ארכיון תגיות: תמיר סנדיק

שִיבָה – יָא גֶ'סִי

בחודש יולי, שנת 2016, נסעתי עם המקהלה שאני שרה בה, לפורטוגל לפסטיבל, תחרות וסיבוב קונצרטים. במסגרת הקונצרטים ביקרנו בעיר לאגוש, בה הוקם מוזיאון להנצחת מקומה של פורטוגל ולאגוש בפרט בסחר העבדים מן היבשת השחורה – מוזיאון שוק העבדים. המוזיאון הוקם, כך הוסבר לנו על ידי המדריך המקומי, כדי להנציח את תפקידה של פורטוגל באחד מן הפשעים האיומים והנוראים ביותר כנגד האנושות, פשע שתוצאותיו מהדהדות עד היום, הן בהרכב האוכלוסיה במדינות היעד, הן בהרכב האוכלוסיה במדינות המוצא.

ומובן שאין פורטוגל לבדה בפשע הזה, אלא היו שותפים גם מדינות אירופה הנאורות – אנגליה, צרפת, ספרד, ומדינות היעד ובראשן המושבות האנגליות באמריקה, ואף מרכז ודרום אמריקה.

כדי לגרום להגירתם הכפויה של מיליונים מתושבי אפריקה, צריך היה להיות שיתוף פעולה עם המקומיים – שבטים שונים שבמסגרת המלחמות ביניהם היו מעברים שבויים מן המלחמות לידי האירופים, ואלה בתורם היו מניידים את הסחורה האנושית, בתנאים מחרידים, אל המקומות שיועדו להם. מי ששרד את הדרך, היה כנראה חזק דיו להימכר כעבד.

המוזיאון – שוק העבדים בלאגוש

להמשיך לקרוא

Share

שקשוק המפתחות – פיליפ קלודל

%d7%a9%d7%a7%d7%a9%d7%95%d7%a7"היום, היום כשאני כבר לא הולך לכלא, היום כשאני כבר כמעט לא חולף על פניו, ייתכן אולי שבאופן לא מודע כדי להתנער ממנו, אני מרגשי שיש בתוכי חלק מן הכלא. אני חש עמוק בתוכי את העולם של הכלא, הקדרות שלו הקיום שלו, הלחות שלו, החום הבלתי נסבל שלו, נקדות המבט שלו. לפני זמן מה שאלתי את עצמי אם מעתה והלאה אזכר בו תמיד, ככה בתוכי." (*)

מה כבר אפשר לכתוב על בית כלא? מה כבר לא נכתב ונקרא ונלמד? דו"חות ומחקרים אקדמיים וספרים על אסירים שנכלאו לזמן קצר או לתמיד, ולעתים ברחו (כמו "הרוזן ממונטה קריסטו", או "פרפר"). וכבר קראנו והכרנו וידענו, ומה כבר אפשר לחדש לנו?

ואיך בכלל להגדיר את הספר הזה, הכה קצר, כה מהודק, כה מדויק? אין כאן סיפור, ויש כאן הרבה סיפורים; אין זה מחקר, אין זו עדות מתוך הכלא, ואולי זו דווקא כן עדות מתוך הכלא?

"לפעמים חלמתי על הכלא. לא חלמתי תמונות מסוימות, אלא דווקא רעשים, בעיקר הרעשים האלה של שקשוק מפתחות ומנעולים, רעשים מובחנים כל כך, שמעולם לא שמעתי כמותם באף מקום אחר. חלמתי צלילים, וגם ריחות, קריאות בצעקות שמהדהדות במתחם." (*)

יש כאן פרגמנטים; כל אחד הוא עולם ומלואו. הכל דחוס כל כך, כמו כלא.

להמשיך לקרוא

Share

מה ידעה מייזי – הנרי ג'יימס

%d7%9e%d7%99%d7%99%d7%96%d7%99"בהיותן משוכנעות כי המשפחה, כקבוצת יסוד לחברה וכסביבה טבעית להתפתחותם ורווחתם של כל בניה, ובפרט הילדים, מן ההכרח כי יובטחו לה הבטחה וסיוע, ככל הנדרש, באופן שתוכל לשאת במלוא אחריותה בתוך הקהילה.

