ארכיון תגיות: עם-עובד

גבולות – רונית רפ

גבולותשני חלקים לו לספר הזה, שני חלקים המרכיבים סיפור אחד.

הצד שלה

הצד שלו.

הצד שלה – הילה – אשה נשואה ואם לשני בנים, גרפיקאית. אמה מתדרדרת אט-אט במורדות הדמנציה, עוד מעט כבר לא תזכור דבר. בינתיים עוד זוכרת, לפעמים. והגוף אף הוא בוגד. מעבירה ימיה בביתה עם המטפלת הפיליפינית. הילה, שרצתה לזכור את אמה בדרך משלה, מחליטה לחזור ללמוד ציור, כדי שתוכל לצייר את אמה. כל זמן שאפשר, כי אולי עוד מעט יהיה צורך להעבירה למעון מחסה לקשישים מוגבלים, אולי לא תחיה עוד הרבה.

החוג שהיא בוחרת ללמוד בו מעביר אותה לדרך חדשה, שאולי לא ציפתה לה.

ואולי כן.

כי לפעמים המשאלות הכמוסות כמוסות גם מן השואל.

הצד שלו – מיכאל, מייקי. רופא שיניים, ג'ינג'י, אורתודנט. פעם, כשהיה בן שמונה וחצי היה עולה חדש, שצריך היה להסתיר את כל חולשותיו מפני חבורת הילדים, כי ילדים, כידוע, יכולים להיות אכזריים לעתים.

להמשיך לקרוא

Share

המקום הכי טוב בעולם – איילת צברי

עטיפה_-_המקום_הכי_טוב_בעולם(2)ספר סיפורים. וכמו כל ספר סיפורים צריך לדייק. אין מרחב גדול כדי למשוך אליו עלילות משנה, או להאריך באיזה עניין, והכל צריך להיות מהודק ומדויק. זו אמנות גדולה מאד לדעת לספר סיפור קצר.

ואיילת צברי יודעת.

היא יודעת לקחת רגע בזמן ולהפוך אותו לסיפור חיים, או לפחות לסיפור תקופה. היא יודעת לפתוח לקורא/ת עולם, שנמצא ממש כאן ממול, או מעבר לרחוב, או בעיר הסמוכה, ולגלות לנו פינות נסתרות, על המראות והקולות, והריחות, והאור המסמא או משחקי האור והצל של השמש.

והיא יודעת לקחת אותנו אל מעבר לאוקיינוס, אל קנדה (שם היא חיה) ולפתוח לנו חלון אל עולמם של מהגרים (או, בעצם, בעיקר מהגרות) מכאן. כאלה שדוברים את שפתנו, והיא כבר בניגון אחר, ויש בהם נינוחות אחרת, ומחשבות אחרות, ומנהגים אחרים.

או להודוּ. כי גם לשם היא לוקחת אותנו.

המקום הכי טוב בעולם הוא קולומביה הבריטית, או ירושלים. תלוי מי הדוברת. נעמי, האחות הבכורה, או תמר הצעירה, שאף פעם לא ישבה במקום אחד, עד שהגיעה לקולומביה הבריטית, ולאחר ביקור בירושלים הבינה שהיא צריכה כבר להחליט על מקום אחד שהוא בית; ובחרה בגלות. כך בסיפור "המקום הכי טוב בעולם", החותם את הספר ושנתן לו את שמו. שתי אחיות נפגשות אחרי שנים שלא בילו זמן יחד, שנים שהמרחק רק הגביר, כמו תיבת תהודה, את המרחק שביניהן. ועכשיו הן צריכות, או רוצות, לגשר במשהו על הפער הזה, לחזור אחורה. אבל אי אפשר. אפשר רק קצת, ושבריר, וזכרון. ובכל זאת.

