אתם יודעים מהו מוּקלוּק?

 "כעת, הודעה חשובה משר ההגנה: הרמקול בכל דירה ודירה בצפון קוריאה מספר כמובן חדשות, הודעות ותוכניות תרבות, אבל עלינו להזכיר כי צו של המנהיג הגדול קים איל סוּנג ב- 1973 הוא שקבע כי מערכת אזעקה תותקן בכל רחבי האומה, ולרשת התרעה-מוקדמת תַקינה נודעת חשיבות עילאית. האינואיטים הם שבט של פראים מבודדים שחיים סמוך לקוטב הצפוני. למגפיים שלהם קוראים מוּקלוּק. שאלו את שכנכם בהמשך היום, מה זה מוּקלוּק? אם הוא לא יודע, יכול להיות שמשהו אינו תקין ברמקול שלו, או שאולי הרמקול התנתק מסיבה כלשהי. דווחו על כך ותוכלו להציל את חייו בפעם הבאה שהאמריקאים יסתערו על אומתנו הגדול במתקפת פתע." (עמ' 341)

נסו לדמיין מדינה שאין בה רדיו, שכל החדשות מתקבלות באמצעות רמקולים המותקנים בדירות, בבתים, במפעלים, ברחובות, שכל המידע המתקבל, מתקבל ממקור אחד, כזה כמו ב- 1984; כך מתוארת צפון קוריאה בספר הזה – בנו של אדון היתומים.

 פאק ג'וּן דוּ היה ילד כשאמו עזבה אותו, ככל הנראה נלקחה לפיונגיאנג להיות שם זמרת אופרה ומשום שהיתה יפה במיוחד. אביו נטל על עצמו את המשרה היחידה בה יוכל להמשיך לטפל בבנו: מנהל בית היתומים מָחָרים ארוכים. ג'ון דו היה ממונה על מתן השמות לילדים שהובאו אל בית היתומים על ידי הוריהם, שידעו שהם הולכים אל מקום שאין חוזרים ממנו. ג'ון דו נתן להם שמות גיבורים של הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה. גם לעצמו בחר את השם.

 כשבגר גויס ג'ון דו לצבא, ליחידת המנהרות ולמד לתפקד בחושך מוחלט. הוא היה בבית הספר לכאב, כדי ללמוד לשאת עינויים שיענו אותו ודאי האמריקנים אם יתפסו אותו פעם.

"… בבית הספר לכאב, לימדו אותו למצוא לעצמו שמורה, מקום פרטי שיוכל ללכת אליו ברגעים בלתי נסבלים. שמורת כאב דומה לשמורה אמיתית – אתה מגדֵר אותה, דואג לרווחתה, שומר על טוהרה ומטפל בכל מסיגי הגבול. אסור שאיש ידע מהי שמורת הכאב שלך, אפילו אם בחרת ביסוד הכי בסיסי וברור מאליו בחייך, משום שאם תאבד את שמורת הכאב שלך, תאבד הכול." (עמ' 248)

הוא התאמן בחטיפות אזרחים מיפן, למד אנגלית בבית הספר לשפות ונשלח לספינת דיג עם מכשירי האזנה כדי לקלוט תשדורות אמריקניות. נשלח כמתורגמן עם משלחת לארצות הברית.

 "..ג'ון דו הבין שבקומוניזם, מאיימים על כלב כדי שיציית, ואילו בקפיטליזם, צייתנות מושגת באמצעות שוחד." (עמ' 163)

 ואז נעלם.

סיפורו של ג'ון דו הוא רק הסיפור שבתוך תיאורה של צפון קוריאה, כפי שמתאר אותה אדם ג'ונסון; ארץ שבה לעולם אינך בטוח מה יקרה עמך מחר, או אפילו היום. אם תצעד ברחוב, ולפתע יישמעו צפירות, אות הוא כי נזקקים לגדודי עבודה באיזה מקום במדינה, וקצינים מטעם הצבא יאספו ברחובות את כל הגברים הכשירים ויקחום לאנשהו. הם יחזרו משם, בדרך כלל, אחרי שבוע או שבועיים, אחרי שעסקו בעבודות חקלאות אלה או אחרות. הם יילקחו מבלי שיש בידם להודיע למשפחתם או למקום העבודה שלהם (שם כבר רגילים להעלמויות שכאלה, ורק אם מישהו לא חוזר לאחר שבועיים, מתחילים להתייחס להעדרו כאל משהו אחר – ככל הנראה נלקח לאחד מבתי הכלא).

מגיל צעיר גדלים הצפון-קוריאנים על הידיעה והאמונה שיש מי שדואג ויש מי שמשגיח, רק צריך ללכת בדרכים הנכונות, לדעת תמיד מה מבוקש מהם ולהתנהג בהתאם.

 "'איך פועלת חברה בלי מנהיג אבהי?'.. 'איך אזרחית יודעת מה הכי טוב בלי יד מיטיבה שתדריך אותה? הרי זה כשלעצמו להחזיק מעמד, ללמוד להתנהל בעולם כזה לבד – זו כשלעצמה הישרדות, לא?' (עמ' 414)

 ויש רעב בצפון קוריאה, רעב קבוע ומכרסם. אנשים לומדים לאכול צמחים, מה מותר ומה אסור; לצוד ציפורים, לדוג דגים, לתפוס סנאים בפארק. ישנה אף יוזמה ממשלתית לשתול מדשאות על גגות הבתים בעיר ולגדל שם עיזים, ואם איזה גדי נופל מגג, שכן הגגות אינם מגודרים, הרי שיימצא הרעב או הרעבה שיעוטו על הגוויה המדממת וישאו אותה משם.

