הפתיחה קצת מטעה, למען האמת; ליסה, פסיכיאטרית שאישה וילדיה נסעו לחופשה, היא הפותחת את הספר, כאילו היא הגיבורה האמיתית, הדמות הראשית שלו.

פתיחה אגבית שכזו, רגילה, יומיומית; שיחת טלפון מיוהאן, צייר שהמוזיאון העירוני עומד להציג רטרוספקטיבה שלו, והוא מתקשר בקשר לארוחת ערב שאמו מבקשת לערוך לאחר הפתיחה החגיגית.

 יוהאן שהוא הגרוש של חברתה הטובה – אלן.. חברת נפש. אחת כזאת ש – "החבֵרוּת הנשית היא הישועה שלי.. לחברה לא צריך להסביר כלום. לא צריך להקפיד שלא תגזלי ממנה זמן רב מדי כשאת מספרת את הסיפור שלך. לא צריך לדאוג לעָרֵב בכל דיבור על עצמֵך מנת הערצת לבת-שיחך. לא צריך ליזום שום דבר. לא צריך להיות שנונה. פשוט לא צריך כלום." (עמ' 123).

 לא, הסיפור הוא לא על ליסה, למרות שהיא המוצגת בפתיחה, ולמרות שסיפורה בהחלט מעניין. אבל היא גיבורה משנית.

 הגיבורה הראשית, בעצם – הגיבורים הראשיים, הם משפחתו של יוהאן; אמו – אלמה – שננטשה עם שני ילדיה הפעוטים, אי אז, על ידי אביו של יוהאן, אחיו הבכור – אוסקר, שהאם עסוקה כל חייהם בסכסוך ביניהם, כדי ששניהם יאהבוה וינסו לרצותה, וכדי שלא תשאר לבדה. וגם אלן, האשה לשעבר ואם ילדיו היא הגיבורה הראשית, או אחת מן הגיבורות הראשיות.

יש לו כבר חברה חדשה,  ליוהאן, ושתיהן, האשה הישנה והאשה החדשה מוזמנות לארוחת הערב החגיגית שלאחר פתיחת התערוכה.

 וההכנות לתערוכה. הפוליטיקות הקטנות או הגדולות, של עולם האומנות, התחרות בין המוזיאון הלאומי למוזיאון העירוני. הכיבוד שיוגש, המוסיקה שתנוגן, הראיון עם כתב הטלויזיה העוקצני אך החשוב ביותר. קנאת האח. זכרון האב הנעדר, אף הוא צייר.

 אחרי הפתיחה הכה שלווה, הופך הסיפור אט-אט למשהו מורכב יותר, אפל יותר, קודר יותר. מורכבותם של גיבורי הסיפור השונים, שאנקוויסט עוברת בזרם התודעה פעם של זו ופעם של זה, הולכת ונפרשת. כמו סיפור מתח שפרטיו הולכים ונגלים ככל שהוא מתקדם, כך הולכים ונגלים הסודות, המחשבות, המניעים של כל אחד ואחת. האהבה, השנאה, התיעוב, הקנאה, הפחד, חוסר האונים.

 ספר חכם ורגיש במיוחד, נוגע ללב וקורע אותו, לפעמים, עד דמעות.

 יצירת המופת – כשמו, כן הוא.

 על הספר הזה לא ידעתי דבר מלבד המלצות חמות ביותר בפורום, וכן שכתבה אותו אנה אנקוויסט, שאת ספרה "הסוד" (שאף הוא הומלץ כאן) אהבתי ביותר. וכמו בעבר, גם עתה צדקתם בהחלט – הספר ראוי מאין כמותו לקריאה.

מומלץ

 יצירת המופת – אנה אנקוויסט. תרגום (מצוין): רן הכהן. הוצאת: הספריה החדשה. (276 עמודים)

 (פורסם ב– 8 במרץ, 2012  בפורום הספרים של YNET)

(Het Meesterstuk – Anna Enquist)

ועוד כמה משפטים ששבו את לבי:

"הזמן הוא רודן שהסכין שלו חורשת תלמים בפנים שלי, שעתיד לקחת ממני את כל שיקר לי: את היכולת לראות, לחשוב, ללכת. הוא קורע ממני את הידידים שלי. הוא יהרוג אותי. " (עמ' 24)

 "גם להיות לבד היא אחת מהנאות הזִקנה. לא להניח לשטויות להטריד אותך. אבל שום דבר, שום דבר אינו שקול כנגד האובדן המר של הבעלות הבלתי-מוגבלת על הגוף. שום דבר לא עוזר לקצר את הלילות הארוכים, שום דבר לא מקהה את עוקצה של השאלה הנוראה: מתי? איך?" (עמ' 231).

 "שאלה שאין עליה תשובה. כן, תמיד. לא, אף-פעם לא. בלי שאצטרך לחשוב עליה, היא תמיד אתי. האובדן הוא חולצה שאף-פעם לא אוכל לפשוט, אני לא יכולה לחדול להיות אמא של ילדה מתה. .. אני – זאת אני-איתה, עם ההיעדרות שלה." (עמ' 263)