"משפחות-משפחות נברא העולם, ולכל משפחה גרעין משלה – אידאה, תשוקה או כישרון – שסביבו חגים כל בני המשפחה, איש-איש על פי דרכו, ולעולם לא יתעייפו מלדון ולדוש בו. שמענו למשל על משפחות ספרותיות: הסב בשעתו היה מו"ס, נכדה אחת עורכת כתבי-יד ומתהוללת עם משוררים ואילו השנייה ששמה הולך לפניה בחוגי התרגום, עיניה מצטעפות בכל פעם שהיא מזכירה את שמו של "פיודור מיכאילוביץ' דוסטוייבסקי". מוכרות לנו גם משפחות מוזיקליות: בכל התכנסות יישלפו האקורדיון והדרבוקה, ראש המשפחה יפצח בשיר, הסבתא מפליאה בקדנצה ששמורה לה לפי המסור וכל השאר מצטרפים בפזמון. ….

הצינמנים וקרוביהם הזלצמנים העדיפו להתרכז בבני המעיים ובפעילותם." (עמ' 21 – 22)

 זהו ספרם של הבורגנים הקטנים, הסוחרים מתל אביב של שנות השמונים, רגע לפני שהפכה למעוזם של מגדלי הזכוכית והשיש הבלתי נגישים, כששכונה גם אם היא בצפון תל אביב, עדיין היתה שכונה, וכולם הכירו את כולם ובתי העסק נשקו זה לזה, כולם שלמו דמי מפתח, כולם הצליחו איכשהו "להסתדר". ועדי העובדים בשיא כוחם ארגנו ימי כיף לעובדים שכללו בזאר, תצוגת אפנה, בריכה (רצוי בשפיים) ומופע בידור.

 משפחת צינמן ומשפחת זלצמן, שתי הנשים אחיות, ולהן עוד אחות אחת ואח אחד, דודה מבוגרת, וכמה ילדים, חולקות אותו מרחב מחיה – צפון תל אביב, רחוב יהודה  המכבי, רגע לפני שהפך למעוז היאפיות ומחירי הדירות בו הרקיעו שחקים. לזו פרופמריה, ירושה מהוריהן, לזו חנות מכולת, בימים שעוד רשמו במכולת ונכנסו לפרפומריה, רגע לפני שהפארמים והסופרים השתלטו על המרחב ובלעוהו.

 על צרותיהם הקטנות והגדולות, על חלומותיהם, בעיקר הנסיעה לחוצלארץ ובו מין מקום פלאי שנקרא זייפלד, כפר אוסטרי ובו פנסיון שהצינמנים נוסעים אליו תדיר, ועכשיו גם הזלצמנים רוצים.

 ציפי צינמן מארגנת תצוגות אפנה בימי ועדי עובדים, ובעיקר בשפיים – מחוז חפץ של פעם, עם מגלשות ובריכות מים, ואפילו בריכה עם גלים. עולם המים שפעם היה אחד ויחיד ונסגר תדיר לכבוד אותם ועדי עובדים.

 ביד אמן מצייר פינקוס עולם שנעלם כמעט כולו אך לפני מספר שנים, באהבה, בחמלה ובהומור פולני שכזה .

 מומלץ בהחלט

 בזעיר אנפין – ירמי פינקוס. הוצאת עם עובד (310 עמודים)

(פורסם ב– 30 ביוני, 2012 בפורום הספרים של YNET)