ארכיון תגיות: פיליפ קלודל

שקשוק המפתחות – פיליפ קלודל

%d7%a9%d7%a7%d7%a9%d7%95%d7%a7"היום, היום כשאני כבר לא הולך לכלא, היום כשאני כבר כמעט לא חולף על פניו, ייתכן אולי שבאופן לא מודע כדי להתנער ממנו, אני מרגשי שיש בתוכי חלק מן הכלא. אני חש עמוק בתוכי את העולם של הכלא, הקדרות שלו הקיום שלו, הלחות שלו, החום הבלתי נסבל שלו, נקדות המבט שלו. לפני זמן מה שאלתי את עצמי אם מעתה והלאה אזכר בו תמיד, ככה בתוכי." (*)

מה כבר אפשר לכתוב על בית כלא? מה כבר לא נכתב ונקרא ונלמד? דו"חות ומחקרים אקדמיים וספרים על אסירים שנכלאו לזמן קצר או לתמיד, ולעתים ברחו (כמו "הרוזן ממונטה קריסטו", או "פרפר"). וכבר קראנו והכרנו וידענו, ומה כבר אפשר לחדש לנו?

ואיך בכלל להגדיר את הספר הזה, הכה קצר, כה מהודק, כה מדויק? אין כאן סיפור, ויש כאן הרבה סיפורים; אין זה מחקר, אין זו עדות מתוך הכלא, ואולי זו דווקא כן עדות מתוך הכלא?

"לפעמים חלמתי על הכלא. לא חלמתי תמונות מסוימות, אלא דווקא רעשים, בעיקר הרעשים האלה של שקשוק מפתחות ומנעולים, רעשים מובחנים כל כך, שמעולם לא שמעתי כמותם באף מקום אחר. חלמתי צלילים, וגם ריחות, קריאות בצעקות שמהדהדות במתחם." (*)

יש כאן פרגמנטים; כל אחד הוא עולם ומלואו. הכל דחוס כל כך, כמו כלא.

להמשיך לקרוא

Share

העץ של בני טורג'ה – פיליפ קלודל

העץ של בני טורגהאל הספר הזה נגשתי בשמחה רבה, כי את פיליפ קלודל אני מאד מאד אוהבת.
פגשתי בו ב"הנפשות האפורות", אהבתי את כתיבתו והבטחתי לעצמי לחזור אליו. אחר כך אספתי לי בשבוע הספר האחרון כמה וכמה ספרים שלו, בכריכה קשה ובקינדל, והתאהבתי לגמרי ב"הדו"ח של ברודק" , שהוא ספר חכם כל כך וכואב כל כך ומאופק כל כך, שנכנס לתמיד לד.נ.א. של הקוראת שבי. ומיד קראתי גם את "הנכדה של מר לין", שהוא צנום ויפה, ועצוב ונוגע ללב לגמרי.
ואז הגיע "העץ של בני טורג'ה", כנראה הספר הקרוב ביותר לקלודל עצמו, אלא שכאן נכונה לי אכזבה מסוימת; קצת. הכתיבה של קלודל מבריקה כתמיד, ואפשר להסחף בקריאתו עד בלי די ועד בלי דעת, אלא שמשהו חסר, ואיני יודעת מה בדיוק.

המספר בספר, במאי קולנוע, מלווה את תהלים מחלתו ומותו של חברו הטוב מסרטן. סרטן שהלך ונדמה לתמיד, ואז חזר בכל הכח. "המילה סרטן מהדהדת בחברה שלנו כמו בשורת מוות. לעולם לא מחלימים מסרטן. במקרה הטוב מתנקים ממנו – האם זה דומה להתנקות מחטאים? מחלה מטונפת שיש לה שם יפה, אם כי מרבית ההספדים ומודעות האבל נוטים להחביאה מאחורי ניסוחים מפותלים המתארים בדרך כלל מחלות ממושכות. בדרך כלל, על כל פנים, מדובר בשקר, כי ישנם סוגי סרטן קצרי מועד שמכלים את הגוף תוך חודשים ספורים, אפילו שבועות ספורים, להוטים מן הסתם לתקוף גופים אחרים. קהל היעד עצום. הוא בלתי נלאה." (פרק ב' *)

להמשיך לקרוא

Share

הנכדה של מר לין – פיליפ קלודל

הנכדה של מר לין"איש זקן עומד בירכתי ספינה. הוא אוחז בידיו מזוודה קלת משקל ותינוקת שנולדה לא מכבר, קלה אף יותר מהמזוודה. לזקן קוראים מר לין, והוא היחיד שיודע שכך קוראים לו, כיוון שכל מי שידעו זאת מתו סביבו." (עמ' 7)

כך זה מתחיל.

מר לין, שאין אנו יודעים בדיוק מהיכן הוא, רק שהוא פליט, מאיזו ארץ במזרח הרחוק, ארץ שסועת מלחמות, כולם או כמעט עולם סביבו מתו. רק הוא נשאר, ויחד עם עוד פליטים שכמותו הצליחו לצאת מן התופת, והועלו על ספינה, והם מפליגים אל מקום אחר.

