ארכיון תגיות: קיבוץ

קיבוץ ברלין – יוסי עוזרד

קיבוץ ברלין

לא מספיק טוב!

 בעמ' 296 נשברתי; החלטתי לשמוע לעצתי לכל כך הרבה אנשים: ספר שאינך אוהבת, את לא מוכרחה להמשיך.

 אז הפסקתי

 וניסיתי, בחיי שניסיתי.

 הספר הזה, עדיף היה לוּ היה נשאר בחוגים סגורים יותר, מקורבים יותר, יודעי ח"ן יותר (או לפחות, אנשים המכירים את להבות הבשן מקרוב), ולא לצאת כך בתפוצה רחבה, עם ראיונות וקידומי מכירות.

  להמשיך לקרוא

Share

יֵשְׁנֶני – אילנה סטרלין

ישנני

כבר הרבה זמן שלא סיימתי ספר בכמה שעות; למען האמת, אני לא ממש זוכרת מתי זה קרה לי בעבר, בודאי שלא בעבר הקרוב.

אבל היה יום כיפור והקדשתי את מירב זמני לספרים, וגם הספר זה בהחלט מרתק. אז הנה, עברו כמה שעות ועוד ספר נסתיים לו.

 אבל לפני שאדבר על הספר, אני רוצה לדבר על העטיפה; לפני כמה שנים התקיימה בתל-אביב, בביתן הלנה רובינשטיין, תערוכה בשם "לינה משותפת", תערוכה קבוצתית של אמנים ילידי קיבוצים. כבוגרת אותו מושג "לינה משותפת" ביקרתי בתערוכה, וכמה דימויים נחרתו בזכרוני מאז. אחד מהם – שורת המגבות התלויה על הקיר (בגן) מופיעה כאן על העטיפה, וכמו נושאת אותי עמה אל עברי / עברינו כולנו, אלה שגדלו בקיבוץ.

ולספר עצמו. נילי, גיבורת הספר, בת קיבוץ בעמק יזרעאל, מתגוררת בירושלים עם בעלה ובתה. בעלה ה"מתחזק" מודיע לה כי הוא עוזב את הבית, משום שהוא צריך את הזמן הזה לעצמו ולאלוהיו.  עזיבתו של אבנר את הבית פוערת פצע ו"זורקת" את נילי לימי ילדותה בקיבוץ, עת אביה התנכר לה, לאחר מות אמה, והיא גדלה אצל דודיה. זאת אומרת, גדלה, כמו כל הילדים בבית הילדים, אבל ה"חדר" אליו הלכה בשעות הערב היה החדר של אחי אמה המנוחה ואשתו. יחד עמה היתה מגיעה תמיד שלומית, אחותה הגדולה, שהיתה ממשיכה לאחר מכן לחדר של אביהן. נילי אף פעם לא קראה לו אבא, אלא רק יצחק. למרות שהיו נסיונות מכמירי לב למשוך את תשומת לבו, נסיונות שנענו באדישות חוזרת ונשנית.

  להמשיך לקרוא

Share

בין חברים – עמוס עוז

בין חברים

מן השנים שעברו עלינו אנחנו נושאים עמנו בדרך כלל את הדברים הטובים, כי הדברים שאינם כאלה, לו יהדהדו בזכרוננו באופן תדיר עלולים להגדיש את סאת הצער והעצב, ומי יודע לאן זו תוליך אותנו.

ואין הדברים הללו, שאינם זכרונות טובים דווקא ארועים טראומטיים המשאירים צלקות מגרדות ומדממות, אלא יותר עניינים קטנים, אינצידנטים חסרי חשיבות, שרק אם נאסוף אותם יחד פתאום יתברר כי המשא עלול להיות כבד מנשוא.

אז לא זוכרים, ולא אוספים, ומדחיקים או שוכחים. ואם פתאום עולה איזה זכרון מיד ננשפת עליו נשיפת בוז, כזו של "ממה את עושה עניין?" וגם "זה באמת לא חשוב ולא עקרוני!" ודומיהם.

 אבל לפעמים נתקל/ת הקורא/ת בטקסט או טקסטים המעלים זכרונות שכאלה, שלא תמיד הם טובים, ולפעמים הם דווקא כן, ואז מגיעה צביטה שכזו בלב, או דקירה בעור; ואפשר לשוב ולחפור בעלבונות אמיתיים או מדומים, ואפשר גם לחייך ולהתיחס אליהם בחמלה מסוימת. אחרי הכל הם לא התכוונו להרע. ואולי אפילו התכוונו לטוב.

 בין חברים – ספרו החדש של עמוס עוז הוא בדיוק טקסט כזה; אסופּת הסיפורים, סיפוריהם של כל מיני אנשים ונשים בקיבוץ הדמיוני יקהת, שכולם כולם אנשים ונשים וילדים שבשכמותם פגשתי לא מעט בשנות חיי בקיבוץ.

 בין חברים בקיבוץ הוא מונח דו-משמעי, כידוע: בין חברים שהם חבריך, ובין חברים שהם חברי  הקיבוץ. על אהבותיהם, אדיקותם, שנאותיהם, הדברים הקטנים הממלאים את חייהם, הרוח החופשית שלפעמים נמלטת מבעד ל"דת" הקיבוצית. האנשים שיגדלו עם המשא הזה. ומה שיקחו איתם משם.

להמשיך לקרוא

Share

היינו העתיד – יעל נאמן

Haatid-300

בעמ' 202, קצת לפני הסוף, נשברתי; אלמלא ישבתי בפארק, מקום פומבי לכל הדעות, כנראה הייתי נשטפת בדמעות וביפחות, עד שהייתי נרגעת.

אבל בפארק, אתם יודעים, אנשים מסתכלים…

בעמ' 202 מתארת יעל נאמן את השבר מן היחד אל היחיד, שבר שאפשר להשוותו, מבחינתה, רק לרעידת אדמה אמיתית ומוחשית שהתרחשה בסמוך לו.

ולא היה לידי אף אחד, באותו רגע (היו אנשים וילדים, עוברי אורח, אבל אף לא אחד שהוא קרוב) כשקראתי את השורות הללו; וגם אם היה – הרי כל חברי מן השנים האחרונות, שרשיהם נטועים בעיר, ואיך יבינו את השבר הזה, מן היחד – ליחיד:

 "לפעמים, אחרי שעזבנו, ניסינו לספר את סיפורנו לעירוניים. לא הצלחנו להעביר את הסיפור, לא את העלילה ולא את הטון. קולנו צרם, כמו זיוף החלילית של ילדותנו, גבוה מדי או נמוך מדי. התייאשנו באמצע. המילים נפלו חלולות בינינו לבין העירוניים, כמו העיניים שנפלו ממסרגותיהן של אמותינו בשיחת הקיבוץ, שותקות לצד הגברים המדברים.

דיברנו ברבים. כך נולדנו, כך גדלו מבית החולים ועד עולם. אופקינו משונים ועקומים." (עמ' 10)

להמשיך לקרוא

Share

לוח חלק – נתן שחם

לוח חלקמאז תחב לידי חבר את "רביעית רוזנדורף" שלו, ואמר לי – קחי, תקראי; לא. את לא צריכה להחזיר (וזה אפילו לא היה שלו) אני מאד אוהבת את נתן שחם. היכולת שלו לכתוב סיפור ולא לוותר על ה"מסביב": על התיאורים, על האווירה, על השפה; כל אלה הפכו אותו בעיני לסופר שנעים ורצוי לחזור ולקרוא בספריו.

 ב"לוח חלק" מתקרב שחם אל עצמו, חבר קבוץ, אמן, בערוב ימיו, שהשינויים העוברים על החברה סביבו – ההפרטה – אינם פוסחים עליו.

 חנן הררי (בן דמותו של שחם ?), צייר, מסיע חבר חסר רשיון נהיגה – רודי, לבקר חבר שלישי- ארנסט בבית החולים, משום שארנסט ורודי חברי ילדות, והם שלושתם מותיקי הקיבוץ. רעייתו של חנן – בהירה – מתעקשת להצטרף אליהם לנסיעה, ומתעקשת שלא לחגור חגורת בטיחות במושב האחורי.

סיבוב שנלקח לא נכון, או סתם חוסר תשומת לב "זורקים" את המכונית מן הכביש, ובהירה נפגעת קשה מכולם.

 סיפורו של "לוח חלק" עוסק בתקופת אשפוזה של בהירה בחדרי החולים המקומיים בקיבוץ, יחד עם זכרונותיו של חנן מחייהם המשותפים, ויחד עם ההתמודדות עם ההפרטה שנכפתה עליו, כך בערוב ימיו, והדאגות – מנין יבואו בדים וצבעים ומסגרות לתחביבו, שפעם אכן היה תחביב, והיום הפך למרכז רווח בפני עצמו, ועליו לכסות את כל הוצאותיו בעצמו.

להמשיך לקרוא

Share

ארבע אחרי הצהריים – נועה זית

ארבע אחרי הצהרייםכמה עמודים לפני סוף הספר, קראתי במוסף הארץ (מיום 12.6.09) ראיון עם נועה זית, ראיון שביסס לחלוטין את ההרגשה שלי לאורך כל הספר כי זהו סוג של אוטוביוגרפיה.

אבל עוד לפני כן – נתקלתי בדמות מתוך הספר שהזכירה לי את סיפורו של יוסף האפרתי, שפורסם באותו מוסף מספר שבועות קודם לכן:

בספר הוא אמנם נקרא בשם אחר, אבל הסיפור היה מוכר עד מאד, ואז הצצתי בהקדשה בתחילת הספר, והפאזל כולו התחבר.

 מעין אוטוביוגרפיה ולא אוטוביוגרפיה משום שסביב סיפור חייה טוותה נועה זית דמויות שונות שלא בשמן, ולא תמיד בתפקידן "האמיתי"; אולי משום צורך לטשטש מעט זהויות, אולי משום שלא התכוונה מלכתחילה לכתוב אוטוביוגרפיה של ממש..

זהו סיפורה של בת קיבוץ, קצת שונה, קצת אחרת, קצת דחויה, בקיבוץ קצת נידח, קצת רחוק – התבגרותה בתוכו, עזיבתה, חזרתה אליו עם הריון בדרך להיותה אם חד-הורית, וחייה כאשה בוגרת בו עד היום.

  להמשיך לקרוא

Share

הביתה – אסף ענברי

הביתה"אנשים בורחים אל העבר כשההווה קשה מנשוא, או כשההווה כל כך לא מדאיג שאין מה לחשוב עליו."

כשהגעתי לפרק המתחיל במלים "לקראת הבחירות הסתובבו צעירי אפיקים ושאר צעירי מפלגת העבודה ברחבי הארץ והפיצו מדבקות שנשאו את הססמה 'די לבכות בארץ הזאת'."  הנחתי את הספר מידי; לא כדי להפסיק לקרוא בו, אלא משום שזו היתה הנקודה שבה הקונקרטי הפך מבחינתי לאישי: באחת ההפגנות הללו, שנערכה בתל-אביב, השתתפתי אף אני. כבר אז גיליתי את קסמן האמיתי של ההפגנות הללו: יחד עם הרעיון שבשמו צועדים, או מוחים, או מניפים שלטים, פוגשים גם את החבר'ה. ההפגנה ההיא הסתיימה בישיבה על מדשאות בנין ההסתדרות ובהאזנה לנאומי טרום בחירות משמימים. בבחירות האלה (גם באלה) הפסדנו.

באותה הפגנה פגשתי גם את זיו; בפעם האחרונה פגשתי אותו. אחר כך היה מבצע ליטני וזיו נהרג בלבנון.

זיו היה מאלה שעליהם נאמר "…ויאבל על זיו העלומים" בתפילת ה"יזכור"; נער חמודות שכולו הבטחה וכולו כוונות מצוינות.

להמשיך לקרוא

Share