ארכיון תגיות: קובץ סיפורים

גלגולי האהבה – אליס מנרו

חזרה לספר מספריה של אליס מנרו, גם כזה שנכתב לפני שנים רבות (וזכייתה בפרס הביאה ל"מפעל" תרגום של כתביה בכלל, כולל כריכות קשות ומהודרות), היא תמיד חגיגה. מנרו, אמנית הסיפור הקצר, מצליחה להביא פעם אחר פעם סיפורים קצרים, מתומצתים, ועם זאת רחבי יריעה המציירים בפני הקורא/ת עולם ומלואו של כל אחד ובעיקר אחת מגיבוריה.

מנרו כותבת על אנשים ובעיקר על נשים מן הפריפריה, מן המקומות הרחוקים והנידחים ביותר, לעתים משולי החברה. תושבי ותושבות עיירות קטנות ומרוחקות, סְפַר כמעט או לא כמעט, וכל אחד ואחת מהם, זוכה לזרקור על חייו / חייה, המאיר אותם לפתע ומגלה מכמנים נסתרים.

מרייטה, אמה של המספרת בסיפור "גלגולי אהבה", הראשון בספר, וזה שנתן לו את שמו, מתה. ממש בתחילת הסיפור. ואחר כך מתגלגלים הזכרונות לימי ילדותה ונערותה, אמה הדכאונית, השכנים שידעו לטפל בה כשכל או רוב עולמה חרב. אביה שנטש, אחותה למחצה שהקשר עמה התקיים לאורך זמן, באופן רופף.

"… יש נשים כאלה שמוכרחות לפרוץ מתוך המעטפת הנשית שלהן בגיל הזה, לנפנף בשומנים או בכחישות לא מהוגנת, להתהדר ביבלות ובשער פנים, לסרב לכסות רגליים חיוורות ועטורות ורידים, כמעט לשמוח עליהן, כאילו זה מה שרצו לעשות כל הזמן. שונאות-גברים מבטן ומלידה. בימינו, אסור לומר דברים כאלה בקול רם." (עמ' 40, בתוך: "גלגולי האהבה")

להמשיך לקרוא

Share

מה אתה מסתכל עַל – תמר מרין

".. ואולי זהו גם טיבם של חיי נישואים: לא תמיד אפשרי שהחלומות של שניכם יתממשו באותו זמן, לפעמים זה התור שלו ולפעמים זה התור שלָך, וגם זה דבר שצריך לזכור." (עמ' 158, בתוך: "סַפּירסטין")

"טורד מנוחה", "עוכר שלווה", אלה עברו לא פעם בראשי בזמן קריאת ספר הסיפורים המצוין הזה של תמר מרין. לפעמים גם חייכתי לעצמי, כשנתקלתי באירוניה דקה, כזו כמו בסיפור "ספירסטין" שהציטוט לעיל מובא ממנו – סיפור על סופרת המתנה אהבים עם סופר שאינו בעלה, שבעלה כתב עליו פעם ביקורת נוקבת ולא חיובית, שבעלה נמצא ממש בזמן הזה בטקס פרס ספיר, ממתין לדעת האם זכה; היא לא היתה מועמדת.

נקמה? צורך "להשוות"? לא בטוח. אבל יש בכך מעט מן המשעשע.

הסיפורים בספר הזה עוסקים בעיקר, אבל לא רק, במה שקורה מאחורי הקלעים של המשפחה ה"נורמטיבית" (כמה שאני מתעבת את הכינוי הזה); מה שקורה אחרי שסוגרים את הדלת בפני העולם, מדליקים את האור בתוך הבית וכל הרוחות הרעות מתחילות לנשב.

כך ב"פרידה", הסיפור הפותח את הספר, נפרשת מערכת היחסים עם אמו של הבעל, כזו שבה כספה של האם "קונה" לה סוג מסוים של שליטה על חייו ועל המשפחה בכלל, עד שהוא מואס בה לגמרי. ויש לזה מחיר, בהחלט יש לזה מחיר.

"חושך" טורד מנוחה מכיוון אחר לגמרי – מכיוון הילדים, אלה ההולכים לבית ספר נחשב, בעצם נוסעים אליו בהסעות, ובתוך בית הספר הנחשב הזה ישנן היררכה בין הילדות, וגיבורת הסיפור, שכותבת כל כך יפה ועל כן מוערכת ביותר על ידי המורות, לא נמצאת בחבורת "המקובלות", וצריכה לתמרן כל הזמן כדי לא להיפגע לגמרי.