להמשיך לקרוא

Share

שלושה סיפורי אהבה – יעל הדיה

עטיפה_-_שלושה_סיפורי_אהבהאחרי שהשלמתי את "כל כתבי" אשכול נבו (עד כה) עם ספרו הראשון, עברתי להשלמות נוספות – והפעם מראשוני ספריה של יעל הדיה שלא קראתי; אחר כך ישאר לי עוד אחד להשלמה וזהו.

וזוהי גם הזדמנות מצוינת, כמה שבועות לפני פרוץ שבוע הספר, להוריד מעט את מפלס הספרים על מדף-הספרים-הממתינים-לקריאתם, ולהכין מקום לספרים שעוד יבואו, עוד מעט קט.

שלושה סיפורי אהבה. והראשון בהם: חיות מחמד.

אשה אחת, שאין הסופרת קוראת בשמה, פוגשת בגבר אחד, שגם לו לא ניתן שם, בפגישה עיוורת. הימים ימי טרום הטלפונים הסלולאריים לכל אחד (ואף יותר מאחד לכל אחד), יש רק טלפונים בבתים, ומשיבונים שכולם רצים, מיד בהגיעם לביתם לבדוק אם מישהו חיפש אותם בהעדרם. ואנשים נפגשים בבתי קפה, היכרויות דרך מכרים משותפים, חברים החיים בזוגות ומחפשים לשדך לחבריהם וחברותיהם הרווקות והרווקים, כדי שהעולם יהיה מאוזן.

וכך, ידידה של הגבר, שפעם היתה בת זוגו, ואחר כך נשארה ידידה המכירה לו חברות אחרות, ומחממת את לילותיו כששניהם לבדם, הכירה לו את האשה. והם יצאו לפגישה, ובדרך מן הפגישה נתקלו בגור כלבים אבוד, ומיד לקחוהו לבית האשה, ושם נתנו לו משהו לאכול, ואחר כך התגוללו להם בין הסדינים. כן, בלילה הראשון. פעם זה היה מותר.

והכלב הזה, שאף לו אין שם, הפך להיות מין דבק של ההתחלה, כזה שעד שיחליטו של מי הוא, אם בכלל, בינתיים הוא מין מכנה משותף.

להמשיך לקרוא

Share

עד סגירת הגיליון – טום רקמן

עד_סגירת_הגליון".. אני רוצה לייסד עיתון. עיתון בין-לאומי בשפה האנגלית. הבסיס שלו יהיה ברומא והוא יימכר בכל רחבי העולם." (עמ' 36)

בשנת 1953 החליט סיירוס אוט לייסד עיתון בינלאומי שמשרדי המערכת שלו יהיו ברומא, יהיו לו כתבים בכל מיני מקומות ברחבי העולם והעיתון יופץ בכל מקום שירצו בו.

וכך היה.

הוא שכר את האנשים הטובים ביותר לנהל ולערוך את העיתון, ואלה מצידם שכרו את העיתונאים והמשכתבים, המגיהים, עורכי המשנה והכתבים הכי טובים, או כמעט הכי טובים והוציאו לאור עיתון לתפארת.

אלא שהזמנים השתנו, המאה התחלפה, גם האלף; פחות ופחות אנשים קוראים עיתונים, פחות ופחות אנשים קוראים בכלל. העיתונות המודפסת שוקעת לאטה. המדיה הדיגיטלית מחליפה את הכתובה. ולעיתון המדובר אין אפילו אתר אינטרנט (כי העורך או הבעלים, שבינתיים התחלפו והשתנו, לא מאמינים בכך).

סביב העיתון הזה סובב הספר, סיפוריהם של אנשי ונשות המערכת, וברקע – תולדותיו של העיתון מיום היווסדו.

להמשיך לקרוא

Share

כַּלָּה – אורה אחימאיר

כלהאשה צעירה מכירה איש צעיר, מתאהבת בו והוא בה, בניגוד לרצון משפחתה, מצליחה לבסוף לשכנעם והם עורכים לה חתונה. ארבעה ימים לאחר מכן נורה החתן ונפצע קשה. לאחר זמן קצר מת מפצעיו.

האשה שאינה יודעת נפשה מרוב צער ומבקשת נפשה למות, ולאחר זמן עוברת לעיר אחרת, מכירה שם איש אחר שאוהב אותה אהבת נפש, ומוכן לחיות תמיד בצל אהבתה הקודמת. הם נישאים, נולדים להם שתי בנות ובן, וזמן לא ארוך לאחר לידת בנה הצעיר, מתגלה בה מחלה והיא הולכת ודועכת עד מותה, מותירה אחריה את האיש שאוהב אותה ואת שלושת ילדיה הצעירים.

כמה עשרות שנים לאחר מותה, מחליטה הבת הבכורה לחקור את סיפור חייה של האם, ולגלות את הסודות שהסתירו מפניה ומפני הילדים האחרים, להתחקות אחרי אהבתה הראשונה של האם, אחרי חייה לפני ואחרי האסון שפקד אותה, אסון שהקרין על חייה ועל חייהם של ילדיה, כל זמן שהיתה איתם, והרבה זמן לאחר שמתה.

אורה אחימאיר היא הבת הזו, הבכורה, שהחליטה יום אחד לחקור ולבדוק, לאסוף חומרים, לנבור בארכיונים, לחטט באלבומים נושנים, בזכרונם של אנשים, אלה שעוד נותרו בחיים, בספרים; לגלות את סיפורה של האם. מתישהו החליטה אחימאיר להעלות את ממצאיה על הכתב, מתישהו החליטה לעטוף את הסיפור ההסטורי הפרטי ולעבותו בפרטים שאולי היו ואולי לא היו, אבל בהחלט יכולים היו להיות, מתישהו הפך הסיפור היבש, העובדות המצטברות לסיפור חיים מרתק ככל שיהיה, וסיפורה של תקופה, לסיפור שראוי לספרו, וראוי לשמעו או לקראו. כי, כפי שמתברר מפעם לפעם, חייו של כל אדם יכולים להיות סיפור מרתק, אם רק יימצא מי שידע לספרם.

להמשיך לקרוא

Share

טובת הילד – איאן מקיואן

טובת_הילד"הרושם שלה, אף שהעובדות לא איששו זאת, היה שבשלהי קיץ 2012 שטף את בריטניה נחשול של התפרקויות וקשיים בחיי הנישואים או הזוגיות כמו גאות אביבית חריגה וסחף משקי בית שלמים, הפיץ לכל עבר רכוש וחלומות מלאי תקווה והטביע את מי שלא היה להם יצר הישרדות חזק. נדרי אהבה הוכחשו או שוכתבו, מי שלפנים היתה ביניהם רעות נינוחה נהפכו ליריבים ערמומיים האורבים מאחורי עורכי דין בלי להתחשב במחיר. קרבות מרים ניטשו על פריטים  שלפנים נשכחו מלב, "הסדרים" מנוסחים בקפידה החליפו יחסי אמון פשוטים. בזיכרונם של הנוגעים בדבר שוכתבה ההיסטוריה כסיפור נישואים שהיו מועדים לכישלון מלכתחילה, האהבה הוצגה כאשליה. .." (עמ' 121)

פיונה מיי, שופטת בבית המשפט העליון לענייני משפחה בלונדון, שעניינים שבינו לבינה, פירוק שותפויות נישואין, ילדים, ילדים הזקוקים להגנת בית המשפט מפני הוריהם, מפני החברה. ילדים אחרים הנמצאים בסיטואציות מסויימות, שבהן יש להכריע על פי טובת הילד, גם כאשר לא תמיד ברור מהי אותה "טובה" ומי מחליט. השופטת כמובן, כמיטב יכולתה.

ויש הקונצרט השנתי המתקרב, בכינוס של קהילת אנשי המשפט המקומית, אלה החיים בסמוך זה לזה ונפגשים בבתי המשפט ובחיים עצמם, והיא אמורה לנגן בפסנתר, ללוות עורך דין אחד שהוא גם זמר טנור נפלא.

להמשיך לקרוא

Share

מעֵבר לקצה – סי-ג'יי בוקס

מעבר לקצה.jpgקיץ. חם. מהביל. זמן מצוין לצאת לפגרה מהספרים ה"רציניים" (ודאי וודאי אחרי 2666 והשלישי) ולהתאוורר לרגע עם איזה מותחן-שאי-אפשר-להניח-מן-הידיים / מדיר-שינה. מן הסוג של קרא/י ושכח/י.

כזהו בדיוק מעֵבר לקצה, מותחן המכיל את כל המאפיינים של מותחנים – גיבור בודד, שאין לו ריחיים של משפחה על צווארו, רודף צדק, מחוספס, חובב אלכוהול וסיגריות.

גיבור שכזה הוא קודי הויט:

"… קודי נולד פגום. מי שיצר אותו פישל כשהרכיב את הכבלים, והם תמיד גרמו לקצר או התחממו יותר מדי בזמן הלא נכון. קודי יכול כנראה להאשים את המשפחה שלו, זבל-לבן, על הנטיות הפליליות ועל המשיכה להונאה עצמית ולנטילת תרופות ללא מרשם, אבל הוא לא האמין בהצדקת התנהגות רעה בעזרת זיבולי שכל רגשניים כאלה. קודי לא היה אדם טוב והוא היה בלתי כשיר להיות טוב, אבל זה לא אומר שהוא לא ידע לזהות ולכבד טוב, והוא היה עושה הכול – הכול – כדי להגן על מי שבורכו בחיווט נקי ותקין." (עמ' 101)

קודי, שפעם היו לו אשה וילד, ועכשיו הם חיים במקום אחר עם איש "מסודר" הרבה יותר; קודי שפעם היה משתכר עד אין סוף, ועכשיו הוא מנסה להיגמל, אבל לא מסיגריות.

להמשיך לקרוא

Share

השלישי – ישי שריד

השלישי"הדברים שאספר לכם עכשיו הם אמת לאמתה, כולם צרובים בתוך ראשי. הלוואי שיימצא מי מבני עמי שיקרא אותם באחד הימים." (עמ' 13)

ירושלים – תקופת בית שלישי.  הכותב – יהונתן, בנו הצעיר של המלך יהועז, המלך והכהן  הגדול שקומם את עם ישראל מן האובדן שהומט עליו, מן הפצצות שניתכו על ערי החוף והשמידו אותן לגמרי. יהועז שפעם היה חילוני, עד שנגלה אליו אלוהים, וידע את ייעודו, ומשהושמדו ערי החוף ידע לעלות לירושלים, לקבץ את שארית בני ישראל, לבנות מהם צבא, לבנות להם מדינה.

לבנות להם את בית המקדש.

"הפצצה הראשונה נפלה על העיר חיפה ומחקה אותה, והבעירה את בתי הזיקוק שהתלקחו ככדור אש עד לפאתי צפון. השנייה נחתה על תל אביב שתי דקות אחר כך, מאה מטר מבניין המטה הכללי,..

העמלקים השתוללו משמחה, יום חגם הגדול הגיע. הם חסמו את הכבישים ורצחו יהודים שעברו בדרכים בסכינים ובפטישים ובידיים חשופות.. האידוי הכה בערי החוף כמכת ברק והן הפכו באחת לאודים עשנים.  בהרים היה הטבח רטוב וחם ועקוב מדם." (עמ' 37)

להמשיך לקרוא

Share

2666 – רוברטו בולניו

2666יכול להיות שלא הייתי לוקחת לידי את הספר הזה; בכל זאת – כמעט 900 עמודים. זה כבד. זה הרבה זמן (חודש תמים לקח לי לקרוא את כולו). ויש כל כך הרבה ספרים המונחים על "מדף הספרים הממתינים להיקרא" (יש לי מדף כזה, אפילו מדף וחצי, שלא לדבר על הספרים השמורים בקינדל וטרם נקראו). אבל מוטי פוגל המליץ מאד ואריאנה מלמד ביקשה שאקרא דחוף. והיו נוספים שהמליצו (זאת אומרת: קראו וידעו לומר לי שכדאי). אז קראתי. חודש שלם, בלילות, לפני השינה, בסופי שבוע. קראתי.

