"… אביו חסר ההשכלה ניסה בכל כוחו ללמוד אותו מלכתחילה: האופן הנורא, הבלתי נתפס שבו הבחירות הנדושות ביותר, הפעוטות ביותר ואפילו המבדחות של אדם מביאות לתוצאות שלא עומדות בשום יחס מתקבל על הדעת אליהן עצמן." (עמ' 158)

 מרקוס מסנר, סטודנט שנה שניה בקולג' ווינסברג, לאחר ששנה ראשונה עשה בקולג' הסמוך לביתו, אולם בחר להתרחק ככל שניתן מבית הוריו.

מרקוס מסנר, יהודי, בן יחיד לאביו הקצב (הכשר) השומר על צעדיו ככל שיכול וקצת מעבר, משום שהבן הזה הוא כל מה שיש לו, כל שאפשר לתלות בו תקוות, ולאמו – אשה הטורחת ועמלה, רק שלא לחשוב:

"עבודה – אנשים מסוימים כמהים לעבודה, כל עבודה, מעיקה או בלתי נעימה ככל שתהיה, כדי לנקז את המועקה מן החיים ולהדוף ממוחם מחשבות ממיתות." (עמ' 116)

 והשנה הזו, בקולג' הזה, פיסת חיים. יהודי מן היהודים הבודדים בקולג' הוואספי הזה, שחלק מתכנית הלימודים מחייבת שעת תפילה פעם בשבוע, ויש בה שיעורי ספורט (הכרחיים), וכדאי ורצוי להתקבל לנבחרת (איזושהי נבחרת)..

 איש צעיר ובודד. תמיד היה.  והיה מוכרח להתרחק מבית אביו שהצר צעדיו עד מחנק: שילמד לו שלא לסטות לא לימין ולא לשמאל. איש עקרונות שאינו מוכן להיות חבר בשום אחווה, גם לא זו של היהודים או זו של כל המיעוטים (לשאר האחוות אינו יכול להכנס). הוא רק רוצה ללמוד, להוכיח שהוא יכול "להתרומם" מהמורשת המשפחתית (ענייני בשר), שהכסף שהוריו משקיעים בהשכלתו אינו לחינם. שהוא ילד "טוב".

הימים – ימי מלחמת קוריאה, מחצית המאה העשרים. מי שאינו דרוש באמריקה, או שאינו סטודנט, מגויס ונשלח למלחמה. והרי עוד סיבה לדבוק בלימודים.

הקולג' הזה מפגיש את מרקוס מסנר, לראשונה, עם "העולם שבחוץ"; הנוצרים המאמינים, הדבקים בעקרונותיהם, היהודים העשירים, והנשים. עולם חדש מופלא ממש באותו קולג'. אם כי האפשרות לפגוש אותן, או מי מהן, הוגבלו על ידי כללים נוקשים למדי:

"הכללים שהסדירו את חייהן של הבחורות בוויינסברג היו מן הסוג שאבי ודאי לא היה מתנגד שיוטלו גם עלי. בשעות הערב, כל סטודנטית ממין נקבה, כולל תלמידות השנה האחרונה, נדרשה לחתום כשיצאה מן המעונות וכשחזרה אליהם, גם אם הלכה לספרייה. הן לא הורשו להישאר בחוץ אחרי תשע בימות השבוע או אחרי חצות בשישי ובשבת, ולא הורשו גם, כמובן, לבקר במעונות הבנים או בבתי האחווה אלא באירועים ובליווי, כפי שגברים לא הורשו לבקר במעונות הנשים אלא אם כן ישבו על ספר פרחונית בחדר האורחים הקטן שלמטה וחיכו שם לבחורה מסוימת, שהאחראית היתה מתקשרת אליה בטלפון הפנימי של הבית; האחראית היתה מעתיקה את שמו של הבחור מתעודת הסטודנט שלו, שאותה נדרש להראות לה." (עמ' 42)

 מרקוס מסנר, איש עקרונות, מתבודד, בקולג' רחוק מן הבית, מן החנק של הבית, מוכן כמעט ליהרג על עמדותיו… מרקוס מסנר שכל שיעשה, או יחליט, אילו רק יבחר בדרך זו ולא באחרת..  "… האופן הנורא, הבלתי נתפס שבו הבחירות הנדושות ביותר, הפעוטות ביותר ואפילו המבדחות של אדם מביאות לתוצאות שלא עומדות בשום יחס מתקבל על הדעת אליהן עצמן." (עמ' 158)

 פיליפ רות' חוזר בנובלה הזו, מעין ממואר  אל המובלעה / גטו היהודי של שנות החמישים בניו יורק. בשפה מינמליסטית כמעט פורש עולם שלם שהיה ואיננו, על קשייו, לבטיו, עולם שהכל בו כמעט מוכתב, והרשות נתונה.

מומלץ בהחלט (והרי עוד סיבה להגיש מועמדותו לנובל)

 זעם – פיליפ רות'. תרגום (מצוין): אמיר צוקרמן. הוצאת זמורה ביתן (159 עמודים)

(פורסם ב– 5 בדצמבר, 2012 בפורום הספרים של YNET)

(Indignation – Philip Roth)