סטונר הוא ההוכחה כי אדם – כל אדם – חייו ראויים לסיפור, אם רק יימצא מי שיספר אותם.

 וכך זה מתחיל:

"ויליאם סטונר החל את דרכו באוניברסיטת מיזורי כסטודנט לתואר ראשון, בשנת 1910, כשהיה בן תשע־עשרה. כעבור שמונה שנים, בשיאה של מלחמת העולם הראשונה, קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה והתמנה למרצה באוניברסיטה הזאת, ובה לימד עד מותו, ב־1956. הוא לא התקדם מעבר לדרגת מרצה בכיר, ומעטים הסטודנטים שזכרו אותו בבירור אחרי שלמדו באחד הקורסים שלו." (עמ' 7)

 מה ניתן לספר על אדם שנולד, חי ומת? חי בדרך זו ולא באחרת, החיים הובילוהו בדרך הזו; אולי היו לו בחירות בצמתים מסוימים, אולי רק נדמה לו שבחר; אולי הושפע, מעט או הרבה, מאחרים, חברים, מורים.

 מסתבר שאפשר. במלים מדודות, בשפה כמעט יבשה, פורש ויליאמס את חייו של סטונר, מרצה באוניברסיטת מיזורי, שנולד למשפחת אכרים קשת יום, ששינה את מסלול לימודיו מחקלאות לספרות ושהפך למרצה.

 התחתן, הפך לאב.

חי כל חייו הבוגרים בעולם האקדמי המוכר לנו מספרים אחרים, ומת.

 מתישהו תוהה סטונר בינו לבינו, כמו כל אדם (האמנם כמו כל אדם?) מהי תכלית חייו –

"עכשיו, בגילו, הגיע לרגע המסוים שבו עלתה על דעתו, בעוצמה הולכת וגוברת, שאלה פשוטה עד כדי כך שלא היו לו אמצעים להתמודד איתה. הוא מצא את עצמו תוהה אם חייו ראויים שיחיה אותם; אם אי פעם היו ראויים לכך." (עמ' 186)

 ואף על פי כן, על אף שמדובר ב"כלאדם", הרי הספר מצליח לגעת בנימי הנפש, להשרות עצבות מה, פכחון מה.

והוא כה יפה.

 מומלץ ביותר

סטונר – ג'ון ויליאמס. תרגום (מצוין): שרון פרמינגר. אחרית דבר: נטע גורביץ. הוצאת: ידיעות ספרים (194 עמודים)

 (פורסם ב – 10 באוגוסט, 2012 בפורום הספרים של YNET)

(Stoner – John Williams)

 ועוד כמה משפטים ש"צדו" את עיני:

"'… מלחמה לא רק הורגת אלפי או מאות אלפי בחורים. היא הורגת משהו בעם, משהו שאי-אפשר להחזיר. וכאשר עם עובר מספיק מלחמות, כעבור זמן קצר כל מה שנשאר הוא הפרא, היצור שאנחנו – אתה ואני ואחרים כמונו – קוממנו מהרפש.'" (עמ' 41 – 42)

 "בשנתו הארבעים ושלוש למד ויליאם סטונר את מה שאנשים אחרים, צעירים בהרבה, למדו לפניו: שהאדם שאוהבים בתחילה אינו האדם שאוהבים בסוף, ושהאהבה אינה יעד שמגיעים אליו אלא תהליך שבאמצעותו אדם אחד מנסה להכיר אדם אחר." (עמ' 200 – 201)