ארכיון תגיות: תמיר סנדיק

שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי – ג'ואנה קאנון

"ממש ברגע זה אנישוכבת על רצפת חדר האורחים ומחכה שימצאו אותי. מחכה שמישהו ישים לב שאני נעדרת.

עד שהם יגיעו יש לי הרבה זמן לתכנן מה אני עומדת לומר. הרבה זמן להיזכר בכל מה שקרה, ממש מההתחלה, ולהפוך את הדברים למשהו מובן." (*)

"בחייו של כל אדם יש סוד, משהו שהוא לא מדבר עליו. לכל אחד יש מילים שהוא שומר לעצמו. הדבר החשוב הוא מה עושים עם הסודות. האם גוררים אותם מאחור לתמיד, כמו מזוודה כבדה? או שמוצאים מישהו לספר לו?" (*)

פלורנס קלייבורן, אשה בת שמונים, דיירת בדיור מוגן (פעם קראו לזה "בית אבות"), בשם צ'רי טרי. בשלבים המוקדמים של דמנציה. היא עוד זוכרת, רוב הזמן, אבל מתחילה לשכוח.

התקופה האחרונה אינה קלה לה במיוחד. היא מודעת לשיכחה הפוקדת אותה. מיס אמברוז, המנהלת את צ'רי טרי (יש מעליה מנהלת נוספת, אבל היא פחות נוכחת בחיי הדיירות והדיירים) אמרה לה שהיא נמצאת בתקופת מבחן, שבסופה יוחלט אם תוכל להשאר בצ'רי טרי, שהוא דיור מוגן לדיירים עצמאיים, או תצטרך לעבור לגרינבנק, שגם הוא דיור מוגן, אך לאנשים הזקוקים לטיפול והשגחה מתמידים, תשושי גוף או תשושי נפש. היא לא רוצה לעבור לשם. היא מפחדת מן המעבר. היא יודעת ששם הוא המקום האחרון.

פעם כבר החליטו בשבילה שהיא צריכה לעבור. לעבור מהבית שלה, לדיור המוגן. שם תהיה תחת השגחה, שם תטופל.

להמשיך לקרוא

Share

אחותו של צייד המכשפות – בת' אנדרדאון

רומן הסטורי יש לו כמה דרכים להיכתב; יכול/ה הסופר/ת לקחת דמות אמיתית, שהתיעוד בגינה מועט, ו"למלא" את החסר בידע שלנו אודותיה, בבדיון מוחלט (אך הגיוני). כך למשל נהגה מרגרט אטווד ב"לטענת גרייס", או אנה אנקוויסט ב"השיבה הביתה". אפשר גם לכתוב על אנשים בדיוניים המסתובבים בקרבתם של אנשים אמיתיים וידועים, שספרי ההסטוריה מלאים בהם, כמו שעשה קן פולט ב"עמוד האש", ואז ההסטוריה מהווה רקע לסיפור עצמו. אפשר גם לברוא דמויות בדיוניות ו"לעטוף" אותן בתקופה הסטורית, ודרך חייהן לתאר את אורח החיים באותה תקופה, כמו שעשתה אמה דונהיו ב"הפלא של אנה". דומה כי בת' אנדרדאון עשתה משהו שבין האופציה הראשונה לאחרונה – בחירת דמות אמיתית ו"עטיפתה" בדמויות נוספות ובסיפור עצמו.

"…(מת'יו) הופקינס, שכינה עצמו ה- Witchfinder General, והיה אחראי למשפטי המכשפות הקטלניים ביותר באנגליה בשנים 1644 – 1647, שבהם קיפחו את חייהם כמאה בני אדם. …"(בתוך: אחרית דבר מאת ד"ר שי פררו*)

להמשיך לקרוא

Share

נדנדת חבלי הכביסה – אחמד דני רמדאן

"לעתים נדירות אנחנו משאירים את העבר מאחורינו ומרפים ממנו ממש. לפעמים אנחנו אפילו שוכחים את העבר, אבל המשקעים שלו נותרים בתוכנו." (*)

"סביבנו יש רטטים; כמו יצירה מוזיקלית שלא נכתבה. המנגינה הנסתרת הזאת יוצרת עבורנו שגרה. כל מעשה שאנחנו עושים בחיינו הוא כמו נגיעה עדינה במיתרי כינור. אנחנו יוצרים סימפוניה של מסורות ושל מנהגים יומיומיים שמחקים את החיים; אבל אלה אינם חיים, אלא תנועה בסולם מוזיקלי." (*)

בסופו של דבר, זהו סיפור אהבה. בסופו של דבר, אם "נפשיט" ממנו את הרקע, את ההיסטוריה הפרטית של המספר, בסוף מה שנשאר הוא סיפור אהבה.

