".. מה שנשאר בסופו של דבר בזיכרון לא תמיד הוא מה שראינו בעינינו." (עמ' 9)

 יש כמה וכמה דברים מאד משמחים ואפילו משובבי נפש בסדרה לספרות יפה של הוצאת מודן, הסדרה שעורכת ארנית כהן-ברק. (כה משמחים עד שאירחנו אותה כאן בפורום,אי אז בשלהי שנת 2010, אחרי התפעלות רבתי מכמה וכמה ספרים בסדרה.)

 והנה עוד אחד – די חדש –  בסדרה הכה משובחת הנ"ל, ושוב סיבה מצוינת להלל ולשבח את הסדרה הזו.

 טוני, המספר, יחד עם קולין ואלכס, שלישיית נערים מתבגרים הקולטת אל תוכה צלע רביעית – אדריאן פיין, שהוא קצת יותר חכם, קצת יותר פילוסוף, המורים מקשיבים לו קצת יותר, והוא כאילו משדרג את החברות שלהם למשהו קצת יותר "עמוק" (הו, ימי הנעורים הכה נפלאים ומבולבלים).

 "אני בהחלט חושב שלכולנו נעשה נזק, בדרך זו או אחרת – איך יתכן שלא, חוץ מאשר בעולם של הורים מושלמים, אחים מושלמים, שכנים, חברים מושלמים?" (עמ' 53)

 טוני, שבזמן סיפורו הוא כבר איש מבוגר הרבה יותר, ואחריו חיים שלמים כמעט, כאשר נשאר עוד זמן ההשלמה עם העבר ועם הסוף המתקרב, זמן הזיכרון האמיתי או המדומיין, כי לא ברור מה באמת קרה, ומה כוסה עם באבק השכחה או ההשכחה או ההדחקה…

 ארבעה נערים שמתישהו נפרדו דרכיהם, למרות שנראה היה כי זו חבורה שלעולם לא תפרד (כמו כל חבורות הנעורים, שמעטות מהן שורדות לאחר שהנעורים הללו מסתיימים כך פתאום).

 טוני מוצא לו נערה, חידתית משהו מבחינתו, שקשה לו לתהות על קנקנה, וכדרכם של אוהבים מבולבלים הוא משתדל לרַצות אותה עוד ועוד. הוא מציג אותה בפני חבריו, והוא כל כך רוצה שהם יקבלו אותה ויאשרו את בחירתו זו. והוא כל כך רוצה שהיא תאשר את חבריו.

 אחר כך הוא נפרד מבחירת ליבו זו, כדרכן של אהבות נעורים. הוא נישא לאחרת, ונולדת להם בת, הוא נפרד מאשתו, נולדים לו נכדים, הוא נשאר חבר טוב של אשתו לשעבר, והיא תומכת בו לעתים, כשהוא צריך אוזן קשבת ו"שכל של אשה".

 "ואלה החיים, לא? כמה הישגים וכמה אכזבות. לי הם היו מעניינים, אף שלא הייתי מתלונן או מתפלא אם לא היו כאלה בעיני אחרים. ..

נשארתי בחיים. 'הוא נשאר לספר מה קרה' – זה מה שאומרים, נכון? ההיסטוריה איננה השקרים של המנצחים.. היא בעיקר זיכרונותיהם של השורדים, שרובם אינם מנצחים אף לא מנוצחים." (עמ' 66 – 67)

 יום אחד מתבשר טוני על ירושה קצת משונה – מעט כסף ויומן שכתב אדריאן פיין, אותו צלע רביעית לחבורה, שמת כבר מזמן, אלא שהיומן הזה לא מגיע אליו כל כך בקלות, וכדי להשיג אותו, אולי, עליו להתעמת עם עברו, עם זיכרונותיו הקיימים והמודחקים. ועם אנשים מעברו.

 מה הוא זוכר מן התקופה ההיא? מדוע קיבל בירושה את היומן? מה נאמר פעם? מי זוכר דברים שנאמרו או נכתבו? מי זוכר נכון? מהו בכלל זיכרון אמיתי?

 "אבל הזמן.. איך הזמן מקרקע ואחר כך מקעקע. חשבנו שאנחנו הולכים ומתבגרים כשבעצם רק הלכנו על בטוח. דימינו לנו שזאת אחריות כשבעצם היתה זאת פחדנות. מה שקראנו בשם מציאותיות התגלה כדרך של הימנעות במקום התמודדות. זמן.. תנו לנו די זמן והחלטותינו המבוססות ביותר ייראו רעועו, ודאויותינו גחמניות." (עמ' 108)

 כך, בשלהי חייו, כשהכל נראה צפוי וידוע,  כשהוא מתחיל לחשב את קיצו, ומה השאיר ומה ישאיר אחריו, ואיך, ומה יזכרו ממנו בתו ונכדיו, והעולם בכלל, בזמן הזה נקלע טוני לסערה מסוימת המטלטלת את עולמו היציב ומעמידה מראה מול זיכרונו, ומול מה שחשב שקרה. והסערה הזו, והתעלומה שבצידה, אוחזים בקורא/ת בעבותות עד סופו המפתיע מעט של הספר הזה; הספר הנפלא הזה.

 והכל בשפה כמעט יבשה, מינימליסטית, ודרכה – עולם שלם.

 "מכחישי הזמן אומרים: ארבעים זה כלום, בגיל חמישים אתה בשיא, שישים זה הארבעים החדש, וכן הלאה. אני יודע דבר אחד: יש זמן אובייקטיבי, אבל יש גם זמן סובייקטיבי.. והזמן האישי הזה, שהוא הזמן האמיתי, נמדד ביחס בינך  לבין הזיכרון. .." (עמ' 139)

תחושה של סוף – ג'וליאן בארנס. תרגום (מצוין): מיכל אלפון. הוצאת מודן. (172 עמודים)

 ותודה מיוחדת ל- לאור השקיעה שהמליץ בחום

(פורסם ב– 21 בינואר, 2013 בפורום הספרים של YNET)

(The Sense of an Ending – Julian Barnes)