מזל עורב – אמיר גוטפרוינד

מזל עורב

(אזהרה: בסוף הסקירה יהיה ספוילר, שיסומן, כמובן, כיאות.)

 כשסיפרתי לחבר-אוהב-ספר שאני קוראת את "החדש" של גוטפרוינד, שכבר מזמן לא היה לנו, וכבר מזמן אנחנו מחכים, נאנח החבר הלז ואמר שכשקרא את "שואה שלנו" לא יכול היה להתיחס לספר כאל "סתם ספר" משום ש- "זה ספר עלינו, עלי, על קרית חיים, והרי גדלתי בקרית חיים". ממש כמו שטענתי אני לגבי ספרו הלפני אחרון – "בשבילה גיבורים עפים", בו לא יכולתי לקחת צעד אחד אחורה ולהתיחס אל הספר מנקודת מבט של קוראת "מבחוץ".

ומובן שחיכיתי (והרבה) לספר חדש משלו, משום שאני מאד אוהבת את כתיבתו… אלא שזה התמהמה. עד שסוף סוף הגיע.

 ולמי ששואל/ת ואין לו/לה סבלנות לקרוא עד סוף הסקירה הזו – מומלץ בהחלט. מומלץ כי הסיפור, כי השפה, כי גוטפרוינד (לכל מי שכמוני התגעגע/ה לכתיבתו).

 ספר העוסק בהעדר, בחלל שנותר כשמישהו שהיה כאן נעלם, או עוזב, או מת ומה שנותר אחריו הוא מין  "חור" שמנסים למלא אותו, או לשנות אותו, או להתגבר בדרך כלשהי על הכאב והאימה שההעדר הזה יוצר.

ההעדר המוביל את עלילת הספר הוא העדרה של ליר אוחיון, נערה שיצאה מן הבית ונעלמה. וכל גדודי המתנדבים המחפשים אחריה, סורקים מטר רבוע אחרי מטר רבוע, כל אחד בגבולות הגיזרה שנקבעו לו מראש. מחפשים במקום בו נקלטו לאחרונה אותות מן הטלפון הסלולארי שלה, מחפשים במקום שידעונית אחת שלחה אליו, ואחר כך במקום אחר, שמנחש אחד חושב שהיא נמצאת שם. והחדשות מלאות בתמונותיה, ובראיונות עם אביה ועם חברותיה. כתבים נשלחים לנקודות האיסוף והפיזור של המתנדבים, לספק עוד ועוד תמונות צבע.. עד שיוואשו המחפשים ויעבירו את החיפוש ל"מישור המודיעיני".

גיבור הספר, המספר, חי כבר שנתיים עם העדר בחייו; אהובתו עזבה אותו. כך – יום אחד הודיעה לו כי היא עוזבת. הוא לא מצליח להבין למה – "הוא בדק היטב את הימים האחרונים בטרם עזיבתה של דנה. בדק את השעות, את הרגעים. היה חייב להסתתר שם משהו. הוא ידע… לפעמים האהבה חדֵלה מעצמה, סתם כך. לא צריך סיבה. מישהו עוזב מישהו וזהו, באמת אין סיבה. אבל לא תמיד. לא הפעם." (עמ' 101)

ההעדר הזה ממלא את כל ישותו, כמעט. טוב, גם העובדה שהחברה שהקים יחד עם חברו הטוב, חברה שהיה צפוי לה עתיד מזהיר מיד עם האקזיט הראשון, החברה הזו "הקיאה" אותו מתוכה, והוא מחוסר עבודה ופרנסה כבר איזה זמן.

אבל ההעדר הזה של דנה, הוא הממלא אותו (הרגשה כזו כמו ב- אחרי שנסעת  , שליווה אותי לאורך הקריאה, כמין הד לדברים הכתובים).

 העדר ליווה גם את ילדותו והתבגרותו של המספר; דודו, אחי אביו, שהמלחמה ב- 1973 חרתה צלקות בנפשו, התגייס לאחריה, חסר מנוחה, כחייל לגיון הזרים, ונלחם בכל מיני עניינים באפריקה, עד שנעלם, ומעולם לא נודע מה עלה בגורלו. העדרו הטיל צל כבד על חייו אחיו, אביו של המספר. אחיו הצעיר של המספר, שנולד לאחר העלמו של הדוד, נקרא על שמו.

 כבעל נסיון ב"העדר" מתגייס המספר לגדודי המחפשים אחר הנעדרת – ליר אוחיון, ומכאן נושא אותנו הספר יחד עם המחפשים בהווה, ויחד עם זכרונותיו של המספר המלווים את סיפורו.

 בשפה נפלאה, ובסיפור קולח, מוביל גוטפרוינד את הקורא/ת באתר החיפושים כמו בנפשו של המספר, דרך תפניות מפתיעות בעלילה – עד סופו.

ולמי שהגיע/ה עד כאן, טרם קרא/ה את הספר ומתכוון/ת לעשות כן – עכשיו מגיע הספויילר:

ורק עניין אחד הפריע לי במקצת – שובה של אהובתו של המספר אל חייו. כאילו זה הפתרון המתבקש (ואולי זה הפתרון המתבקש). כאילו כדי לסתור את ה"ההעדר" שהוא הגיבור הראשי של הספר.

וגם כמה חוטים פרומים, סיפורי עלילות משנה שהתפוגגו להם, כמו סיפורה של אשה אחת, שהיא אחותו של בן הזוג לחיפושים של המספר.. ואולי בעצם אין צורך לקשור את כל הקצוות בסיומו של ספר.

מומלץ לגמרי.

מזל עורב  – אמיר גוטפרוינד. הוצאת: זמורה ביתן (239 עמודים)

(פורסם ב – 23 בפברואר, 2013 בפורום הספרים של YNET)

אלה יווניה קוראת ספרים