רק מזוודה אחת קטנה, ובה מעט בגדים, תצלום אחד ושקית עם עפר מן הארץ שעזב, והוא יודע שלא ישוב עוד. בגיל שאנשים, אם עוד נותרו בחיים, רק מבקשים מנוחה ושקט הוא נאלץ לעקור מכל שידע והכיר, כי כל שידע והכיר אינם עוד. אבל הוא צריך להמשיך לחיות, משום שהוא נושא עמו את נכדתו הקטנה. סן-דיוּ שמה. והיא הסיבה לחייו, והיא הסיבה לקיומו. וכאילו מכירה בגודל המעמד, במשק כנפי ההיסטוריה הקטנה והפרטית שלהם, היא שקטה ואינה מציקה כדרכם של תינוקות. לא בתלאות הים, ולא במזג האוויר הקודר המקבל אותם במקומם החדש.

להמשיך לקרוא

Share

הדוח של ברודֶק – פיליפ קלודֶל

הדוח של ברודקלפני הכל ואחרי הכל – ספר מומלץ ביותר. קלודל מצליח, במשפטים קצרים, כמעט יבשים, לפרוש את כל אימי קורותיו של גיבור הספר ושל גיבור הדוח שלו, של הכפר השלו והשקט, המרוחק מכל, המסוגר, הפסטורלי כמעט, כמעט כי האימה שבפנים אינה שונה מן האימה שבחוץ, אלא רק נפרדת ממנה, עד שהן נפגשות ומתערבבות, ואין יותר הבדל בין האימה שבחוץ לאימה שבפנים.. של המלחמה האיומה והנוראה ההיא, שאינו קורא לה בשם, אבל אנחנו יודעים שהיא מכוּנה "מלחמת העולם השניה".

"הטילו עלי משימה שהיא הרבה מעבר ליכולת שלי ולתבונה שלי. אני לא עורך דין. אני לא שוטר. אני לא מספר סיפורים. הרי הסיפור הזה, אם מישהו יקרא אותו אי פעם, הוא ההוכחה לכך: אני כץ כל הזמן קדימה, קופץ מעל משוכות הזמן, מאבד כיוון, משתיק שלא במתכוון את מה שאולי חשוב." (עמ' 99 – 100)

ברודק חזר מן המלחמה. לאחר שנחשב כמת, ושמו אף נחקק על לוח הזכרון בכפר, חזר מן המקום שאין חוזרים ממנו.

ברודק חזר מן המלחמה ויש לו איזה תפקיד רשמי המחייב משלוח דוחות על הצמחיה ועל מצב הקרקעות והמים, והדוחות האלה שהוא שולח מפרנסים איכשהו את המשפחה הקטנה שלו.

ועכשיו התבקש לכתוב דוח אחר; דוח שיתאר את מותו של איש אחד, זר, שהגיע לכפר והגעתו הפרה את השלווה שהיתה בו, בכפר. ועכשיו הוא מת. וברודק, שכותב דוחות, מתבקש לכתוב גם את הדוח הזה. על ידי בני הכפר התבקש. על ידי ראש הכפר.

להמשיך לקרוא

Share

הנפשות האפורות – פיליפ קלודל

הנפשות האפורותממואר קצר (מאתיים וקצת עמודים) המכיל בתוכו סיפור חיים שלם. בעצם, סיפורה של "פרשה" אחת על רקע חיים שלמים. של המספר.

 תחילתה של "הפרשה" מציאת גופתה של ילדה קטנה, רק בת עשר, במי הנחל.

בדיקה מהירה מגלה כי הילדה נחנקה; ממש בסמוך לביתו של התובע הראשי, שהתאלמן לפני שנים מאשתו האהובה, ועתה הוא לבדו.

התפאורה – עיירה קטנה, נידחת בצרפת, רחוקה מכל מקום.

הימים שלהי ימיה של המלחמה שנקראה אז "הגדולה" ולאחר שנים קראו לה – "מלחמת העולם הראשונה".

 ואולי יש להתחיל כמה שנים קודם לכן, בימים הראשונים של המלחמה, כדי להבין את הרקע, את האווירה:  "זה היה קיץ חם, לא רק מתחת לסוכות שגנים אלא גם בתוך ראשיהם של כל הפטריוטים, שְכּוּוְנו כולם כאחד, כמו מנגנון של שעון. בכל מקום נופפו באגרופים קמוצים ובזיכרונות דואבים. גם כאן, כמו בכל מקום אחר, הפצעים, ודווקא הפצעים הדוחים ביותר, מגלידים בקושי. הם מזדהמים בקלות, בערבי ההסתה והפרחת הסיסמאות. מדינה שלמה, שיכורת יהירות וטמטום, התכוננה להשליך את עצמה אל לועה של מדינה אחרת. האבות עודדו את הבנים; הבנים עודדו את האבות. רק הנשים, האמהות, הרעיות והאחיות הסתכלו על כל זה בתחושה רעה בלב, בחשש מפני הצער העתיד לבוא, וּמַבָּטן הצלול ראה הרחק קדימה, אל מעבר לאותן שעות אחר צהריים מלאות שאגות צהלה, כוסות יין ושירי מולדת שהרעידו את צמרות הערמונים שבכיכר והחרישו אזניים."

להמשיך לקרוא

Share