חמישה ספרים יש בספר עב-הכרס הזה. חמישה ספרים שאילו התגשמה כוונתו המקורית של המחבר, ינוח על משכבו בשלום, היו יוצאים כל אחד מהם בנפרד, ומכלכלים את משפחתו ושאריו ברווחה יחסית, כי ידוע הוא שאנשים קונים יותר ספרים לא-כל-כך-ארוכים, ומחיר כל ספר לא-כל-כך-ארוך, דומה מאד למחירו של הספר עב הכרס. ובכלל – אנשים מעדיפים שיהיו הספרים קצרים יותר מספרים עבים שכאלה:

".. איזה פרדוקס מעציב, חשב אמלפיטאנו. אפילו הרוקחים המשכילים כבר לא מסתכנים ביצירות הגדולות, הפגומות, הסוערות, המפלסות להן דרך בלא נודע. הם מבכרים את התרגילים המושלמים של הסופרים הגדולים. או במילים אחרות: הם רוצים לצפות בסופרים הגדולים מתאמנים בסיף, אבל לא רוצים לדעת דבר על קרבות של ממש, שבהם נאבקים הסופרים הגדולים נגד הדבר ההוא, הדבר ההוא שמפחיד את כולנו, הדבר ההוא שמאיים על כולנו ותוקף ודוחק לפינה, ויש דם ופצעים אנושים וסירחון." (עמ' 233)

להמשיך לקרוא

Share

יסתובב לו העולם הגדול – קולוּם מק'קאן

יסתובב לו העולם הגדול"רק לעתים נדירות אנחנו מבינים מה אנחנו שומעים כשאנחנו שומעים משהו לראשונה, אבל מה שבטוח הוא שאנחנו שומעים אותו כפי שלעולם לא נשמע אותו עוד. נכון, נחזור אל הרגע כדי לחוות אותו שוב, אבל לעולם לא נמצא אותו באמת אלא רק את הזיכרון שנשאר ממנו, עקבה קלושה שבקלושות לְמה שהוא היה באמת ולפשרו. " (עמ' 64)

ב- 7 באוגוסט, 1974, הלך פיליפ פֶּטִי על כבל פלדה שנמתח בין שני מגדלי התאומים במרכז הסחר העולמי שבניו יורק; אותם מגדלים שנהרסו ב- 11 בספטמבר, 2001. הליכתו של פטי משמשת רקע, רקע בלבד, אך נוגעת בכל מרכיבי הספר הזה.

זהו ספר פוליפוני – רב-קולי, המסופר בקולותיהם של רבים חלקם בגוף ראשון, חלקם מפי המספר יודע-כל, וכמו בסרטו של רוברט אלטמן "תמונות קצרות", סיפורים שלכאורה אין קשר ביניהם והקורא/ת מוצא/ת עצמו/ה תוהה מה עושה דמות זו או אחרת כאן, אלא שלאט-לאט הם נפגשים ומשתלבים זה בזה.

קירין, המספר הראשון, בן אירלנד, מגיע לניו יורק כדי לחפש את אחיו, ג'ון, שהוא מין סוג של כומר, שדירתו, בחלקים הפחות נעימים של ברונקס, מהווה מקום מקלט לזונות הרחוב. מקום בו הן יכולות לשטוף עצמן לרגע, לנוח מהחיים ברחוב. בשעות היום מסייע ג'ון לקשישים בבית אבות אחד, מוציא אותם לטיול ומחזיר אותם.

להמשיך לקרוא

Share