בהכירן כי הילד, לשם פיתוח אישיותו המלא וההרמוני, מן הראוי כי יגדל בסביבה משפחתית, באווירה של אושר, הבנה ואהבה, .."

(מתוך: האמנה בדבר זכויות הילד, כפי שפורסמה על ידי ארגון האומות המאוחדות בשנת 1989)

אלא שמייזי, גבורת הספר הזה, נולדה הרבה לפני האמנה לזכויות הילד. בימיה ילדים נחשבו מבוגרים צעירים, ומקומם וזכויותיהם נבעו ממעמדם החברתי של הוריהם.

את מייזי בת השש לערך פוגשת הקוראת מיד עם קבלת ההחלטה בבית המשפט בנושא המשמורת על הילדה לאחר הגירושין.

"ההליכים המשפטיים נמשכו לכאורה עד אין קץ, והם אכן היו מורכבים; את מה שפָסק בית הדין לגירושים בדבר המשמורת על הילדה. האב, אשר על אף שהוכפש מכף רגל עד ראש היטיב לשטוח את טיעוניו, קיבל בעקבות ניצחונו את הזכות להחזיק בה; לא דווקא משום שאופייה של האם הוכתם כליל, אלא משום של רקע צחות עורה של הגברת… בלטו כתמיה אף יותר.

עם זאת, לפסיקה בערכאה השנייה נלווה תנאי שגר ממתיקותה לדידו של בילפארנג', והוא ההוראה לפצות את רעייתו לשעבר באלפיים ושש מאות לירות שטרלינג. .. הוא לא הצליח להמציא את הכסף או לגייס אותו בשום צורה ואופן; וכך, לאחר התכתשות פומבית לא פחות מהלם הקרב הראשון.. ההקלה היחידה במצוקתו באה בדמות פשרה שהמציעו עורכי דינו..

על פי סידור זה נשמט חובו, וגורל הילדה נחרץ באופן שלא היה מבייש את משפט שלמה. היא נחצתה לשתיים, ואת החצאים חילקו ללא משוא פנים בין בעלי הדין. הם ייקחו אותה אליהם, על פי תור, למשך שישה חודשים בכל פעם; היא תעשה חצי שנה במחיצתו של כל אחד מהם. .." (פרק 1*) להמשיך לקרוא

Share

הרוחות של בלפסט – סטיוארט נוויל

%d7%94%d7%a8%d7%95%d7%97%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%91%d7%9c%d7%a4%d7%a1%d7%98"אתה יכול לבחור לאן אתה משתייך ולאן לא. אבל מה קורה אם המקום אליו אתה כבר לא משתייך הוא המקום היחיד שנשאר?" *

ג'רי פיגאן הרג תריסר אנשים, כולל אשה אחת ותינוקה. ג'רי פיגאן היה חיל במחתרת האירית בבלפסט, צעיר קשוח, שפילס דרכו בין הקשוחים האחרים בדרך האפשרית היחידה – בכח. עד שקבלו אותו. עד שבטחו בו. אחר כך היה צריך להיות חלק מן המחתרת האירית, אז הוא היה. הבריטים כלאו אותו לשתים עשרה שנים, עד שהגיע הסכם יום הששי הטוב, ואפשר היה לשחרר את כל האסירים.

וכמו כל לוחמי החופש, שיש הקוראים להם טרוריסטים, תלוי מאיזה צד מסתכלים – מן הצד הכובש או הצד הנכבש – משנגמר הסכסוך, והצדדים לחצו ידיים, גם אם היו חשדניים עדיין, הפך כל מי שפעם נחשד טרוריסט לאיש מכובד בקהילתו, כזה שלכל מקום שיגיע, ולא משנה מה יעשה, יכובד על ידי הנוכחים. כזה שכשיִכּון השלטון העצמי (או משהו דומה) יזכה להכרה והוקרה, ואפילו למשרה כלשהי, משום שהוא מ"אנשינו".