 איכשהו, בתוך המשפחות, לא תמיד מצליחים השלטונות לגעת, להפריד; איכשהו, לפעמים, לא תמיד, יהיה קשר בלתי ניתן לניתוק בין בני המשפחה:

 "יש שיחה שכל אבא מנהל עם הבן שלו שבה הוא דואג שהילד יבין שיש דרכים שאנו מוכרחים להתנהג בהן, דברים שאנו מוכרחים לומר, אבל בפְנים, אנחנו עדיין אנחנו, אנחנו משפחה. הייתי בן שמונה כשאבא שלי ניהל איתי את השיחה הזאת. .. הוא סיפר לי שפרוש לפנינו שביל. על השביל אנחנו מוכרחים לעשות את כל מה שהשלטים מורים ולהקשיב לכל ההודעות לאורך הדרך. גם אם נלך בשביל הזה אחד ליד השני, הוא אמר, אנחנו מוכרחים להתנהג לבד כלפי חוץ, אבל בפנים, אנחנו נחזיק ידיים." (עמ' 325)

 גיבור נוסף, המופיע באמצע הספר לערך הוא קומנדר גָא, בעלה של כוכבת הקולנוע מספר אחת של צפון קוריאה – סאן-מון. זה איננו באמת השם שלה, אלא השם שניתן לה על ידי המנהיג היקר שגילה אותה וכותב לה תסריטים (פטריוטיים כמובן), ודואג להפקת הסרטים הללו.

אבל מהו שם, בעצם?

"'שֵם הוא לא בן אדם,' אמר גָא. 'אף פעם אל תזכרו בן אדם לפי השם שלו. כדי להחזיק זיכרון חי של מישהו, אתה מכניס אותו פנימה, מכניס את הפָּנים שלו ללב. ואז, לא חשוב איפה אתה נמצא, הוא תמיד איתך מפני שהוא חלק ממך.'" (עמ' 448)

 קומנדר גָא היה פעם גיבור נחשב ביותר, אבל עתה הוא מורחק מעט מן המנהיג הנערץ, ואשתו – סאן-מון, מורחקת מתפקידיה בקולנוע. אין לה סרטים חדשים, ואפילו סרטה האחרון לא הוצג.

 על שקר ואמת, אהבה, השרדות, על הפחד, הקנאה, כל אלה בתוך חברה סגורה ומסוגרת, שהכל בה גלוי וידוע, שהכל בה נסתר. חברה שהאינטימיות בה היא היכולת לגלות לאחר את כל סודותיך

 "גָא חשב כמה זה קשה להצליח לראות את השקרים שאתה מספר לעצמך, השקרים שמאפשרים לך לתפקד ולהמשיך הלאה. אתה זקוק לעזרתו של מישהו כדי לעשות זאת באמת." (עמ' 352)

 …

יש בספר הזה צוהר אל עולם לא מוכר כלל, משום שהוא סגור ומסוגר בפנינו, בני המערב, כמעט כליל. אדם ג'ונסון, הסופר, ערך מחקר מקיף ואף הצליח לבקר בצפון קוריאה, ו"טעימה" מן המתרחש שם ניתן לקרוא בספר הזה.

 הספר הזה הוא כמעט ספר מכונן, מן הספרים הללו שתמיד ישאירו חותם בלב הקורא/ת, ותמיד ישא עמו הקורא, לכל מקום פיסת זכרון מן הספר הזה. אחרי קריאתו, תמונותיהם של הצפון קוריאנים המתייפחים על מות המנהיג הדגול, מקבלות משמעות אחרת – לא של בדיחה ולעג על חשבונם, אלא הבנה מעט (רק מעט) גדולה יותר, מזו שהיתה קודם.

 הספר הזה נכנס אל רשימת הספרים שצריך בהחלט לקראם.

בנו של אדון היתומים – אדם ג'ונסון. תרגום (מוקפד ומשובח): שאול לוין. הוצאת: מחברות לספרות (522 עמודים)

(פורסם ב – 22 ביוני, 2013 בפורום הספרים של YNET)

(The Orphan Master's Son – Adam Johnson

ביולי 2012 השתתפתי, יחד עם המקהלה שאני חברה בה, בפסטיבל ותחרות בינלאומית בבייג'ינג; בין המקהלות המשתתפות הופיעה גם מקהלה מ(דרום) קוריאה, והשיר הזה הושר על ידם, ונענה בהד על ידי חברי למקהלה, ששרו אותו שנתיים קודם לכן בסיור בקוריאה. השיר הזה – אריראנג – שיר עממי קוריאני –  מלווה את הספר כולו.

 "אריראנג, אריראנג, אָ-רָ-רִי-יו, אני חוצה את גבעת

אריראנג. האמנתי לך כשאמרת שאנו הולכים לגבעת

אריראנג לפיקניק של אביב. אריראנג, רגליך יכשילוך

עוד לפני שתרחק עשרה צעדים ממני.

אריראנג, אריראנג, אָ-רָ-רִי-יו, אריראנג לגמרי לבדי, עם

בקבוק של יין אורז חבוי בחצאית. חיפשתי אותך, אהובי,

במקום הסודי שלנו, באודונג, ביער אודונג. אריראנג,

אריראנג, החזירי לי את אהובי." (עמ' 463)