בבקשה תשגיחי על אמא – קיונג סוק שין

בבקשה תשגיחי על אמא

על מה אנחנו חושבים כשאנחנו חושבים על "אמא"? אולי שהיא כבר קצת מבוגרת וקצת עקשנית, אולי שאין לנו זמן בשבילה, אולי שאנחנו הכי מתגעגעים לאיזשהו מאכל שהיא יודעת להכין הכי טוב, אולי שהיא מעצבנת אותנו לפרקים. אבל מה אם פתאום אין אמא – מה יעבור בראשינו אז?

 אמא נעלמה. ככה סתם, בתחנת הרכבת המרכזית של סיאול, נותרה מאחור כשאבא עלה לקרון הרכבת הדחוס, ורק כשהסתכל לאחור הבין שנשארה בתחנה. נשארה ונעלמה.

 כשמתחילים לחפש אותה (היא כבר לא שם. הלכה, אולי לחפש אותם) ולא מוצאים, ומפרסמים מודעות על גבי עמודים ולוחות, ובחלונות ראוה של חנויות, ומתלוננים במשטרה; כשמתחילים לחפש מתעוררים הזכרונות, וכל החשבונות הישנים נפתחים.

 ארבעה  ילדים גידלה אמא. אמא שנישאה בגיל צעיר לגבר שלא הכירה, כדי שלא תאולץ להנשא לאיזה חיל, ייעדוה לאיש אחד שמעולם לא פגשה, שלא ממש רצה בה, שנעלם מחייה לפרקים ושב וחזר.. אמא שלא ידעה קרוא וכתוב אבל את ילדיה שלחה לבית הספר, ומישכנה ומכרה רכוש כדי שתהיה להם השכלה. אמא שידעה לבשל ולחלק בין כולם, על-פי החשיבות, ומשבגרו נסעה אליהם אל העיר הגדולה, עמוסה בקופסאות, כדי שיאכלו מתבשיליה. אמא שתמיד היתה שם, לחנך, לדבר על ליבם, לשכנע, להכריח,  לדאוג.

 לאט לאט עולים הזכרונות בכל אחד מהם, יחד עם רגשי האשם: איך לא שמנו לב שלאמא כואב הראש, כל כך כואב עד שהיא מוכרחה לצאת מן הבית. איך לא שמנו לב שהיא מאבדת את ההכרה לעתים, שהיא מאבדת, כנראה, את זכרונה והופכת דמנטית לאט לאט. איך לא התקשרנו מספיק, איך לא בקרנו מספיק, מתי שמנו לב לעניין זה או אחר.

וגם האב, פתאום עולים בו זכרונות, ומחשבות וגעגועים. הוא שנישא לאשה שלא רצה בה, שעזב אותה וחזר אליה, ושוב עזב, ושוב חזר. והיא חיכתה לו, ידעה שיחזור. פתאום נעזב בעצמו, ואין הוא יודע היכן היא:

 "לפני שאיבדת קשר עין עם אשתך ברציף הרכבת התחתית בתחנת סיאול היתה אשתך בשבילך לא יותר מהאמא של הילדים שלך, היא היתה כמו עץ איתן, עד שגילית שייתכן שלא תראה אותה עוד – עץ שלא ייעלם אם כן יכרתו או יעקרו אותו ממקומו. אחרי שאמא של הלדים שלך הפכה לנעדרת, הבנת שזאת אשתך שנעלמה. אשתך, שממנה התעלמת חמישים שנה, היתה נוכחת בלבך. רק אחרי שנעלמה היא הפכה למוחשית עבורך, כאילו שיכולת להושיט יד ולגעת בה."  (עמ' 121)

 במהלך החיפושים והזכרונות העולים בכל אחד מן המספרים (ויש כמה – הבת, הסופרת, הבן הבכור, האב…) הופכת האם בעיני המספרים מאיזה כלי אינסטרומנטלי שתפקידו לספק כל מיני צרכים בתוך הבית ומחוצה לו לאדם שלם עם רצונות ומחשבות, פחדים, אהבות, רגשות, געגועים, ושוב – למרכז החיים, מרכז הבית, האדם המלכד את כולם לגוף אחד והופך אותם למשפחה. כי בלעדיה היו כולם הולכים איש איש לדרכו, שומרים על קשר רופף כלשהו, נפגשים בארועים מיוחדים, ודי. אבל היא שמרה עליהם; דברה עמם, התקשרה בטלפון, הכריחה אותם לפגוש אותה ודרכה האחד את השני, הכריחה אותם להיות ביחד. ועם היעלמה, מכריחה אותם לחפש אותה יחד, להתעדכן, לדבר האחד עם השני.

 אה.. היה לה גם שם, לאמא, פארק סו ניו,  לא רק "אמא".

 ואמא – העוגן שהחזיק הכל יחד, ובמקום, אמא נעלמה.

ספר קטן, מינורי, עצוב. ספר הפותח צוהר אל החיים בדרום קוריאה, דרך עיני משפחה אחת.

 מומלץ. (חוץ מהסופרלטיבים המיותרים לגמרי על גבי הכריכה האחורית).

 בבקשה תשגיחי על אמא – קיונג סוק שין. תרגום (מאנגלית, חבל שלא משפת המקור): מרב זקס-פורטל. הוצאת: ידיעות ספרים. (231 עמודים)

(פורסם ב – 3 במרץ, 2012  בפורום הספרים של YNET)

(Please Look After Mom – Shin Kyung-sook)

אלה יווניה קוראת ספרים