להמשיך לקרוא

Share

הים של וינה – גפנית לסרי קוקיא

יש חנות בגדים אחת, שלא רק שהבגדים הנמכרים (לנשים בלבד) הינם יפים עד מאד בדרך כלל, ומתאימים לנשים גם כאלה שעברו את גיל עשרים וחמש (ואפילו יותר), אלא שגם ייסודה נישא על כנפי המחאה החברתית אי-אז בתחילת העשור השני של המאה הנוכחית. שתי יזמיות שהן גם מעצבות אופנה מוכשרות כמו שדות, חברו יחד להקים חנות שלא רק תמכור בגדים, אלא שייוצרו בארץ, שיתבססו על מימון המון (על ידי מכירת יחידות שותפוּת לנשים, וגברים, אחרות). החנות תורמת, אחת לשנה, למיזם הנבחר על ידי השותפות. ועוד – אחת לחודש מתכנסות נשים, ומתכנסים גברים לסלון תרבותי, ובו נידונים עניינים ומעניינים שונים בתחום הספרות, התרבות, האמנות, הכלכלה ועוד ועוד.

וכל ההקדמה הזו באה כדי לספר, כי באחד הסלונים האחרונים התארחו שלוש סופרות – מירי רזובסקי שכתבה את "כמו לשבור אור", סמדר שטינברג עם "שבע דרכים לאיבוד" וגפנית לסרי קוקיא עם "הים של וינה", נשוא הסקירה הזו. ומאחר שהספר הזה נח זה מכבר על מדף-הספרים-הממתינים-להיקרא, ומאחר שמצאו חן בעיני עד מאד דבריה של לסרי קוקיא, בחרתי בו לקריאה בימים אלה.

ולא התאכזבתי כלל.

הים של וינה הוא ספר סיפורים הסובבים, ברובם, סביב וינה, בתקופות שונות, וגם קצת מכאן; משלנו. ומחלקם עולה ניחוח זר, אירופי, קיסרי-מלכותי, ויש אף הד מה לסיפוריו ולכתיבתו של שטפן צוויג. להמשיך לקרוא

Share

בריכה כמעט אולימפית – רוני ברודצקי

בריכה כמעט אולימפיתבעיר אחת, צפונית מכאן, ובמונחים מקומיים – צפונית מאד, חיים כל מיני אנשים, שרובם מכירים את רובם, הילדים לומדים באותו בית ספר, מתבגרים יחד, המבוגרים נפגשים, מתחתנים זה עם זו, מתגרשים, יש בה מרכז מסחרי חדש, ומרכז מסחרי ישן, יש בה עשירים יותר ועשירים פחות, ומי שמוגדרים כ"הכי עשירים"; אחד כי יש לו מפעל לנקניקים ואחד כי יש לו מפעל לאסבסט.

ויש בסמוך עיר, או עיירה שתושביה ערבים, והם מהווים מקור לפחד וליחסי שכנות טובה גם יחד. פחד וחשדנות הדדיים, כמובן, כי הערבים מפחדים מן היהודים לא פחות משהיהודים מפחדים מהערבים, וכך יכול "הערבי" להוות התראה בא"ש לילה של הצופים, רק מעצם נוכחותו. לא ברור לאף אחד למה הוא מסוכן, או אם בכלל, אבל הוא ערבי, האחר.

וישנו הערבי שנרצח, ואף אחד לא יודע על ידי מי, ויש מרכז מסחרי על שמו – דקואר סנטר, שגם היהודים קונים שם כי כדאי.

ויש סרטן שמתפשט בכל מיני אנשים, שמקורו בחוף המורעל, כי העיר שוכנת לחוף הים, ואנשים אוהבים ללכת לים, ומי שיכול להרשות לעצמו מתגורר בסמוך לים, והסרטן הארור אינו מבדיל בין אלה לאלה, ואיפה שהוא יכול – הוא מתנחל.

ולכל איש ואשה, נער ונערה, כמו לכל אדם בכלל, יש סיפור. וצריך רק לדעת לספר.

להמשיך לקרוא

Share

מופע הצללים – אסופה. סיפורים בהשראת ריי ברדבורי

מופע הצללים"'כתבתי רק ספר מדע בדיוני אחד בחיי, 'פרנהייט 451', שהתבסס על המציאות. פנטזיה מתבססת על מה שאינו מציאותי. ..'" (עמ' 427)

מאז קראתי את הספר המופלא פרנהייט 451 ואף ראיתי את הסרט המופלא והמדהים (אם כי יש בו צדדים מגוחכים מעט, במרחק של כחמישים שנים מאז הופק), השם ריי ברדבורי מעורר בי ריגושי עונג (ספרותיים, תרגיעו!) הן משום דמיונו המהפנט, הן משום יכולת ראיית העתיד הפנטסטית שלו. לכן, משראיתי, בשבוע הספר האחרון את הספר הזה בדוכן הספרים, נתערפלו מעט עיני, ולא שמתי לב כמעט שהספר אינו משל ברדבורי עצמו, אלא אסופת סיפורים קצרים בהשראתו / השפעתו.

