פסנתר בחורף – אילת שמיר

פסנתר בחורף

אתחיל מהסוף – ממליצה בהחלט

בגלל הסיפור
בגלל השפה
בגלל שכיף לקרוא כזה ספר שנכתב כאן ועכשיו, ולא מחפש איזה מכנה משותף, אלא דוקא משתמש בשפה עשירה ובסיפור שאינו מעליב את הקורא.

פאב שכוח בעירה שכוחה (אבל במרכז הארץ) בליל חורף סוער במיוחד, כזה שהעובדים במקום מצפים שרק תעבור איזושהי שעה מסוימת כדי שאפשר יהיה ללכת הביתה.

ובפאב רק העובדים – ג'ו הבעלים, גדי הפסנתרן (שפעם רצה להיות פסנתרן קונצרטים, או שאמא שלו לפחות רצתה) ופאדיל – שמתחבא במטבח והוא אחראי על הנקיון והבישולים.. והוא נסתר מעין .. נידח עוד יותר מהפאב הזה שהוא עובד בו..

קצת לפני שמחליטים שזהו ונגמר, ואף אחד כבר לא יופיע כאן.. מופיעה חבורת אנשים שחזרו מ"ערב גיבוש" ותעו קצת בדרך.. ארבעה גברים ושתי נשים.. שבכלל לא התכוונו.. אבל אם הם כבר כאן..

וכל הפוליטיקה המשרדית שביניהם לבין ה"בוס" (שבכלל לא שם) וביניהם לבין עצמם.. והנשים שבחבורה ומעמדן במשרד..

כך פולשים להם לתוך הפאב הקודר והנידח.. ומכאן שום דבר טוב לא יכול לצאת..
וכך הולך ונבנה סופו של הלילה הזה האפל והעצוב.. עם האנשים הללו שכל אחד ואחת מהם נושא עמו את משאו ..

שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה?

אולי..

ועוד דבר שליווה אותי לאורך כל הספר, ומדי פעם הובא גם לכאן – מין משפטי "מפתח" כאלה, שהתחבבו עלי במיוחד.. כמו זה:

"עכשיו, מה זה קרחון? גוש קרח עצום שרק עשירית ממנו מציצה מלמעלה ותשע-עשיריות מתחבאות מתחת לפני המים, ואי אפשר לדעת אפילו עד לאיזה עומק. הקרחון הוא כמו שקר… קצה הקרחון, העשירית שמעל פני המים – זה השקרים שאנשים מספרים לאחרים. וכל השאר, כל תשע העשיריות שמתחת למים – זה השקרים שאנשים מספרים לעצמם."

ההסתייגות היחידה שהיתה לי מן הספר הזה היתה שלכל אורכו לא יכולתי שלא להזכר באחד הנרטיבים בסרט "החיים על פי אגפא".

אבל חוץ מזה – אני מאד ממליצה!

 

פסנתר בחורף – אילת שמיר. הוצאת עם עובד (315 עמודים)

(פורסם ב- 29.10.2007 בפורום הספרים של YENT)


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *