"מספר סיפורים טוב יודע לא רק איך לספר, אלא גם מתי להפסיק." (עמ' 34ׂ)

גלית דהן קרליבך בהחלט יודעת לספר סיפור!

ארבע נשים – סבתא, אם ושתי אחיות תאומות חולקות בית אחד, מוזנח מעט, בשכונה נידחה בירושלים.  גברים לא נמצאים בבית הזה, או ברקע. "גברים לא במזל שלנו" כפי שאומרת הסבתא.

וסיפוריהן של אותן נשים שסגרו ביתן בפני החוץ, והן מקיימות בו משק אוטונומי, שאין בו דריסת רגל לזרים, או לסתם "אחרים". הגברים היחידים המורשים להכנס לבית הם הרופא ו"הנהג" (שחובב בני מינו, ועל כן מותר בכניסה).

 המספרת – טלוש – הבכורה מבין התאומות (בדקותיים תמימות), החכמה ביניהן, הפחות (בהחלט פחות) יפה, המעשית, וכמובן – אוהבת ספר: "כבר בגיל ארבע גיליתי את הקסם שמעבר לאותיות. חלון שחור וסתמי ניצב מול הלא-מבינים, אלה שלא ידעו את הסיסמה. אני פתחתי את החלונות בשתי עיני, ואחוזת בולמוס בלעתי ספרים. .. כמו מוזגת משוגעת עירבבתי ספרים, לא במתכוון. לא העדפתי אף דיקנס אחד על אגאתה כריסטי. שאף ספר לא ירגיש מקופח." (עמ' 128).

 התאומה הצעירה יותר (בדקותיים, כאמור) – אפי, יפה עד כאב, גבוהה ותמירה, רוחנית, מרחפת, לא חכמה במיוחד, חוששת מאד מן השדים והרוחות עליהם מספרת הסבתא.

 האם – זהבה – אשה שתקנית, צופנת סוד. אחת לכמה זמן יוצאת ל"יום שלה" מחוץ לבית, ואין יודע לאן היא הולכת.  וכשהיא שבה, שערה פרוע, ועדיין צופנת סוד. הגינה היא מקום המפלט שלה בבית.

 ועל הכל מנצחת הסבתא – שרה. היא המחליטה, המביאה ומוציאה. היא המזהירה מפני השדים, המשביעה את שוכני מרום ותחתית, ועל פיה יישק דבר.

 ארבע נשים, וכל הקורה בבית הזה, בחיים הדחוסים הללו, הטקסים הקבועים, סדר היום הקבוע, הקניות בכל שבוע, מריטת השיער החודשית, היציאות המשותפות, הסיפורים, הלחשים, הביחד.  עד שיום אחד מודיעה האחות היפה כי היא מתחתנת, וכל הסדרים נפרעים, כל הטקסים, וכאוס מושלך בהן.

 בשפה רהוטה, עשירה ומתגלגלת מספרת דהן-קרליבך את סיפורן של ארבע הנשים הללו,  שגבר לא יבוא בשעריהן כי "גברים לא במזל שלנו", לוקחת אותנו מן ההווה אל מרוקו, אל המקומות הנידחים, מהם באה שרה, הסבתא, יחד עם האמונות, הסיפורים, הלחשים, ההשבעות.

ואף הומור מושחז מופיע לעתים:

"הפסח עבר מהר, והגיע חג המימונה.

כעבור זמן, במדינת ישראל, ינופפו בה העולים המרוקאים כדבר האחרון שנשאר להם משם, אבל להורים לא יהיה כוח להסביר על מה ולמה המהומה. אין זמן עכשיו, צריך להכין מופלטה למאתיים איש. .. פוליטיקאים יסתובבו כמו טווסים בין החוגגים בערים, במושבים ובעיירות הפיתוח, יושיטו אצבעות חלקלקות לריבות שנערמו על השולחן, ויבטיחו לחוגגים הרים וגבעות, הבטחות טופוגרפיות שאיש לא יצליח לקיים. מוזיקאים, אמנים ושחקנים יצטלמו לטלוויזיה, ואשת "קולולו" אחת תצטרף לתמונה, פיה פעור כמו מקור של עוף דורס, איפור מוגזם מרוח על פניה, לבושה בכפתן זול והמוני שנקנה בסין. …" (עמ' 241)

 יש ספרים שעוברים איכשהו מעל או מתחת לרדאר שלי, חלקם מצוינים לגמרי, ומשהם מגיעים לידי אני משתאה, איך זה שלא ידעתי עליהם כלל.

הספר הזה נתחב לידי על ידי איש יקר אחד, שהמלצותיו נופלות על אזני הקשובה; את זה את מוכרחה לקרוא, אמר. וצדק. ועל כך אני מודה לו.

מומלץ בשל הסיפור, בשל השפה, בשל הכתיבה.

אחותי כלה והגן נעול – גלית דהן קרליבך. הוצאת זמורה ביתן. (364 עמודים)

  ועוד מובאה אחת שאהבתי:

"אבל כשהוא מסתכל עלי ככה, מלמעלה למטה, חיה שהיתה כלואה בי טוב-טוב רוצה להשתחרר. וכשחיוך עצמאי נמתח על שפתיו, איטי, החיה שממוקמת איפשהו בין הלבלב לכבד קמה מרבצה. כי אין אחרת." (עמ' 333)

(פורסם ב – 31 ביולי, 2011 בפורום הספרים של YNET)