אספלט – מיכל פיטובסקי

אספלט

אקדים ואומר כי בניגוד להיתרים שאני נותנת כאן ביד רחבה לאחרים, ובניגוד למיטב שיפוטי, קראתי בספר הזה עד סופו ולא הפסקתי באותה נקודה שבה היה ברור לי כמעט לחלוטין (בערך במחצית הספר) שאין כאן שום בשורה מיוחדת, שום סיבה להמשיך.

אבל קראתי עד תומו, ויש לי כמה דברים להגיד עליו, בעיקר משום שזכה לכה הרבה תשבוחות – הן במוסף הארץ, והן כאן בפורום מפי שני חברים מכובדים שדעתם מאד נחשבת בעיני.

 הספר הזה הינו ספר ביכורים של פיטובסקי, הכותבת על חוויותיהם (חוויותיה?) מבית הספר:

"את מרבית התלמידים בכיתתה הכירה מורן היטב. היא למדה אִתם ביסודי או בחטיבה, פגשה אותם בצופים, בקייטנות שכונתיות ובמסיבות בית הספר בטרם הבינה שכל הדברים האלה הם לא בשבילה. חייהם של חלקם היו קשים. דינה לוי גרה בדירת שני חדרים עם ארבעת אחיה הקטנים והוריה. אחרי הצהריים עבדה בבורגר ראנץ', ואמה לקחה את כל משכורתה לטובת המשפחה. יעקב מלצ'ניק ירה לעצמו בראש בטעות כששיחק ברובה של אחיו החייל. הוא ניצל בנס, ונשאר צלול, רק צלקת ענקית נמתחה על פדחתו. מיכה גירון מצא את גופתה של חברתו שהתאבדה, ומאז ענד את שרשרת הקופידון שהיתה על צווארה, אף שכל הבנים כינו אותו הומו בשל כך. לשאר הילדים היו בעיות יומיומיות: הורים שנטלו תרופות פסיכיאטריות, הורים בטיפולים כימותרפיים, הורים גרושים, הורים לכודים בנישואים אומללים. אלה מקצת המטענים שסחבו הילדים על גבם נוסף על ילקוטיהם." (עמ' 199)

 הספר דן בחייהם של ילדים, בחטיבת הביניים, או בכתות העליונות של בית הספר היסודי, כשבעיקר מובלטת האלימות הבלתי נתפסת כמעט שביניהם – אלימות כדרך חיים, כ"צחוקים" (במילעיל). נדמה שאין כלל מבוגרים באזור, או כך לפחות נראה בעיני גיבורות הספר, ההורים עסוקים בשלהם ומניחים כי הילדים מסתדרים ביניהם, אינם נוהגים לחקור ולשאול, גם כאשר ילד חוזר מבית הספר חבול כולו, גם כאשר ילדה מסתגרת בביתה שנה שלמה.

 המורים? על פי הספר הזה המורים מנותקים לגמרי, ורק רוצים להעביר את הזמן עד סוף יום הלימודים, ולשחרר את התלמידים לאחריות של מישהו אחר:

"ילדים נהגו להרביץ בסיום הלימודים, מחוץ לשער בית הספר. הסיבה היתה שבית הספר לא התערב במקרי אלימות אחרי שעות הלימודים ומחוץ לתחום שיפוטו." (עמ' 201)

אלימות בתוך בית הספר? אף אחד לא רואה ולא שומע, רק התלמידים בינם לבין עצמם.

 האלימות היא אכן הגיבורה העיקרית בספר הזה, האלימות והניתוק בין עולם הילדים והנוער לעולם המבוגרים.

הניתוק הזה, כפי שנחווה על ידי גיבורי וגיבורות הספר (והמחברת?) נראה לי מעט מופרך; הלא כולנו היינו שם פעם, בגיל הנעורים, ידענו הכל הכי טוב, ההורים לא הבינו אותנו, אחר כך הפכנו להורים בעצמנו, ושלחנו ילדים לבית הספר… מעולם לא נתקלתי בתחושות ניתוק שכאלה, בחוסר אכפתיות שכזה מצד "המבוגרים".

 פיטובסקי בהחלט יודעת לכתוב ולנסח, רק שעוד אין לה ממש על מה. צריך קצת ריחוק, קצת פרספקטיבה של זמן. ועוד  משהו – עריכה טובה היתה מדלגת על משפטים מן הסוג הזה:

"לידה של רצון היא מסכת ייסורים מגואלת בדם שבסופה הרצון יוצא מהקרביים, צורח וצווח ברעש מחריש אוזניים, ועבר זמן רב עד שבכלל מצליחים להבין את הפצרותיו." (עמ' 226)

המשאירים את הקורא/ת בפה פעור ובתהיה – למה בדיוק התכוונה המחברת, ומהיכן שאבה את הדימוי הזה?

אפשר לוותר.

 אספלט – מיכל פיטובסקי. הוצאת: כתר (309 עמודים)

(פורסם ב – 11 בנובמבר, 2012 בפורום הספרים של YNET)

אלה יווניה קוראת ספרים