ארכיון תגיות: עמוס עוז

הבשורה על פי יהודה – עמוס עוז

bsoraירושלים. סוף שנות החמישים של המאה העשרים. עיר עניה, קטנה, שיש לחפש את יופיה מבעד להזנחה: ".. כל העיר הזאת המתכווצת תמיד אל תוך עצמה כממתינה למהלומה בכל רגע, ירושלים עם קמרונות האבן הקודרים שלה ועם הקבצנים העיוורים והישישות האדוקות הצמוקות היושבות שעות על שעות בלי ניע ומצטפדות בשמש על שרפרפים קטנים בפתחי מרתפים אפלים. המתפללים עטופי הטליתות העוברים כמעט בריצה כמו צללים כפופים, חולפי הלוך ושוב מסמטה לסמטה בדרכם לאפלולית בתי הכנסת. … ערימות האשפה והפסולת הגודשות את המגרשים העזובים שבין בנייני האבן. חומות האבן הגבוהות הסוגרות על מנזרים וכנסיות. קו המתרסים וגדרי התיל ושדות המוקשים המקיף משלושה צדדים את ירושלים הישראלית ומפריד בינה לבין ירושלים הירדנית. מטחי יריות בלילות. הייאוש החנוק הזה שרובץ ומעיק תמיד." (עמ' 304)

זהו הסיפור האחד המופיע בספר הנפלא הזה. ירושלים שכבר כמה דורות אינם זוכרים אותה כלל. שהרי היום היא בנויה לה לתפארת וחוברה לה יחדיו ושאר מלות הלל. ומי זוכר את ירושלים של פעם? זו עם שטח ההפקר, והחומה? עיר עצובה.

וישנו הסיפור של שמואל אַש, שבא לירושלים מחיפה, כדי ללמוד באוניברסיטה, ופשיטת הרגל של הוריו גורמת לו לעזוב את לימודיו. חברתו מחליטה לחזור לחיקו של אהובה הקודם ולהתחתן עמו, והוא מוצא עצמו בודד במיוחד. אפילו החוג הסוציאליסטי, זה שהיו בו מעט מאד אנשים, התפרק, והבחורות בחרו בפלג האחר, כך שאין לו שום סיבה להגיע גם למה שנשאר מן החוג.

להמשיך לקרוא

Share

בין חברים – עמוס עוז

בין חברים

מן השנים שעברו עלינו אנחנו נושאים עמנו בדרך כלל את הדברים הטובים, כי הדברים שאינם כאלה, לו יהדהדו בזכרוננו באופן תדיר עלולים להגדיש את סאת הצער והעצב, ומי יודע לאן זו תוליך אותנו.

ואין הדברים הללו, שאינם זכרונות טובים דווקא ארועים טראומטיים המשאירים צלקות מגרדות ומדממות, אלא יותר עניינים קטנים, אינצידנטים חסרי חשיבות, שרק אם נאסוף אותם יחד פתאום יתברר כי המשא עלול להיות כבד מנשוא.

אז לא זוכרים, ולא אוספים, ומדחיקים או שוכחים. ואם פתאום עולה איזה זכרון מיד ננשפת עליו נשיפת בוז, כזו של "ממה את עושה עניין?" וגם "זה באמת לא חשוב ולא עקרוני!" ודומיהם.

 אבל לפעמים נתקל/ת הקורא/ת בטקסט או טקסטים המעלים זכרונות שכאלה, שלא תמיד הם טובים, ולפעמים הם דווקא כן, ואז מגיעה צביטה שכזו בלב, או דקירה בעור; ואפשר לשוב ולחפור בעלבונות אמיתיים או מדומים, ואפשר גם לחייך ולהתיחס אליהם בחמלה מסוימת. אחרי הכל הם לא התכוונו להרע. ואולי אפילו התכוונו לטוב.

 בין חברים – ספרו החדש של עמוס עוז הוא בדיוק טקסט כזה; אסופּת הסיפורים, סיפוריהם של כל מיני אנשים ונשים בקיבוץ הדמיוני יקהת, שכולם כולם אנשים ונשים וילדים שבשכמותם פגשתי לא מעט בשנות חיי בקיבוץ.

 בין חברים בקיבוץ הוא מונח דו-משמעי, כידוע: בין חברים שהם חבריך, ובין חברים שהם חברי  הקיבוץ. על אהבותיהם, אדיקותם, שנאותיהם, הדברים הקטנים הממלאים את חייהם, הרוח החופשית שלפעמים נמלטת מבעד ל"דת" הקיבוצית. האנשים שיגדלו עם המשא הזה. ומה שיקחו איתם משם.

להמשיך לקרוא

Share

תמונות מחיי הכפר – עמוס עוז

תמונות מחיי הכפר"תל אילן, כפר ותיק שכבר מלאו לו מאה שנה, היה מוקף מטעים ובוסתנים. במרודות הגבעות ממזרח השתרעו כרמים של ענבי יין. מעבר לכביש הגישה צמחו שורות-שורות של עצי שקד. גגות רעפים טבלו בירק סמיך של צמרות העצים הזקנים. רבים מן התושבים עדיין עסקו בחקלאות ונעזרו בפועלים זרים שהתגוררו בחצרות האחוריות. אבל אחדים מאנשי הכפר כבר החכירו את משקיהם והיו מתפרנסים מהחזקת חדרי-אירוח, מגלריות ובטיקים אופנתיים וכן מעבודות חוץ. .. בשבתות היה הכפר מתמלא אורחים, בהם סועדים ובהם קונים מחפשי מציאות, ואילו בכל יום שישי בצהריים היה הכפר מתרוקן וכל התושבים שכבו לנוח מאחורי תריסים מוגפים."

 ובתל אילן – כפר שהיה פעם כפר חקלאי והיום מהווה פנינת נדל"ן יוקרתית המושכת אליה עשירים ומתעשרים; אלה ההורסים בתים ישנים ובונים ארמונות פאר במקומם – שיהיה להם מקלט לסוף השבוע; בתל אילן חיים גם התושבים ה"ותיקים" – והם גיבורי סיפוריו של עמוס עוז בספרו "תמונות מחיי הכפר". איש-איש וסיפורו המיוחד.

כל סיפור מכיל גרעין של מתח ההולך ומתפתח עד לקראת סופו; כל סיפור מוקדש לתושב אחד מן הכפר, לבית אחד מן הותיקים.

 אריה צלניק, גיבור הסיפור "יורשים", שאשתו נסעה לפני שלוש שנים לארצות הברית, ומאז לא חזרה (ואף לא מתכוננת לחזור)… אריה צלניק חזר לגור בתל אילן עם אמו הקשישה, המזדקנת לאיטה… ובסיפור מגיע "צייד הנדל"ן"  וולף מפציר, המתעקש לדבר ולדבר – לשכנע את צלניק כי הגיעה העת להעביר את האם לבית אבות, ולמכור את הבית.

ואין הוא מרפה.

  להמשיך לקרוא

Share