ואף-על-פי-כן, גם מששמתי לב לכך, ושמצאתי עצמי עם הספר הזה הולכת הביתה בשמחה, הרי שהסופרים שתרמו מכתביהם לו, הם (אלה המוכרים לי, לפחות) מן המשובחים שבכותבי המדע הבדיוני, העולם העתידני, הפנטזיה.

ספר סיפורים קצרים מטיבו נקרא אחרת מרומן או נובלה; צריך לקרוא כל סיפור בנפרד כדי שלא יתערבבו זה בזה. תמיד יהיו סיפורים טובים יותר או פחות בעיני הקורא/ת, כאלה שיישארו לאורך זמן, כאלה שיתפוגגו כערפל עם זריחת החמה. הספר הזה גם נקרא בהפסקות; כאשר הייתי צריכה הפסקה מרומן אחד, לפני מעבר לרומן אחר, לפני נסיעה לחו"ל, כשאין רצון להתחיל ספר חדש (ואז "לסחוב" אותו הלוך ואולי חזור מן החו"ל, כשהבטחתי לעצמי שלחו"ל נוסע רק הקינדל), וסתם כשלא ידעתי להחליט מה יהיה הספר הבא (אחרי הכל, תמיד ישנם כארבעים ספרים הממתינים לתורם להיקרא).

להמשיך לקרוא

Share

Stone Mattress – Margaret Atwood

Stone mattressספר של מרגרט אטווד, כל ספר של מרגרט יש לומר, הוא חגיגה לכל אוהביה, ולעולם הספרות בכלל, וגם Stone Mattress אינו יוצא מכלל זה; תשעה סיפורים, חלקם קצרים, חלקם פחות, כולם "מהחיים" אין בהם דיסטופיה או אוטופיה או עולמות אחרים, רובם סיפורים משלהי החיים, עם התבוננות לאחור והרבה חכמת חיים ארוכים, וכמובן, כמו אצל אטווד – התבוננות ביקורתית על העולם האנושי הלבן, השבע.

כך, למשל, בסיפור החותם את הספר – Torching the Dusties , סיפור שהזכיר לי בדרך זו או אחרת את ספרו של ניר ברעם צל עולם. הסיפור – סיפורה של ווילמה, אשה בשלהי חייה שראייתה הולכת ומדרדרת, ובעצם היא מסוגלת לראות בעיקר אור וצל ומשהו בזוויות העיניים, וגם שורות שורות של אנשים קטנים ונשים קטנות בבגדים מרהיבים, צועדים בבגדים אחידים ומחוללים לנגד עיניה מסביב למסגרת החלון, לכלי הסוכר ובכל מקום בו נחות עיניה, המתגוררת ב"אחוזת אמבורזיה" בית אבות מהודר שיש בו, כמו בכל בית אבות, מדור נפרד לתשושי נפש וגוף, מחלקה סגורה שכזו אליה מעבירים כל מי שלדעת הסגל אינו מתפקד, ושאר הדיירים, שיכולים להרשות לעצמם מגורים בבית שכזה. יש לה חבר לווילמה – טוביאס – המתגורר בצד השני של בית האבות, המסייע לה בהכנת ארוחות הבוקר היומיות, ובמצעד לחדר האוכל וחזרה לארוחות הצהריים והערב, ובתמורה עליה להקשיב לכל סיפורי הנפלאות (והנסים) שלו.

להמשיך לקרוא

Share

עשרה בדצמבר – ג'ורג' סונדרס

עשרה_בדצמברהאמת שהיו לי הסתייגויות; קודם כל – סיפורים קצרים שהוא סוגה בעייתית מה- האם יצליח הסופר לתמצת סיפורים שלמים למשהו קצר, ואני הלא פונקתי בספריה של אליס מנרו, למשל; וגם ספר שעל העטיפה שלו מופיעים כל כך הרבה סופרלטיבים, מיד אני הופכת לחשדנית, אפילו חשדנית מאד, אפילו אם מצטטים מן הניו-יורק טיימס. אבל אז הגעתי אל "פי הגבורה" רשימת עשרת הספרים "הכי" של הניו-יורק טיימס (אני מקפידה לקבל מהם, באדיקות, את מוסף הספרים השבועי בדואל), והספר הזה הופיע שם.

אז החלטתי לקדמו ברשימת הספרים הממתינים להקרא.

