ארצות הברית של שנות החמישים של המאה הקודמת לא היתה מעוז הדמוקרטיה – "אם כל הדמוקרטיות", כפי שאוהבים לכנותה, אלא ארץ רדופת אויבים (אמיתיים או מדומיינים, אין זה ממש משנה) המתבצרת בוועדות הגנה מפני הקומוניזם והקומוניסטים, פאראנואידית ומפוחדת.

הפטריוטים האמיתיים היו אלה שהגנו בצדקנות רבה (פעם היו אלה הפוריטנים) מפני השד הקומוניסטי המאיים, אפילו אם השד הזה נמצא בתוך המשפחה.

 זו האווירה. זהו סיפורו של איירה רינגולד, הידוע גם בשם איירון רין, שחקן רדיו מפורסם, נשוי לשחקנית מפורסמת אחרת; הסיפור כפי שסופר לנתן צוקרמן (האלטר אגו, במידה מסוימת, של פיליפ רות') על ידי אחיו הבכור של איירה – מורי רינגולד.

מורי – מורהו האגדי לספרות של צוקרמן, שאמר לו פעם – "'בחברה האנושית,' כך הורה לנו מר רינגולד, ' החשיבה היא הפרת החוק הגדולה מכולן.'" (עמ' 10).

 מורי, שכל שרצה בימיו היה לשמור ולקדם את מעמד המורה, אלא שאף הוא נכלל ברשימות השחורות  – "ב- 1955, כמעט ארבע שנים אחרי שאיירה נכלל ברשימה השחורה והושעה מעבודתו ברדיו בגלל היותו קומוניסט, פוטר מוּרִי ממשרת ההוראה שלו על ידי ועדת החינוך, משום שסירב לשתף פעולה עם ועדת הקונגרס לפעולות בלתי אמריקניות כשזו ביקרה בניוארק לארבעה ימי שימוע. משרתו הוחזרה לו, אבל רק אחרי מאבק משפטי בן שש שנים, אשר הסתיים בהכרעת חמישה לעומת ארבעה שופטים של בית-המשפט העליון של המדינה, הוחזרה לו עם השכר שהגיע לו, פחות סכום הכסף שהשתכר כשפירנס את משפחתו בשש השנים הללו במכירת שואבי אבק." (עמ' 11)

 מורי רינגולד נפגש, בערוב ימיו, עם נתן צוקרמן, כדי לספר לו על עלייתו ונפילתו של איירה רינגולד, שהיה כוכב רדיו, שניסה להיות סוג של מורה דרך גם לצוקרמן; שהיה קומוניסט, או לפחות ניסה.  ניסה להתעלם מן הכשלים שנתגלו לאורך השנים באליליו, ניסה לעקוף את הכשלים בדיאלקטיקה הקומוניסטית, ניסה לאזן בין חייו הבורגניים הנינוחים ודעותיו… ניסה, ולא הצליח.

 ואולי אין זה אלא סיפור אישי – אנושי על הצורך באהבה ובהשתייכות, ועל הבגידה שבתוך המשפחה. איירה רינגולד החי עם אשה שאין הם מתאימים כלל וכלל זה לזו, ואף על פי כן "... בסך הכל אנשים לא עוזבים. כולם לא מרוצים, אבל בסך הכול אנשים נוטים לא לעזוב. … אנשים מסתגלים בעשרות אלפי דרכים אפילו להתנהגות הפתולוגית ביותר." (עמ' 89)

חיים משותפים המובילים לפרידה, בסופו של דבר, ופרידה המובילה לבגידה – להלשנה, להוקעה פומבית. הוקעה המתקבלת באהדה ובאהבה כי, כאמור, היא משרתת את הפאראנויה, את הפחד מפני הדמון הקומוניסטי –  ".. מתי לפני כן זכתה הבגידה לטיהור ולגמול בארצנו? היא התקיימה בכל מקום בשנים ההן, העבֵרה הזמינה, העבֵרה המותרת שכל אמריקני יכול היה לבצע. לא זו בלבד שהנאת הבגידה באה במקום האיסור, אלא שאתה יכול לעבור עבֵרה בלי לוותר על סמכותך המוסרית. אתה שומר על טוהרך בה-בשעה שאתה בוגד בגידה פטריוטית… הבגידה שרויה באותו אזור של עונג מושחת ולא חוגי ולא שלם. סוג של עונג מעניין, מתמרן, מחתרתי, שיש בו הרבה ממה שמושך את לב האדם." (עמ' 249)

 פיליפ רות' מאיר (שוב, יש לומר) עוד פינה אחת אפלה בכל-אמריקניות הזוהרת; כשם שב"כתם האנושי" עסק בגזענות ובתקינות הפוליטית המעַוותת והמעוּותת, ב"הקנוניה נגד אמריקה" באנטישמיות והפלגנות המוסווים, כך ב- "התחתנתי עם קומוניסט" עוסק רות' בטהרנות האמריקנית המלובה (מטעם השלטון) בהסתה, הפרדה והפחדה, והכל בשם הפטריוטיזם.

 ועוד משהו, קטן – בפעם הבאה שתתהו על העובדה שיום בחירות הוא יום חופשי – זכרו את השורות האלה: "… היכן בעולם כולו, באומה דמוקרטית, אנשים הולכים לעבודה ביום הבחירות? היכן נשארים בתי ספר פתוחים? אם אתה צעיר ואתה מתבגר ואתה אומר, 'היי, היום יום הבחירות, אין לנו יום חופש?' ואביך ואמך אומרים, 'לא, היום יום הבחירות, זה הכל,' מה אתה אמור לחשוב? כמה חשוב יכול יום הבחירות להיות אם אני צריך ללכת לבית הספר? איך הוא יכול להיות חשוב אם החנויות וכל השאר פתוחים כרגיל?" (עמ' 123)

מומלץ מאד (ותודה לאסתי על ההמלצה)

התחתנתי עם קומוניסט – פיליפ רות'. תרגום (מצוין): שרה ריפין. הוצאת – זמורה ביתן (וטוב תעשה ההוצאה אם תשיב את הספר הזה לחנויות, משום שזה מכבר אזל, ואין למצאו כמעט כלל). (304 עמודים)

(פורסם ב– 3 בספטמבר, 2011 בפורום הספרים של YNET)

(I Married a Communist – Philip Roth)