סיפור אהבה בתוך תאטרון כורסא או חדר, שכל הסיפור כולו, כמעט, מתרחש במקום אחד; ביתם של הנאהבים.

שלוש דמוית נאספו אל תוך החדר – המספר: חַכַּוַואתי, אהובו והמוות, המוות המחכה, המוות המלווה אותו, את המספר בכל אשר יימצא. והמספר מנסה לעכב את המוות מלקחת את אהובו, כמו שחרזאדה שדחתה את מותה כאשר סיפרה סיפורים. והמוות מסכים לחכות. בינתיים.

"נולדתי בדמשק, ילד בודד. עוד לפני שנולדתי אמרו שדבקה בי עין הרע." (*)

וזה הסיפור הראשון – הילד שנולד לאם שהלכה ואיבדה את שפיות דעתה, ולאב שמתישהו חדלה אהבתו לאמו, והוא הפך לנעדר נוכח. ולפני שהפך לכזה, היתה שם אהבה גדולה, ובית יפה, ונדנדה שארג לה מחבלי כביסה, ובו היו יושבים, האם ובנה, ומביטים על דמשק שפעם היתה יפה, ופעם לא היתה בה מלחמה בין אזרחיה תומכי השלטון למתנגדיו.

להמשיך לקרוא

Share

שטוּם – ג'ם לסטר

אנחת הרווחה הכללית נשמעה היום (27 בדצמבר, 2017) מקצה הארץ עד קצה: לא תהיה שביתה כללית במוסדות החינוך. לא צריך לחפש פתרון קסם לילדים, לא צריך "לגרור" אותם לעבודה, או לגייס איזה סבא או סבתא, או אפילו לקחת יום חופש כדי לבלותו עם הילדים שהמוסד החינוכי שלהם נסגר לפתע.

אבל אלה ילדים "רגילים". תארו לכם מה היה לו הילד שלכם לא היה מדבר, והיה נזקק לחיתולים עד גיל שמונה או תשע או עשר או עד בכלל. אי אפשר היה להבין מה הוא רוצה, רק אפשר היה להבין אם הוא מרוצה או לא. אם היה, כאות לכך שאינו מרוצה, דופק את הראש בקיר או מכה את עצמו, או נושך את עצמו ואחרים, או חונק. אם הוא מרוצה הוא קופץ ורץ ורוקד בהתלהבות בלתי מרוסנת. כזהו ג'ונה. אוטיסט בתפקוד נמוך.

לא, לא כריסטופר, הילד ב"המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" או וילו צ'אנס ב"החיים חלקי 7", אף לא פרופסור דון טילמן ב"פרויקט רוזי", כולם בשלבים הגבוהים של תסמונת אספרגר, אלא ילד יפה שאי אפשר כמעט להבין מה הוא רוצה. אפשר רק לנחש.

וצריך להשגיח, כל הזמן להשגיח, כל שעות הערות, אסור לעזוב לרגע, או להסיר את העיניים.

"…כל הורה טרי מקריב קורבנות – רובם בשמחה – ומחליף את מה שהוא תפס כחופש בגאווה הורית אמיתית או מדומיינת, כי זה מה שמצפים ממנו לעשות. ועד כמה שזה קשה בהתחלה, ישנה גם הידיעה הוודאית שזה ילך וייעשה קל יותר. השינה של לילה מלא תחזור, החיוכים והתגובות יגיעו, וה"א-בא" הבלתי נמנע. …" (*)

להמשיך לקרוא

Share

הנשף – אנה הופ

כדי לקרוא בספר הזה צריך/ה הקורא/ת להיות מודע/ת לכמה מושגי יסוד, ובראשם: תורת האאוגניקה, שהיא פילוסופיה חברתית העוסקת בחקר השפעת התורשה על מאפיינים מנטליים והתנהגותיים בבני אדם, מתוך השאיפה למצוא וליישם דרכים "להשביח" את המין האנושי. (מתוך "וויקיפדיה")

כדי שניתן יהיה להשביח את המין האנושי יש "לסמן" את החלקים המשובחים יותר ואת המשובחים פחות, ואת אלה שאינם משובחים כלל, ולפעול, בדרכים שונות, כדי להרבות את הפריטים מן המין המשובח ולהמעיט את הפריטים מן המינים הפחות משובחים ואת אלה שאינם משובחים כלל, יש להמעיט אף יותר.

הדרכים לעשות זאת יכולות לנוע בין הרג / חיסול הפריטים הלא משובחים, עבור ב"הפרדה" בין המינים זכר ונקבה, כך שלא יוכלו להתרבות, או עיקור של פריטים בלתי משובחים, גם כאן, על מנת שלא יוכלו להתרבות.

עוד צריך/ה הקורא/ת להכיר מעט את המצב החברתי / כלכלי באנגליה של תחילת המאה העשרים ואת מקומם של העניים, תשושי הנפש, וכן כאלה שהוגדרו ככאלה, ושהושמו במוסדות בהם הורחקו מן החברה, ועליהם הופקדו רופאים ואחיות וסוהרים וסוהרות מסוגים שונים (למרות שלא כונו בשמות שכאלה, שכן, בתי המשוגעים לא היו בתי כלא, על-פי הגדרה לפחות, אם כי בהחלט היה דמיון לא מוּעט בין שני סוגי המוסדות).

למוסד שכזה – שרסטון – נשלחה אלה פיי. נערה צעירה שהתקוממה כנגד תנאי העבודה במפעל הטקסטיל בו עבדה, ובזעמה שברה שמשה. וזאת לדעת: מפעלי הטקסטיל היו בעצם סדנאות יזע, חסרי אוורור, מחניקים ורועשים, ושבירת שמשה יכולה להחשב, בימינו לפחות, התנהגות נסלחת, אם אי אפשר לפתוח חלון.

להמשיך לקרוא

Share

שִיבָה – יָא גֶ'סִי

בחודש יולי, שנת 2016, נסעתי עם המקהלה שאני שרה בה, לפורטוגל לפסטיבל, תחרות וסיבוב קונצרטים. במסגרת הקונצרטים ביקרנו בעיר לאגוש, בה הוקם מוזיאון להנצחת מקומה של פורטוגל ולאגוש בפרט בסחר העבדים מן היבשת השחורה – מוזיאון שוק העבדים. המוזיאון הוקם, כך הוסבר לנו על ידי המדריך המקומי, כדי להנציח את תפקידה של פורטוגל באחד מן הפשעים האיומים והנוראים ביותר כנגד האנושות, פשע שתוצאותיו מהדהדות עד היום, הן בהרכב האוכלוסיה במדינות היעד, הן בהרכב האוכלוסיה במדינות המוצא.

ומובן שאין פורטוגל לבדה בפשע הזה, אלא היו שותפים גם מדינות אירופה הנאורות – אנגליה, צרפת, ספרד, ומדינות היעד ובראשן המושבות האנגליות באמריקה, ואף מרכז ודרום אמריקה.

כדי לגרום להגירתם הכפויה של מיליונים מתושבי אפריקה, צריך היה להיות שיתוף פעולה עם המקומיים – שבטים שונים שבמסגרת המלחמות ביניהם היו מעברים שבויים מן המלחמות לידי האירופים, ואלה בתורם היו מניידים את הסחורה האנושית, בתנאים מחרידים, אל המקומות שיועדו להם. מי ששרד את הדרך, היה כנראה חזק דיו להימכר כעבד.

המוזיאון – שוק העבדים בלאגוש

להמשיך לקרוא

Share

שקשוק המפתחות – פיליפ קלודל

%d7%a9%d7%a7%d7%a9%d7%95%d7%a7"היום, היום כשאני כבר לא הולך לכלא, היום כשאני כבר כמעט לא חולף על פניו, ייתכן אולי שבאופן לא מודע כדי להתנער ממנו, אני מרגשי שיש בתוכי חלק מן הכלא. אני חש עמוק בתוכי את העולם של הכלא, הקדרות שלו הקיום שלו, הלחות שלו, החום הבלתי נסבל שלו, נקדות המבט שלו. לפני זמן מה שאלתי את עצמי אם מעתה והלאה אזכר בו תמיד, ככה בתוכי." (*)

מה כבר אפשר לכתוב על בית כלא? מה כבר לא נכתב ונקרא ונלמד? דו"חות ומחקרים אקדמיים וספרים על אסירים שנכלאו לזמן קצר או לתמיד, ולעתים ברחו (כמו "הרוזן ממונטה קריסטו", או "פרפר"). וכבר קראנו והכרנו וידענו, ומה כבר אפשר לחדש לנו?