 ובכן  – אליס מנרו זה לא, זה משהו אחר לגמרי; מפתיע, בועט, חודר לנשמה, ומזוויות בלתי צפויות בעליל, ומשאיר מועקה אחרי כל סיפור (כמעט). גם אליס מנרו מותירה מועקה, אבל אחרת, אצלה זה מין עצב מתמשך, ופה הכאב חד ומתעמעם לאט לאט.

 הסיפורים על רקע אמריקה של הספַר, הנידחת כמעט.

להמשיך לקרוא

Share

כתובת אש – יעל נאמן

כתובת_אשבספרה היינו העתיד כותבת יעל נאמן: "את הסיפור שלנו סיפרנו לעצמנו כל הזמן. בכפייתיות. בעל פה. לפעמים התעייפנו עוד לפני שהתחלנו ובכל זאת סיפרנו במשך שעות. הקשבנו רוב קשב אחד לשני, כי בכל ערב בו סופר הסיפור, התחוורו לנו פרטים חדשים, גם שנים רבות אחרי שכבר לא היינו שם."

 המשך, כמעט ישיר לספר הנפלא ההוא אפשר למצוא בסיפור "עיר" השני מבין סיפורי "כתובת אש"; מה קורה לבני הקיבוץ שעזבו אותו, אל העיר הגדולה בפיגור חברתי מסוים אחרי בני גילם העירוניים, עם חסרון כיס גדול, עם סוציאליזציה של התבגרות בחבורה, עם הצורך להמשיך עוד קצת את ה"ביחד" לפני שנפרדים לאטומים בודדים:

 "העתיד העירוני, הפתוח לכל בחירה, ארב לי דווקא בשאלות שהופנו לעברי בקיבוץ, כשבאתי לבקר. מה שנראה לעירונים אתר נופש אידילי ופסטורלי – חצר הקיבוץ – היה בשבילי זירה של אשמה שערקתי ממנה. לא הייתי מסוגלת להישאר שם יותר מערב אחד. היה מוזר לישון פתאום בבית של ההורים, כשהיינו בקיבוץ לא ישנו שם אף פעם. בשעות היום הרגשתי אשמה, פרזיטית, זרה, לא יכולתי להסתובב שם בזמן שכולם עובדים." (עמ' 37)

להמשיך לקרוא

Share

הפירמידה – הנינג מנקל

הפירמידהישנן נוסחאות אחדות לכתיבת ספרי מתח, כאלה המוכרות לכל חובבי הסוגה: הגיבור יהיה, בדרך כלל, בודד במידה מסוימת, בין שהוא במשטרה, בין שהוא פועל בעצמו. בעברו תהיה אשה, אולי גם ילד או ילדה. הוא יהיה חובב אלכוהול וטבק, לפחות עד העת האחרונה, עת סיגריות הפכו לעניין מגונה מעט. התעלומות תהיינה כביכול קלות לפתרון. הפתרון יהיה טוויסט בעלילה.

ישנם גיבורים הממשיכים מספר לספר, והקורא/ת נהנה לעקוב אחרי התפתחותם המקצועית כמו גם אחרי חייהם האישיים, והגיבור הופך, בדרך מסוימת, למוכר יותר ויותר, כמעט חלק מחייו/חייה של הקורא/ת.

לעתים נאלץ המחבר לחזור ולהחיות את גיבורו המת, ממש כמו שקרה לקונן דויל עם שרלוק הולמס שלו, שהקוראים סרבו להניח לו למות.

גיבורים אחרים לא ישתנו מספר לספר, לא יזדקנו, לא ימותו – כך היא ליזי בדיחי של שולמית לפיד, לעד בת שלושים (ומשהו?), לעד עיתונאית הנתקלת בתעלומות ופותרת אותן..

להמשיך לקרוא

Share

איך שהעולם נהיה לבן – דליה ביטאולין-שרמן

איך שהעולם נהיה לבןאולי היו לי ציפיות גבוהות מדי, אולי "נסחפתי" אחרי דבריו החמים והנלהבים של יגאל שוורץ, המופיעים על הכריכה האחורית, אולי היה בעוכרי הספר הזה העובדה שנקרא מיד לאחר "חיים יקרים" של אליס מנרו, אף הוא ספר סיפורים קצרים.

ואולי הוא מה שהוא – ספר ביכורים. ספר סיפורים קצרים, חלקם טובים יותר, חלקם טובים פחות ואפילו בוסריים במידת מה, ויש לקראם ככאלה.

 הסיפור הפותח את הספר – איך שהעולם נהיה לבן – הוא הטוב ביותר, לטעמי בספר הזה; הדימוי המלווה אותו, לכל אורכו: "איך שהעולם נהיה לבן", ובתרגום: כשעברנו למקום שיש בו אנשים לבנים, ותרבות אחרת, העולם כאילו שינה צבעו..

להמשיך לקרוא

Share