השלום אולי הגיע, או הפסקת האש לפחות, והסכמים נוספים הולכים ונחתמים, אבל ג'רי פיגאן שרצח שנים עשר אנשים, כולל אם ותינוקה הקטן, בפצצה שהונחה בחנותו של קצב אחד, והיתה אמורה להתפוצץ אחרי השהיה של חמש דקות, אך התפוצצה כמעט מיד, והרגה חמישה אנשים, כולל האם ותינוקה, והקצב, ועוד שניים; ג'רי פיגאן שרצח נער שנחשד במשהו, ומקום קבורתו לא נודע, ועוד חיילים בריטיים ואנשים אחרים, תמיד בשליחותו של מישהו אחר, תמיד מסיים את העבודה המלוכלכת של מישהו אחר; ג'רי פיגאן לא מצא מנוח.

להמשיך לקרוא

Share

העץ של בני טורג'ה – פיליפ קלודל

העץ של בני טורגהאל הספר הזה נגשתי בשמחה רבה, כי את פיליפ קלודל אני מאד מאד אוהבת.
פגשתי בו ב"הנפשות האפורות", אהבתי את כתיבתו והבטחתי לעצמי לחזור אליו. אחר כך אספתי לי בשבוע הספר האחרון כמה וכמה ספרים שלו, בכריכה קשה ובקינדל, והתאהבתי לגמרי ב"הדו"ח של ברודק" , שהוא ספר חכם כל כך וכואב כל כך ומאופק כל כך, שנכנס לתמיד לד.נ.א. של הקוראת שבי. ומיד קראתי גם את "הנכדה של מר לין", שהוא צנום ויפה, ועצוב ונוגע ללב לגמרי.
ואז הגיע "העץ של בני טורג'ה", כנראה הספר הקרוב ביותר לקלודל עצמו, אלא שכאן נכונה לי אכזבה מסוימת; קצת. הכתיבה של קלודל מבריקה כתמיד, ואפשר להסחף בקריאתו עד בלי די ועד בלי דעת, אלא שמשהו חסר, ואיני יודעת מה בדיוק.

המספר בספר, במאי קולנוע, מלווה את תהלים מחלתו ומותו של חברו הטוב מסרטן. סרטן שהלך ונדמה לתמיד, ואז חזר בכל הכח. "המילה סרטן מהדהדת בחברה שלנו כמו בשורת מוות. לעולם לא מחלימים מסרטן. במקרה הטוב מתנקים ממנו – האם זה דומה להתנקות מחטאים? מחלה מטונפת שיש לה שם יפה, אם כי מרבית ההספדים ומודעות האבל נוטים להחביאה מאחורי ניסוחים מפותלים המתארים בדרך כלל מחלות ממושכות. בדרך כלל, על כל פנים, מדובר בשקר, כי ישנם סוגי סרטן קצרי מועד שמכלים את הגוף תוך חודשים ספורים, אפילו שבועות ספורים, להוטים מן הסתם לתקוף גופים אחרים. קהל היעד עצום. הוא בלתי נלאה." (פרק ב' *)

להמשיך לקרוא

Share

הצרה עם עזים וכבשים – ג'ואנה קאנון

הצרה עם עזים וכבשיםכשגמרתי לקרוא את "המחסל" של חגי ליניק, והתלבטתי מה לקרוא אחריו (כשכלל האצבע אומר: אחרי ספר מקור כדאי לקרוא ספר מתורגם ולהיפך, כדי שניתן יהיה "לקחת מרחק" מן האחד ולהטמיע אותו, מבלי שעלילתו או אווירתו תתערבב עם האחר), ומה שהכריע את הכף, בסופו של יום היה פוסט שפרסם שי סנדיק בפייסבוק, מבעלי תמיר-סנדיק ספרים, הוצאה קטנה וחביבה, המוציאה ספרים טובים בדרך כלל, פוסט שדיבר על אהבה ומהי בדיוק. סנדיק הביא ציטוט חביב מן הספר, כך נראית אהבה:

"בעודו מתווה את מסלולה ברחובות, נהג לדבר כאילו היא הולכת לצדו. לפני שנעלמה, מעולם לא אמר לה אני אוהב אותך. המילים המהוססות תמיד נלכדו ונבוכו ומיאנו לצאת. במקום לומר אני אוהב אותך, הוא אמר תשמרי על עצמך, ומתי תחזרי? במקום לומר אני אוהב אותך, הוא הניח את המטרייה שלה ליד המדרגות, כדי שלא תשכח אותה, ובחורף הניח את הכפפות שלה על הכיסא הסמוך לדלת, כדי שתזכור לעטות אותן על ידיה לפני שתצא. עד שנעלמה, זו הייתה הדרך היחידה שהכיר, אבל מאז שנעלמה, הוא גילה שהמילים השתחררו מכבליהן. הן בקעו מפיו בדממה, נחרצות ובטוחות בעצמן. הן נקשו מתחת לגשר בתעלה ומעדו על שביל גרירת הסירות. הן ריקדו סביב במת התזמורת ורצו לאורך המדרכות בזמן שצעד. הוא חשב שאם יאמר את המילים לעתים קרובות, היא ודאי תשמע אותן, ואם ימשיך לצעוד, ודאי ייפגשו בסוף. סטטיסטית, חייב להיות גבול למספר הצעדים שצריך לעשות לפני שמוצאים מישהו פעם נוספת." *

גרייס וטילי, שתי ילדות בנות עשר, קיץ חם, חם מאד. עיירה קטנה באנגליה, בה כולם מכירים את כולם, והשדרה בה מתגוררת גרייס היא עולם קטן בזעיר-אנפין, עולם המכיל הכל, וכולם, כאמור, מכירים את כולם.

להמשיך לקרוא

Share

כל מה שלא סיפרתי – סלסט אינג

כל-מה-שלא-סיפרתי-כריכה-קדמית"לידיה מתה. אבל הם עדיין לא יודעים זאת. 1977, שלושה במאי, שש וחצי בבוקר, ואף אחד עדיין לא יודע כלום, מלבד העובדה הפשוטה הזאת: לידיה מאחרת לארוחת הבוקר." *

כך זה נפתח. לידיה מתה. לידיה, בתם של מרילין וג'יימס לי, ההבטחה הגדולה להגשמת כל השאיפות של אמה, כל מה שלא הספיקה, כי החברה, כי הסביבה, כי החיים.. לידיה מתה.

בהתחלה יבררו, יחפשו, יזעיקו את המשטרה. אחר כך ימצאו את גופתה בקרקעית האגם שבעיירה. האגם בו ניסה אביה ללמדה לשחות, כדי שתהיה קצת כמוהו.. אבל היא היתה עסוקה בלהגשים חלומות של אמה, ולא היה בה עוד מקום לחלומות של מישהו אחר.

אחר כך ינסו להבין מה קרה, ואיך קרה, ודרך חייהם תנסה הקוראת, וינסה הקורא להבין – איך זה שנערה, רק בת שש עשרה, נעלמת כך פתאום. מתה כך פתאום.

מרילין וג'יימס נפגשו באוניברסיטה. היא הגיעה לשם מלאת תקוות. תלמידה מצטיינת במדעים מדוייקים, עם שאיפה ללמוד רפואה. ג'יימס, יליד ארה"ב ממוצא סיני, רצה תמיד להשתלב, להיות אמריקאי יותר מכל האמריקאים, למד ולימד הסטוריה אמריקאית.

להמשיך לקרוא

Share

אוקטובר שלי – קלייר הולדן רוטמן

אוקטובר שלי"בסופו של דבר המציאות אינה אלא הסיפור שאדם מספר. לכולם יש סיפור. ואיש אינו יכול לתבוע לעצמו את הזכות לומר את המלה האחרונה." *

מה אנחנו יודעים על קנדה? באמת מה אנחנו יודעים? שזו ארץ רחבת ידיים בצפונה של יבשת אמריקה, הגובלת בארצות הברית, שיש בה מפלים נפלאים – הניאגרה, שהשפה המדוברת בה היא אנגלית, אבל יש בה גם דוברי צרפתית (למה? שאלנו את עצמנו פעם?). שיש לה נשיא חתיך, בנו של נשיא חתיך קודם, שדעותיו מתקדמות ומעוררות קנאה.. אבל מה באמת אנחנו יודעות?

אלה ספרים "קנדיים" קראנו?

כשהיינו ממש צעירות קראנו את "האסופית", שרק כשבגרתי התברר לי שהוא שייך לקנדה; זה באמת לא היה ענין חשוב בספר, הלאום של אן שרלי והסובבים אותה.

אחר כך קראנו ספרים של מרגרט אטווד ואליס מנרו, שתיהן קנדיות, אבל איני זוכרת בספריהן משהו שהוא תלוי מקום או תרבות או הסטוריה דווקא קנדית; אם נחליף תפאורה ושמות, עדיין ישארו הסיפורים כפי שהם (ממש כפי שעשה אלמודובר בסרטו חולייטה – מומלץ, אגב, מאד – שסרטו מבוסס על שלושה סיפורים מתוך "בריחה", של אליס מנרו).

להמשיך לקרוא

Share

שיר לאיזי בראדלי – קריס בריי

izzy_bradleyמה עושים עם ילדה שמתה? מה עושים עם הכאב הקורע הזה, שלא מרפה לרגע, שלא עוזב, שלא נותן לנשום, שלא נותן לישון?

מה עושים עם ילדה שמתה, ועם צידוק הדין הנילווה לאבל? צידוק הדין המצווה לקבל את המוות והכאב והאובדן ואפילו לשמוח בהם, כי המת נקרא אל אלוהים, וכשזו ילדה קטנה (או ילד קטן) הריהי מלאך כל כך טהור וטוב שנקרא מוקדם ככל האפשר.

מה עושים עם ילדה מתה? ילדה מתה במשפחה שדרך חייה ואמונתה אינן מאפשרות אבל "רגיל", כזה המוכר לנו, כאילו שאבל יכול להיות "רגיל" באיזשהו אופן.

"איזי מתה – המילה הזו מכאיבה לה בכל פעם שהיא חושבת עליה, ואימא מתחרפנת. קורים דברים שלא היו קורים אם איזי הייתה בחיים. החיים סוטים מהמסלול הנכון שלהם, כמו בסיפור שמספרים בכנסייה שבו טעות קטנה, שולית, טעות בחישוב של מעלה אחת, יכולה להטות אונייה אלפי קילומטרים ממסלולה." (פרק 16)

איזי, איזבל, היא הילדה הקטנה במשפחת "מסיונרים" מורמונית, שנשלחה לאנגליה כדי להפיץ את הבשורה. האב – איאן – בישוף בכנסיה המורמונית. האם – קלייר – שקבלה עליה את האמונה כדי שתוכל להנשא לאיאן, שנדמה לה פעם כאי של יציבות, והרי הנישואין אצל המורמונים הם נישואין לנצח, ואיאן אף פעם לא יקום יום אחד ויעזוב את הבית. ציפורה, הבת הגדולה, שייעודה בחיים להינשא, להיות אשת איש, לנצח, ללדת ילדים, להיות עקרת בית. הבן הגדול – אלמה, אל – שבכלל רוצה לשחק כדורגל, ויש לו כל מיני מחשבות כפירה. וג'ייקוב, הבן הצעיר, שבטוח שאם רק יתפלל מספיק, יצליח להחזיר את איזי לחיים, כי הרי לימדו אותו שאם מאמינים חזק, הכל יכול להתגשם.

להמשיך לקרוא

Share