באיחור ניכר הגעתי אל הספר המצוין הזה, הכה סאראמאגואי; אלא שבספרים שכאלה, אין משמעות לזמן בו הם נקראים, וכוחם יפה בכל זמן.

בארץ אחת, שאין לה שם, ביבשת אחת, שאינה מוזכרת,  מפסיקים האנשים לראות. עולמם אינו חשך עליהם, אלא, להיפך, הופך מואר עד סמאון. זה מתחיל באיש אחד, וכמו להגדיל את הכאוס, מתגלה עיוורונו כאשר האור ברמזור מתחלף לירוק, ומכונית אחת, זו שבה נוהג העיוור הראשון (וכך יכונה עד סופו של הספר), אינה זזה ממקומה.

אחר כך, כל האנשים עמם בא במגע, וכל האנשים שבאו עמהם במגע, כולם כולם מסתמאים בהדרגה, כמו במגיפה.

בתחילה נדמה לשלטונות כי ניתן לשלוט במגיפה אם רק יבודדו את נשאיה, מה גם שאחד הניגפים הראשונים הינו רופא עיניים, אליו הגיע העיוור הראשון, והוא – הרופא – יש לו אחריות לדווח ולהודיע למנהליו, ולמשרד הבריאות…

וכמו שבימי קדם הורחקו המצורעים אל מחוץ למחנה, מאותר מיד מתחם בו ישוכנו העיוורים החדשים באגף אחד, ובאגף האחר כל אלה שבאו עימם במגע והריהם חשודים בהיותם נשאים, בעלי פוטנציאל הדבקה מצד אחד, ואפשרות להתפרצות הסמאון גם אצלם.

 והמתחם הסגור, שבבהילות המתבקשת לא הוכשר כיאות לקליטת האנשים שאינם רואים פתאום, והוא זעיר אנפין של העולם האנושי בכלל.. אלא שכאן מוסרים אט-אט מעטי הציביליזציה, חלקם מתוך הכרח – הכאוס הפרטי אליו הוטל כל אחד ואחת מן העיוורים החדשים, והצורך להסתדר איכשהו, כשאין יודעים באמת איך, וחלקם מתוך כיעורו של הטבע האנושי; כי משהוסרו מוסרות הציביליזציה יוצאת, לעתים, החיה שבאדם. (ולעתים מתגלה דווקא יופיו של הטבע האנושי).

מתגלים החמדנות, הבהמיות, הכוחנות, וגם החמלה, האהבה (כן האהבה), היכולת לשרוד.

גם בספר הזה ניתן למצוא כמה מאפיינים סאראמאגואים, המוכרים לכל מי שקרא ספר או שניים שלו – הדיאלוגים הנכתבים ללא פסיקים, ללא מרכאות, ללא ציון הדובר, ואף-על-פי-כן אי אפשר להתבלבל בין המשיחים; הפנטסטי לצד היומיומי, האהבה (כבר אמרנו), מעשיותן של הנשים, יכולתן לפעול במשותף, לתמוך, מול חוסר האונים של חלק מן הגברים ואכזריותם הנוראה של אחרים. גם בספר הזה משתמעת במובלע ביקורת על השלטון (כל שלטון) על חוסר היעילות שלו, ועוד יותר על התנכרותו לאזרחים.

וכדרכו של סאראמגו, גם אירוניה לא חסרה בספר הזה; כך, בבואו לתאר את החיילים המופקדים על שמירת המתחם המבודד הראשון (שהרי יש צורך להשגיח שלא יברחו, חלילה, העיוורים הללו וידביקו אחרים בעיוורנם), ואת צייתנותם למפקדם (ובכלל את עיוורונם המטאפורי של חיילים בכלל ליכולות מפקדים בצבא הזה ובצבאות אחרים) אומר הסופר: "אבל דבריו של מפקד בכיר לא יסולאו בפז.. כי אף אחד לא מגיע למקום גבוה כל-כך בצבא אם הוא לא צודק בכל מה שהוא חושב, אומר ועושה." (עמ' 86).

הספר מעלה שאלות של מוסר, שאלות על מה מקומה של התרבות האנושית כאשר כל המודרניזציה סביב מתפרקת, ובעיקר – משאיר חותם וממשיך ללוות את הקורא/ת גם בשעות שמעבר לקריאתו.

וציטוט נוסף, מן ההומור החד של סאראמאגו : ".. על כל פנים מה שהיא לא רצתה הוא שבעלה יתעורר ויבחין בהיעדרה ויספיקו לשאול אותה, לאן את הולכת, וזו כנראה השאלה שהגברים מרבים ביותר לשאול את נשותיהם, השאלה השניה היא, איפה היית." (עמ' 124)

משל על החברה האנושית, על חולשותיה וגחמותיה, על הציביליזציה מול הג׳ונגל, על מיהו העיוור האמיתי.

מעורר מחשבה ומומלץ ביותר.

על העיוורון – ז׳וזה סאראמאגו. תרגום (מצוין): מרים טבעון. הוצאת "הספריה החדשה". (259 עמודים)

(פורסם ב – 13 בספטמבר, 2011 בפורום הספרים של YNET)

(Ensaio sobre a Cegueira – José Saramago)