דרוש לחשן – חגי ליניק

דרוש לחשן

נחמיה, איש ההתישבות העובדת של פעם, מה שקרוי "מלח הארץ", חיל לשעבר בצבא הסובייטי במלחמת העולם השניה. מירה,פעם נורמה, אשתו, גרמניה, לא יהודיה שהביא מ"שם", ניצולה מהגיהנום הפרטי שלה, גיהנום שהיה מנת חלקן של נשים (באשר הן נשים) גרמניות, שארצן הובסה במלחמה (ובצדק הובסה וטוב שהובסה) וגופן הובס תחת גופם של המנצחים.

חמישה ילדים יש להם. פעם היו שישה. הבכור – זוהר, נהרג בצבא.

ומאז חשך הבית, חשכו החיים.

 מירה בוחרת בשתיקה. מדי ערב מתעטפת בשתיקתה ומתישבת במרפסת, צופה אל תחנת האוטובוס. אולי יגיע האוטובוס הנושא את בנה המת (אולי לא מת). יושבת, מתעטפת בנפשה.

נחמיה, שהיה פעם סגן ראש המועצה, שוקל "לרוץ" לבחירות שוב; אבל לא עכשיו, עוד מוקדם מדי. וכבר הוא כותב לעצמו נאומים ומשלהב בפאתוס את הבוחרים.. שפעם יהיו. אבל לא עכשיו. בין לבין תוהה בינו לבין עצמו האם מותר "להשתמש" באבל כדי לקדם עצמו בבחירות לכשיעמיד עצמו כמועמד.

בינתיים הוא שותק. שותק משום שטיפול שיניים שנכפה עליו הפך את דיבורו למשונה ומעוות, ועד שיחזור לקדמותו, מעדיף לשתוק. שלא יגחיך מעמדו כאורטור גדול.

והיא שותקת. מחכה.

 האבל הינו השחקן המרכזי בספר הזה, דרכי האבלות, ההתמודדות או אי-ההתמודדות. הכעסים, הזכרונות, הפחד לשכוח, הפחד לשמוח.

ובתוך האבל הזה, הקדרות הזו, צפים סיפוריהם של מירה ושל נחמיה; פגישתם, הולדת ילדיהם, הפוליטיקות הקטנות של מקום קטן,החברויות, הזרויות, המשפחה. איך הציל אותה מגרמניה של אחרי המלחמה, איך נאחזה בו. איך ילדה בלעדיו, איך היתה הנהגת שלו,איך למדה לקרוא ולכתוב בשפה החדשה יחד עם בנה הבכור.

זעיר אנפין של זמנים שהיו כאן פעם. של הביחד, של הפוליטיקות הקטנות והגדולות, של  בניין הארץ בלי מרכאות, כשהמחסור היה נחלתם של כולם כמעט.

הספר הכי טוב שאתם לא מכירים", כך מכריזה הפרסומת לספר הזה בכל העיתונים; בהחלט מושך את העין, או דוחה אותה. אותי דווקא משכה הפרסומת הזו, מה גם שאת חגי ליניק פגשתי כבר, פעם, ב"מישהו נפל", וסימנתי לי לחזור אליו ביום מן הימים.

מומלץ בהחלט.

דרוש לחשן – חגי ליניק. הוצאת הספריה החדשה (268 עמודים)

(פורסם ב– 13 באוגוסט, 2011 בפורום הספרים של YNET)


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *