אלמלא מלאה ספרייתה של זלדה עד אפס מקום, ואלמלא הציעה לנו ספרים מספרייתה, אי אז לפני זמן מה, ואלמלא הפרוייקט של ורד, כנראה שלא הייתי מגיעה לספר הזה, לפחות לא עתה.. אולי מתישהו בעתיד הייתי שואלת אותו בספרייה, אילו הייתי נרשמת שם..

אבל – משמלאה ספרייתה של זלדה, וספרים שוויתרה עליהם הוצעו לנו בפורום, ואני בחרתי כמה מהם, שהונחו על המדף עליו מונחים הספרים אליהם אגיע ביום מן הימים, במסגרת הפרוייקט של ורד, ומשום שאני מאד אוהבת את כתיבתה של גיל הראבן – הגעתי את הספר הזה גם כן.

 ודוק, הספר יצא לאור בשנת 1997, ומאז חלפו להן 15 שנים, ועדיין הוא אקטואלי ועדכני כתמיד, ובעצם – חסר זמן לחלוטין.

 ספר ובו 13 סיפורים קצרים, וכל אחד מהם כתוב להפליא, חלקם יש בהם מן הדברים הללו שאי אפשר להסביר, מן המטאפיזי, ואף על פי כן הגיוניים לגמרי.

 כמו – האשה הרואה פתאום מלאך על סף המרפסת, מלאך שנראה אמיתי לחלוטין, ואף בנה התינוק רואה אותו ורוצה ללכת אליו, כי ילדים מוקסמים ממלאכים.

 או – אמא אחרת, שבדרכה בכל יום לגן, בשדרה עובר מולה איש במגבעת המנופף במקלו, ומפחיד אותה עד מוות, שמא יפגע בילדה הפעוט.. כה מפחיד עד שהיא מחליטה להרוג אותו.

 ועוד אם – בדיסטופיה נוסח "סיפורה של שפחה", שבה לנשים אסור ללמוד, והן אמורות להיות תלויות לחלוטין בבעליהן, ויש לה בת.. בת שלא תכיר עולם שבו לנשים היו זכויות. והזכויות נעלמות לאט לאט, לא בבת אחת, כאילו להרגיל את כולם, שזה בעצם לא כל כך נורא. אבל זה נורא. באמת נורא.

 והגברים שיש להם מאהבות, או נשים חדשות, והיחסים בתוך המשפחות הישנות/חדשות/מורכבות.

סיפורים קצרים הם אמנות; צריך לדעת, בכמה עמודים לתמצת סיפור עם התחלה, אמצע וסוף. שנדע מיהן הנפשות הפועלות, איך הן נראות, על מה הן חושבות. מה היה להן פעם, מה הן רוצות שיהיה להן בעתיד. הסיפורים של גיל הראבן בהחלט עונים על כל הקריטריונים הללו.

 את כתיבתה של הראבן אני מאד אוהבת, כבר אמרתי, והנה לי עוד פנינה אחת לאוסף – אוסף ספריה ההולך וגדל על המדף.

מומלץ בהחלט.

 הבוקר הרגתי איש – גיל הראבן. הוצאת כתר (195 עמודים)

(פורסם ב– 16 במאי, 2012 בפורום הספרים של YNET)