ספר מתח. בלש. ישראלי. צריך להיות טוב, והוא טוב. לסוגתו.

 ארז בראון הוא בלש פרטי, שעיסוקו, בדרך כלל, מציאת הוכחות לבגידת בן/בת זוג של מישהו/מישהי.

נאמן לסוגה – ארז בראון הוא אדם בודד; יש לו אשה לשעבר ושני ילדים, שאליהם הוא מתגעגע (אבל פוגש לפעמים) וגם אליה.

הוא גר ועובד בתל אביב. יש לו מזכירה (נשואה, אבל עם בעיות) ועוזר.

ויום אחד מתדפקים על דלתו זוג המחפשים את בתם שנעלמה, לפני שלוש שנים.

 מכאן יקח אותנו הספר למקומות שונים ומשונים בחיפושים אחר הנעדרת, מפגש עם החלקים הפחות מוכרים של העיר הגדולה. יש רצח, "סתם" אלימות, עלילות משנה לעלילה הראשית, תפניות מפתיעות יותר או פחות. והכל כאן ו(כמעט) עכשיו, בתל אביב של שנות האלפיים.

 תל אביב ש"אומרים שהעיר הזאת היא בועה, אבל בעצם היא מראה מעוותת שרכה נשקפים אינספור חלומות. תל אביב היא עיר הפנטזיות שלא יתממשו, הנמל שאודיסאו לעולם לא יגיע אליו, הזכייה הגדולה שמוכר הפיס חולם עליה כבר שלושים שנה..."

 ביד אמונה מוביל רוזנפלד את הקורא/ת ברחובות תל אביב, אתריה, הברים שלה, המסעדות, המועדונים, ובדרך מספר סיפור מרתק. "הופך דפים", כזה שקשה להניח מן היד עד תומו.

 ואזהרה אחת – אל תאמינו לו, לסופר, שאפשר למצוא חניה בפנקס פינת אבן גבירול בחמש וחצי אחר הצהריים. אפשר אולי בשעות הבוקר המאוחרות, אבל זה בערך הזמן היחיד.

אבל חוץ מזה – בהחלט כדאי ומומלץ.

פרידה מבבל – דוידי רוזנפלד. הוצאת כתר, עברית (251 עמודים)

 (פורסם ב – 9 ביולי, 2011 בפורום הספרים של YNET)

וטקסט אחד, חשוב, מתוך הספר:
"'התחושה הכי קשה של הנאנסת זה חוסר שליטה בגוף שלך, בקול שלך, בחיים שלך… במשטרה זה אותו דבר. שנייה אחרי שהתלוננת את עדה שלא מחליטה על כלום. המשטרה והפרקליטות מחליטות בשבילך והן עושות מה שבא להן: תובעות, לא תובעות, עושות עסקה עם מי שאנס אותך, את כבר לא מעניינת אותן. אני כבר לא מדברת על הסנגורים שמחטטים בנשמה שלך, שמסבירים לך שזאת אשמתך, שאת מטומטמת, שקרנית, זונה, ובגלל זה אנסו אותך… הם בכלל מגעילים אותי…'" (עמ' 213)