ארכיון תגיות: קובץ סיפורים

אני לא זוכרת כלום – נורה אפרון

אני_לא_זוכרת_כלוםאת נורה אפרון אני מכירה מהסרטים – "כשהארי פגש את סאלי", "נדודי שינה בסיאטל", "יש לך הודעה" , ומשהלכה לעולמה, לא כל כך מזמן, פורסמו הספדים וסיפורי הספרים שכתבה, ונרי ליבנה, הכותבת בכל סוף שבוע במוסף "הארץ" סיפרה על הקשר שלה עם ספריה של אפרון, ו"עשתה לי תיאבון".

 כך, שכשנתקלתי בספרה האחרון "אני לא זוכרת כלום" באחד מן המבצעים של הזמן האחרון, כלל לא היססתי ולקחתיו לידי.

 הספר כולו בנוי מאנקדוטות, קטעים קצרים וקצרים יותר, התבוננות ממרומי גילה של הכותבת (ספרה האחרון, כאמור) על ארועים בעברה הרחוק והקרוב.

באנגלית, אגב, נקרא הספר: " I remember Nothing and Other Reflections", ככה רק כדי לסבר את האוזן.

להמשיך לקרוא

Share

היעלמות – דבורה ויליס

היעלמות

היעלמות. העדר מישהו מן החיים, כך פתאום.

שערו בנפשכם שאתם ילדים קטנים ופתאום אחד ההורים נעלם, אולי הוא מת, אולי היא מצאה מישהו אחר וארזה את חפציה ונסעה איתו, אולי הוא פשוט נעלם. אולי אתם כבר לא ילדים קטנים אבל אדם קרוב אליכם, קרוב מאד, נעלם. וההעדר – החסר הזה – מוחשי לא פחות מן האדם שהיה שם קודם, בחלל הזה שנפער עכשיו.

 ב"היעלמות" הסיפור שנתן שמו לספר, אבא של טביתה, שהוא סופר ידוע במידה מסוימת, נעלם. יום אחד היא חזרה עם אמה מקניות של שבת, ואבא שלה לא היה בבית. בהתחלה חשבו שיחזור, חיפשו אחריו, קיוו, אחר כך למדו לחיות עם החסר הזה, עם הידיעה שאולי יום אחד…

 טום ב"לברוח" שאשתו מתה עליו, הולך לקזינו. לא כי הוא הופך למהמר כבד, אלא כדי לברוח מהבדידות. "הוא לומד לזהות את אלה שמשחקים בשביל הכסף ואת אלה שמשחקים כדי למצוא את אלוהים. הראשונים משחקים כדי לנצח ומפסיקים ברגע שזה קורה. .. מהמר מהסוג השני, הסוג שהוא נעשה, שוקע במשח ונעלם. המהמר הזה משחק מפני שהוא אוהב את הקצב והרוטינה. הוא אוהב את הרגע – הרף עין – בין זכייה להפסד. .. הוא אוהב את הסיכון, ולא אכפת לו מהפרס. הוא משחק כדי להפסיד." (עמ' 51)

  להמשיך לקרוא

Share

כל מה שעולה מתכנס – פלאנרי אוקונור

כל מה שעולה מתכנס

רק בסיפור שלפני האחרון – "הגב של פארקר" אפשר למצוא אהבה. ואפילו האהבה הזו כל כך מחוספסת ונסתרת שצריך ממש לחפש אותה, לגרד את האדמה והלכלוך והאבק כדי למצאה.

 אוקונור כותבת על האנשים הקשים של מדינות הדרום בארצות הברית, רגע אחרי שלשחורים ניתנו זכויות מלאות, ובאזורים הכפריים עדיין שוררת הגישה הרווחת מקודם, זו המדרגת אנשים לפי צבעם והרכוש שיש להם, מידת אדיקותם:"בלילות מסוימים העסיקה את עצמה גב' טרפין במיון סוגי האנשים. בתחתית הערמה היו רוב שחומי העור, לא הסוג שעמו היתה נמנית אילו היתה אחת בעצמה, אבל רובם; לידם – לא מעליהם, אבל בנפרד – הזבל הלבן; ואז מעליהם בעלי הבתים, ומעליהם בעלי בתים ואדמה, שעמם נמנו היא וקלוד. מעליהם היו אנשים עם המון כסף ובתים הרבה יותר גדולים והרבה יותר אדמה." (עמ' 174)

 אין הרבה חסד ויופי באנשים הללו, שהם קשים ופרנסתם לא בהרחבה. אלה שהכללים שונו לפתע, והם צריכים להסתגל אליהם. מי שרק אתמול היו כפופים להם הפכו עתה שווי זכויות, אבל לא ממש, כי הם לא יודעים בדיוק מהן הזכויות הללו ואיך לממש אותן.

  להמשיך לקרוא

Share

הבוקר הרגתי איש – גיל הראבן

הבוקר הרגתי איש

אלמלא מלאה ספרייתה של זלדה עד אפס מקום, ואלמלא הציעה לנו ספרים מספרייתה, אי אז לפני זמן מה, ואלמלא הפרוייקט של ורד, כנראה שלא הייתי מגיעה לספר הזה, לפחות לא עתה.. אולי מתישהו בעתיד הייתי שואלת אותו בספרייה, אילו הייתי נרשמת שם..

אבל – משמלאה ספרייתה של זלדה, וספרים שוויתרה עליהם הוצעו לנו בפורום, ואני בחרתי כמה מהם, שהונחו על המדף עליו מונחים הספרים אליהם אגיע ביום מן הימים, במסגרת הפרוייקט של ורד, ומשום שאני מאד אוהבת את כתיבתה של גיל הראבן – הגעתי את הספר הזה גם כן.

 ודוק, הספר יצא לאור בשנת 1997, ומאז חלפו להן 15 שנים, ועדיין הוא אקטואלי ועדכני כתמיד, ובעצם – חסר זמן לחלוטין.

 ספר ובו 13 סיפורים קצרים, וכל אחד מהם כתוב להפליא, חלקם יש בהם מן הדברים הללו שאי אפשר להסביר, מן המטאפיזי, ואף על פי כן הגיוניים לגמרי.

 כמו – האשה הרואה פתאום מלאך על סף המרפסת, מלאך שנראה אמיתי לחלוטין, ואף בנה התינוק רואה אותו ורוצה ללכת אליו, כי ילדים מוקסמים ממלאכים.

 או – אמא אחרת, שבדרכה בכל יום לגן, בשדרה עובר מולה איש במגבעת המנופף במקלו, ומפחיד אותה עד מוות, שמא יפגע בילדה הפעוט.. כה מפחיד עד שהיא מחליטה להרוג אותו.

להמשיך לקרוא

Share

יותר מדי אושר – אליס מנרו

יותר מדי אושר

הסיפור האחרון – זה הנושא את שם הספר – "יותר מדי אושר" – קרוב יותר לנובלה מאשר לסיפור קצר. מעבר לכך – הסיפור עצמו הוא הפתעה אמיתית; אחרי סיפורי קנדה מן המאה העשרים, מופיע פתאום סיפורם של הגולים הרוסיים בפאריז במאה ה- 19, דרך עיניהן של דמויות אמיתיות מן העבר.

אבל תיכף נגיע לזה גם.

 ספר שמופיעה בו פיסקה כמו זו: "בכל שנה, כשאתה ילד, אתה נעשה אדם אחר. בדרך כלל זה קורה בסתיו, כשאתה נכנס שוב לבית הספר, מתיישב במקומך בכיתה הגבוהה יותר, זונח מאחוריך את הערבוביה הנרפית של חופשת הקיץ. ברגעים אלה אתה חש בשינוי במלוא חדותו. אחרי כן כבר אינך בטוח בחודש או בשנה, אך השינויים נמשכים למרות זאת. במשך תקופה ארוכה העבר נושל ממך בקלות וזה נראה תהליך אוטומטי, תקין. ההתרחשויות בו אינן נעלמות דווקא אלא מאבדות את חשיבותן. ואז יש סיבוב חד אחורנית, וכל מה שתם ונשלם צץ שוב במלוא חיותו, תובע תשומת לב, אפילו רצה שתעשה משהו בקשר אליו, אם כי ברור לגמרי שאין בכל העולם הזה אפילו דבר אחד שאפשר לעשות." פיסקה כזו, כל כך מדויקת, שאינה אלה הקדמה לסיפור (ילדות משחקות), כל כך יפה, המתחברת לכל נים בנפשו של כל מי שאי פעם היה ילד, פיסקה כזו אינה יכולה להופיע אלא בספר נפלא בהחלט.

להמשיך לקרוא

Share

כל מה שנהרס כל מה שנשרף – ולס טאואר

כל מה שנהרססיפורים על הספר הפסטורלי האמריקני, ומה שמסתתר מאחורי הפאסאדה הזו, העמדת הפנים הזו של פסטורליה.

כי מאחורי השלווה כביכול, מאחורי העלווה הירוקה, השדות, הנחלים, מסתתרים חיים עצובים, מסוכסכים ובעיקר מבוזבזים.

משפחות מפורקות, אנשים המתגעגעים לנשותיהם לשעבר, ילדים בין שני בתים, זכרונות עמומים מילדות לא מאושרת במיוחד; בכלל – הזכות החוקתית הכל-אמריקנית לרדוף אחר האושר לא מוצאת לה כלל ביטוי בסיפורים הללו.

כך – ילדים ונערים שהיחסים שלהם עם הוריהם החורגים מסובכים דיים עד לאיבה גלויה כמעט, או לא כמעט, אחים ובני דודים מנהלים יחסי אהבה-שנאה, המושפעים ונשענים על עבר משותף.

בוב מונרו, גיבור החוף החום, מנסה להתגבר על געגועיו לאשתו לשעבר, שוהה בבית החוף של דודו רנדל, אותו הבטיח לשפץ בתמורה למגורים, ומנסה למצוא נחמה בדגים ושאר יצורים ימיים שהוא מוצא בחוף הים הסמוך לבית, ובאקווריום הגדול אותו הוא מטפח.

להמשיך לקרוא

Share