ואיך בכלל להגדיר את הספר הזה, הכה קצר, כה מהודק, כה מדויק? אין כאן סיפור, ויש כאן הרבה סיפורים; אין זה מחקר, אין זו עדות מתוך הכלא, ואולי זו דווקא כן עדות מתוך הכלא?

"לפעמים חלמתי על הכלא. לא חלמתי תמונות מסוימות, אלא דווקא רעשים, בעיקר הרעשים האלה של שקשוק מפתחות ומנעולים, רעשים מובחנים כל כך, שמעולם לא שמעתי כמותם באף מקום אחר. חלמתי צלילים, וגם ריחות, קריאות בצעקות שמהדהדות במתחם." (*)

יש כאן פרגמנטים; כל אחד הוא עולם ומלואו. הכל דחוס כל כך, כמו כלא.

להמשיך לקרוא

Share

מה ידעה מייזי – הנרי ג'יימס

%d7%9e%d7%99%d7%99%d7%96%d7%99"בהיותן משוכנעות כי המשפחה, כקבוצת יסוד לחברה וכסביבה טבעית להתפתחותם ורווחתם של כל בניה, ובפרט הילדים, מן ההכרח כי יובטחו לה הבטחה וסיוע, ככל הנדרש, באופן שתוכל לשאת במלוא אחריותה בתוך הקהילה.

בהכירן כי הילד, לשם פיתוח אישיותו המלא וההרמוני, מן הראוי כי יגדל בסביבה משפחתית, באווירה של אושר, הבנה ואהבה, .."

(מתוך: האמנה בדבר זכויות הילד, כפי שפורסמה על ידי ארגון האומות המאוחדות בשנת 1989)

אלא שמייזי, גבורת הספר הזה, נולדה הרבה לפני האמנה לזכויות הילד. בימיה ילדים נחשבו מבוגרים צעירים, ומקומם וזכויותיהם נבעו ממעמדם החברתי של הוריהם.

את מייזי בת השש לערך פוגשת הקוראת מיד עם קבלת ההחלטה בבית המשפט בנושא המשמורת על הילדה לאחר הגירושין.

"ההליכים המשפטיים נמשכו לכאורה עד אין קץ, והם אכן היו מורכבים; את מה שפָסק בית הדין לגירושים בדבר המשמורת על הילדה. האב, אשר על אף שהוכפש מכף רגל עד ראש היטיב לשטוח את טיעוניו, קיבל בעקבות ניצחונו את הזכות להחזיק בה; לא דווקא משום שאופייה של האם הוכתם כליל, אלא משום של רקע צחות עורה של הגברת… בלטו כתמיה אף יותר.

עם זאת, לפסיקה בערכאה השנייה נלווה תנאי שגר ממתיקותה לדידו של בילפארנג', והוא ההוראה לפצות את רעייתו לשעבר באלפיים ושש מאות לירות שטרלינג. .. הוא לא הצליח להמציא את הכסף או לגייס אותו בשום צורה ואופן; וכך, לאחר התכתשות פומבית לא פחות מהלם הקרב הראשון.. ההקלה היחידה במצוקתו באה בדמות פשרה שהמציעו עורכי דינו..

על פי סידור זה נשמט חובו, וגורל הילדה נחרץ באופן שלא היה מבייש את משפט שלמה. היא נחצתה לשתיים, ואת החצאים חילקו ללא משוא פנים בין בעלי הדין. הם ייקחו אותה אליהם, על פי תור, למשך שישה חודשים בכל פעם; היא תעשה חצי שנה במחיצתו של כל אחד מהם. .." (פרק 1*) להמשיך לקרוא

Share

הרוחות של בלפסט – סטיוארט נוויל

%d7%94%d7%a8%d7%95%d7%97%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%91%d7%9c%d7%a4%d7%a1%d7%98"אתה יכול לבחור לאן אתה משתייך ולאן לא. אבל מה קורה אם המקום אליו אתה כבר לא משתייך הוא המקום היחיד שנשאר?" *

ג'רי פיגאן הרג תריסר אנשים, כולל אשה אחת ותינוקה. ג'רי פיגאן היה חיל במחתרת האירית בבלפסט, צעיר קשוח, שפילס דרכו בין הקשוחים האחרים בדרך האפשרית היחידה – בכח. עד שקבלו אותו. עד שבטחו בו. אחר כך היה צריך להיות חלק מן המחתרת האירית, אז הוא היה. הבריטים כלאו אותו לשתים עשרה שנים, עד שהגיע הסכם יום הששי הטוב, ואפשר היה לשחרר את כל האסירים.

וכמו כל לוחמי החופש, שיש הקוראים להם טרוריסטים, תלוי מאיזה צד מסתכלים – מן הצד הכובש או הצד הנכבש – משנגמר הסכסוך, והצדדים לחצו ידיים, גם אם היו חשדניים עדיין, הפך כל מי שפעם נחשד טרוריסט לאיש מכובד בקהילתו, כזה שלכל מקום שיגיע, ולא משנה מה יעשה, יכובד על ידי הנוכחים. כזה שכשיִכּון השלטון העצמי (או משהו דומה) יזכה להכרה והוקרה, ואפילו למשרה כלשהי, משום שהוא מ"אנשינו".

השלום אולי הגיע, או הפסקת האש לפחות, והסכמים נוספים הולכים ונחתמים, אבל ג'רי פיגאן שרצח שנים עשר אנשים, כולל אם ותינוקה הקטן, בפצצה שהונחה בחנותו של קצב אחד, והיתה אמורה להתפוצץ אחרי השהיה של חמש דקות, אך התפוצצה כמעט מיד, והרגה חמישה אנשים, כולל האם ותינוקה, והקצב, ועוד שניים; ג'רי פיגאן שרצח נער שנחשד במשהו, ומקום קבורתו לא נודע, ועוד חיילים בריטיים ואנשים אחרים, תמיד בשליחותו של מישהו אחר, תמיד מסיים את העבודה המלוכלכת של מישהו אחר; ג'רי פיגאן לא מצא מנוח.

להמשיך לקרוא

Share

העץ של בני טורג'ה – פיליפ קלודל

העץ של בני טורגהאל הספר הזה נגשתי בשמחה רבה, כי את פיליפ קלודל אני מאד מאד אוהבת.
פגשתי בו ב"הנפשות האפורות", אהבתי את כתיבתו והבטחתי לעצמי לחזור אליו. אחר כך אספתי לי בשבוע הספר האחרון כמה וכמה ספרים שלו, בכריכה קשה ובקינדל, והתאהבתי לגמרי ב"הדו"ח של ברודק" , שהוא ספר חכם כל כך וכואב כל כך ומאופק כל כך, שנכנס לתמיד לד.נ.א. של הקוראת שבי. ומיד קראתי גם את "הנכדה של מר לין", שהוא צנום ויפה, ועצוב ונוגע ללב לגמרי.
ואז הגיע "העץ של בני טורג'ה", כנראה הספר הקרוב ביותר לקלודל עצמו, אלא שכאן נכונה לי אכזבה מסוימת; קצת. הכתיבה של קלודל מבריקה כתמיד, ואפשר להסחף בקריאתו עד בלי די ועד בלי דעת, אלא שמשהו חסר, ואיני יודעת מה בדיוק.

המספר בספר, במאי קולנוע, מלווה את תהלים מחלתו ומותו של חברו הטוב מסרטן. סרטן שהלך ונדמה לתמיד, ואז חזר בכל הכח. "המילה סרטן מהדהדת בחברה שלנו כמו בשורת מוות. לעולם לא מחלימים מסרטן. במקרה הטוב מתנקים ממנו – האם זה דומה להתנקות מחטאים? מחלה מטונפת שיש לה שם יפה, אם כי מרבית ההספדים ומודעות האבל נוטים להחביאה מאחורי ניסוחים מפותלים המתארים בדרך כלל מחלות ממושכות. בדרך כלל, על כל פנים, מדובר בשקר, כי ישנם סוגי סרטן קצרי מועד שמכלים את הגוף תוך חודשים ספורים, אפילו שבועות ספורים, להוטים מן הסתם לתקוף גופים אחרים. קהל היעד עצום. הוא בלתי נלאה." (פרק ב' *)

להמשיך לקרוא

Share