, ושבריר, וזכרון. ובכל זאת.

להמשיך לקרוא

Share

שלושה סיפורי אהבה – יעל הדיה

עטיפה_-_שלושה_סיפורי_אהבהאחרי שהשלמתי את "כל כתבי" אשכול נבו (עד כה) עם ספרו הראשון, עברתי להשלמות נוספות – והפעם מראשוני ספריה של יעל הדיה שלא קראתי; אחר כך ישאר לי עוד אחד להשלמה וזהו.

וזוהי גם הזדמנות מצוינת, כמה שבועות לפני פרוץ שבוע הספר, להוריד מעט את מפלס הספרים על מדף-הספרים-הממתינים-לקריאתם, ולהכין מקום לספרים שעוד יבואו, עוד מעט קט.

שלושה סיפורי אהבה. והראשון בהם: חיות מחמד.

אשה אחת, שאין הסופרת קוראת בשמה, פוגשת בגבר אחד, שגם לו לא ניתן שם, בפגישה עיוורת. הימים ימי טרום הטלפונים הסלולאריים לכל אחד (ואף יותר מאחד לכל אחד), יש רק טלפונים בבתים, ומשיבונים שכולם רצים, מיד בהגיעם לביתם לבדוק אם מישהו חיפש אותם בהעדרם. ואנשים נפגשים בבתי קפה, היכרויות דרך מכרים משותפים, חברים החיים בזוגות ומחפשים לשדך לחבריהם וחברותיהם הרווקות והרווקים, כדי שהעולם יהיה מאוזן.

וכך, ידידה של הגבר, שפעם היתה בת זוגו, ואחר כך נשארה ידידה המכירה לו חברות אחרות, ומחממת את לילותיו כששניהם לבדם, הכירה לו את האשה. והם יצאו לפגישה, ובדרך מן הפגישה נתקלו בגור כלבים אבוד, ומיד לקחוהו לבית האשה, ושם נתנו לו משהו לאכול, ואחר כך התגוללו להם בין הסדינים. כן, בלילה הראשון. פעם זה היה מותר.

והכלב הזה, שאף לו אין שם, הפך להיות מין דבק של ההתחלה, כזה שעד שיחליטו של מי הוא, אם בכלל, בינתיים הוא מין מכנה משותף.

להמשיך לקרוא

Share

עד סגירת הגיליון – טום רקמן

עד_סגירת_הגליון".. אני רוצה לייסד עיתון. עיתון בין-לאומי בשפה האנגלית. הבסיס שלו יהיה ברומא והוא יימכר בכל רחבי העולם." (עמ' 36)

בשנת 1953 החליט סיירוס אוט לייסד עיתון בינלאומי שמשרדי המערכת שלו יהיו ברומא, יהיו לו כתבים בכל מיני מקומות ברחבי העולם והעיתון יופץ בכל מקום שירצו בו.

וכך היה.

הוא שכר את האנשים הטובים ביותר לנהל ולערוך את העיתון, ואלה מצידם שכרו את העיתונאים והמשכתבים, המגיהים, עורכי המשנה והכתבים הכי טובים, או כמעט הכי טובים והוציאו לאור עיתון לתפארת.

אלא שהזמנים השתנו, המאה התחלפה, גם האלף; פחות ופחות אנשים קוראים עיתונים, פחות ופחות אנשים קוראים בכלל. העיתונות המודפסת שוקעת לאטה. המדיה הדיגיטלית מחליפה את הכתובה. ולעיתון המדובר אין אפילו אתר אינטרנט (כי העורך או הבעלים, שבינתיים התחלפו והשתנו, לא מאמינים בכך).

סביב העיתון הזה סובב הספר, סיפוריהם של אנשי ונשות המערכת, וברקע – תולדותיו של העיתון מיום היווסדו.

להמשיך לקרוא

Share