העונה האחרונה של מוטי ביטון – קובי עובדיה

העונה_האחרונה_של_מוטי_ביטון

מוטי ביטון, ילד בן 14, בן הזקונים במשפחה, אחרי שתי בנות, ילד שאמו חיכתה לו שיגיע, שיוולד לה כבר בן. גרים בירוחם, שזה שם נרדף לסוף העולם וקצת אחר כך. אמא, שתי בנות ובן.

אתי – בת שלושים, בדיכאון. לא יוצאת מהבית, בכלל. פעם היו לה חיים, פעם יצאה וחזרה. עכשיו כלום.

אמא – פוטרה מעבודתה לפני שנתיים. מאז לא מוצאת עבודה. לאט לאט הדכאון חובק גם אותה.

איילת – חיילת. בקבע, כי מישהו צריך לפרנס. דואגת שהבית יתפקד, איכשהו.

האב לא בתמונה, לא ברור בדיוק למה.

ומוטי – בן הזקונים, האהוב, שמנסה, בכל כח הדמיון, לשמור על מראית עין של נורמליות, כמו פעם:

"… עכשיו אני מתגעגע לזה, לא חשבתי שזה יפסיק, שזה מה שיהיה, חשבתי שזה ממשיך תמיד, לא ידעתי שאני צריך לעצור ולהגיד איזה כיף שאמא במיטה שלה, ואיזה כיף שאתי בספה שלה, ואיזה כיף שיש מה לעשות ביום ראשון בעשר, ואיזה כיף שאני ילד, לא ידעתי שככה." (עמ' 160)

מוטי ביטון כותב את עצמו בטלנובלה; הגיע כבר לעונה ה- 14. בטלנובלה מככבים מוטי ביטון, אחיותיו ואמו, סימה לוינסקי, בעלת טקסטיל לוינסקי, שאמא ביטון עבדה שם פעם, בנקיון, עד שפוטרה משום שהמפעל נסגר. סימה לוינסקי היא דמות כמעט מיתית, תמיד יפה, תמיד בשליטה, תמיד מרוחקת. אבל בטלנובלה, כמו בטלנובלה, אין דבר כזה דמות מיתית, וסימה לוינסקי עוד תשא במחיר יופיה, עושרה, ריחוקה. בעצם, יש דמות מיתית אחת – אמה של סימה לוינסקי, בכיכובה של גילה אלמגור, שגם בטלנובלה הזו של מוטי ביטון, נשארת גילה אלמגור – מרוחקת, חכמה, שולטת בעצמה ומטילה מורא מסוים על סביבותיה.

מוטי ביטון כותב את הטלנובלה שלו במחברות מיוחדות שהוא שומר מתחת למזרן, בחדר המשותף לו ולאחיותיו; הן במיטת קומותיים, הוא מן הצד השני של השטיח. אבל אתי הגלתה עצמה זה מכבר לספה שבסלון, שם היא יושבת, או ישנה או סתם שוכבת ועושה את עצמה ישנה. היא והדכאון.

אמא בחדר שלה, כמעט ולא יוצאת. היא והדכאון שלה.

איילת חולמת יום אחד לעזוב, כי כמה כבר אפשר לסחוב על הכתפיים את כל המשפחה. כמה אפשר להיות המבוגרת האחראית ליד שתי נשים לא מתפקדות בדיכאון ונער בן 14.

מוטי לא יעזוב, או כך הוא מצהיר לפחות:

"… אני לא יושב ומחכה לרגע הנכון בשביל לעזוב ולא לחזור יותר, אני אשאר כאן עד שאמא תחזור למפעל של סימה, ותלך לקנות לעצמה בגדים בשוק, ותחזור להיו חברה של אביבה, ותקום בבוקר, מחייכת, תלך לכיור, תצחצח שיניים, תשים בושם וצלליות ואודם ואת המסביב של האודם, שיצייר לה שפתיים אחרות, אני אשאר, אני אחכה עד שאתי תקום מהספה, ותחליט להתחיל לרזות, ותלך לקנות עיתון דרושים, ותשב עם טוש צהוב, ותסמן לעצמה בעיגול חיים חדשים, ואז היא תצא, תמצא עבודה, תקום לשם כל בוקר והיא תכיר שם מישהו, בחור טוב, והם יתחתנו, ולנו תהיה שמחה גדולה.." (עמ' 40)

 מוטי נער מתבגר, עם חברים בבית הספר, שחלקם מקובלים וחלקם פחות. הוא פחות. יודעים שיש לו בעיות בבית, אבל הוא לא מדבר על זה. למד לשמור על פאסון. לא מדברים בחוץ על מה שבבית. גם לא בבית הספר. גם לא לחברים. מזל שיש לו את המחברות שלו ואת הצופים בסדרה שלו, והמבקרים שמתפעלים מכל תפנית  מפתיעה בעלילה.

