ארכיון תגיות: שמי זרחין

אח שלי איוב – שמי זרחין

"לאחר שנעלם הדפים הפצירו, ביקשו שייכתב עליהם. הרי דפי נייר ידועים בחיבתם לסיפורים עזי רושם, כמו היו ילד הנכסף לדבר מתיקה ולא יניח לשולי שמלת אמו עד אשר תתרצה ותשלוף ארנקה. וכך עלו הדברים על דף, סיפור ללא סוף, משל ללא נמשל. סיפור יתמות ותמימות, תוׁם ומוׁת." (עמ' 423)

קודם כל, בגלל השפה. שפה ארכאית, כמעט נשכחת, שיש לה ניגון כמעט דתי, אבל לא רק. שפה שמכריחה להתרכז לא רק בתוכן, אלא גם בקנקן, במלים הנושאות את הסיפור. להתאמץ, לעתים, להבין משמעותה של מלה, ואולי אין לה משמעות? אולי היא פרי דמיונו של הכותב.

כי מה פשר, למשל: "רגע הרוף…"? (עמ' 237)

הפכתי והפכתי במילוני (המקוונים, כמובן) ולא מצאתי.

אז צריך להבין מתוך ההקשר. אבל צריך לחשוב.

ואחר כך הסיפור. ואצל זרחין, כמו אצל זרחין, יש איזה דוק של פנטזיה מעל ומסביב; סיפור שיכול להיות לגמרי, עם איזה טוויסט קטן, של "לא יכול להיות".

וסיפור, כמובן, שהוא הנדבך השלישי, או הראשון, או השני (ומה זה חשוב בעצם?) ההופך את המלים ומשמעותן לשלם הגדול מסך חלקיו.

".. בראשית תהיה המילה, ולאחריה עוד מילים רבות." (עמ' 12)

להמשיך לקרוא

Share

עד שיום אחד – שמי זרחין

עד שיום אחד

"..ואולי טבריה נמצאת בכלל בארץ אחרת, ארץ שלא כותבים עליה בעיתונים של מדינת ישראל, ארץ חמה ומזיעה שהאוויר בה עומד והאנשים הולכים בתוכו בקושי, צעד ועוד צעד, כמו בתוך בריכה של חול." (עמ' 389)

 מי שקורא(ת) את העטיפה האחורית בספר הזה "עד שיום אחד" מצפה למצוא כאן את מקונדו.

אפילו המשפט הזה, המצוטט כאן למעלה מדבר על מקום אחר, כאילו מרוחק, כאילו לא כאן.

(אלו שטויות כותבים לפעמים, או בדרך כלל, על כריכות אחוריות)

 טבריה איננה מקונדו, ואיננה "בכלל בארץ אחרת". והלא כולנו היינו בטבריה, ביקרנו שם, עברנו שם (אני אפילו נולדתי שם). אבל חוץ מן הנסיון הזה, להוציא את טבריה למעין חוצלארץ פלאי שכזה – הספר הזה בהחלט מצוין !

 שלומי, גיבור הספר, בנם הבכור של רוחמה הגבוהה ורוברט הנמוך והיפה, אחיו הבכור של חיליק החולני והחכם, אוהב אהבת נפש את אלה, הבת של השכנים. אוהב אותה כך מיום שנחו עיניו עליה, ושניהם רק בני שבע, היא בתם של אבקות אדם שהגיעו מ"שם", והיא ילדה חכמה במיוחד שאוהבת אותו גם. אהבת נפש.

להמשיך לקרוא

Share