ארכיון תגיות: קובץ סיפורים

בריכה כמעט אולימפית – רוני ברודצקי

בריכה כמעט אולימפיתבעיר אחת, צפונית מכאן, ובמונחים מקומיים – צפונית מאד, חיים כל מיני אנשים, שרובם מכירים את רובם, הילדים לומדים באותו בית ספר, מתבגרים יחד, המבוגרים נפגשים, מתחתנים זה עם זו, מתגרשים, יש בה מרכז מסחרי חדש, ומרכז מסחרי ישן, יש בה עשירים יותר ועשירים פחות, ומי שמוגדרים כ"הכי עשירים"; אחד כי יש לו מפעל לנקניקים ואחד כי יש לו מפעל לאסבסט.

ויש בסמוך עיר, או עיירה שתושביה ערבים, והם מהווים מקור לפחד וליחסי שכנות טובה גם יחד. פחד וחשדנות הדדיים, כמובן, כי הערבים מפחדים מן היהודים לא פחות משהיהודים מפחדים מהערבים, וכך יכול "הערבי" להוות התראה בא"ש לילה של הצופים, רק מעצם נוכחותו. לא ברור לאף אחד למה הוא מסוכן, או אם בכלל, אבל הוא ערבי, האחר.

וישנו הערבי שנרצח, ואף אחד לא יודע על ידי מי, ויש מרכז מסחרי על שמו – דקואר סנטר, שגם היהודים קונים שם כי כדאי.

ויש סרטן שמתפשט בכל מיני אנשים, שמקורו בחוף המורעל, כי העיר שוכנת לחוף הים, ואנשים אוהבים ללכת לים, ומי שיכול להרשות לעצמו מתגורר בסמוך לים, והסרטן הארור אינו מבדיל בין אלה לאלה, ואיפה שהוא יכול – הוא מתנחל.

ולכל איש ואשה, נער ונערה, כמו לכל אדם בכלל, יש סיפור. וצריך רק לדעת לספר.

להמשיך לקרוא

Share

מופע הצללים – אסופה. סיפורים בהשראת ריי ברדבורי

מופע הצללים"'כתבתי רק ספר מדע בדיוני אחד בחיי, 'פרנהייט 451', שהתבסס על המציאות. פנטזיה מתבססת על מה שאינו מציאותי. ..'" (עמ' 427)

מאז קראתי את הספר המופלא פרנהייט 451 ואף ראיתי את הסרט המופלא והמדהים (אם כי יש בו צדדים מגוחכים מעט, במרחק של כחמישים שנים מאז הופק), השם ריי ברדבורי מעורר בי ריגושי עונג (ספרותיים, תרגיעו!) הן משום דמיונו המהפנט, הן משום יכולת ראיית העתיד הפנטסטית שלו. לכן, משראיתי, בשבוע הספר האחרון את הספר הזה בדוכן הספרים, נתערפלו מעט עיני, ולא שמתי לב כמעט שהספר אינו משל ברדבורי עצמו, אלא אסופת סיפורים קצרים בהשראתו / השפעתו.

ואף-על-פי-כן, גם מששמתי לב לכך, ושמצאתי עצמי עם הספר הזה הולכת הביתה בשמחה, הרי שהסופרים שתרמו מכתביהם לו, הם (אלה המוכרים לי, לפחות) מן המשובחים שבכותבי המדע הבדיוני, העולם העתידני, הפנטזיה.

ספר סיפורים קצרים מטיבו נקרא אחרת מרומן או נובלה; צריך לקרוא כל סיפור בנפרד כדי שלא יתערבבו זה בזה. תמיד יהיו סיפורים טובים יותר או פחות בעיני הקורא/ת, כאלה שיישארו לאורך זמן, כאלה שיתפוגגו כערפל עם זריחת החמה. הספר הזה גם נקרא בהפסקות; כאשר הייתי צריכה הפסקה מרומן אחד, לפני מעבר לרומן אחר, לפני נסיעה לחו"ל, כשאין רצון להתחיל ספר חדש (ואז "לסחוב" אותו הלוך ואולי חזור מן החו"ל, כשהבטחתי לעצמי שלחו"ל נוסע רק הקינדל), וסתם כשלא ידעתי להחליט מה יהיה הספר הבא (אחרי הכל, תמיד ישנם כארבעים ספרים הממתינים לתורם להיקרא).

להמשיך לקרוא

Share

Stone Mattress – Margaret Atwood

Stone mattressספר של מרגרט אטווד, כל ספר של מרגרט יש לומר, הוא חגיגה לכל אוהביה, ולעולם הספרות בכלל, וגם Stone Mattress אינו יוצא מכלל זה; תשעה סיפורים, חלקם קצרים, חלקם פחות, כולם "מהחיים" אין בהם דיסטופיה או אוטופיה או עולמות אחרים, רובם סיפורים משלהי החיים, עם התבוננות לאחור והרבה חכמת חיים ארוכים, וכמובן, כמו אצל אטווד – התבוננות ביקורתית על העולם האנושי הלבן, השבע.

כך, למשל, בסיפור החותם את הספר – Torching the Dusties , סיפור שהזכיר לי בדרך זו או אחרת את ספרו של ניר ברעם צל עולם. הסיפור – סיפורה של ווילמה, אשה בשלהי חייה שראייתה הולכת ומדרדרת, ובעצם היא מסוגלת לראות בעיקר אור וצל ומשהו בזוויות העיניים, וגם שורות שורות של אנשים קטנים ונשים קטנות בבגדים מרהיבים, צועדים בבגדים אחידים ומחוללים לנגד עיניה מסביב למסגרת החלון, לכלי הסוכר ובכל מקום בו נחות עיניה, המתגוררת ב"אחוזת אמבורזיה" בית אבות מהודר שיש בו, כמו בכל בית אבות, מדור נפרד לתשושי נפש וגוף, מחלקה סגורה שכזו אליה מעבירים כל מי שלדעת הסגל אינו מתפקד, ושאר הדיירים, שיכולים להרשות לעצמם מגורים בבית שכזה. יש לה חבר לווילמה – טוביאס – המתגורר בצד השני של בית האבות, המסייע לה בהכנת ארוחות הבוקר היומיות, ובמצעד לחדר האוכל וחזרה לארוחות הצהריים והערב, ובתמורה עליה להקשיב לכל סיפורי הנפלאות (והנסים) שלו.

להמשיך לקרוא

Share

לקנות את לנין (וסיפורים אחרים) – מירוסלב פנקוב

לקנות_את_לנין

בולגריה – מה בעצם אנחנו יודעים עליה? שנכבשה ושוסעה ונכבשה ואוחדה, שהיתה פעם תחת שלטון זה ופעם תחת שלטון אחר; שהשתייכה, שחולקה שוב ושוב.

חוץ מן הבולגרים שבינינו, מה אנחנו באמת יודעים על בולגריה? על חיי היום יום שבה, עכשיו, ופעם? עם עלות השלטון הקומוניסטי? עם נפילתו?

על האמונות הדתיות, על החלוקות בין עממים, על השנאות, על האהבות? דומה שלא כלום, או כמעט לא כלום.

 מירוסלב פנקוב, באסופת הסיפורים הזו, פותח צוהר, ולעתים דלת, או חלון, לחיי הבולגרים של היום, עם הזכרונות של פעם, לעתים עם המיתוסים; לבולגרים שעזבו לארץ אחרת (אמריקה!) על חייהם שם, לאלה שנשארו מאחור.

להמשיך לקרוא

Share

אני לא זוכרת כלום – נורה אפרון

אני_לא_זוכרת_כלוםאת נורה אפרון אני מכירה מהסרטים – "כשהארי פגש את סאלי", "נדודי שינה בסיאטל", "יש לך הודעה" , ומשהלכה לעולמה, לא כל כך מזמן, פורסמו הספדים וסיפורי הספרים שכתבה, ונרי ליבנה, הכותבת בכל סוף שבוע במוסף "הארץ" סיפרה על הקשר שלה עם ספריה של אפרון, ו"עשתה לי תיאבון".

 כך, שכשנתקלתי בספרה האחרון "אני לא זוכרת כלום" באחד מן המבצעים של הזמן האחרון, כלל לא היססתי ולקחתיו לידי.

 הספר כולו בנוי מאנקדוטות, קטעים קצרים וקצרים יותר, התבוננות ממרומי גילה של הכותבת (ספרה האחרון, כאמור) על ארועים בעברה הרחוק והקרוב.

באנגלית, אגב, נקרא הספר: " I remember Nothing and Other Reflections", ככה רק כדי לסבר את האוזן.

להמשיך לקרוא

Share

היעלמות – דבורה ויליס

היעלמות

היעלמות. העדר מישהו מן החיים, כך פתאום.

שערו בנפשכם שאתם ילדים קטנים ופתאום אחד ההורים נעלם, אולי הוא מת, אולי היא מצאה מישהו אחר וארזה את חפציה ונסעה איתו, אולי הוא פשוט נעלם. אולי אתם כבר לא ילדים קטנים אבל אדם קרוב אליכם, קרוב מאד, נעלם. וההעדר – החסר הזה – מוחשי לא פחות מן האדם שהיה שם קודם, בחלל הזה שנפער עכשיו.

 ב"היעלמות" הסיפור שנתן שמו לספר, אבא של טביתה, שהוא סופר ידוע במידה מסוימת, נעלם. יום אחד היא חזרה עם אמה מקניות של שבת, ואבא שלה לא היה בבית. בהתחלה חשבו שיחזור, חיפשו אחריו, קיוו, אחר כך למדו לחיות עם החסר הזה, עם הידיעה שאולי יום אחד…

 טום ב"לברוח" שאשתו מתה עליו, הולך לקזינו. לא כי הוא הופך למהמר כבד, אלא כדי לברוח מהבדידות. "הוא לומד לזהות את אלה שמשחקים בשביל הכסף ואת אלה שמשחקים כדי למצוא את אלוהים. הראשונים משחקים כדי לנצח ומפסיקים ברגע שזה קורה. .. מהמר מהסוג השני, הסוג שהוא נעשה, שוקע במשח ונעלם. המהמר הזה משחק מפני שהוא אוהב את הקצב והרוטינה. הוא אוהב את הרגע – הרף עין – בין זכייה להפסד. .. הוא אוהב את הסיכון, ולא אכפת לו מהפרס. הוא משחק כדי להפסיד." (עמ' 51)

  להמשיך לקרוא

Share

כל מה שעולה מתכנס – פלאנרי אוקונור

כל מה שעולה מתכנס

רק בסיפור שלפני האחרון – "הגב של פארקר" אפשר למצוא אהבה. ואפילו האהבה הזו כל כך מחוספסת ונסתרת שצריך ממש לחפש אותה, לגרד את האדמה והלכלוך והאבק כדי למצאה.

 אוקונור כותבת על האנשים הקשים של מדינות הדרום בארצות הברית, רגע אחרי שלשחורים ניתנו זכויות מלאות, ובאזורים הכפריים עדיין שוררת הגישה הרווחת מקודם, זו המדרגת אנשים לפי צבעם והרכוש שיש להם, מידת אדיקותם:"בלילות מסוימים העסיקה את עצמה גב' טרפין במיון סוגי האנשים. בתחתית הערמה היו רוב שחומי העור, לא הסוג שעמו היתה נמנית אילו היתה אחת בעצמה, אבל רובם; לידם – לא מעליהם, אבל בנפרד – הזבל הלבן; ואז מעליהם בעלי הבתים, ומעליהם בעלי בתים ואדמה, שעמם נמנו היא וקלוד. מעליהם היו אנשים עם המון כסף ובתים הרבה יותר גדולים והרבה יותר אדמה." (עמ' 174)

 אין הרבה חסד ויופי באנשים הללו, שהם קשים ופרנסתם לא בהרחבה. אלה שהכללים שונו לפתע, והם צריכים להסתגל אליהם. מי שרק אתמול היו כפופים להם הפכו עתה שווי זכויות, אבל לא ממש, כי הם לא יודעים בדיוק מהן הזכויות הללו ואיך לממש אותן.

  להמשיך לקרוא

Share