בסוף הם מתים. לא אין כאן שום ספויילר – הסיפור הוא אמיתי לגמרי, ובסוף גיבוריו מתים. למרות שהסופר מנסה לדמיין מה היה קורה אילו… למרות שהקורא/ת נלפת/ת בתקווה שהסיפור יסתיים אחרת (ממש כמו לראות את שלוש היריות בחניון של העיריה, ולקוות שהפעם השוטרים או המאבטחים יעצרו את הרוצח..)

 כן, בסוף הם מתים. אבל הדרך לשם, הסיפור כה מדהים שמוכרחים לקרוא.

 "אלה שמתו מתו, ואין להם צורך שנכתיר להם כתרים. רק בשבילנו, החיים, הדבר הזה הוא בעל משמעות. בזיכרון אין שום תועלת לאלה שהוא חולק להם כבוד, אלא הוא מסייע למי שמסתייע בו. איתו אני בונה את עצמי ובעזרתו אני מנחם את עצמי." (עמ' 177)

 יאן קוביש ויוזף גבצ'יק הינם רק שני שמות ברשימה ארוכה ארוכה של אנשים ונשים שהיו שותפים למבצע אנתרופואיד – ההתנקשות בחייו של הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה – ריינהרד היידריך, עוזרו של הימלר ואחד המוחות השטניים שמאחורי היחס לצ'כים בזמן מלחמת העולם השניה, ואף מאחורי "הפתרון הסופי" לבעיית היהודים.

 "בהתחלה חשבתי שזה יהיה סיפור שקל לספר. שני גברים צריכים להרוג גבר שלישי. הם מצליחים או לא, ובכך זה נגמר. או כמעט נגמר. כל היתר, חשבתי, הן רוחות רפאים שנועדו לרפרף באלגנטיות על שטיח ההיסטוריה. מרוחות רפאים צריך להיזהר, והדבר דורש הקפדה רבה, אבל את זה ידעתי. מה שלא ידעתי, לעומת זאת, מה שהיה עלי לנחש, הוא שרוח רפאים משתוקקת לדבר אחד בלבד: לקום לתחייה." (עמ' 205)

 לורן בינה ביקש לספר סיפור פשוט, לעטוף את סיפורם של שני אנשי המחתרת, הצ'כי והסלובקי, שנבחרו, הוכשרו בלונדון, הוצנחו בצ'כיה, כדי לבצע אותה התנקשות בחייו של היידריך, במעט בדיון. לספר את סיפורם כספרות ולא כהיסטוריה "יבשה", כזו שתמשוך את הקורא/ת אל הספר, אל הסיפור, ודרכם לזכור ולהזכיר. אלא שהסיפור הזה אינו "סתם" סיפורם של שני אנשים שנבחרו להרוג אדם שלישי, אלא זהו סיפורה של צ'כיה הכבושה, של המנהיגים שגלו ממנה, של המנהיגים המקומיים שנשארו בה. של מדינה שנכבשה ונרמסה יום אחרי יום ושעה אחרי שעה על ידי המגף הקלגסי של גרמניה, בניצוחו ובהנהגתו של היידריך.

 לורן בינה לוקח את הקורא/ת ביד אל תוך נבכי כתיבת הספר, דרך התחקיר, העובדות החדשות המתגלות לו, הספרות הנקראת במקביל ("נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל, למשל), ובונה את הסיפור. לעתים ממציא דיאלוגים, בין הדמויות, כדי להעניק נפח לסיפור ההיסטורי: "אין דבר יותר מלאכותי בסיפור היסטורי מדיאלוגים המשוחזרים על סמך עדויות מכלי ראשון, פחות או יותר, באמתלה של הפחת רוח חיים בדפי העבר המתים. " (עמ' 22) ואף על פי כן, מצליח בינה לבנות ולהחיות סיפור היסטורי; כה הצליח שלאחר קריאת הספר אי אפשר יהיה לשכוח את האנשים הללו, את טבח לידיצה –  הגמול על ההתנקשות בהיידריך. ההיסטוריה הופכת מאות מתה כמעט לסיפור חי, נושם, מרתק, למרות הלשון היבשה, העובדתית.

 בביקורי האחרון בפראג, לפני כשנתיים, הגעתי, כמעט במקרה, לכנסיה בה התבצרו הצנחנים קוביש וגבצ'יק, יחד עם מעט מחבריהם, לאחר ההתנקשות בהיידריך, ובה בסופו של דבר מצאו את מותם. יש שם לוח זכרון ופרחים, וחורי הכדורים.. לזכור ולהזכיר. בפעם הבאה גם אכנס אל תוך הכנסיה, כי עכשיו אדע מה לחפש בה.

 "במעשיות ובאגדות של פראג העתיקה של האלכימאים נאמר שהגולם ישוב כשסכנה תאיים על העיר. הגולם לא שב להגן על היהודים וגם לא על הצ'כים. איש הברזל, צאובן בתוך הקללה עתיקת היומין שלו, לא זע אף הוא כשהם פתחו את טרזיינשטאט, כשהרגו את האנשים, כשחמסו, התעמרו, עינו, שלחו למחנות, ירו, המיתו בגז והשמידו בני אדם בכל דרך אפשרית. כשגבצ'יק וקוביש הופיעו כבר היה מאוחר מדי, האסון היה כאן, היה זמן רק לנקמה, …" (עמ' 313)

 אל הספר הזה הגעתי במקרה, וייתכן שהיה חולף על ידי מבלי שאדע על קיומו. אבל כמה אנשים שאת דעתם אני מעריכה, המליצו לי (למען האמת, אמרו לי להניח הכל ולקרוא. עכשיו!), ומשקראתי, אין לי אלא לחזור על הפתיחה של דברי – מוכרחים לקרוא!

 ורק שאלה אחת – לגבי שם הספר – מדוע לא נקרא "המוח של הימלר הוא היידריך" (וכך היתה נשמרת נאמנות מסוימת לשם הספר במקור).

HHhH למוח של הימלר קוראים היידריך – לורן בינה. תרגום (משובח ביותר): רמה איילון. הוצאת כנרת זמורה ביתן (320 עמודים)

 * HHhH – Himmlers Hirn heißt Heydrich 

 (פורסם ב– 24 ביוני, 2012 בפורום הספרים של YNET)

(HHhH –  Laurent Binet)

ועוד משפט חכם אחד, מתוך הספר

"3. הספורט הוא אחרי הכול טינופת פשיסטית מוצלחת." (עמ' 201)

לקריאה נוספת – שבעים שנה למבצע אנטרופויד / פאר פרידמן – מקרופולוס