"הבעיה היא היכן להתחיל, מפני ששום דבר לא מתחיל כאשר הוא מתחיל, ושום דבר לא נגמר כאשר הוא נגמר, וכל דבר זקוק להקדמה: הקדמה, אחרית-דבר, טבלת מאורעות המתרחשים בו-בזמן. היסטוריה היא מבנה.. כל נקודת כניסה היא אפשרית וכל הבחירות הן שרירותיות. ועם זאת, יש רגעים מוחלטים, רגעים שבהם אנו משתמשים כנקודת התייחסות… אנחנו יכולים להסתכל במאורעות אלה ולומר שאחריהם שום דבר לא היה עוד כמו שהיה קודם לכן. הם נותנים לנו התחלות, וגם סיומים. לידות ומיתות, למשל, וחתונות. ומלחמות.

…

בחירה שרירותית, אם כן, רגע מוחלט: 23 באוקטובר, 1990. .. יום שלישי. הגוש הסובייטי קורס, המפות הישנות מתמוססות, שבטי המזרח נעים שוב על פני הגבולות המשתנים. צרות במפרץ הפרסי, שוק הנדל"ן מתנפץ, וחור גדול נפער בשכבת האוזון…. רוח קלילה מנשבת מאגם אונטריו וזיניה חוזרת מהמתים."  (עמ' 12)

 שלוש נשים, שלוש חברות, לכאורה שונות זו מזו לחלוטין; שום דבר לא היה אמור לחבר אותן האחת לשניה לאחר שסיימו (או לא סיימו) לימודיהן באוניברסיטה.

 טוני, היא ד"ר אנטוניה פרימונט, מרצה להסטוריה, מומחית בהסטוריה של מלחמות, מכירה קרבות היסטוריים על בוריים, כולל הבגדים שלבשו הלוחמים וצורות המוות שבאו על המפסידים שנותרו בחיים אחרי הקרבות. אשה קטנת מידות, הגיונית לגמרי.

 קאריס, פעם היא היתה קארן, ובחרה בשלב מסוים להחליף את שמה, כמו להחליף זהות, כדי להאחז בחיים. חיה חיים רוחניים משהו, הילרית במידה מסוימת, מטפלת בכאביה בטקסים שונים ומשונים.

 רוז, ובשמה המלא רוזלינד, שיש לה חברה משלה, ומזכיר פרטי מעורר קנאה, אשת עסקים גדולת מימדים. יש לה גם שתי בנות, תאומות, בגיל העשרה, ובן בוגר בתחילת שנות העשרים, ולכאורה יש לה הכל.

 אה, וישנה זיניה, שמאחדת את כולן. זיניה, האשה הפתיינית, שאי אז פיתתה כל אחת מהן להכניסה לביתה, ואחר כך פיתתה את האיש של כל אחת מהן, את בילי של קאריס, נער זהב אמריקאי, שברח לקנדה מאימת הגיוס לצבא בתקופת מלחמת וויטנאם; את מיטץ' של רוז, מיטץ' היפה, האהוב, זה שמעולם לא העזה לחלום שאחד כמוהו ירצה בה; שחיזר אחריה ונשאה  על כפיים, לפחות תקופה מסויימת. שהיה לה והיא לו נמל הבית, חוף מבטחים. עד שבאה זיניה.

 "היא פשוט מקנאת, אומרים האנשים, כאילו שהקנאה היא עניין פעוט, משני. אבל היא לא, היא הדבר הגרוע מכל, זה הרגש הכי גרוע שישנו – לא עקבי ומבולבל ומביש, ובו-בזמן צדקני וממוקד וקשה כזכוכית, כמו מה שרואים בטלסקופ. הרגשה של ריכוז מוחלט, אבל חוסר ישע מוחלט, וזו בטח הסיבה לכך שהיא גורמת לרציחות כה רבות, הקנאה: רצח הוא שליטה מוחלטת, סופית." (עמ' 345)

וגם ווסט, של טוני, זה שהיא נשואה לו. הוא היה פעם בן הזוג של זיניה, עד אשר "זרקה" אותו, וכששבה לחייו, כאשר כבר היה נשוי לטוני, נשבר וחזר אליה, עד ששוב נעלמה, וטוני נשארה לאסוף את השברים, ועכשיו היא שומרת עליו מכל משמר, שלא יתפרק לה שוב.

 כן, זיניה, הלילית, הפתיינית שבחרה בכל אחת מהן, בקפידה, שהופיעה בפניהן כנזקקת; שכל שיכלו לעשות היה לסייע לה. "… טוב לב הוא היעדרות, זוהי היעדרות הרוע;.." (עמ' 510)

 זיניה שלקחה מהן כספים, שאיימה עליהן, שסחטה אותן, ולסיום פיתתה את בני זוגן, היא שאיחדה ביניהן, בסופו של דבר, ומתוך השבר הפרטי הנורא של כל אחת מהן, צמחה החברות הזו שביניהן, שבה הן מחזיקות אשה את רעותה, בלי לשפוט, בלי לגעת באותם מקומות שאסור לגעת בהם.

 ואז זיניה מתה, ואפרה נקבר בחצר הכנסיה; שלושתן הוזמנו ללוויה.

 ואחר כך, שבה לחיים. לחייהן. וטוני צריכה לגונן שוב על ווסט, מיטץ' ובילי כבר לא בנמצא. אבל היעדרם נוכח בכל מאודו.

 "תגיד לי, אלוהים – למה אי אפשר לעשות חזרות לחיים, כמו להצגה בתיאטרון?" (עמ' 463)

 סיפורן של שלוש נשים שהחיים הכריחו אותן לשרוד, להיות האחת למען השניה, מעבר למלים, מעבר לילדותן, של כל אחת מהן, הוריהן הבלתי מתפקדים בחלקם, או הנעדרים בכלל; והגברים בחייהן חלשים, אולי חלשים מדי, אולי רק נדמה להן כי הם חלשים.

 וזיניה, שסיפורה נוגע ללב, עד שכמעט (רק כמעט) נסלח לה…

ספר נפלא ויוצא מן הכלל. מומלץ בכל לב (טוב, אטווד)

 הכלה השודדת – מרגרט אטווד. תרגום (בדרך כלל טוב, חוץ מכמה ביטויים, כמו "פרה קדושה" שניתן היה למצוא להם חלופה בעברית):  יואב הלוי. הוצאת כנרת (560 עמודים)

 (אל הספר הזה הגעתי, משום מה, רק עתה. מצאתיו בחנות ספרים משומשים, והדף הראשון, זה המכיל את כל המידע, נתלש ממנו. אולי היתה שם הקדשה. אבל הספר כה מומלץ וכה נפלא, ששום דבר לא יכול להעיב על החוסר הזה.)

(פורסם ב – 20 בפברואר, 2012 בפורום הספרים של YNET)

(The Robber Bride – Margaret Atwood )