אבל הוא רק ילד, ואין לו על מי להשען, אפילו כשממש צריך. כי באמא שלו הוא צריך לטפל, ובאחותו הגדולה גם. את הצעירה יותר – שהיא האחראית בבית, אבל גם אחותו, עליה אי אפשר באמת להשען, כי היא אחותו.

והוא לבד. לגמרי לבד.

"… אני לא יכול להיות יותר בבית, אני לא מבין מה צריך לקרות מכל זה, אני רוצה מישהו שיהיה איתי לרגע, אני לבד כבר כל כך הרבה ימים, אף אחד לא מסתכל עליי, אני רוצה שמישהו יסתכל עליי, שיישב מולי, ואני יגיד לו תשמע מה קרה לי, תשמע מה יש לי להגיד ותן לי מילה חמה, שיגיד לי יהיה בסדר, ואני יגיד לו, כבר בסדר, והוא יחייך, ואני יאמין לי, ונשתה שוקו ביחד, נמאס לי להחזיק פנים, החזה שלי מלא אוויר…" ( עמ' 124).

 ילד עצוב, מוטי ביטון. ספר עצוב, עצוב מאד. מעיק על הנשמה. חודר חדרי בטן ומהפך בהם. כי איך – איך אפשר ככה להיות ילד, בלי אף אחד באמת? איך אפשר כשצריך רק להתנחם בדמיונות ובסדרה שאתה כותב לעצמך? איך אפשר כשאבא שלך לא נמצא, אבל גם אמא שלך לא באמת נמצאת? איך אפשר ככה להיות ילד? אפשר רק לרצות למות

 "… עוד מעט החורף יגיע, עוד מעט, אחרי ראש השנה, משהו בשמיים יתחיל להשתנות, משהו בשמיים ייעלם, אנשים יקומו בבוקר, ויהיה להם פחות מצב רוח, ויתחיל להיות קר, במיוחד בלילה, אנשים יתחילו להשתעל, הם ישבו כל ערב מול הטלוויזיה, עם שמיכה על הרגליים, הם יחשבו על זה שאין להם כוח לעשות כלום, גם בקיץ לא היה להם כוח לעשות כלום, אבל אז הם חשבו שזה בגלל החום, ייעלם החום הם חשבו, יהיה לנו כוח, אבל הם טועים, בחורף עוד פחות יהיה להם כוח, והדוב יישב לידם על הספה, יחבק אותם, יגיד להם אני עצוב, אני כל כך עצוב, בא לי למות, וגם להם יבוא למות, וגם להם יבוא למות." (עמ' 184 – 185)

 כשקראתי בספר הזה נזכרתי בספר אחר שקראתי פעם, אף הוא ספר ביכורים – "אל ארץ אחרת מאד" של עדי ברק

ונזכרתי באווירה העצובה והמעיקה עד מחנק ששרתה עליו, כמו כאן, בספר הזה.

 קובי עובדיה, בספר הביכורים הלזה עושה את הבלתי יאמן כמעט, ומביא ספר בוגר ובשל, בלי להתחנף לקורא/ת, בלי קיצורי דרך, בלי עלילה שתמתיק מעט. רק הווה מחניק ומעיק. והכל בשפה ייחודית ורעננה, כזו שאינה תקנית תמיד, ואינה גבוהה, ומצד שני אינה נשמעת מזוייפת אף לא לרגע אחד.

 מומלץ ביותר ולגמרי.

 ותודה ללאוה"ש שהמליץ

העונה האחרונה של קובי ביטון – מוטי עובדיה. הוצאת כתר. (294 עמודים)

 (פורסם ב – 13 במרץ, 2013 בפורום הספרים של YNET)

דיון בספר בהשתתפות קובי עובדיה נערך ב- 25.7.2013

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *